שבועטוב

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

25.4.26   ח' אייר תשפ"ו.

מוקדש ליום העצמאות

את ההכרזה על הקמת המדינה – "היא מדינת ישראל!" שמענו כילדים מפונים מהקרבות במשמר העמק בהיותנו בקיבוץ גן שמואל, כל תושבי הקיבוץ התכנסו בחדר האוכל ועל הדשאים שסביבו להקשיב לרדיו היחיד שהיה להם וכולם/נו הקשבנו בשקט מתוח לנאומו של בן גוריון בעוד "מלחמת השחרור בעיצומה". את חגיגות השנה הראשונה (תש"ט) חגגנו במפקד המפורסם והמצולם של חברינו בחאקי עם לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח על הר הגעש. המלחמות האלה נמשכות כבר 78 שנים. לפעמים משנות צורתן, אבל כל המלחמות מתרחשות על זכות קיומנו כמדינה באזור עוין שאינו משלים עם עובדת חיינו בארץ הזו. בחיי המדינה היו  המון אירועים עצובים והמון אירועים שמחים לאורך השנים, לי ולבני דורי היו המלחמות נקודות ציון. במלחמת השחרור ב- 48' בעודנו ילדים, ולפני כן חווינו את 'מאורעות 1936-9'ואת מלחמת העולם השנייה (1939-1945) והשואה. וגדלנו בשנות המאבק בבריטים לפני הקמת המדינה. ב-1956 כבר השתתפנו במבצע 'קדש', ב-1967 במלחמת ששת הימים. ב- 1969 במלחמת ההתשה, ב-1973 במלחמת יום כיפור והאחרונה בה השתתפנו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982. המדינה כבר לא נזקקת לנו להגנתה, אך ממשיכה במלחמות עם בנינו ונכדינו. אומרים שכולנו יצאנו 'שרוטים' מהמלחמות (מה הפלא?) ושיום הזיכרון ל'נופלים בדרך' הוא היום המבטא אותנו יותר משמחת החגיגות. השנה אנחנו שקועים במלחמה שבה העורף הפך בה לחזית. עצוב לחשוב ש"מגש הכסף" של אלתרמן עוד אקטואלי ועצוב לחשוב, שמכל הדברים היפים והחיוביים שקרו לנו, וכל החוויות הנפלאות שעברנו. כשאנחנו מסכמים 78 שנות עצמאות אנחנו חוזרים למלחמות! אנחנו חונכנו למשימתיות ונתינה בשלושה ערוצים. ל"ציונות" (הקמת בית לאומי לעם היהודי- הקמת המדינה) ל"סוציאליזם" ( לבניית חברה חדשה, טובה וצודקת יותר) ו"לאחוות עמים" (לחיות באחווה עם בני דודינו באזור). משימות גדולות, אחריות גדולה, ש"כלי העבודה" לביצוען היה הקיבוץ. זה היה החזון שלנו והחלום שלנו.
על אף הטלטלות הפנימיות בעם, הפילוג, הדכדוך, אווירת האיומים והאלימות, אני חושב שהיו גם הצלחות בשבעים ושמונה שנות המדינה. אני מאמין במדינה שלנו, בעתיד שלנו כאן וכאחד שליווה אותה כל שנותיה היא מאוד יקרה לי עם כל  העיוותים מהם אנו סובלים וסבלנו בשבעים ושמונה שנות קיומה, ומאמין גדול במילות השיר:
"עתיד יפה מזהיר לנו מן השחור יאיר"!
על אף הבעיות , הדכדוך, הקשיים והמשברים אסכם את הגיגי ליום העצמאות תשפ"ו  במוטו של "שבועטוב":
ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה!
לבני דורי יש ים של זיכרונות עבר, ולפעמים אנחנו חוזרים עליהם בלי סוף. אבל ידוע שלזקנים יש זיכרונות חדים מעברם הרחוק אך הם לא זוכרים… שרק אתמול סיפרו אותם.  
"שבועטוב"!
נ.ב. לא יכול לסיים בלי לציין שני אירועי ספורט משפחתיים, בהם אני גאה במיוחד:
1. גלי נכלל בסגל נבחרת ישראל לנערים בכדורגל  ומשחק בטורניר בינלאומי בקרואטיה.
2. לירן זכה במדליית זהב ( מקום ראשון) לבני ה- 60 בחצי מרתון ירושלים.  
לשניהם, על המאמצים, ההתמדה וההישגים, ברכות ואיחולי הצלחה!!!

ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה

18.4.26   א' אייר תשפ"ו

אחרי שבע פרשות-שבוע, בהן עסקנו בבניית המשכן, בתפארתו, בהכנת כוח האדם שיעבוד בו כולל פרטי הביגוד אותם ילבשו הכוהנים, הגענו סוף-סוף לטקס חנוכת המשכן שלו בפרשת "שמיני". כלם מתהדרים ומתקדשים לקראת האירוע, לקראת התחלת העבודה בו בתחושת התעלות וחגיגיות. ואז מתרחש האסון כשנדב ואביהו בני אהרון נספים כאשר הם מעלים אש במזבח. משה מגיב מיד ואהרון שותק.  בחרתי להתייחס דווקא להמשך, לגסטרונומיה, כי מפרשה זו אנו מקבלים את 'שולחן המזון' היהודי כבר 3000 שנה, עד היום.  לא אתאר את עשרות מיני בעלי החיים, העופות, הדגים השרצים והרמשים, מקורות המזון, שאכלסו את ארץ הקודש, על פי המסופר בפרשה הם מתחלקים לשני מחנות: א. טהורים ו- ב. הטמאים. במילים של היום הכשרים והלא כשרים. מענין שמוזכרים בפרטים דווקא אלה האסורים באכילה ואלה המותרים מוזכרים בהכללה, במכנים המשותפים. כמו: 'מפריסי פרסה', 'מעלי גירה'  או 'מכוסי סנפיר וקשקשת'. כדי שתדעו מי הם אלה שצריך להיזהר מפניהם. קיבלתי מיורם טהר לב, שיר שכתב בנושא: ואלה הם חלק מהטמאים (מקוצר על ידי): "הגמל, השפן, העורב, הארנב / החולד, העכבר, הכוח והצב / החזיר והנשר, התנשמת  והדיה / החסידה, האנפה, הדוכיפת, העטלף /  בת-יענה ולטאה והחומט החולף". ומסיים ב: "אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארנבת, החגב והחרגול!"
הנאמנות והשמירה על התפריט מאז ועד היום  –  מדהימה!

