שבועטוב

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

27.6.26   י"ב תמוז תשפ"ו.

אחזור לפרשת "חוקת" כדי לכתוב על "הפרה האדומה". הייתי בן 21 כמעט 2 כשהתוודעתי לסיפור הפרה האדומה ו'זה היה ככה': בצהרי יום קיץ, נקראתי לעזור בהמלטה של פרה שהסתבכה, משכנו… סיבבנו… וללא תוצאה. כיון שריכזתי אז את הרפת קראתי לוטרינר שלנו, ד"ר סירוטינסקי שיבוא. הוא הגיע עשה ככה וככה ויצאה עגלה אדומה לגמרי. הוא בירך אותנו ב'מזל טוב'! כשנכנסנו למכון החליבה לשטוף ידיים הוסיף ואמר : בעד העגלה האדומה הזו תקבלו מיהודים דתיים הרבה כסף. ואני, שלא למדתי הרבה תנ"ך במוסד והיינו מאוד אנטי דתיים, תמהתי בקול ואז הוא אמר לי: "כאחד שרוצה להיות וטרינר עליך להכיר את הסיפור והוא סיפר לי על פרשת השבוע שעוסקת בכך. הייתי מופתע מאוד. וסוף הסיפור שלנו: כעבור שבוע כשסירוטינסקי בא לטיפולים, ביקש לראות את העגלה האדומה הלכתי אתו הוא הביט בה ארוכות ולפתע אמר: ,תראה, יש לה במצח קווצת שערות לבנה, ולכן היא לא תחשב לפרה אדומה, חבל לי עליכם, כסף טוב כבר לא תראו ממנה". אז מהי "הפרה האדומה"? מיונתן זקס למדתי שטקס 'הפרה האדומה' קובע שהקדושה נמצאת בחיים ולא במוות. ראשית, הפרה האדומה היא בעל חיים וכמו חיות אחרות היא לא חושבת על החיים, היא פשוט חיה אותם. שנית, היא אדומה, כצבע הדם שמסמל בתורה את החיים. שלישית, התורה מצווה שזו תהיה פרה שמעולם לא נשאה בעול, אלא חיה כל חייה בחופש מעול. ואז… הפרה האדומה הטהורה מומתת ונשרפת והאפר המעורבב ברכיבים שונים משמש בטקס הטהרה וסילוק הטומאה. אדם שבא במגע עם גוויה חייב להיטהר אם רצונו לבוא למשכן, וכללי הטהרה קפדניים ונעשים בידי הכוהנים על פי הנוסחה: חיים, מוות, ושוב חיים. ההתרחקות מהמוות ייחדה את אמונת ישראל מכל תרבויות העולם העתיק. אין במקרא פולחן אבות מתים ואין חתירה למגע עם רוחם. לכן גם אין איש שיודע את מקום קבורתו של משה, כדי שלא ייהפך למקום מקדש. האלוהות והקדושה נמצאות בחיים, במוות יש רק טומאה. סיים את דבריו. ואני שואל, בשביל כך, צריך פרה אדומה דווקא?

השבוע שמענו את הרצאתו של עמירם על "משמר העמק במערכה" בדגש על הפינוי, פינוי הילדים והאוכלוסיה הלא לוחמת. עמירם הרחיב את הנושא וציין שבשישים ותשעה קיבוצים פינו את האוכלוסיה הלא נלחמת  במלחמת השחרור/העצמאות, וצירף שתי פנינים: שמענו את עדותו הקולית של מנחם שלח  וחזינו בסיפורה המצולם של נעמיצ'קה, מדהים! לטעמי/הבנתי זו הרצאת חובה לרבים מחברי הקיבוץ של היום, שיודעים ומכירים כה מעט, כדי לדעת עוד פרט, חשוב במיוחד, מעבר הקיבוץ. אם הייתי רכז ו. קליטה הייתי אוסף את כל נקלטים לשמוע אותה. אם הייתי רכז אגף הצעירים, הייתי מכנס אותם להקשיב להרצאה זו, למען ידעו כולם מה היה כאן, במקום בו הם חיים בתנאים נפלאים שמישהו יצר עבורם. ותודה לעמירם! ובהמשך…  ה'פינוי' מזווית שאיננו מכירים- מתוך הספר "משמר העמק במערכה" בקיצורים שלי:  "… הילדים עוזבים את הקיבוץ- עבר קול במחנה. בשורה זו לא שימחה אותי לעזוב את הקיבוץ, את הבית, את ההורים וכל מה שאהבתי- איך אפשר? במשך כל הזמן נשמעו יריות, אך זה לא אכפת. בלבד שנישאר במקום. עזיבתנו את הקיבוץ הייתה בעיני כבריחה מן החזית, בה נלחמים חברי הקיבוץ להגנתו ונאבקים עם פורעים המשביתים את השלום ואת חיי העבודה. לא חשבתי ברגע זה לאן יובילונו, דבר אחד הרגשתי: קשה לעזוב! גם בשעה שירו בתותחים והרסו בתים לא חשבתי על נסיעה למקום יותר בטוח. ידעתי שהקיבוץ לא ייפול בידי האויב ורגל ערבי בן כנופיות לא תדרוך בו והוא יעמוד הכן וינצח! לא בקלות קיבלנו את הבשורה כי ילדי הקיבוץ עוזבים ונוסעים לקיבוצים אחרים. אמנם נכון, כי עול כבד ירד מחברי הקיבוץ עם נסיעת הילדים אך קשה מאוד לעזוב את הקיבוץ כשבניינים הרוסים ופני החברים לא כתמיד…

לסיום, אנחנו רוצים לאחל לנכדינו לי ותום, גלי, רומי ושני, לנינתנו תומר חופשה טובה, נעימה ומשמחת! ולניר שסיימה י"ב איחולים בצאתה לדרך ארוכה שנת שירות, צבא ו… שנים בהן בודאי עוד תתגעגע לבית הספר 'מגידו' ו'לשומריה'.

