"שבוע טוב (440)"

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.8.20   י"א אב תש"פ

השבוע שובק הלך בהפתעה גמורה,  אקדיש לו כמה משפטים:
קשה לסכם חיים של בן אדם במילים. כל אחד – וודאי מאלה הרבים שהכירוהו  ינצור לעצמו את הדמות שנחרתה בזיכרונו . אם להגדיר מילה אחת שמאפיינת אותו לאורך חייו המילה הזו היא "ההזדהות"! שובק הגיע לדרגת הזדהות מוחלטת בכל עיסוקיו בכל מעשיו והתנהלותו היומיומית. הזדהותו עם הקיבוץ בו גדל, כרעיון וכמופת על "ליקוייו", הזדהותו עם העבודה, כל עבודה בה עבד, הזדהותו הכוללת והמכילה עם חבריו, הזדהותו המלאה עם חבריו חייליו ומפקדיו בחטיבות  הצנחנים!, הזדהותו עם כאב השכול של המשפחות והאלמנות. הזדהותו עם הזיכרון הלאומי והמקומי. לכן יהיו איתו כל האנשים – חבריו, שזוכרים אותו לטובה וכמופת מימי ה"תבור" ועד היום, הוא זכר אותם אחד- אחד, ושמר איתם על קשר חם אחד – אחד, איש מהם לא ישכח את לחיצת היד ואת קולו הרועם, המילה הטובה המחבקים אותם. כולם חברי אמת עד הנצח. מילים רבות צריכות להיאמר על הקיבוץ, על שרה והמשפחה, שהיא היא 'בסיס הבית', הנמל, העוגן של חייו. וללא ספק, מקור כוחו ! הלב רחב ונרגש מדברי בני המשפחה על שובק ושרה כהורים וכסבים שזכו להעביר להם מורשת חיים שבאה לביטוי בחשיבה, בהתנהלות, באמונה, בדוגמה אישית!

בימים כתיקונם היינו יושבים מול המסך שעות ארוכות וצופים ונהנים באירוע הגדול בתבל – האולימפיאדה!  דברים רבים השתבשו עקב הקורונה. דברים חשובים בהרבה מעצם קיום האולימפיאדה, אבל בין התקוות לסיום המגפה במהרה, יש אצלי גם תקוה קטנה שבשנה הבאה אזכה לחזות בכורסתי הנוחה באולימפיאדת טוקיו.

תארים מגוונים יש במשפחתנו אבל כזאת עוד לא הייתה. השבוע ליאן סיימה את ביה"ס "דנון" ויש לנו קונדיטורית מוסמכת. ברכות חמות ואפויות כראוי!  שלא תפסיקי לאפות לנו את עוגותייך המדהימות והערבות לחיך.

וליום הולדתה של רעיה שעבורי זה תמיד אירוע מרגש מאז מלאו לך שלוש עשרה שנים.
אמנם יש לי בלב איחולים וברכות לרוב, רק שהן בינך לביני!
השנה נוספו גם ברכות לבריאות טובה. בריאותך – בריאות למשפחתנו כולה.
כתבתי לך פעם ואני מצטט:
"אין לנו אלוהים לסמוך עליו, יש לנו רק את אותנו.
שנשיר את עצמנו, נרקוד את ריקוד חיינו, שבכוח האהבה נהיה בני האדם הראשונים השבים לגן העדן!"
כמו שכתב רוטבליט בשירו "כמה טוב":
"… כמה טוב, כמה טוב  /  שיש לנו אותנו
מתנגן לו מתנגן  /  שיר השירים שלנו"!
ואת רעיתי שלי, היחידה היכולה למצוא ולנווט את דרכי חיינו!  שיהיו רצופים בהמון אהבה, אושר ובריאות!

"שבוע טוב"!

 

"שבוע טוב"(439)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.7.20   ד' אב תש"פ

שפע ברכות לספיר ליום הולדתו העשרים! שתרבה דעת, שתרבה "חכמת חיים", שתרווה נחת, הנאה ומשמעות בשירותך, שתרווה נחת במשפחתך הקטנה והגדולה, מאחלים לך הצלחות בכל שתעשה, אושר בכל מקום אליו תגיע. שתמשיך להיות תמיד אתה! אוהבים, מוקירים, ומעריכים אותך!    הסבים שלך! המצפים לקבל ממך צלצול טלפון קטן כשאתה מגיע הביתה.