ובהקשר לנושא, הנה סיפורון ילדות שכתבתי:  כמו בהרצליה

עודד הרפז בא אלינו מהרצליה לכתה ג'. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות, כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, בעוד אנחנו נסים על נפשנו.

ולסיום, ברכות לליאן ליום הולדתה. פתחנו את המחשב והבטנו באלף הצילומים שלך מפעם, שוב הרגשנו כמה את שלנו ושוב התגעגענו לשנים שחלפו שהיית ילדה קטנה ומתוקה. מאחלים לך רק אושר, שמחה, יופי ואהבה גדולה בכל שתפני, בכל מה שתעשי, לך ולשחר אישך, לך ולהורייך, ולאחייך מיטב איחולנו! ואל תשכחי את המשפחה הגדולה ואותנו האוהבים אותך תמיד, תמיד!

"שבוע טוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

11.4.26   כ"ד ניסן תשפ"ו

אם איני טועה, בשבת בחול המועד לא קוראים את פרשת השבוע אלא קוראים קטעים שקשורים לפסח, באיזכור יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות. ההפטרה הקשורה לשבת חוה"מ היא "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל אחרי חורבן בית ראשון בגלות בבל. זו נבואה המפיחה תקווה שהעם לא ייכחד וישוב לפרוח בארצו. והיא מתארת אותו מגיע לבקעה מלאה עצמות ומול עיניו הן מתכסות גידים, בשר ועור ורוח חיים והן נעמדות 'חיל גדול מאוד'- חזון גדול לעם בזמן קשה וכואב. בליל הסדר חגגנו את יציאת מצריים, בליל השביעי של פסח אנו חוגגים את קריעת ים סוף. בשבת חוה"מ אנו קוראים את מגילת "שיר השירים". שה"ש היא המגילה הראשונה ב'חמש מגילות' המיוחסת לשלמה המלך, המתאר את האהבה הגדולה בין שולמית הרועה לבין אהובה, שחז"ל ייחסו אותה לתיאור האהבה בין אלוהים לעם ישראל. בעינינו- סיפור אהבה גדולה, יפה ומרגשת.

לציון "יום השואה". אנחנו עם שזוכר, זיכרון העבר הם התשתית, המסד, שעליו בנוי ההווה שלנו וממנו נובעות תקוות לעתיד. הכוח שלנו נובע מרגשי ההזדהות והסולידריות עם עברנו שנמצאים בטקסים יהודיים ובתפילות. אולי הזיכרון הקשה ביותר, שמציינים אותו בדרכים שונות ובאינטנסיביות, הוא השואה, אותו מסע השמדה נאצי לבצע רצח המוני מתוכנן ומאורגן של מיליוני יהודים מתוך כוונה להכחיד את העם היהודי. השואה, תקופת השואה באה לביטוי באינספור יצירות אמנותיות, בספרות  – בפרוזה ושירה בסרטי קולנוע, בתיאטרון באמנות הפלסטית, בטקסי זיכרון ממלכתיים, קהילתיים ופרטיים. שירים שהפכו למעין תפילות כמו "אני מאמין" שהלחין ר' עזריאל מחסידות מודריץ' בדרך 'למחנות ההשמדה', או "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שירי "אפר ואבק" של גלעד ופוליקר, שירים שאינם דתיים בכלל. אבל ייחודה של השואה בשונה  מאירועים אחרים בתולדות העם, הנכללים בזיכרון היהודי, הוא שלא מציינים בבית הכנסת, את השואה אלא מחוצה להם! ומי כמונו המקדישים ערב זיכרון מכובד בפינת הגולה הייחודית, בשידור בוידאו ובהתכנסות ב'שביל'. אני גאה שהצלחנו להקים את "שביל המשפחות" לזכר קרובי חברינו שנספו בשואה,  ספק אם היום היינו נכנסים לפרוייקט המרשים הזה.

ב'דף לחבר' בשבת ה- 4.4. לא היה זכר לאירוע המשמעותי והמכונן ביותר בתולדות קיבוצנו "קרבות משמר העמק בתש"ח". גם למחרת- כלום! האם נכשלנו בהורשת זיכרון  האירוע? שני מזכירים, שני בני קיבוץ ששתו את  האירוע עם חלב אימם, לא זכרו/שכחו? מוזר ומדאיג… ולמחרת הייתה שיחת קיבוץ על ה"טס"ח" ואני שואל: מה קורה במדינה- מסביב יהום הסער ולנו אין מה לומר על כך? האם אין מקום לחשוב ביחד ולהתייחס לדברים? גם מחוץ להוראות והודעות הטכניות שנמסרות באמת למופת!. אלא לדון בטס"ח שלנו? לפעמים אני חושב ש'בקולקטיביות הרעיונית' היה משהו חשוב וטוב. היום מתייחסים אליה רק כפוליטית, אבל ל'פוליטית' הזו הייתה מחשבה של המהות, להגיב ביחד, במשותף. לברר, ללבן את כל האירועים המתרחשים בעולם, במדינה, בקיבוץ. חברי הקיבוץ דיברו בכל התחומים ודיברו הרבה. כל נושא הובא לשיחה, מיחסנו לסין העממית ועד מצב הפועל העברי במדינה, על הצגת "האדמה הזאת" של הבימה ועל "הוא הלך בשדות". כל הנושאים נידונו בכובד ראש בהשתתפות רבה וכך גובשה השקפת עולמנו. היה חשוב לשמוע מה החברים חושבים! והיום? אנחנו דנים רק בבעיות צריכה! כספים! חסכונות וכיו"ב או בטס"ח לשנות ה- 30 הרחוקות. איפה אנחנו חיים? רק בבועה שלנו? האם באמת אין לנו כבר יותר מקום ל'מאבק רעיוני', לדיון רציני כלשהו שלא קשור לצריכה בתקופה בה אנו חיים?  למשל, למה החילוניות מתמסמסת מול הדת? מלבד להניד בראש ולומר שאנו 'נשחקים'?  להבנתי זה התפקיד של המזכירים/ות כעת, זו שעתם היפה להרים אותנו מהיומיום השוחק! להפיח בנו קצת רוח ונשמה!