תימור הביא לי מתנה מפתיעה, שמאוד שימחה אותי: קופסת 'קרן קיימת', כמו  שהייתה לנו פעם בבית ילדים.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

20.6.26   ה' תמוז תשפ"ו

פרשת השבוע, פרשת "קורח". צדק היה בדברי קורח ובני עדתו כשביקשו לעצמם תפקידי מפתח מול ההיררכיה הקיימת, שהקודקודים שלה הם משה המנהיג ואהרון הכוהן הגדול. קורח ציטט את הפסוק: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים… מדוע תתנשאו על קהל ה'?"  במילים אחרות, יש מקום לשינויים מבניים בעם, יש מקום לרוטציה. קורח רצה להיות הכוהן הגדול וכעס על כך שהעמדות תפוסות בידי משפחה אחת. הוא טען שהוא רוצה שיוויון זכויות, למעשה מה שרצה זה כוח! (בתפיסה המארקסיסטית). הוא חבר לשתי קבוצות נוספות מתמרדות, לדותן ואבירם משבט ראובן שמחו על עיוות המושג זכויות ה'בן הבכור' ועל כבודם שנפגע, וקבוצה נוספת של 250 נשיאי העדה שהיו להם כעסים משלהם על הניהול השוטף של המסע במדבר. זו הייתה ברית של ניגודים שמראש נידונה לכישלון. במאבק על הכוח, כבר לא מקשיבים למה שאומר המפסיד אלא בודקים מהם האינטרסים שלו. האדמה פערה את פיה ובלעה את יריביו של משה, אך לא שמה קץ למחלוקות, ולדעתי, הפחיתה את מעמדו של משה, שנזקק לפעולה כל כך כוחנית –  ש'האדמה תפער פיה' ובזאת 'ירד' לרמתם של המורדים, מסתבר, שגם לו הנושא החשוב היה ה'כוח'. בימים אלה, ראוי שנחשוב על הפרשה על כל צדדיה ועל עצמנו. על דמוקרטיה, על הנהגה, על שקיפות, על חופש הביטוי, חופש הדת, זכויות האדם וכיו"ב.

השבוע רעיה אמרה לי: "בא נראה את הכוכבים נוגה וצדק כשהם הכי קרובים זה לזו"  אבל לא היה לי כוח לקום מכורסתי.  בכל זאת קצת נוסטלגיה: זוכרים שסיפרתי לכם איך אבא לקח אותי בכיתה ג' או ד' בלילה ליד סככת האריזה בכרם , שכבנו על האדמה הוא חיבק אותי אליו, ולימד אותי את הכוכבים ושמותיהם? שם שמעתי לראשונה שיש כוכבי לכת, וביניהם נוגה (ונוס) וצדק (יופיטר). נזכרתי שאבא סיפר לי שיש שאומרים: ש'נוגה' היא אילת היופי, אילת האהבה והרגשות, ולכן קראו על שמה כוכב לכת,  וכך גם עם 'צדק', כוכב הלכת הגדול ביותר, שאורו חזק, שהוא אל החוכמה, התבונה והמזל. (לא בטוח שהבנתי אז). בכל זאת נזכרתי בלילה, שרעיה אמרה לי: "בוא נראה את נוגה וצדק כשהם הכי קרובים זה לזו" ולא היה לי כוח לקום מהכורסה לצפות בשני הזוהרים האלה בשיאם. היה נעים להיזכר.

לכבוד המונדיאל הגדול, שיר כדורגל שכתב יוסי שריד:

מכדורגל לומדים המון דברים,
כילד למדתי שמות של מדינות ושל ערים
שמעולם לא שמעתי.
ובשלב יותר מאוחר למדתי-
לשבת על הספסל,
להחמיץ הזדמנויות של מאה אחוז,
להפסיד- למרות שהייתי יותר טוב –
להתאושש. 

מחר, 21.6 ביוני, יהיה היום הארוך ביותר בלוח השנה. זה יום שבו יש 14 שעות ו-14 דקות אור, זה יום שהשמש מגיעה לנקודה הכי גבוהה בשמיים, זה יום שנקרא גם: "יום ההיפוך הקייצי" שהוא יום התחלת הקיץ. אבל עבורנו זה יום הולדתו של נכדנו השישי מור. כל מי שפגש בו חש שהוא מקרין עליו אור מיוחד, אור של אהבה, חיבה, קירבה, חברות והרבה שמחה! בהזדמנות זו, מורי, תביא חיבוק ונאחל לך הצלחה ואהבה עם עצמך, עם עידן, עם הוריך ואחיותיך, עם חבריך וחברותיך ואיתנו הסבים המצפים לראותך, לשמוע את קולך ולהיות שמחים בך ואיתך! יום הולדת שמח!

"שבועטוב"!     

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

13.6.26    כ"ח סיון תשפ"ו

פרשת השבוע "שלח לך", היא פרשת המרגלים. אחרי יציאת מצריים העם נמצא במדבר ומשה שולח 12 מרגלים לארץ ישראל לבדוק מהי ואיך היא לפני שהעם נכנס לארץ המובטחת. אחרי ארבעים יום חוזרת משלחת המרגלים ואז מתחיל המשבר. עשרה מהם חוזרים פסימיים, אפילו מיואשים אחרי מה שראו והם אומרים: "אין לנו סיכוי כלשהו, הארץ קשה, העם היושב בה חזק מאיתנו" במילים של היום: "זה פרוייקט גדול עלינו" בדבריהם המייאשים הם למעשה ממליצים לחזור למצריים ורק שניים מהמשלחת יהושע בן נון וכלב בן יפונה מתעקשים באמונתם ש"טובה היא הארץ", "שעלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" זו "ארץ זבת חלב ודבש" במילים שלנו : "אל תתיאשו, אנחנו מסוגלים". המחלוקת אמיתית ודרמטית. האווירה מתוחה. העם לא משתכנע מהמלצת השניים,  אלוהים כועס וכמעט משמיד את העם, משה מתחנן על נפש העם, ועונש החיסול מומתק ל… "על העם לנדוד ארבעים שנה במדבר, בהן המבוגרים ימותו ואל הארץ ייכנס הדור החדש שנולד במדבר ובראשם יהושע וכלב שיזכו לחזות בחלומם המתגשם. אין לי 'מד מחלוקות',  אבל הסיפור הזה הזכיר לי את  המחלוקות שלנו היום. על המדינה, אופייה, הנראות שלה, ואולי גם סוג קיומה, המחלוקות הקיימות הן חריפות וגורליות כמו בפרשה. אנחנו הולכים לבחירות בעוד 3 – 4 חודשים. כולנו יודעים שהן גורליות לעתיד העם והמדינה ונדמה לי שאיננו עושים דבר כדי להשפיע ולהשתתף כדי להביא שינוי מיוחל. אני לא בטוח אבל מקווה שכולנו נתגייס לקראת הבחירות, "נתקיף כמו פעם את 'תל חנן' בביקורי בית", ננסה לשכנע את כל מכירנו ומוקירינו בצדקתנו. אלא שהפעם בניגוד לעבר, בין 'השינויים' העוברים עלינו, עלינו לעשות, קודם כל, עבודה פנימית ולברר לעצמנו מה אנחנו רוצים, האם יש עוד בינינו מכנה משותף אידיאולוגי, (פרט ל'לא רק ביבי' שזו לא תכנית עבודה).  שיביא אותנו גם לפעולה?  נצטרך להקשיב בסבלנות (רבה) גם לדברים שלא 'מסתדרים' בהשקפת עולמנו. מישהו צריך לארגן את הבירורים האלה, (לדעתי המזכירים או מטעמם), שינער קצת את הבועה השלווה והנוחה שלנו, לשוחח על הטפל והעיקר במדינה, ויכול להיות שיתברר, שאין בנו כבר את אותו מכנה משותף רעיוני שהיה,  ובאמת 'הפרטת החשמל' היא הנושא העיקרי בימים אלה. תגידו: "יש עוד זמן", אז אין! פעילות רעיונית מקדימה לוקחת זמן. אנחנו, למשל, לא מודעים בכלל לכך ש"אחים לנשק" הגיעו כבר עכשיו ל – 40.000 (ארבעים אלף) איש שישבו כמשקיפים בקלפיות ביום הבחירות כנגד זיופים. כי אין זמן!, בעוד אנחנו נוהגים כאילו זה לא נוגע לנו.. לצערי, אני כבר לא יכול, אבל יש רבים בתוכנו, צעירים יותר, שעליהם רק לרצות או להסכים להרים את הכפפה, שללא ספק גם תתרום הרבה לתחומי ה'עיסוק' האחרים של הקיבוץ שלנו, שכל כך זקוק להתעלות נפשית ורוחנית.

