שבועטוב

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

5.9.26   כ"ג אלול תשפ"ו

כבר בשלושת פסוקי הפתיחה לפרשת "ניצבים" אנו מכירים את ההיררכיה שהייתה בעם ישראל. "אתם ניצבים היום כולכם לפני אלוהיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, טפכם, נשיכם, וגירך אשר בקרב מחניך, מחוטב עצים ושואבי מים…" הווה אומר המעמד העליון: ראשי השבט, הזקנים והשוטרים, המעמד הבינוני הנשים והילדים והמעמד הנמוך ביותר הגרים, חוטבי העצים ושואבי המים. אתייחס לנשים או נכון יותר למוסר במלחמה בהתייחסותו לנשים. אתחיל ב'איליאדה' ביוון העתיקה. הסיפור שנוצר במאה   ה-12 לפני הספירה מספר על הריב שפרץ בין אכילס גיבור הלוחמים, לבין אגממנון המלך בעניין שבויות במלחמה, שנלקחו כשפחות ופילגשות בנוסף לנשות הלוחמים בביתם. אכילס דרש מאגממנון להשיב לו את השבויה שלקח לאביו ובתמורה ייתן לו את השבויה שלו. העימות גרם לכך שאכילס החליט להפסיק להילחם. שבויות מלחמה שנלקחו כפילגשים וכשפחות היו עניין נפוץ וללא עכבות מוסריות וגם הסיפור 'איליאדה' אינו מתלבט בשאלות מוסריות ולא מערער על זכות המנצחים לקחת ולעשות כרצונם בנשות המפסידים.
חלפו 400 שנים, אנחנו כבר במאה ה-8 לפני הספירה, ונכתב התנ"ך. משה מתייחס לנושא ואומר בפרשת "כי תצא" ללוחמיו ערב כיבוש הארץ: "כי תצא למלחמה על אויביך …  וראית אשה יפת תואר, וחשקת בה ולקחת אותה לך לאשה, ואם לא חפצת בה שלחיה לנפשה! מכור לא תימכרנה בכסף". במילים אחרות: יש לכם אחריות מוסרית בשדה הקרב. ההיתר לקחת שבוייות מלחמה, מביא בחשבון חולשות אנושיות ואת הנורמה הקיימת ולכן, עליכם לשאת את השבויה לאישה או לשחררה, אמר משה רבנו. שתי גישות שונות קצת בהתייחסות למקומה של האשה בעולם העתיק.

שנת הלימודים תשפ"ז החלה השבוע ואנחנו מברכים את: גלי, לי, רומי, תומי, שני, תומר ויהלי בשנת לימודים מוצלחת. את אן, יהב וספיר שבאקדמיה, שנה מעשירה ומעניינת! את קרני בגן 'שקד' ונינה בפעוטון 'אגוז'. את שהם המתמידה בחינוך כבר שנים, בריכוז כיתות א'-ב', את ליאן בתחילת עבודתה ב'שומריה', ואת רעיה הפותחת את שנתה ה -34 ב'מגידו'. לכולכן/ם  נאחל שנה טובה, פוריה ושמחה!

המצטרפת הייחודית בין כל המבורכים היא  יהלי  המתחילה בכתה א' שראשיתה התרגשות גדולה ובהמשך לימוד קריאה וכתיבה (אמרתי לה שהיא יכולה להתחיל ישר בכיתה ג') בהיכרות עם חברים/ות חדשים/ות עם המורים, בקיצור עם עולם בית הספר. אספר לה על יום הלימודים הראשון שלי אותו אזכור תמיד כיום יחיד ומיוחד. שעליו כתבתי לאמא נואי כשהחלה את כתה א'.

"ה-1 בספטמבר של שנת 1939 היה אמור להיות היום המאושר בחיי. יום לו חיכיתי בכיליון נפש, חסר סבלנות כבר חודשים ארוכים. ב-1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים.  עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק. ה-1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם. ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה (אמה של רעיה), תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה, אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א' " וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעיפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר. אני חושב שאף פעם בחיים לא הייתי כל כך רעב. אחר כך הייתה הפסקה של חצי שעה, שיחקנו בחוץ "עין חרודי" והחולצות הלבנות התלכלכו לנו. מיוזעים ופרועים התיישבנו במקומותינו, כשחדר האוכל שוב הפך לכיתה והמורה אמרה בקול שקט שקט: "ילדים, לכיתה לא נכנסים מלוכלכים ומזיעים וזו הפעם האחרונה שאני אומרת לכם, כיון שהיום הוא יומכם הראשון בכיתה אני מוותרת", "עכשיו", הוסיפה, "נצא לטיול לבאר ב', שם תוכלו להתרחץ תחת הברז הגדול המזרים את המים למספוא". יצאנו מבית הילדים בצהלות והיינו המאושרים בעולם.
"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