וברכות ליהב ליום הולדתו! נכד מס' 2 שלנו, כל כך אהוב! בהזדמנות זו נאמר לך תודה שאתה תמיד דואג לנו ועוזר לנו, ברוחך הטובה ובטוב ליבך. להודות לך על רעותי ונינה שהבאת לנו. נאחל לך הצלחה בדרכך, אושר במשפחתך הקטנה, הגדולה והמורחבת.  הרבה שמחה בעמלך!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

4.4.26  י"ז ניסן תשפ"ו

שני אירועים מכוננים ב"שבועטוב" זה: פסח (לאומי)והרביעי באפריל (מקומי).

ליל הסדר תשע"ז (1977) היה עבורי ערב מיוחד. זו הפעם הראשונה שאני אב הסדר אחרי 40 שנה שאבי, בן-עמי, כיהן כאב הסדר. וכך כתבתי לקראת כניסתי להיכל:
ליל הסדר תשע"ז-  "החודש הזה לכם ראש חודשים", כך אנו פותחים את הקריאה בהגדה של פסח. בלילה הזה כולנו מעלים על נס את יציאת מצרים. את היציאה מעבדות לחירות, היותנו לעם בן חורין, לאדם חופשי. ההגדה הראשונה המצויה בידינו נתגלתה אצל הרב סעדיה גאון במאה העשירית. עם המצאת הדפוס יצאו לאור כ- 5500 הגדות שונות בצורתן ואפילו בתוכנן, אך בבסיסן עומדת אותה הגדה. דור הורים מספר לדור בניו איך נהיינו לעם. דור מוסר ודור מקבל.  לאורך דורות רבים מאוד. למטרה זו נועד "ליל הסדר" שכולו הגדה. החל מ- 4 קושיות, מ- 4 הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, מ'ארמי עובד אבי' המגדיר את היותנו עם נוודים ואיך חיינו בין העמים, ועד 'פסח', 'מצה' ו'מרור' שהם דרשות קצרות על פסוקים מהתורה המתארים את יציאת מצרים. במשך השנים צורפו שירים ופזמונים ונוסחים היתוליים- אולי כדי לקרב את הילדים לסיפור ההגדה… אך במרכזה תמיד עומד המסר של יציאה מעבדות לחירות. בהכרזה "היום הייתם לעם" מסתיים הקטע הפותח את קריאת ההגדה.

חלפו 49 שנים מאז ולא הייתי משנה אף מילה ממה שכתבתי אז. והיום? עדיין במאבק על היותנו עם החי במולדתו. לנו יש גם אירוע מכונן משלנו , ה-4.4 שחל היום. ה-4.4.1948 הוא אולי לא הגדה, אבל גם עליו אנו מספרים מדור לדור, אבות ואימהות לבנות ולבנים כבר דור רביעי וחמישי: "…ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני האבק המתחיל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר לראות כלום. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול, מדי כמה דקות פגז. התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני… " התיאור זה לא אירע בעוטף עזה, לא בקרית שמונה ולא בצפון, הוא היה כאן, אצלנו בקרבות משמר העמק במלחמת השחרור. ככה זה נראה במלחמות וכל אחד משלם על כך בעיתו. שני סיפורים הסמוכים זה לזה היום, שני סיפורים, אמונה אחת : לחיות בשלום בארצנו.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

28.3.26   י' ניסן תשפ"ו

פרשת "ויקרא" עוסקת בכל ההוראות המפורטות להקרבת קורבנות אך חסר בהן דבר אחד: דיבורים, אמירה. כתוב שם איך צריך להקריב את הקורבן, כתוב מה מקבל הכהן, לאן בדיוק שופכים את הדם, אבל לא כתוב אפילו ברמז מה מצווה הכהן לומר בשעה שהוא מבצע את הפעולות האלה. לא בקשת סליחה, לא הבעת תקווה שהקורבן ירצה, לא פירוט החטאים בגינם הוקרב, לא תפילה לאלוהים שיעשה לטובת המקריב. לא יעלה על הדעת וקשה להאמין, שבבית המקדש, הטקסים הללו התנהלו בדממה מוחלטת, וכל מה שנשמע היו הגניחות של הבהמה הנשחטת. הרי אין טקס דתי ללא תפילה, ברכה, תחינה, הודיה או סליחה. האפשר שכלום לא נאמר? על כך לפחות, לא כתוב בפרשה. ובהשוואה  לטקס הכפרות בימינו, שבו המקריב מסובב את התרנגול מעל לראשו ואומר: " זה חליפתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום". במקרה זה, ברור לאדם המקריב, וברור לשכינה ואפילו לתרנגול על מה הוא מוסר את חייו. כך זה מתרחש היום, אך ב'פרשת ויקרא', יוק!  נכון, שאני "נטפל" לדברים לא בולטים בפרשנות שלי ל'פרשות השבוע' אבל האם אתם יכולים לתאר לעצמכם/ן או בשפה יפה יותר, להעלות על דעתכם/ן 'אירוע תרבותי' המתקיים ללא אמירה על כוונת האירוע ותוכנו?