המונדיאל ! 
אנשים כמוני מחכים לחגיגה הגדולה כבר ארבע שנים והנה היא באה. השבוע נפתח ה"מונדיאל" הגדול ביותר מזה 96 שנות קיום המונדיאל. 48 מדינות משתתפות בו, 3 מדינות מארחות, (ארה"ב, קנדה ומקסיקו) הוא יימשך 39 ימים בהם ישוחקו 104 משחקים. אלה הם אירועי הכדורגל הגדולים בעולם אך בצידם זו גם חגיגה של תרבויות, של שפות, של מאכלים ומקצבים שיביאו איתם כחמישה מיליון צופים שיגיעו לחזות במשחקים מכל קצווי תבל. אז זה לא רק כדורגל!. בשבילי, ואני יכול לומר גם לבני משפחתי, העיקר הוא לא גם הכדורגל!, זה בעיקר הכדורגל! אבל לכל אזרחי העולם זה קרנבל אנושי, צבעוני ומרגש. שבו, צפו ותיהנו!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה

6.6.26   כ"א סיון תשפ"ו

פרשת השבוע "בהעלותך" היא פרשה המורכבת מכמה סיפורים, בחרתי להעלות את הסיפור האקטואלי שבה. זו פרשה מלאה בתלונות, מחלוקות וקיטורים של העם. "רוצים אוכל אחר מהמצוי", "רוצים לחזור למצריים" וכד'. בקיצור 'מגלים' את החסרונות במצבם  במדבר. חכמינו אמרו והפנו את תשומת לבנו לכך, שבמהלך המסע במדבר, הבעיה אינה אויב חיצוני (היה גם) אלא  החלשות המצב הפנימי: לכידות העם, האמונה , המוטיבציה, הריבים, הביקורת הקיצונית, רמת הטענות והתלונות היקשו על המשך הדרך במדבר. חלפו 3000 שנים ונראה שכלום לא השתנה, אותן הבעיות קיימות גם היום, אותה הקצנה בדעות ועמדות, הריבים, הפילוג והשנאה, אותה אלימות, תחילה מילולית ואחר כך פיזית הן מנת חלקנו. לכן, שמחתי על איחוד התנועה הקיבוצית עם הקיבוץ הדתי כמו להוכיח, שאפשר להתלכד ולהתגמש על אף שקיימות דעות שונות ומחלוקות עקרוניות. אפשר וצריך לעבוד ביחד! רק חבל שהפכנו 'ללא רלבנטים' במדינה ולא נוכל כבר לשמש לדוגמה ומופת. וזה עצוב, מאוד!

ה"דף לחבר" מול עיניכם, (גם קודמיו) והוא עוסק ב: דיווח מהשיחה, מינויים, שימושים באתר הקיבוץ ותודות ל… אני רוצה להאיר באמצעות ה"דף" מחודש יולי 1984 בלבד, שליקטתי מהארכיון' איך נערך אז הדף ומה פורסם בו:

1.7.84   ועדת עבודה: 1. אישור ימי עבודה לבני י"ב להכנה לבחינות בגרות.  2. אישור לנועם שפיר ליציאה לקורס הדרכה ברכיבה. 3.  פניית קיבוץ עין כרמל לאפשר ליהודה מושקוביץ יומיים בשבוע במשך 3 חודשים לעזרה בנוי – אושר. 4. פניית ו. חינוך לאשר את מינויו של רונן לין לריכוז הפעילות של חברת הילדים בחופש – אושר.   5. אלחנן יזדי יהיה האחראי הקיץ לברכת השחיה.
3.7.84 ישיבת מזכירות: 1. דיון על צריכה ציבורית והצריכה הפרטית בהשתתפות לוי רון ומודי ארזי המבקשים להחזיר לחלוקה חופשית מצרכים שהיו בעבר בחלוקה חופשית והועברו למצרכים בקניה. סוכם לדחות את הערעור.  2. אישור לדחיית שובם של תמי ואביב בחצי שנה. 3. (בהשתתפות עירית ברק). בעקבות תאונה בין רכב וילדים רוכבי אופניים בחצר הקיבוץ. פרטי הדיון הועברו לו.המוניציפאלית.
7.7.84  שיחת קיבוץ: 1. לקראת הבחירות. 2. המשך הדיון על מפעל ב'. הודעה: 1. התחלת פירוק סופי של בית האימון. 2. הודעה: הביובית תופעל רק ע"י אנשי צוות המים. 3. גיבוש הצעה לתקנון חתונות. 
9.7.84  ישיבת מזכירות:. 1. הודעה על חוגי בית בנושא סמים. הסיכום יהיה בשיחת קיבוץ. 2. הסדרי מימון נסיעת גיורא דיאמנט לחו"ל עם מקהלה מחיפה. 3. אמיר יבזורי מביא הצעתו לשינוי תקנון נסיעות לחו"ל.     
14.7.84 1. אורי אמבר מפסיק ביוזמתו להיות האחראי להוצאת רשיונות נהיגה.  2. ועדת בנים מפרסמת את ההחלטות הקשורות לשנת חופש של בנים.       
15.7.84 ישיבת ו. עבודה: 1. החלטה על תיגבור צוות קטיף בשקדים. 2. בעיות בצוות המטבח. גליה גורן תנסה להחיות את הצוות.
15.7.84 שיחת קיבוץ: הוחלט שנסיעות לחו"ל למדינות הגובלות עם ישראל, (בינתיים מצריים) לא יחשבו לנסיעות לחו"ל.
18.7.84 שיחת קיבוץ: 1. מש' שני (אילנה ויוסי). התקבלה החלטת המזכירות המורחבת ב – 102 מול 22 האומרת: א'. ייערך הסכם עם יוסי על הסדרים בינו לבין הקיבוץ. ב'. על מעמד המשפחה בקיבוץ יתקיים דיון בעוד שנתיים.
2. ערעורו של לוי רון על חיוב עבור נסיעות למופעים. – הערעור נדחה.
21.7.84 שיחת קיבוץ: 1. שאילתא של יוסף ש. בעניין העמדת חופה אצלנו. ההחלטה אומרת שהחופה תוצב ליד חדר המשפחה, אך מקימים אותה ליד המועדון שהוא מקום ציבורי- יקוים דיון בו. חברים שהחלטותיו תפורסמנה.  2. דיון על קידום ביצוע הקמת מועדון הח"ץ. 3. רכישת מכונית לעמוס הרפז לצרכי עבודתו. אושר בתנאי שאחר העבודה תעמוד לרשות הקיבוץ.
22.7.84 ועדת עבודה: 1. יאיר שוחט יצא מהעבודה במשק החי במוסד. 2. (בהשתתפות יואש אזוב) על מציאת אחראי לאולם הספורט. 
22.7.84 נמסר דו"ח על פגישות חוג הותיקים.
28.7.84  שיחת קיבוץ: סיכום הבחירות.
28.7.84 ישיבת מזכירות: 1. ו. קליטה לאישור מועמדות ללורי הרפז ואורחות  לאילנה, חברתו של יואב. המזכירות תמליץ לשיחה לקבלן. 2. (בהשתתפות יוחנן רון) – שיפוץ בית חזן. סוכם לקדמו בתכנית השקעות. 3. מאיר ש. פונה לשתילת דשא בשיכון ההשלמה. סוכם: ייעשה בזמן הקרוב. 4. חיה ואורי לין מעוניינים לנסות לחיות בגבעת חיים. סוכם: לאשר. אחר שנה יתקיים דיון מחודש. 5. אתי פדן עובר למעין צבי.

שום דבר כמעט לא היה מתפרסם היום, מחמת 'צנעת הפרט". איבדנו את העיקר, את המידע, הפרטים על החברים/ות שלנו ומעשיהם. החברות הטובה, הקירבה, המעורבות והמידע עלינו עצמנו (ניכור), שהוא הבסיס לחיי הקיבוץ.

וברכה חמה ומיוחדת ללירן ששוב 'לקח' מקום ראשון בריצה ל – 10 ק"מ, הפעם בהרצליה.

 "שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

30.5.26   י"ד סיון תשפ"ו.

פרשת השבוע "נשא" מדברת גם על הנזיר. "להזיר מיין ושיכר יזיר, וחומץ שיכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי חייו…". הסימן הבולט של הנזירות הוא התרחקות מהיין. לא רק מן היין אלא גם לרמוז על אפשרות להפיק יין. כמו מענבים, או מצימוקים או חרצנים כדי שהנזיר לא יתפתה אפילו להעלות בדעתו/ להיזכר ביין. למה הדבר דומה, נאמר: "אל תרבה שיחה עם האשה" כדי להרחיק מחשבתך ממנה, וכן אמרו: "קול באשה ערווה", להראותנו שאדם נרמז גם מדברים רחוקים, מ'המעשה הרע' לדברי אלוהים. ולכן עליו (הנזיר) להתרחק מ'סימני' היין. אבל… שאלה: למה ירחיק עצמו אדם מן היין, שנאמר: "יין ישמח לבב אנוש" וכל יהודי מברך על היין מדי ליל שבת ומוצאי שבת. בליל הסדר מצווה עליו לשתות ארבע כוסות ובפורים שתייה "עד לא ידע". על כך אמרו אבותנו: " היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא הולך לראש". יוצא דופן היה הרמב"ם (כן, הוא היה גם רופא) שהמליץ שלא להימנע מיין אלא לשתות ממנו בכל ארוחה, ולא לשתות מים בארוחות, אלא אם הם מהולים ביין,  כי היין מסייע לעיכול המזון.  שימו לב, שאבותניו כנראה לא הכירו את הבירה האהובה כל כך בימינו.

כבר נאמר: "את אשר יאהב יוכיח" וזה מה שקורה לדעתי עם "השומר הצעיר". מתוך זיכרונות נעורים/ אמונה בצדקת הדרך או סתם סקרנות הלכנו לראות את המפקד השומרי בו נכנסו ילדי כיתות ה', ו׳, ז' לתנועה. וזה היה עצוב.  זו לא הייתה חוויה!  ודאי שלא כזו שתיזכר בלב משתתפיה כפי שאנחנו זוכרים את כניסתנו לתנועה. מי נוכח באירוע? הילדים, אפילו לא כולם, הורים וקצת אחים. גם לא ראינו סבים שהם-הם מייצגי המורשת. וחברי קיבוץ, חניכי התנועה, אותם זה מעניין? אולי נציגי המוסדות לפחות? הצחקתם. אבל אנחנו כולנו הם 'הרוח הגבית' של תנועת הנוער. באירוע נאמרו כמה מילים על ערכים, הייתה ברכת הורים (יפה) וזהו! הייתי חושב שאין לנוער שלנו יותר תנועת נוער! וכולנו עוד נראה לאיזו תופעות נגיע שאין תוכן ערכי לחיי הנוער. אבל מצאתי קורטוב אופטימיות  במשפט שנאמר במפקד, שמדובר בכניסה לתנועת "השומר הצעיר"! אז, אולי מהדור הזה תחזור העטרה? בדבר אחד הם עולים על העבר, משנה לשנה: בכתובות האש המרשימות, יופי שאין כמוהו!