יש משהו מפתיע בפרשת השבוע "פנחס" והוא שאלוהים, לא רק שאינו מגנה רצח, אלא מעלה אותו כנס ומופת. תגובתו לבני ישראל: "אני אל קנאי, היזהרו ממני!". בפרשה זו, בוחר אלוהים בכבודו ובעצמו את היורשים של משה ואהרון שינהיגו את העם לאחר מותם. יהושע בן נון יהיה המנהיג הצבאי והאזרחי של העם כיורשו של משה ופנחס בן אהרון למנהיג הדתי, לכוהן הגדול. יהושע זוכה התפקיד באופן טבעי כמלווה צמוד של משה במשך שנים. פנחס מתמנה בזכות רצח שביצע כשראה את אחד מנשיאי שבטי ישראל נכנס לאוהלה של מדיינית, נכנס אחריו ובהניף רומח רצח את שניהם. המסר לבני ישראל הוא שהקנאות מצאה חן בעיני אלוהים ושעדיף שכאלה יהיו העוסקים בענייני דת ועבודת הקודש.

בהמשך פרשה זו עולה סיפור בעל משמעות היסטורית, סיפור בנות צלפחד. שוב פוקדים את העם. על פי תוצאת המפקד, אחרי כיבוש הארץ, יחלקו את הנחלות לשבטים ובתוכם. מיותר להזכיר כבר, שבתקופה זו נספרו רק הזכרים. והנה קמו ארבע בנות ופנו למשה בטענה שאביהן צלפחד מת ולא הותיר בן זכר לירושה, אלא רק בנות והן תובעות לקבל את זכויותיהן על קבלת נחלה ומוחות על נישולן. משה נבוך מהפנייה ומעביר אותה להחלטת האלוהים שפוסק שאכן מגיעה להן זכות על האדמות כמו לזכרים. (רק מתנה בכך, שתינשאנה רק לבני שבטן). בעקבות פרשה זו קובע גם את סדר הירושה: ראשונים הבנים, אחריהן הבנות ואם אין כאלה – האחים. העיקר בסיפור שהוא סיפור פמיניסטי מדהים שמדגיש את אומץ לב הבנות, את הנחישות שלהן ובכך קוראות לשוויון זכויות. נשמע ממש הזוי לעת ההיא. איזה בנות! ואיזה התגלות של אלוהים לא קנאי אלא אלוהים של צדק החברתי. כידוע, קביעת מעמד האישה כיורשת חוקית העלתה מאוד את יוקרתה. אנשים החלו לשאול לא רק מי האב אלא גם מי האם. כאן(!) נקבע למעשה שהוכחת יהדותו של אדם תיקבע על פי אמו בלבד ובכך בידל עצמו עם ישראל משאר העמים שייחוס כזה לא ייתכן אצלם.
ולסיום משמח מאוד! אנחנו מתברכים ומברכים את שהם ואיתן לקבלתם לחברות בקיבוץ. אין דבר משמעותי יותר עבורנו, מלראות  את הדור הרביעי ממשיך בדרכנו. היו ברוכים!
"שבוע טוב"!

שבוע טוב (438)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.7.20   כ"ו תמוז תש"פ

ברכות: מצד אחד, אני מאוד שמח שעלי לכתוב הרבה ברכות, אך מצד שני צריך להמציא אותן ובחודש יולי יש ארבע ברכות לימי הולדת. של גלי כבר מאחורינו והשבוע נציין את ימי ההולדת של לירן ואן.

לירן בן אהוב. הילד שמדי יום כמעט מצלצל ושואל לשלומנו, וכל יום השיחה הזו מרגשת אותי מחדש. בדאגתו, ברגישותו ואפילו בנזיפותיו (למה אמא עוד נוסעת לעבוד במגידו, למשל). לירן מכיר את כל הברכות אבל אינו מכיר דיו את התודות. אז תודה לך בן הכי גדול שלנו והכי רזה שלנו, הגיעה עת שמירה: שמור על עצמך, שמור על משפחתך ותמשיך לשמור קצת גם עלינו.

ולאן בת ה- 17,איזה גיל נפלא, 17, כל האופקים נפתחים, השמיים כחולים יותר, הלבנה עגולה וצהובה יותר ואת תתחילי יותר לעוף, יותר לרחף ולהבין ממעופך מה טוב ומה פחות והעיקר לאהוב ולכבד! החל מההורים דרך האחים והמשפחה ועד כל חברותייך וחברייך, את מוזיקה שאת מנגנת ואת הציורים שאת מציירת זאת ברכה ענקית. תנצלי את המציאות, שכל כך אוהבים אותך וטוסי אל האושר!