ב-1991 כיהנתי כמזכיר עם נעמה וכעבור זמן קצר הוצאנו 'ספר' (הראשון שלי), "ספר התקנונים" של הקיבוץ. בו ריכזנו את כל התקנונים שהיו בימים ההם. בהקדמה כתבנו ש'התקנונים הם ביטוי לחולשה של הקיבוץ אך צורך מתבקש'. מאז נוספו עוד תקנונים רבים, שגם לי היה חלק בהם, אבל דבר אחד תמיד נשמר והוא שיקול הדעת של ממלאי התפקידים. התקנונים שנוצרו, שימשו כלי עבודה, כלי עזר לממלאי תפקידים ונהיו/הפכו היום ל"תורה מסיני!". בשנים האחרונות, נתקלתי אצל ממלאי התפקידים, באמירה חדשה: אין 'שיקול דעת', יש תקנון! ואפילו: "אין לי, במסגרת תפקידי, מקום ל'שיקול דעת' (!) כי יש תקנון. אני כמובן לא הייתי נכנס למלא שום תפקיד בלי יכולת הפעלת 'שיקול דעתי', כי המשמעות היא שאין הכרה בחריגות/ים, אין ה'שונה' ואין 'האחר' ואין נסיבות שמשתנות! להיתלות בתקנונים זה 'כסת"ח', זו התחמקות מהתמודדות עם בעיות חריגות, עם מצבים בלתי צפויים וכולנו יודעים, שאיפה שחיים בני אדם מטבע הדברים יש חריג, יש השונה ויש האחר. אם רוצים לשמר את הקיבוץ כערך או כחברה ערכית, כדאי לשנות את הנוהג הזה ותמיד להפעיל 'שיקול דעת' ולעמוד על כך, גם אם המסקנות תהינה שונות מהכתוב ב'תקנון'.   בדיוק בשביל זה נבחרתם לתפקיד! להתעלות!
וזיכרו תמיד שהחברים/ות הרבה יותר חשובים!!!

הצעה: בעת חלוקת האוכל למשפחות באחד מימי שישי של ימי המלחמה, עמדו לידי שלוש תאילנדיות ודיברו ביניהן , אני מניח, בתאית. ואני חשבתי לי הן חיות בינינו כבר זמן לא קצר,  מטפלות בחברינו הנזקקים להן, למה שלא נלמד אותן עברית. למה שלמשל מורה במיל, או כל חבר שיודע, לא ייקח על עצמו לכנס אותן פעם בשבוע וללמדן את שפתנו- העברית? לא יודע למי להציע, למי?

ברכה חמה לשחר, המצטרף החדש למשפחתנו ליום הולדתך! למדנו להכירך בנחמדותך, דרך ליאן, ואנחנו תקווה שתצטרף בקרוב אלינו כאן במשמר העמק לחיות בינינו.  מאחלים לך שמחה, אושר והמון אהבה מכולנו!!

וברכות ללי, נכדנו ה-12, ליום הולדתו: יום הולדתך תמיד מורה על כך שהחורף תם ומתחיל האביב. בשורה ברוכה. בורכת בכישרונות רבים ובתחומים שונים. בורכת בחכמה, בנחישות, בידע ובאהבת "נתניה". אתה תדע לבחור מה תהיה דרכך! ובכל שתעשה תהיה שמח! ועם הקשיים שיהיו- אדם מאושר! ואל תשכח את אהבת הוריך, אחיותיך ואחיך ואת אהבתנו!

"שבועטוב"!

״ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה"

21.3.26   ג' ניסן תשפ"ו

ה"שבועטוב" כולו מוקדש לאבי. 
ב- 19.3.1979 התקיים טיול של הקיבוץ למדבר סיני ואבא היה בין המטיילים. עם ערב הגיעו למרגלות סנטה קטרינה, למרגלות הר סיני. אבא הלך להתקלח ושם קיבל דום-לב. קובה דורון סיפר לי שלפני המקלחת אמר לו:  "אני כל כך שמח שלמרות האזהרות שקיבלתי, יצאתי למסע ברחבי המדבר בו צעדו אבותינו, ולזכות להגיע ולראות את הר סיני בו ניתנה התורה, זה אחד הימים המאושרים בחיי". השבוע ציינו 47 שנים למותו. לציון יום השנה, הוצאנו לאור ספרון לו קראנו: "אנה תפנה דרכי?" שם שממצה את תוכנו של הספרון. ובו מכתבים שכתב בהיותו נער. בהקדמה לספרון כתבתי: "… קראתי את מכתביו שנכתבו בוורשה ווינה בעברית צחה, שכתבם מגיל 16 ועד 19. פגשתי דרכם איש שונה מאותו אבא שהכרתי. גיליתי אדם מתלבט, בעל חשיבה מעמיקה ופילוסופית על פרשות הדרכים שבהן נמצא וכיצד עליו להחליט על חייו ועל עתידו. פגשתי נער מתייסר בלבטיו כל כך שונה מדמותו של אבא שהכרתי, שהיה אדם החלטי, בטוח, בעל ידע רב, שהכל נהיר לו ולכל שאלה יש לו תשובה החלטית… הופתעתי מאוד מעוצמת ספקותיו ומחשבותיו ומכושר הביטוי שלו.." אני חייב לציין את עבודתה ויצירתיותה של טוני בעיצוב הספרון. את תימור שעזר וליווה את הפרוייקט ואת רעיה, שאלמלא היא, הספרון לא היה יוצא לאור והיא זו שנתנה לו את שמו, הכל -כך הולם את תוכנו "אנה תפנה דרכי?"     
אם מי מכם, קוראי, ירצה לקרוא את הספרון, שיפנה אלינו.

לא אתעכב השבוע בפרשת שבוע מסויימת  ואסתפק בהערות כלליות על 'פרשות השבוע' בכלל, ואני מצטט מהמחברת:
א. פרשות השבוע נכתבו כחלק מ"חמישה חומשי תורה" על ידי משה רבנו במדבר סיני לפני 3300 שנים.
ב.המנהג לקרוא אותן במחזוריות שנתית החל ב'גלות בבל', במאה השישית לפנה"ס, בשנים 586-538 (השנה בה כורש התיר ליהודים לחזור לירושלים).
ג.החלוקה הנוכחית, כפי שאנו קוראים היום, נתקבעה בתקופת "הגאונים" מסוף המאה השישית לספירה ועד המאה העשירית לספירה. אני בטוח שאבא היה שמח שאני יודע דברים שלא לימדנו במוסד או ב'חדר'.