דברים שפירסמה איריס שגריר בשם: "משל הטבעות". מסופר על אב שהבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני עותקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא היה יכול להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות, משווה את הטבעות לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות , הנצרות והאיסלאם, שכל דת טובה ואמיתית בדרכה. הרעיון שביסוד המשל, נקלט בתרבות המערבית ובמקורות מזרחיים, במרוצת הדורות שימש המשל כמצע לספקנות – אך גם להיפוכה- כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. אך תמיד במגוון הקשרים והתבוננות ביחס בין הדתות השונות ובחינה תוך הכרה במקורן המשותף: האב, והאל האחד. אני מספר על המשל כי הוא בעיניינו סמל לסובלנות, להקשבה, להכלה, לספקנות ולפתיחות,  שאנחנו זקוקים להם כל כך בעולם, במדינתנו וגם בקיבוץ.

ברכות מיוחדות לגלי, לדרך בה בחרת, להתקדמות ולשאיפה לגמר הגביע. ברכות מיוחדות לרומי על הישגייך ושאיפותיך  בקבוצת בנות 'מכבי חיפה'!  אמנם הדרך ארוכה אך יש לכם משפחה תומכת ומעודדת. אבא שלי שיחק כ"האלף-בק" שמאלי, (״רץ״ בעברית), בנבחרת הכדורגל של קן ורשה לפני מאה ועשר שנים (1916), ואני בטוח שהיה מברך אותך, גלי, ואותך, רומי, בברכת התנועה: "עלו והצליחו"

יום שישי 07.30 רחבת 'שומריה', ניר סיימה את מהלכי 'ההכנה לצבא' . גאים בך מאוד שעמדת במשימה.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

23.5.26   ז' סיוון תשפ"ו

קראנו לו "חג הביכורים" כי הבאנו ביכורים בתהלוכת הביכורים, והיה מה להביא למשק החקלאי לטקס. כשענפי החקלאות נמוגו אט-אט והתרכזנו בשניים – שלושה ענפים גדולים מאוד, באופן טבעי, גם שם החג שונה, (יש לו שבעה שמות) והיום הוא נקרא בפינו "חג שבועות" וזה אומר, לא חג חקלאי ולא חג דתי. משהו בין לבין. ואם אני צופה למה שקורה בחברה הישראלית, תוך מספר שנים לא רב, החג ייקרא חג "מתן תורה". הייתי רוצה למצות אצלנו את המאחד, ולהצהיר על החג, שפרט לטקס, במרכזו יעמוד הלימוד, (הוויכוחים) ועיצוב כדי לחזק את הערכים המשותפים שלנו. במקומות רבים בישראל, החג מוקדש לליל לימודים או ליל 'תיקון' של ערכי היסוד. אחרי כמעט 105 שנים לקיומנו, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נמצא מועד מתאים  שכזה לחיזוק ערכי הבסיס שלנו? ולמה לא בחג הביכורים/שבועות?

לפי בקשת בתיה עברנו על ניירות עזבונו של איתן כדי למיינם ולהחליט מה מתאים למסור לארכיון. בין הניירות גילינו גירסה על ה'סליק' ואני מפרסם אותה, בקיצורים קטנים, לזיכרו של איתן, שקרא לה שבעה כדי זהב:
"כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושא. עשיר מופלג היה השייך ולו אדמות פוריות בכל הסביבה. במרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.  קמצן היה השייך, בניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה בבוא היום. את אדמותיו חילק לבניו ביד נדיבה.. בנו הבכור קיבל את אדמות 'מנסי', ייתכן ובעבר ישב שם שבט מנשה. ביתו קיבלה את אדמות רובייה, שפירושה אביב, כשמה אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים ויקרא שמו כופרין. כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער, הוא משרתו האהוב, ובסתר יצאו בלילות, ובכל לילה טמנו כד ובו מטבעות הזהב. וכאשר טמנו את כל שבעת הכדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח ראותו אל קצווי ארץ, והזהירו פן יחזור לכאן ואף הוסיף ואיים "בחרב זו אערוף את ראשך". שנים חלפו אך הרינונים לא פסקו. הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשים. לא סתם הסכימו לקנות חלקת קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. הם בוודאי יודעים על המטמון החבוי  באדמתם. יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול. לצידו תלויות נפות גדולות לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר, סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, אני אותו נער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב"! לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר, והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ. אנשי הסליק, משולם וידידו גניק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה בהיחבא היו יוצאים ובידיהם כלי חפירה. בורות חפרו הם, עבור הסליקים, שם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ. בשעות היום היו הם ניגשים אל עבדאללה וביקשו הנחיות לגבי אותם כדים ומקומם המשוער. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע בפני הדייך לשמור סוד), מדי פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים. אנשי הסליק חפרו וחפרו אך העלו חרס בידם. לילה אחד מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל המוכתר לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת ונשאר שנים במשרתו המיוחדת. באותם הימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ בחפירות הגנה ומקלטים, נמצאו הכד הזה וכן שאר הכדים!״

מעודי לא שמעתי את הסיפור הזה ואיני יודע האם ב'מטבעות הזהב' יש כוונה  לנשק המוטמן? האם הסיפור הוא פרי דמיונו של איתן? מה גרעין האמת שבו?