29.8.26   ט"ז אלול תשפ"ו

פרשת השבוע "כי תבוא", למעשה סוגרת קצוות. משה – בדברי הפרדה שלו יוצר קשר בין יבול האדמה ("כשתבואו אל הארץ.."), ל"יציאת מצריים". כדי שלא נשכח מאיפה באנו. השאלה היא האם בני ישראל גורשו ממצריים או ברחו ממצריים. ומה היה באמת? אין ספק שבני ישראל גורשו (כתוב  ב'שמות' י"ב) אבל לאחר שפרעה התחרט על הגירוש וחילו רדף אחריהם הם ברחו מהמצרים. הגירוש נעשה  בעל כורחם, אך הבריחה כבר הייתה מיוזמתם ואנחנו גורסים שהם ברחו אל החופש. אבל יש לומר שהם ברחו כ'גנבים בלילה' לאחר ששמעו לעצת משה וגנבו (השאילו) משכניהם כלי כסף וזהב יקרים (ששימשו, בהמשך, לבניית עגל הזהב). גנבים לא מחכים לגירוש אלא בורחים בלי להתמהמה. ואולי זו הסיבה האמיתית שבני ישראל עזבו הכל בחופזה ושנקראה 'יציאת מצרים'. סיפור יציאת מצריים מזכיר לנו במדוייק את גירוש אדם וחוה מגן עדן. גם הם גורשו מהגן בגלל חטאם, וכשעברו את שערי הגן החלו לברוח ! כי הבינו שגנבו מעץ הדעת – את הדעת!  אדם או עם הופך לבורח כיש אחריו רודף, אם זה האלוהים או אם זה פרעה, דין רודף לשניהם. 

השבוע חבר הסב את תשומת לבי שההצעות המובאות להחלטות ממוסדות הקיבוץ נדחות בכללפי. כך היה עם הפרטת המזון, עם השרות הרפואי ועכשיו עם הפרטת החשמל. "מה אתה כוותיק ומנוסה חושב על כך?" שאלתי אותו האם, במילים אחרות זו הבעת אי אמון של הציבור בהנהלת הקיבוץ ? והוספתי שבעיני הניכור הזה הוא תוצאה של חוסר שקיפות של פעילות המוסדות והמחשתי בשאלה: "מה אתה יודע על המתרחש בקיבוץ? אתה בכלל מכיר את החברים שהצטרפו בשנים האחרונות? אחת הסיבות היא  שהמוסדות אינם מזרימים מידע מספיק לחברים/ות. רכז המשק מדווח 3 פעמים בשנה: כמה דקות בחגיגת סוכות ועוד פעמיים בשיחות סגורות שלא מועברות ל'חדרים'. הוא לא מדבר במגזין ולא כותב בעלון, המזכירים כמעט לא מדווחים על עבודת המזכירות השוטפת (תלכו לגיליונות ה"דף לחבר" ותחפשו דיווח במה דנים ובמה עוסקת המזכירות), היה להם ניסיון לדווח במגזין וגם הוא פסק, מש"א מציעה לנו מקומות עבודה ולא מדווחת על התוצאות השוטפות אלא על הדברים הגדולים כמו התימחור. כאשר לחברי הקיבוץ אין מעורבות, אין מקום לשאול שאלות, ולהגיב בציבור (פעם קראו לזה ליצור דעת קהל) נוצר ניכור. לדעתי, חוסר השקיפות הוא מרכיב חשוב בבניית אמון. יתכן שצריך לקבל החלטה על מחויבות דיווח של בעלי תפקידים אחת לחודש על מעשיהם הישירים והעקיפים. (בינתיים רק תמר רון נוהגת כך) או אז יפתח רב שיח והאמון כשותפים לאט-לאט יחזור. זו רק דוגמה, לא צריך לעשות מהפך, מספיק תיקון.  