השבוע נעשה לנו, דיירי 'וילאר', מבצע חישול ותרגול ב'עמידה בקשיים'. בשעות הצהריים, שעות החום הכבד ביום שלישי, ניתקו לנו את החשמל למשך חמש שעות. לנו שיכון הזקנים ולשיכון הפולני הצעירים. נותרנו ללא מזגנים, ללא אויר ואור! למרות שערב קודם, כשנודע לנו פניתי וביקשתי שלא ישאירו אותנו, חלק מ'זקני המקום' לניתוק חשמל בשעות האלה, התברר לי, שוב, שפשוט לא סופרים אותנו, לא מנסים לגלות שום התחשבות, כי "כבר נקבע מראש" וש"הניתוק יהיה רק לשלוש שעות ולא לשש" בפועל סבלנו ממש רק  חמש. אחרי שלוש וחצי שעות הזעה וסבל, פניתי טלפונית לאחראי, ששאל אותי: "למה לא הלכת למקום עם מזגן"? אחרי הסבר השיב שהוא לא בבית "אבל נפיק לקחים"! זה כבר לא מעניין אותי. עצוב לי רק שמתייחסים אלי כאזרח סוג ב', שתלוי כולו בחסדי "בעלי תפקיד "שרירותיים ונחושים ואטומים". כדי להיטיב עמי בקצת הומור, נזכרתי שביום 'מעשים טובים' בכתה ה', הדר ורותם 'עזרו' לשרה לין בצהרי יום שמש יוקד להגיע לביתה. רותם לקחה לה את הכובע והדר את מקל ההליכה וכך ליוו אותה לביתה. בערב פגשה בדשה ואמרה לה שחשבה שזה הסוף שלה. אולי אנחנו רגישים לחום (אתם יודעים שלא!) ואולי להתייחסות, אבל אני לא זוכר מצוקה וחידלון כמו החמש השעות בצהרי יום שלישי ב – 14.7.20.
ולסיום, כיון שה –'שבוע טוב' הזה אישי מאוד, אומר לכם שאני מצפה ומחכה, מייחל ואפילו מתפלל מכל לבי להבראתה המהירה של רעיה! גם בשמכם!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (437) 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

11.7.20   י"ט תמוז תש"פ

פרשת השבוע "בלק"

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו /
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל /
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
עם כלביא יקום וכארי יתנשא /
לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.
מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל /
כנחלים נטיו, כגינת עלי נהר.
כאוהלים נטע אדוני, כארזים עלי מים /
מברכיך ברוך וארריך ארור.
אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. /
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל,
וימחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת".
כל אלה, קטעים משירתו המופלאה של עוכר ישראל, בלעם בן באור, בבואו לקלל את בני ישראל ונמצא מברך. שהיה במקצועו קוסם, מכשף, ואני מוסיף: משורר.                                            .

ברכות נשלח לכל נכדינו בסיום שנת הלימודים ובצאתם לחופש הגדול והם: אורי, אן, מאי, ניני, גלי, לי ורומי בבתי הספר תום ושני בגן ותומר בפעוטון. מאחלים לכם שתבלו, תקראו הרבה ספרים, תנוחו ותאגרו כוחות לשנה הבאה. זה נשמע מצחיק שאני מאחל לעצמי את אותם הדברים בדיוק. וסיפור שהגדולים שבכם כבר שמעו, על חוויה אישית שלי מהחופש הגדול של ילדותי שקראתי לו:
כמו בהרצליה
יום אחד בחופש הגדול, הלכנו עודד הרפז ואני לגן ב', גן השזיפים. (היום שיכון מרכז קליטה) האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט לעבר השער, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, כשאנחנו נסים על נפשנו.