השיחות עם ההורים אינן מסתיימות אף פעם, גם אחרי שהלכו לעולמם. בכל כך הרבה הזדמנויות אנחנו נזכרים בהורינו מה הם היו אומרים… או איך היו הם מתנהלים במצב… איזו עצה היו נותנים לנו במקרה… והכל ברוגע, בשלוה, בהבנה ובהמון אהבה, תודה וגעגועים.
"שבועטוב"! 
[כתבו אלי אם הינכם מעוניינים בספרון]                        

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

14.3.26   כ"ה אדר תשפ"ו

בפרשת השבוע "כי תישא" אנחנו פוגשים את סיפור "עגל הזהב".  היה לי חשוב לציין את האירוע החגיגי ואת השתתפותו הפעילה של אהרון הכוהן, אחיו של משה באירוע בו  הכוהנים ועובדי האלילים שילבו ידיים ביצירת העגל ויצאו במחול זה לצד זה. היום היו אומרים 'ביחד ננצח'. הכל מתרחש בעת שמשה ניצב על ההר ועוסק בחריטת לוחות הברית, בנושא של "אל אחד". ומהו הסיפור שמסתתר אחרי תיאור האירוע? על מה הפרשה רומזת? לדעתי, הפרשה נכתבה כדי להפקיע מידי עובדי האלילים את מנהגיהם, ולהופכם למאמינים באלוהים האחד! ולאמצם אל חיק בני ישראל. סיפור "עגל הזהב", הוא הצעד הראשון בשילובם במנהגי עם ישראל. משה ער ועד לתהליך הזה, בעוד אלוהים זועם עד שהוא מבקש ממשה לנטוש את 'הגוי הרע הזה' ולמחות אותו מעל פני האדמה. משה מתחנן על חיי העם ומבקש שישאירו בחיים, שייתן עוד 'צ'אנס'. מה הוא אומר לאלוהים בדיוק, אני לא יודע אבל משער שהוא אומר: "ראה, כישלון אינו סוף הדרך, אלא אתגר לחישוב מסלול מחדש. אנחנו צריכים להכיר בכישלונות, ללמוד אותם, להפיק לקחים ולהתקדם הלאה". אלוהים נעתר בסוף לתחנוני משה ואינו נוקם בעם על מעשה העגל (".. וינחם ה' על הרעה…")  זו גם ההוכחה מדוע אומרים שאלוהים הוא אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת.

ומשהו טוב! "אחדות העם, קובעים הסקרים, היא האיום המרכזי על המדינה" זה שבר שהממשלה יוצרת/תורמת לו יותר מכל גורם אחר. על רקע זה בולט לטובה המהלך השקט והעמוק בפברואר 2026, בו התרחש האיחוד בין התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי. הוקם בית משותף ערכי, וזה לא איחוד טכני בלבד. זו הייתה בחירה עקרונית ליצור מרחב הסכמה 'ציוני- ישראלי' ולנהל ביחד תחומים שבעבר היו נפרדים. סטטיסטית, בתנועה הקיבוצית ה'מאוחדת' יש כרבע מיליון תושבים בכמעט 300 קיבוצים, ש – 75% מהם בפריפריה. האירוע משמח אותי, כי בעיני נוצרה באיחוד הזה דרך חיים משותפת של ניהול משותף של מחלוקות. דרך שמעדיפה הסכמה במקום הכנעה, תיקון ולא ניתוץ. ואולי זו דוגמה לכל העם שאפשר לנסח מכנה משותף בלי לוותר על זהות. ואולי התנועה הקיבוצית שוב תשמש דוגמה ותוביל משהו חיובי גדול  בחברה הישראלית: חיבור ולא בידול.

קיבלתי כמה תגובות בנושא 'החילוניות'. שבעיקר נגעו בנושא 'העלייה לתורה' של בנינו בבר המצווה שלהם, ול'הקמת בתי כנסת בקיבוצים'.
1.  וידוי: אני אנטי דתי מובהק הן מהחינוך שקיבלתי מילדותי, והן מהבית, שבהיותי נער, אבא ממש הכריח אותי לקרוא בבית את הקוראן ואמר : "את זה לא תלמד אצלנו במוסד" ואחר כך את "הברית החדשה" : "גם את זה לא תלמד במוסד" והיה מוסיף: "רק חבל לי שתלמדו כל כך מעט מהתנ"ך" ממנו למדתי שהתנ"ך הוא 'ספר החיים' ושאהבת התנ"ך אינה קשורה לכוחות האמוניים שבו. וכך נוצר אצלי איזון.
2. אהבתי תמיד את סיפורי התנ"ך שיש בו הכל מכל. ב'חדר ההורים', אבא היה מספר סיפורים 'מהראש' ורובם היו סיפורים מהתנ"ך. המהדורה הראשונה של התנ"ך בפירוש סבי, של"ג, שוכנת כבוד בארון הספרים שלנו. בלימודי התקשורת בבר אילן הייתי מחויב לקחת ארבעה קורסים בתנ"ך, נהניתי כל כך, שהמשכתי עוד עשר שנים ללמוד שם תנ"ך במסגרת יום בשבוע. ובמקביל, יותר מעשר שנים רעיה ואני היינו נוסעים פעם בחודש לשיעורי תנ"ך בנושאים שונים ומגוונים, אצל מיטב החוקרים/המומחים. כך, שאם מישהו חושד בי שעמדותי האנטי דתיות נובעות מבורות, טעות בידו. תודה על התגובות שקיבלתי. ואשמח לקבל עוד!

