"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".
28.2.26 י"א באדר תשפ"ו
פרשת "תצווה״ עוסקת עדיין ב'משכן' ובמעמד הכוהנים. וכך אומר אלוהים למשה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כבוד ותפארת הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הכבוד קשור לאדם עצמו, בגופו וברוחו ואילו התפארת לכל מה שמחוץ לעצמו: ללבוש, לשיכון, למכונית וכיו"ב. הפרשה מתייחסת ל'תפארת' בלבד ואתייחס ללבושו של אהרון הכהן. מתואר בה איך ייראו האפוד והחושן המצנפת שלראשו, שיעניקו לכוהן גם את הכבוד המגיע לו וגם את התפארת הראויה לתפקידו. כתוב אפילו הסדר המדויק של שתים עשרה אבני החושן בארבע שלשות והחשוב מכל, שבשולי בגדו יהיו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם וסביבם. לשם מה הפעמונים? כתוב: "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ויש שאמרו, שהפעמונים יצלצלו, שהכוהן לא יפתיע מישהו מבאי המשכן בשעה שאינו מוכן. בבחינת "להתאים את התנהגות הנמצאים, כשהכוהן מתקרב אליהם".
אני עוקב בדאגה אמיתית אחרי המודעות החוזרות ונשנות המחפשות את החבר/ה שיקח על עצמו, כיחיד או בצוות, את ארגון ליל הסדר תשפ"ו. תאמינו לי, שזה כל כך מציק לי, שאילו יכולתי, הייתי לוקח את האירוע עלי. אני גדלתי על ליל סדר קיבוצי, על ליל סדר משפחתי של 'משפחת הקיבוץ' כפי שאבא שלי קרא לו. הגדה חילונית נכתבה ל'סדר' ובה כמובן נכללו גם קטעים מהמסורת היהודית. הגדה ייחודית. אבא שלי היה 40 שנה אב הסדר, אני החלפתי אותו והייתי אב הסדר הקיבוצי במשך 15 שנה. בשנת 1991 לדוגמה, היו בסדר 'שלי' 1429 (אלף ארבע מאות עשרים ותשעה) חוגגים. בחלומותיי הרעים ביותר לא חלמתי שנגיע לרגע שבו ליל הסדר, ׳חג החגים' היהודי, ׳היום הייתם לעם׳, יירד ממפת החיים השוטפים שלנו. כאילו היה זה "7 בנובמבר", או "2 בנובמבר". עבורי זה סימפטום למצב של החיים החברתיים, התרבותיים, הערכיים שלנו. ליל הסדר הקיבוצי היה אירוע מאוד מיוחד, ממש מהפכני בתרבות הציונית המתחדשת. לחגוג סדר ציבורי רחב מול הסדר המשפחתי המסורתי כמו בגולה. חילונים רבים חיפשו דרך להתארח בקיבוצים בשל האופי המיוחד שלו, ואיש לא היה נוסע ל'משפחה'. היו רק באים אלינו. היום, ה'משפחה הקיבוצית' שלנו, 'מתחלקת' למשפחות משפחות, אורח החיים שלנו מוביל לכיוון הזה. הביחד הפך לאפשרות ברירה ולחלק מאתנו, אין צורך בו יותר. אז למה שירצו לחגוג כמו פעם ביחד? כי אפשר גם אחרת! ליל הסדר הוא חג/רגל לאומי שמספר סיפור היסטורי- שהדת אימצה ושמרה עליו. הדתיים מכירים בערכו של החג המיוחד הזה, כמו כל העם היהודי היושב באותה 'שעה' בכל העולם ומציין את 'ליל הסדר'. אני לא יודע אם אני מרגיש מובך או מובס או מבואס, אך חש איך ליל הסדר הקיבוצי נשמט מידנו במו ידינו, וגילוי נאות: כבר כמה שנים שאנחנו, לצערנו הרב, הולכים לסדר אחר, כי 'מרד הבן' אצלנו, בא לביטוי ב'ליל הסדר' ואנחנו איתם. ובכל זאת, כחברה, אסור לנו לוותר על ליל הסדר הייחודי שלנו עם ההגדה שלנו, השירים שלנו. וחשוב מאוד שילדינו יחוו אותו וישתתפו בו. כי אולי הם יחזירו עטרה ליושנה. אני מקווה מאוד שימצאו 'צדיקים' שלא יתנו ל'ליל הסדר' להתפוגג.
ומשהו על הדת היהודית באורחות חיינו (לא על החרדים). אנחנו חילונים במהותנו. הפכנו, מחברה חלוצית, יוזמת, תוקפת ומובילה, ללוזרים. הקיבוצים היו בעבר ראשי החילונים, סמל לחילוניות תוססת. שהחגים בהם היו לסמל לארץ ישראל המתחדשת. ביום כיפור, למשל, התרסנו ו'דקרנו' את החברה הישראלית, יצאנו לעבודה, אכלנו בארוחות הפגנה, נסענו לכל מקום ועמדנו על דעתנו מול ההמון ההולך לבית הכנסת. והיום, ביום כיפור, חברי קיבוצים כבר משתתפים במנייני תפילה. ויש מאה קיבוצים, אולי מאה וחמישים בתי כנסת, שנבנו בקיבוצים, אם לא ביוזמת החברים אז בהסכמתם. ואומרים לך: "למה לא". ואני רק שואל: מה קרה לנו, איך במקום להילחם על תפיסותינו, נסוגונו להיות חסרי השפעה וחסרי מוטיבציה. אולי הרצון להיות כמו כולם? להיות יותר 'שייכים' לחברה הכללית? נותרנו ללא ייחוד כלשהו, האם זה פרצופנו האמיתי? האם נוח ונעים לנו עם זה? נהיינו לוזרים, עצוב ומדכא!!
וברכות ליהלי ילדת המחמד של כולנו ביום הולדתה האחרון בגן, לפני צאתה לדרך בית הספר, לדרך הלימודים. איך עשית לנו את השנים ל"ימים אחדים"? אוהבים אותך ומאחלים לך שתטרפי את כל מה שתרצי מהעולם שמסביבך, שתהיי מאושרת עם ההורים והאחיות, והסבים כמובן, שתרבי בחברות וחברים, שתהיי שמחה ועליזה, אוהבים אותך, מחבקים אותך ומצפים לחיבוקך!
"שבועטוב"!
שבועטוב 