בשבוע שעבר התייחסתי לירידה מהארץ. לא התכוונתי לחבר/ה הבודד/ת, כי זה לא מענייני ושכל אחד מהם ימצא את אושרו, התכונתי לתופעה! שקשה לי איתה. אני מפרסם כאן תגובה – דעה שונה משלי – שקיבלתי ממודי קליינבורט קורא יקר שלנו בעניין ה"ירידה" שעליה כתבתי (בעריכה קלה):  
"… כן, פעם האשמנו אותם וקראנו להם "נפולת של נמושות", אבל כשאנחנו מתקרבים ורואים מי הם, אפשר לומר בוודאות שלא אנחנו ולא הורינו טעינו בחינוך. אנחנו לא גיבורים והם אינם נמושות, כולנו בני אדם וכל אחד שעוזב, ליבו נקרע, בייחוד כי הוא אוהב את הארץ הזו, נלחם עבורה, הוא מאבד חברים מי לנפש ומי לנשק. ליבו נקרע כי החינוך הערכי שניתן לו ע"י הוריו לאהבת הארץ שלנו, מושרש בו עד העצם, אבל העצם הזו שעמדה נגד סערות נוראיות, נשברה. …בחרדת קודש הוא יאסוף את השברים שהפכו לזיכרונות ויניח אותם במזוודה הגדולה ליד הפספורט וכרטיס  הטיסה לכיוון אחד, כי הארץ הטובה עליה צמח, הפכה מול עיניו לחסרת רחמים, אכזרית ומנותקת, ארץ אהבתו כבר לא שלו ואין לו בשבילה מה שפעם היה לה בשבילו. בסיפור הזה אין אשמים ואין נאשמים, יש עצב, ולחיצת יד מיואשת״

כבר שנים רבות מתקיים אצלנו טקס לקראת פתיחת שנת הלימודים, וסיום גיל הגן וכניסה לבית הספר והשנה חגגה אותו נינתנו יהלי! הנהדרת ואנחנו מאחלים לה שנות לימודים מעניינות, טובות ונעימות. הטקס, הנושא את שמו: "הטודרא". שיאו של הטקס הוא כאשר הורי הילדים מגישים להם לוח שעליו נכתב בדבש שם הילד והילדים מלקקים אותו עד תומו. אני מצרף מספר צילומים מהטקס בעבר זהו מי הם:

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

22.8.26   ט' אלול תשפ"ו

דברי הפרדה של משה לעם, ממשיכים גם בפרשת "כי תצא". הפרשה מתחילה ב"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו אלוהיך בידך –  ושבית שביו, וראית אשה יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה והיה אם לא חפצת בה, ושלחתה לנפשה, ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עניתה"  שבעים ושמונה פעמים נזכרת בפרשה המילה "לא" נזכיר כמה מהן: הלאו הראשון" "לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה …" מהמילים, האלה ניתן להבין שהיו לפחות שני סוגי שמלות, שמלת גבר ושמלת אשה.  היחידים שהיו פטורים משמלה ולבשו מכנסיים היו הכוהנים וזאת, כדי שיוכלו לעלות במעלות המזבח בלי חששות מ'עין הרע'. לאו נוסף חל על 'ללבוש צמר ופשתים יחדיו', לאו נוסף:  לחרוש בשור וחמור יחדיו. ולאו אחרון להפעם: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל אדוני", אבל משה החכם לא אמר 'עמונית' ו'מואבית' ואנו יודעים שאשה מואבית אחת, נישאה לישראלי מבית לחם  – רות המואביה – וזכתה להיות סבתו של דוד המלך.