וברכות ליום הולדתה של נואי נכדתנו הבכורה, שהולדתה, הביאה אותנו לעלית מדרגה במדרגות האושר שלנו ועם הולדת תומר ואחריה יהלי וקרני הקפיצה אותנו עוד מדרגה.  נאחל לך אושר, בריאות, הצלחה, שמחה ואהבה עם איתן והבנות, עם ההורים, עם כל המשפחה הגדולה ואיתנו אוהבייך!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"

7.3.26   י"ח אדר תשפ"ו

פרשת השבוע(ות) נכתבת בימים אלה וקטונתי מלכתוב על 'הפרשה' הזו, שהיא בעיצומה, שאני מניח שתיזכר לדורות. קיבלנו ממ"ד לשהות בו, ילדינו סידרו אותו ואנחנו מדלגים מהבית לממ"ד לאחר קבלת התרעות. תענוג זה לא, אבל אנחנו שמחים שנמצא לנו  מקום מתאים. בקשר למלחמת "שאגת הארי", בני אמר לי: תכתוב על כך שבחנוכה מכבי מתמודדת מדי שנה עם היוונים ובפורים, אחרי 2500 שנה בערך, (355-6 לפה"ס) ישראל מתמודדת עם הפרסים. רבותי, ההיסטוריה חוזרת!

כמה מילים על חג פורים, מלבד הזכרת הסיפור על אחשוורוש ואסתר, על הנס שהתחולל. מלבד התחפושות, הרעשנים, ההצגות, אזני המן והשתיה עד לא ידע, יש בחג פורים שלוש מצוות סוציאליות מובהקות:
1. 'גיבוש'- בקיום הסעודה למשפחה ולחברים, בה נפגשים יושבים יחדיו, שרים , מדברים, מקיימים מפגשים ופגישות.
2. משלוח מנות לחברים, לשכנים או למי שרחקנו ממנו במשך השנה.
3. מתנות לאביונים, לתת צדקה למי שאין לו, להרים תרומות.  שלוש מצוות ש"מכריחות" אותנו לקשר אנושי חם ואמיתי. לשמחה.

ובהמשך על החילוניות. איך, איך, איך החילוניות ששלטה ברוב העם היהודי במשך עשרות שנים הולכת ומתמוגגת? נסוגה? האם  זה בגלל שיעורי הילודה שבקרב הדתיים גדולים פי 3 מאשר בחברה החילונית? אולי גם, אבל אני חושב שהסיבה המרכזית היא הנטישה הרעיונית. אמר לי חבר: "החברה החילונית הליברלית נמצאת בנסיגה לטובת 'חיבור לשורשים' שאימצו את התואר "מסורתיים" החברה החילונית מאבדת כל הזמן את התשתית הרעיונית, שתמיד פשטה צורה ולבשה צורה.  מתקופת 'ההשכלה' של משה מנדלסון, דרך הציונות המעשית של ההתיישבות בארץ, הקמת הקיבוצים והמושבים ומעמד פועלים חזק בערים ובמושבות, דרך הקמת המדינה ועוד ועוד. והנה הגענו לכך שהחברה החילונית מתקשה היום למצוא רעיונות חדשים שילהיבו את העם, וכיון שאינו מוצא משמעות בחילוניות, מוצא אותה בחיקה החם של המסורת,   שיש לה תמיד תשובות מוחלטות שקל לאמצן: אלוהים, התורה, ושמירת מצוות. אני פסימי לגבי העתיד כשאני רואה את בני הקיבוץ עולים לתורה בבר המצווה שלהם (ביוזמתם? הוריהם?) ועד ה"בעזרת השם" המתגלגל בכל לשון, ושואל: האם על השאלות והאירועים של ימינו, רק זהות יהודית ו'שורשים' יכולים לתת תשובות? ומתחיל לחשוב, אולי צריך לחוקק חוק, שלא לגייס את החרדים, מהחשש שבעוד שנים הם יהוו את הפיקוד בצה"ל? ובאמצעות הרבנים! למה אני כותב על כך?  האם יהיה דין הקיבוץ כדין החילוניות?

סיפור אישי קצר: זיכרון מדבורה אופיר ז"ל, באחד מערבי "הערב השני" שעשינו ב'ימי הולדת הקיבוץ', אותו הקדשנו לנושא 'הביטחון', העלינו, בין השאר, את סיפורו של יזדי ופעילותו באצ"ל. הדגש היה על אצ"לניק שחי בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. חלפו כמה שנים ולקראת  'ערב שני' אחר, ניגשה אלי דבורה ואמרה לי: "למה אמרתם שיזדי היה איש אצ"ל היחיד שחי בקיבוץ, למה לא סיפרתם עלי?" השבתי: "לא ידענו, אם היינו יודעים?…" ואז סיפרה לי על פעילותה כקשרית באצ"ל בירושלים, ששם הכירה את בעלה, ואת יתר ההיסטוריה שלה שמעתם בלוויה המכובדת. יהא זכרה ברוך!

וקצת שירה: "נאום העיזים" של בן-גביר. קיראו אותו באיטיות ובדרמטיות המתחייבת מהפאתוס. השיר הוקרא בכנסת ביום ה – 117 לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" : 
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים / 
בני משפחות החללים אינם עיזים / 
אלפי הפצועים וחללי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים /
אזרחי ישראל אינם עיזים /
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז" (סוף).
אני רק תוהה האם זו העז הלועסת בפינת החי או העז המוקרבת של "קרבן חטאת" בבית המקדש?  

"שבועטוב"!                                                                                        

"ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה".

28.2.26 י"א באדר תשפ"ו

פרשת "תצווה״ עוסקת עדיין ב'משכן' ובמעמד הכוהנים. וכך אומר אלוהים  למשה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כבוד ותפארת הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הכבוד קשור לאדם עצמו, בגופו וברוחו ואילו התפארת לכל מה שמחוץ לעצמו: ללבוש, לשיכון, למכונית וכיו"ב. הפרשה מתייחסת ל'תפארת' בלבד ואתייחס ללבושו של אהרון הכהן. מתואר בה איך ייראו האפוד והחושן המצנפת שלראשו, שיעניקו לכוהן גם את הכבוד המגיע לו וגם את התפארת הראויה לתפקידו. כתוב אפילו הסדר המדויק של שתים עשרה אבני החושן בארבע שלשות והחשוב מכל, שבשולי בגדו יהיו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. לשם מה הפעמונים? כתוב: "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ויש שאמרו, שהפעמונים יצלצלו, שהכוהן לא יפתיע מישהו מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן. בבחינת "להתאים את התנהגות הנמצאים, כשהכוהן מתקרב אליהם".