וברכות לשהם ליום הולדתה. כששהם באה אלינו אני יודע שיהיה מעניין, שנשמע את דעותיה, שתספר מה קורה סביבה, שתתן תמורה להתייחסותנו האישית האוהבת אליה. כשאנחנו שומעים אותך, גם אנחנו מתחילים לחוש את החתונה שבדרך. מה יהיה ואיך יהיה וזה מרגש אותנו. ( למשל, מדמיין איך קיקה וניני מלוות אותך…). שהם יקרה לנו, זה יהיה כנראה האירוע המרכזי בשנה הבעל"ט, שירגש את כולנו. נאחל לך המון אושר ורק שמחות עם זהר, עם ההורים סיון ולירן ואחיך ספיר, ועם כל השבט הגדל, וכמובן איתנו ו"אל תפסיקי לרקוד"!!!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

16.5.26   כ"ח סיון תשפ"ו

משהו כללי על ספר "ויקרא", שסיימנו זה עתה לקרוא בו. יש הטוענים שספר זה הוא אחד מהגורמים לתופעת האנטישמיות בעולם ומתבססים על כך שהספר עוסק במקדש, בקורבנות, ענייני קדושה וכהונה. ולא בעם ישראל. ועל בסיס זה, אומרים, שהיהדות היא דת בלבד ושאינה לאום. שה'לאומיות היהודית' היא המצאה שהומצאה במאה ה- 19, ומוסיפים: "אם היהדות היא רק דת היא אינה זכאית למדינה". ועל  תאוריה זו התפתחה  לאורך השנים האנטישמיות, שספר "ויקרא" זו ההצדקה הרעיונית שלה. לנו לא קשה להזים את התיאוריה הזו בציון שלושה אירועים המוכיחים שהיה קיים יציאה עם:
1. יציאת מצרים הייתה של עם עבדים. זו ההגדרה.    
2. שהמשכן/מקדש לא היה רק מקום ל'כיסופי' הפרט בלבד, אלא מקום השראת ה'שכינה' לכל העם.
ו- 3. מעמד הר סיני היה מקום התגלות האלוהים לכל העם וכל העם ראה את הברקים והרעמים באותו אירוע  ("ויוצא משה את העם לקראת אלוהים… ויתייצבו בתחילת ההר"). החגים המקראיים אותם אנו חוגגים: פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים הם הכלים שיש לנו במשך דורות רבים כדי לזכור ולספר על עברו של העם, על ההיסטוריה הלאומית שלנו.

אדמות משמר העמק ניקנו ב- 1925 עבור "הכשרת הישוב" והועברו לקק"ל  ב- 1927, בגין חוזה התקשרות בין חנקין למשפחה ערבית משפרעם, על רכישת 5720 דונם במחיר של 2.5 לירות מצריות לדונם. אני בא לספר הפעם על נטיעת שדרת הדקלים בואך משמר העמק שניטעה ב- 4.4.34 , מיקומה נקבע ממיקום הקבע של הקיבוץ אל הכביש שנעשה לכבוד רוקפלר. למה דקלים דווקא? בהשפעת החברים שהשתלמו במקווה ישראל, בייחוד בלחצו של דוד חדשי שהתמחה שם ואדש שהיה הרוח החיה בנושא. בארכיון לא כתוב למה דקלים, רק כתוב: ב- 4.4.34 גינות הנוי מתקדמים, נטענו אשכוליות בחצר ושדרת דקלים. 62 דקלים מסוג דקל וושינגטוני ניטעו ונותרו היום רק 32 מהם. אדש כתב שהשתילים לא הובאו ממקווה ישראל אלא טופחו במשתלה שלנו מזרעים והייתה הסכמה בין החברים, שלפחות מקור הזרעים היה מקווה ישראל. אדש הוא האיש שטיפל בהם והשקה אותם עד 'שיצאו לעצמאות'. 92 שנים חלפו והם כבר גם לא צעירים. שדרת הדקלים, כמו הברכה הגולשת, כמו הבית הגדול והאלון הזקן היו לסמלי הקיבוץ (במשך השנים הצעתי כמה פעמים לנטוע ביניהם דקלים צעירים שיגדלו, שיחליפו את הנוכחים בבוא עתם ונתקלתי בסירוב בטענה שזה גידול מורכב ביותר).  לפעמים כשאני חושב בדאגה על עתיד הקיבוץ כקיבוץ, ולאן מובילים אותו, עוברת במוחי ההזייה כאילו טורנדו גדול וחזק תוקף ומפיל את שדרת הדקלים, את הכניסה לקיבוץ ארצה, וסוחף גם אותנו איתו/ם.

וברכות לקרין. מאז שנולדה הייתה היהלום, שעם השנים היה ליהלום בכתר של ארבעת אחיה. מיום שנולדה הייתה הנסיכה שלנו, צמחנו איתה ועם ירון לאורך השנים עם ילדיהם -נכדינו ועם נינותינו. זוכרים תמיד את תקופת הורותנו המאושרת בטיולים ברחבי סנטיאגו ובשבילי משמר העמק. רק אנחנו ואת.  השנים חלפו לא רק לנו, גם לך! שוב יום הולדת ושוב ברכות מהלב ושוב מחשבות נוספות, ורק דבר אחד לא משתנה כמה שאנחנו אוהבים אותך וגאים בך. חיבוקים ונשיקות!!! מהורייך.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