וברכות לגלי ליום הולדתו! שישמח ויחגוג במשפחתו, עם חבריו ועם כולנו. לילדים גדולים אומרים שישיגו את כל מבוקשם, רצונותיהם ויהיו אחראים בהגשמת רצונותיהם. אנחנו סומכים עליך ואוהבים אותך גלי, הסבים שלך.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(436)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

4.7.20   י"ב תמוז תש"פ

סיפור שסיפר יורם טהר לב בהקשר לפרשת "חוקת".
"יהודי שכב על ערש דווי, וכשהרגיש שהגיעה שעתו להיפטר מהעולם, רמז לבנו שעמד ליד מיטתו להתקרב אליו ואמר לו: "בני, לפני שאני עובר לעולם שכולו טוב, הייתי רוצה עוד פעם אחת לטעום מהשטרודל של אמא"! אמר לו הבן: "אני מיד מביא לך." יצא מהחדר וחזר אחרי שתי דקות ואמר: "אבא, אני נורא מצטער, אמא אומרת שהשטרודל הוא לאחרי ההלוויה."  חכמים פירשו: האבא מייצג את דור העבר, האמא – את ההווה והשטרודל את צרכי העתיד. פרשת 'חוקת' היא חוקת ההתקדמות האנושית : "ישן בפני חדש תוציאו". זה הדחף, כך הסבירו, של דור צעיר למרוד בישן והצורך של דור קודם להגן על מנהגי אבותיו. והרי דוגמה מימינו אנו. בקיבוץ דגניה עשו חג קיבוץ ענק והזמינו את כל הבנים שעזבו לעצרת מפוארת ומי לא בא? צעירי הקיבוץ, שלמחרת הסבירו למה לא באו למסיבה: "שוב לשמוע על מה שהיה?, את כל הסיפורים שלהם?" עלתה בי המחשבה שזה יכול גם לקרות לנו בחגיגות המאה…
ונחזור לפרשה שבמרכזה  סיפור 'הפרה האדומה', בעיות טומאה וטהרה וכן הסיפור הידוע על "מי מריבה" כשמשה מכה בסלע, ולא מדבר אל הסלע כפי צווה ע"י אלוהים, והמים פורצים ומרווים את העם הצמא, בשל מעשה זה נמנע ממשה להיכנס לארץ. כבר הבעתי את דעתי בעבר על כך שלא הגיע לו עונש חמור שכזה. אתייחס לעוד סיפור מדהים, שולי קצת בפרשה. בעקבות טענות ותלונות בני ישראל אלוהים מעניש אותם ושולח אליהם נחשים ושרפים (סוג של נחש) שינשכו בעם. משה מתלונן לאלוהים שאומר לו: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו, ויחי!" ויעש משה נחש נחושת וישימהו על נס והיה אם נשך הנחש איש, הרים ראשו והביט אל נחש הנחושת, וחי. מאז, הנחש הממית הפך לסמל המחייה. ועד היום אנחנו רואים את סמל הנחש רקום על בגדים או מתנוסס על דלתות ואפילו מהווה את סמל חיל הרפואה בצ.ה.ל. בפרשנויות כמובן נאמר, שלא הנחש מחייה אלא שבנשיאת המבט למעלה אל הנחש המתנוסס על הנס, מביטים אל אלוהים שהוא הוא המרפא ולא הנחש. ונשאלת השאלה, אחרי שנאמר : "לא תעשה לך פסל ומסיכה" למה לא! ל'עגל הזהב' וכן לנחש הנחושת?

קיבלתי הרבה תגובות ל'שבוע טוב' הקודם. בחרתי לפרסם את תגובת איב ודורון אופיר וכך כתבו: "קראנו, איב ואני, את מאמרך המעניין על סבל האמהות שמסרו את ילדיהן ל"משטר" הקיבוצי. הנושא שהוצג גם במוסף הארץ (28.5), הציג ניסיון מגמתי לצייר צד אחד של הנושא, ואילו הצד השני, של הנסיבות וגם של הצלחת השיטה לא תיארו שם. החינוך המשותף היה, לפי דבריך, פרי נסיבות מיוחדות של ראשית הישוב, אך הוא גם נמשך אל השנים של הדור השלישי והרביעי בקיבוץ. ומעניין מה היו הנסיבות או המוטציות של החברים בקיבוצים אשר שימרו אותו עד שנות ה-80 או אפילו ה-90 במשמר העמק.
ברור שלך ולי עצוב שמהחינוך המשותף נפגעו כמה (אני מקווה מעטים) ילדים ואימהותיהם וברור שאת הסבל של האימהות במקרה זה אי אפשר לבטל.    אם זאת ברור שהיה ראוי להציג את שני צדי הנושא ולא רק את האחד.
תודה ששיתפת. להתראות!

וסיבה למסיבה: שמחנו מאוד להחלטתה של שהם להתקבל לחברות בקיבוץ. אנחנו מתברכים בך ומברכים אותך שתהיי מאושרת בחייך כאן בינינו!

"שבוע טוב"!