אני עוקב בדאגה אמיתית אחרי המודעות החוזרות ונשנות המחפשות את החבר/ה שיקח על עצמו, כיחיד או בצוות, את ארגון ליל הסדר תשפ"ו. תאמינו לי, שזה כל כך מציק לי, שאילו יכולתי, הייתי לוקח את האירוע עלי. אני גדלתי על ליל סדר קיבוצי, על ליל סדר משפחתי של 'משפחת הקיבוץ' כפי שאבא שלי קרא לו. הגדה חילונית נכתבה ל'סדר' ובה כמובן נכללו גם קטעים מהמסורת היהודית. הגדה ייחודית. אבא שלי היה 40 שנה אב הסדר, אני החלפתי אותו  והייתי אב הסדר הקיבוצי במשך 15 שנה. בשנת 1991 לדוגמה, היו בסדר 'שלי' 1429 (אלף ארבע מאות עשרים ותשעה) חוגגים. בחלומותיי הרעים ביותר לא חלמתי שנגיע לרגע שבו ליל הסדר, ׳חג החגים' היהודי, ׳היום הייתם לעם׳, יירד ממפת החיים השוטפים שלנו. כאילו היה זה "7 בנובמבר", או "2 בנובמבר". עבורי זה סימפטום למצב של החיים החברתיים, התרבותיים, הערכיים שלנו. ליל הסדר הקיבוצי היה אירוע מאוד מיוחד, ממש מהפכני בתרבות הציונית המתחדשת. לחגוג סדר ציבורי רחב מול הסדר המשפחתי המסורתי כמו בגולה. חילונים רבים חיפשו דרך להתארח בקיבוצים בשל האופי המיוחד שלו, ואיש לא היה נוסע ל'משפחה'. היו רק באים אלינו. היום, ה'משפחה הקיבוצית' שלנו, 'מתחלקת' למשפחות משפחות, אורח החיים שלנו מוביל לכיוון הזה. הביחד הפך לאפשרות ברירה ולחלק מאתנו, אין צורך בו יותר. אז למה שירצו לחגוג כמו פעם ביחד? כי אפשר גם אחרת!  ליל הסדר הוא חג/רגל לאומי שמספר סיפור היסטורי- שהדת אימצה ושמרה עליו. הדתיים מכירים בערכו של החג המיוחד הזה, כמו כל העם היהודי היושב באותה 'שעה' בכל העולם ומציין את 'ליל הסדר'. אני לא יודע אם אני מרגיש מובך או מובס או מבואס, אך חש איך ליל הסדר הקיבוצי נשמט מידנו במו ידינו,  וגילוי נאות: כבר כמה שנים שאנחנו, לצערנו הרב, הולכים לסדר אחר, כי 'מרד הבן' אצלנו, בא לביטוי  ב'ליל הסדר' ואנחנו איתם. ובכל זאת, כחברה, אסור לנו לוותר על ליל הסדר הייחודי שלנו עם ההגדה שלנו, השירים שלנו. וחשוב מאוד שילדינו יחוו אותו וישתתפו בו. כי אולי הם יחזירו עטרה ליושנה. אני מקווה מאוד שימצאו 'צדיקים' שלא יתנו ל'ליל הסדר' להתפוגג.

ומשהו על הדת היהודית באורחות חיינו (לא על החרדים). אנחנו חילונים במהותנו. הפכנו, מחברה חלוצית, יוזמת, תוקפת ומובילה, ללוזרים. הקיבוצים היו בעבר ראשי החילונים, סמל לחילוניות תוססת. שהחגים בהם היו לסמל לארץ ישראל המתחדשת. ביום כיפור, למשל, התרסנו ו'דקרנו' את החברה הישראלית, יצאנו לעבודה, אכלנו בארוחות הפגנה, נסענו לכל מקום ועמדנו על דעתנו מול ההמון ההולך לבית הכנסת. והיום, ביום כיפור, חברי קיבוצים כבר משתתפים במנייני תפילה. ויש מאה קיבוצים, אולי מאה וחמישים בתי כנסת, שנבנו בקיבוצים, אם לא ביוזמת החברים אז בהסכמתם. ואומרים לך: "למה לא". ואני רק שואל: מה קרה לנו, איך במקום להילחם על תפיסותינו, נסוגונו להיות חסרי השפעה וחסרי מוטיבציה. אולי הרצון להיות כמו כולם? להיות יותר 'שייכים' לחברה הכללית? נותרנו ללא ייחוד כלשהו, האם זה פרצופנו האמיתי? האם נוח ונעים לנו עם זה?  נהיינו לוזרים, עצוב ומדכא!!

וברכות ליהלי ילדת המחמד של כולנו ביום הולדתה האחרון בגן, לפני צאתה לדרך בית הספר, לדרך הלימודים. איך עשית לנו את השנים ל"ימים אחדים"? אוהבים אותך ומאחלים לך שתטרפי את כל מה שתרצי מהעולם שמסביבך, שתהיי מאושרת עם ההורים והאחיות, והסבים כמובן, שתרבי בחברות וחברים, שתהיי שמחה ועליזה, אוהבים אותך, מחבקים אותך ומצפים לחיבוקך!

"שבועטוב"!                                     