9.5.26   ט" סיון תשפ"ו

בעקבות הכתבה בוידאו על הסליק בבית קרינסקי ביוקנעם, אספר על הסליקים שהיו אצלנו. מורשת הקרב שלנו! אני מכיר את הסיפור מפי שני האנשים שהיו בסוד העניין וניהלו אותם, מפי משולם וגנייק! ומהארכיון. (סליק = הצפנת נשק בלתי לגאלי) הסליקים הקטנים הראשונים, התחילו כבר עם עליית הקיבוץ כולו ב- 1930 בצריפים בהם גרו החברים. בקירות כפולים או מתחת לריצוף החביאו את האקדחים והכדורים ללא ידיעת הדיירים. עם בניית בית הילדים הראשון מבטון מזויין , ששימש בית ביטחון לילדי הקיבוץ (שם החל החינוך המשותף), בית, שכדורי רובים לא יכלו לחדור את קירותיו. הקמת הסליק נעשתה בשעות שיחת הקיבוץ (בימים ההם כל החברים השתתפו בשיחות), משולם וגנייק, בלי שאף אחד ידע, בנו בבית הילדים (בעודם ישנים) קירות כפולים לשם הכניסו את ארבעת הרובים והאקדחים וזה היה הסליק האמיתי הראשון. ב- 1936 הוחמר המצב הבטחוני (החלו המאורעות). באותו זמן, נשק רב הגיע לארץ מפולניה, שכלל רובים ומקלעים. ההגנה חילקה אותו להטמנה בקיבוצים. היה חשוב למצוא מקום הטמנה עם גישה קלה שיאפשר טיפול בנשק. בשנת 1936 החלו לבנות את המקלחת והמכבסה, והוחלט לבנות תחת המכבסה חדר תת קרקעי לאחסון הנשק. בנוסף למקלחות נבנו גם שני חדרי אמבטיה לבחורים ובחורות , שאחת מהן תהווה כיסוי לפתח הסליק. כשהיו יורדים לסליק, לטפל בנשק, היו מסיעים את האמבטיה על מסלול מתכת ופתח הכניסה לסליק היה נחשף. (משולם סיפר לי שחברי הקיבוץ העירו וביקרו למה מעלים את רמת החיים דווקא עם אמבטיות במקלחת). כדי שהכניסה תתאפשר גם ביום וגם בלילה, דאגו שהברזים באמבטיה זו יהיו תמיד שבורים. הנשים התלוננו והנושא הגיע לשיחה בצורת שאילתא והתשובה לא ניתנה עד היום. לחברי הקיבוץ לא היה מושג על קיום הסליק, גם לאחר שאירעה חדירת מים לסליק ובשיחות הקיבוץ פוזרו כדורי רובים על השולחנות והחברים ניקו אותם בסמרטוטים לבל יחלידו. רק ארבעה חברים ביניהם חברה אחת ידעו ,עסקו וטיפלו בסליק: משולם, גנייק, לובקה, ורות יבין. רות הייתה מאוד אמינה על החברים וגם… בגלל יחסיה הטובים עם ברונקה. עליה היה לדאוג שבשעת חיפוש נשק של הבריטים ברונקה או ברטה תשבנה באמבטיה. כדי שלבריטים לא יהיו ספקות, והסליק יישאר עלום וחסוי. בשנות ה- 40 כשהחיפושים בקיבוצים תכפו, נבנה סליק נוסף תחת ברכת הקטלדיפ (היום במגרש החניה מאחורי הכלבו). עם הקמת המדינה הוחלט לפנות את הסליק ליער לשם כך אותרו מספר מערות. היו רבים שהאמינו שהנשק שהוצפן, יכין אותנו ליום בו חיילי 'עולם המחר', בו האמינו כל כך, יגיע לארצנו וכך נסייע לעולם המהפכה. המערות לא סומנו במדוייק ואיש כבר לא ידע/זכר היכן הנשק הוסלק. בשנות החמישים, ציידי דורבנים דרוזים מעוספייה שצדו ביער שלנו, באו לקיבוץ וסיפרו שמצאו במערה ביער ארגזים ובהם רובים וכדורים חלודים. משולם, גנייק והרצל הרפז חייכו. עם השנים הסליק במכבסה נפתח לחברים לצפייה מדי פעם ואפילו אני 'פתחתי' אותו (בעזרת ליאור פז) בסיור ובסיפור מלווה, שערכתי למשפחה ולידידים.  אני חושב שזה נכס נדיר של תקופת טרום המדינה בחיי קיבוצנו, וזו מורשת קרב שצריך להנגיש אותו לציבור, לטפח אותו, שבנינו ובני בנינו ובניהם יכירו אותו, כמו בסמלים אחרים שלנו.

וברכות לניר ביום הולדתה. נערה מושלמת, גם יפה גם "אופה" גם מתעמלת, גם רוקדת, חושבת ומתחשבת. כמה שאנחנו אוהבים את הקסם שלך, תמיד שמחה, לבבית, מחבקת  וזוכרת. נאחל לך את כל הטוב שתבחרי, הרבה אושר ושמחה עם הורייך, מיה והדר, מור אחיך ואורי אחותך. עם חבריך וחברותייך ויתר אהוביך ביניהם גם אנחנו.  

וחיבוקים וחיוכים לנינה נינתנו הרביעית ליום הולדתה השני. אולי לא תביני את מילות ברכותינו אבל בטח תרגישי את אהבתנו הגדולה. היום, אין מתוקה ממך ב ע ו ל ם. ברכות חמות נשלח להורים המאושרים, כן ירבו!

"שבועטוב"!  

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

2.5.26   ט"ו סיון תשפ"ו

בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" יש 77 (שבעים ושבע) מצוות אני רוצה להדגיש שתיים מהן. את המצווה "מפני שיבה תקום" ו"הדרת פני זקן" ואת המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הראשונה אומרת שחברה נמדדת ביחסה לקשישים, וותיקים, לזקנים עתירי ניסיון, ידע וחולי. ולפעמים גם להקשיב להם, לצרכיהם וגם לסיפוריהם. כילדים למדנו את המצווה הזו שהייתה מתנוססת באוטובוסים כדי לפנות לזקנים מקום ישיבה. עם השנים תפסה את מקומה הסיסמה: "העולם שייך לצעירים" שהתעלמה מהזקנים ומנוכחותם. (לפני שבוע, לדוגמה, בעת שעמדתי בתור ב"הגשה עצמית" העיף אותי גבר צעיר בדחיפה גסה מהתור, הביט בי כשהוא 'מעמיס' לצלחתו, וגם לא התנצל, כנראה חשב מה הזקן הזה מסתובב כאן). 
והמצווה השניה: ״ואהבת לרעך כמוך"!  סיפור: יום אחד בהיותי בן עשר בערך, באתי לחדר ההורים בוכה. אחרי שאמא חיבקה אותי והרגיעה אותי שאלה: "מה קרה?" סיפרתי לה שילד מהקבוצה הרביץ לי והיא אמרה לי משפט שאינני שוכח "את המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' אי אפשר להגשים, אז תסתפק במשפט: "אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שיעשו לך". אני זוכר כשהייתי חניך, כתבתי אותו במאמר ל"מוסדנו" עיתון הקיר שנתלה על קירות חד"א, ואבא שהיה מנהל (רכז) המוסד היה מאוד מרוצה.

הידעתם? שלושה משפטים מהמחברת, שהם מקובלים באמירות שגרתיות ועל מה הם מסתמכים:
המקל והגזר: שיטת המקל והגזר היא שיטה בה קושרים גזר למקל באמצעות חוט ומשתמשים בו כמו בחכה, כדי לגרום לחמור לצעוד כדי שינסה להתקרב לגזר ובכך לסחוב את העגלה או הרוכב עליו. היום משתמשים בביטוי כשיטת השכר והעונש על דבר טוב מקבלים גזר ועל דבר רע מקבלים מקל.