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

21.2.26   ד' אדר תשפ"ו

פרשת "תרומה": "וידבר יהוה אל משה לאמור. דבר אל בני  ישראל, ויקחו לי תרומה, כל אחד כאשר ידבנו לבו" והפירוט: זהב, כסף, ונחושת, תכלת וארגמן ועד עצי שיטים … ועשו לי מקדש". הדרישות האלה ומיצויין, הן התנאים הבסיסיים להם יסכים אלוהים, כדי שהוא עצמו יוכל להכנס למשכן. הדרישות הן חומריות בלבד. הוא אינו מבקש איזושהי הכנה רוחנית לבניית המקדש, הוא לא דורש, למשל, מהכוהנים להיטהר, אינו מבקש לימוד בתורה, חיזוק האמונה או קיום מצוות. הוא מקיים הפרדה ברורה בין הרוחניות שהיא מנת חלקו שלו, לבין החומרנות שהוא דורש מהעם. במילים פשוטות "אתם תביאו זהב וכסף ואני אביא את רוח הקודש. (וסליחה על האסוסיאציה). אחרי מלחמת יום כיפור ערכנו קבלת שבת של כל הפלוגה באליפלט ורמי, המ"פ, ביקש ממני שאארגן את הערב. אספתי כמה חברים טובים וביקשתי ברוח זו: "בואו נתחלק בהכנת המסיבה חצי – חצי, אתם תביאו את הבשר ואני אביא את אלתרמן". רוח ההתנדבות שגילה העם לפנייה לתרומה להקמת בית המקדש קיימת לאורך הדורות, כשהעם נחלץ לקריאה לעזור למשימות לאומיות גדולות, וגם היום כשנתרמו מליונים שקלים/דולרים למלחמה ו/או לעזרת החטופים מחברות ומפרטים. זוכרים, למשל, שתרמנו מיליון שקל ב – 2024? התרומות מגיעות רק מתוך הזדהות מלאה עם המטרה אליה נקראה. הזדהות לאומית והזדהות אישית. (וסליחה על אסוסיאציה נוספת). כשפרצה מלחמת סיני ("מבצע קדש") ב1956, הקימו במדינה את "קרן המגן" –  איסוף תרומות לרכישת נשק והייתה התנדבות והתלהבות אדירה במדינה הצעירה. בזיכרוני תמונה ממש קורעת לב, כשאמא ביקשה שאבוא ל'חדר' ההורים, כשבאתי, היא הוציאה מקופסה קטנה טבעת זהב, הראתה לי אותה וסיפרה, שזו המזכרת היחידה שנותרה לה מאמא שלה והיא עומדת לתרום אותה ל'קרן המגן'. את הבכי, את כאב הלב, איני שוכח. "לתרום, זה מה שאני יכולה לעשות" אמרה. ותרמה!  זה קרה 'פעם', בתקופה אחרת… זו ממש הייתה התעלות נפש! גם האנשים היו כנראה אחרים. וכדאי להכיר אותם ואת מעשיהם.

בשבוע שעבר פרסם הרמטכ"ל פקודות הנוגעות לגיוס חרדים שהמשמעותית ביותר היא לא איסור כניסת נשים לבסיסים אלא, שכל עמדות הפיקוד ביחידות, יאוישו ע"י חרדים, במילים אחרות ע"י רבנים! שכידוע אינם כפופים לצבא, הם יקבלו את הפיקוח על היחידות החרדיות והסמכויות תהיינה בידיהם. ועוד אמר שיוכלו לעסוק בלימוד ובדברים שאין להם קשר לצבא. לכולם עמדות פוליטיות אחידות במפה הפוליטית של ישראל. ונזכרתי, עם אלף-אלפי הבדלים, דווקא בנימוקים לפירוק הפלמ"ח ולכינון "צבא העם"! ב7 בנובמבר 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור החליטה הממשלה בראשות בן גוריון וביוזמתו על פירוק הפלמ"ח, היחידה המובחרת של צה"ל, בתואנה שאסור שבצה"ל תהיה יחידה בעלת צביון רעיוני אחיד, מוגדרת אידיאולוגית, והפלמ"ח, בהחלט התבסס על אנשי ההתיישבות העובדת, שברובה הייתה מוגדרת למפ"ם. זה היה צעד שיצר ויכוחים קשים ובסוף התקבל בעם. והיום… הרמטכ"ל יוזם בהשפעת… וחוזר על הרעיון  להקים גוף ייחודי חרדי מבודד, דתי קיצוני, אידיאולוגי, גם פוליטי בבסיסו, ואולי יקרא לו גם "פלמ"ח חרדי"?
השבוע היה עמוס בימי הולדת להדר, לאורי ולתומר. אנחנו בשם כל המשפחה מברכים אותם כמובן. 
תומר בת 9, נינתנו הבכורה, כבר ילדה גדולה מלאת חיים, מלאה במסכים, דעתנית לא קטנה, אבל הצחוק שלה משגע!! כישרון כשלך בריקוד והתעמלות מתבקש, שכל הזמן תרקדי! מאחלים לך אושר בבית עם ההורים והאחיות, עם החברות (והחברים!) בבית ובבית הספר. שתאהבי גם ללמוד, שתהיי שמחה בכל!

אמרנו ריקוד, חשבנו אורי.  אורי מגשימה את מה שאני רציתי ולא עשיתי, להשפיע דרך שירות בצבא. אנחנו גאים בך בנחישותך, במסירותך, בנכונותך! שירות בצבא , משמעותו הוא 'לתת'. מצדיעים לך!  שיהיה לך רק טוב ושמח עם ההורים והאחים והרבה אהבה! ומה שקשור לריקוד… אנחנו מצפים ובטוחים שעוד תחזרי לרקוד ועוד תגרמי לנו נחת, הרבה נחת. אוהבים, מאוד.

ולהדרי, ילד הכלניות שלנו, רצינו להביא לך זר כלניות כמו פעם שעוד היה מותר לקטוף אותן, לתת לך חיבוק גדול, ולומר לך שאנחנו באמת גאים בך במשפחתך ובמעשיך למענך ולמען הקיבוץ שלנו. נאחל לך אושר, שמחה עם מיה, מור ו.., אורי ו.., וניר ו… בייחוד נאחל ונצפה לעוד יצירה מקורית שלך שתהיה בתיאטרון או בכתיבה או בסרט, בנוסף להפקות, הלוואי!!!

"שבועטוב"!