עצת אחיתופל: כשאומרים על מישהו שהוא מייעץ עצות אחיתופל מתכוונים לומר עצותיו רעות. למעשה אחיתופל היה יועצו החכם של דוד המלך ושל בנו אבשלום ועצותיו היו טובות. "ה' ציווה להפר את עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא אל אבשלום את הרעה" (שמואל ב' י"ז, י"ד)

עם לבדד ישכון: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" היו מילותיו של בלעם שרצה לקלל את עם ישראל אך בעצם ברך אותו, היום מתייחסים לביטוי במשמעות של 'כל העולם נגדנו'.

ולברכות: לשני (באיחור מה) ליום הולדתו. שני, המכונה בפי כל שנוקי, נכד מס' 15 שלנו, הוא ילד שגם בגיל 10 נשאר הילד החמוד והמתוק בעולם. ילד שמחליף כדורגל בכדורסל מעיד על מקוריות, ועל עצמאות מחשבתית ומעשית ולמרות שראיתי את עתידו בכדורגל, החלטתו מעוררת הערכה ועוד לא אמרתי כמה שאנחנו אוהבים אותו. שנוק, מה נאחל לך? רק שמחה וטוב בבית עם משפחתך, רק שמחה וטוב עם משפחתך הרחבה, בני דודיך והוריהם, עם חבריך בביה"ס ובמרחב וכמובן מאתנו הסבים שלך.

 ולמאי, נכדה מספר 9 שלנו נשלח לך למרחקים את ברכתנו ואיחולנו ליום הולדתך. אנחנו כל כך גאים בך על היותך תצפיתנית בזמנים המורכבים האלה ואת משרה עלינו ממש שאר-רוח בשל כך. אנחנו מחכים לשחרורך בעוד… מאחלים לך: ראשית, שתשמרי על עצמך! וכן אושר גדול במשפחתך, שמחה גדולה עם חברותיך במדים ובלי, וחיבוק גדול וחם מאיתנו.                                            

"שבועטוב"!                                                                  

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

25.4.26   ח' אייר תשפ"ו.

מוקדש ליום העצמאות

את ההכרזה על הקמת המדינה – "היא מדינת ישראל!" שמענו כילדים מפונים מהקרבות במשמר העמק בהיותנו בקיבוץ גן שמואל, כל תושבי הקיבוץ התכנסו בחדר האוכל ועל הדשאים שסביבו להקשיב לרדיו היחיד שהיה להם וכולם/נו הקשבנו בשקט מתוח לנאומו של בן גוריון בעוד "מלחמת השחרור בעיצומה". את חגיגות השנה הראשונה (תש"ט) חגגנו במפקד המפורסם והמצולם של חברינו בחאקי עם לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח על הר הגעש. המלחמות האלה נמשכות כבר 78 שנים. לפעמים משנות צורתן, אבל כל המלחמות מתרחשות על זכות קיומנו כמדינה באזור עוין שאינו משלים עם עובדת חיינו בארץ הזו. בחיי המדינה היו  המון אירועים עצובים והמון אירועים שמחים לאורך השנים, לי ולבני דורי היו המלחמות נקודות ציון. במלחמת השחרור ב- 48' בעודנו ילדים, ולפני כן חווינו את 'מאורעות 1936-9'ואת מלחמת העולם השנייה (1939-1945) והשואה. וגדלנו בשנות המאבק בבריטים לפני הקמת המדינה. ב-1956 כבר השתתפנו במבצע 'קדש', ב-1967 במלחמת ששת הימים. ב- 1969 במלחמת ההתשה, ב-1973 במלחמת יום כיפור והאחרונה בה השתתפנו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982. המדינה כבר לא נזקקת לנו להגנתה, אך ממשיכה במלחמות עם בנינו ונכדינו. אומרים שכולנו יצאנו 'שרוטים' מהמלחמות (מה הפלא?) ושיום הזיכרון ל'נופלים בדרך' הוא היום המבטא אותנו יותר משמחת החגיגות. השנה אנחנו שקועים במלחמה שבה העורף הפך בה לחזית. עצוב לחשוב ש"מגש הכסף" של אלתרמן עוד אקטואלי ועצוב לחשוב, שמכל הדברים היפים והחיוביים שקרו לנו, וכל החוויות הנפלאות שעברנו. כשאנחנו מסכמים 78 שנות עצמאות אנחנו חוזרים למלחמות! אנחנו חונכנו למשימתיות ונתינה בשלושה ערוצים. ל"ציונות" (הקמת בית לאומי לעם היהודי- הקמת המדינה) ל"סוציאליזם" ( לבניית חברה חדשה, טובה וצודקת יותר) ו"לאחוות עמים" (לחיות באחווה עם בני דודינו באזור). משימות גדולות, אחריות גדולה, ש"כלי העבודה" לביצוען היה הקיבוץ. זה היה החזון שלנו והחלום שלנו.
על אף הטלטלות הפנימיות בעם, הפילוג, הדכדוך, אווירת האיומים והאלימות, אני חושב שהיו גם הצלחות בשבעים ושמונה שנות המדינה. אני מאמין במדינה שלנו, בעתיד שלנו כאן וכאחד שליווה אותה כל שנותיה היא מאוד יקרה לי עם כל  העיוותים מהם אנו סובלים וסבלנו בשבעים ושמונה שנות קיומה, ומאמין גדול במילות השיר:
"עתיד יפה מזהיר לנו מן השחור יאיר"!
על אף הבעיות , הדכדוך, הקשיים והמשברים אסכם את הגיגי ליום העצמאות תשפ"ו  במוטו של "שבועטוב":
ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה!
לבני דורי יש ים של זיכרונות עבר, ולפעמים אנחנו חוזרים עליהם בלי סוף. אבל ידוע שלזקנים יש זיכרונות חדים מעברם הרחוק אך הם לא זוכרים… שרק אתמול סיפרו אותם.  
"שבועטוב"!
נ.ב. לא יכול לסיים בלי לציין שני אירועי ספורט משפחתיים, בהם אני גאה במיוחד:
1. גלי נכלל בסגל נבחרת ישראל לנערים בכדורגל  ומשחק בטורניר בינלאומי בקרואטיה.
2. לירן זכה במדליית זהב ( מקום ראשון) לבני ה- 60 בחצי מרתון ירושלים.  
לשניהם, על המאמצים, ההתמדה וההישגים, ברכות ואיחולי הצלחה!!!