השבוע שמענו על בן קיבוץ נוסף שעושה 'רילוקיישן', המילה המחליפה למילה 'יורד'. קראתי ש- 270,000 כמוהו עזבו את המדינה בשלוש שנים האחרונות. רבין כינה את היורדים "נפולת של נמושות" היום צריך לומר שיש "מפולת כזאת". בחלקם יבואו להצביע בעד גיוס חרדים לצבא בעוד הם בנכר נמנעים מה'מילואים' ממש כמותם. כשהבעתי את דעתי/התנגדותי בשיחה עם חבר אמר לי: ”היה לנו חבר משותף שהתנגד בבוטות לתופעת הירידה מהארץ, ממש גידף וקילל את היורדים עד… שבנו ירד, מאז שתק, אז תיזהר בדבריך"!  כשחבר שלנו ירד למקסיקו, ולמרות שהיה סמ"פ בחטיבת 'הראל' הוא לא חזר לארץ ל'מלחמת ששת הימים' כתבתי לו אז מכתב חריף ובו גינוי על התנהגותו והוא ענה ותירץ זאת בא' ו-ב' ואני שואל את עצמי האם נכשלנו בחינוך? לאהבת הארץ? למדינה היחידה והמיוחדת שלנו ולחשיבותה לעם היהודי? אצטט את אסף ענברי בספרו על נתן ועמוס: "אתה שואל את עצמך באיזה מובן הם יהודים? האם יש להם איזושהי תודעה היסטורית? האם הזריחות על הגלבוע והשקיעות על הגלבוע אומרות להם משהו על תולדות העם הזה בארץ הזאת? או שהם נהנים מהזריחות והשקיעות כמו שאפשר ליהנות גם באוסטרליה, והאם ה'שורשיות הצברית' שלהם היא בעת ובעונה אחת סוג של תלישות?" (סוף ציטוט).  נכון שכל אחד צריך לחפש/למצוא את אושרו הפרטי, אבל זו כל התורה? כל 'ירידה' כזו היא פגיעה במורשת הורינו שעזבו הכל ובאו לארץ הזאת, ולנו, שנתנו דוגמה אישית בחיינו לדורות הבאים בארץ שגדלנו וגידלנו בה. אני יודע שיש כאלה שהחברים הכי טובים שלהם הם 'היורדים' בעת ביקורם, אולי אפילו בסתר מקנאים בהם, ויש, שתופעת הירידה בכלל לא מעסיקה אותם. לי קשה להשלים עם התופעה, ושבעתיים, שהם בני קיבוץ שלנו. וד"ל.

ברכות לתימור ליום הולדתו. חלפה שנה ואתה ממשיך להתקשר ולדאוג לנו כמעט מדי יום, ממשיך לשתף אותנו בחוויותיך/כם ומפתיע אותנו ביוזמותיך ופועלך והשנה נוסף גם הפודקסט על "ימי ראשית", על הקיבוץ. ולא שכחנו גם את הכלב קאיו. אוהבים אותך ומאחלים לך אושר, בריאות ואהבה גדולה ושמחה במשפחתך, עם ג'ני, עם ארבעת המופלאים שלכם אן, מאי, לי ותום ועם כל המשפחה הגדולה שלך! חיבוק חזק ומיוחד.

ולרעותי, ברכות חמות ליום הולדתך כבר אמרנו לך שהבאת לנו אור וחיבוק חם ואוהב בבואך אלינו. נאחל לך רק את הדברים הטובים שתרצי שהם בעיקר אהבה, אושר ושמחה לך, עם יהב ועם הנסיכה נינה ועם קרין וירון וכל המשפחה החמה, עם כולנו!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

15.8.26   ב' אלול תשפ"ו

פרשת "שופטים" מתחילה כך: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך…" למרות שהפרשה נפתחת בהגדרת תפקיד של השופטים והשוטרים, במרכזה ניצב מעמד הכוהנים. הם מעורבים גם בתפקידי השופטים וגם בתפקידי השוטרים, בימים ההם הפרדת רשויות לא הייתה מובהקת, וההבחנה ביניהם על פי נתחי הבשר שמגיעים ממקריבי הקורבנות. החלקים אותם קיבלו הכוהנים היו: הקיבה, הזרוע והלחיים הקיבה- פעולתה נעשית ללא שליטתו של האדם, בלעדיה, אין חיים לגוף. הזרוע- כל פעולתה בשליטת האדם: רוצה, בונה, רוצה הורסת, רוצה כותבת, רוצה מכה. והלחיים- החשובים מבין השלושה כי הן 'חומות הפה' ויש בהן גם מזה וגם מזה. חלקן בשליטה וחלקן לא. הפה מביא לקיבה את מזונה, והוא בשליטה. הדיבור חלקו בשליטה וחלקו לא בשליטה. לפעמים גורם נזק וסכנתו גדולה מזו של הזרוע היכולה להניף את החרב. כל זאת, כדי להעמיד את הכוהנים על מגבלות כוחם, הם מקבלים את שלושת החלקים האלה, להזכירם לנהוג בשיקול דעת בעיקר בדיבור.
לכוהנים יש גם תפקיד חשוב נוסף: מעורבות בגיוס לצבא, עליהם לברך את המתגייסים למלחמה ולעודד אותם וגם כאן בשיתוף פעולה עם השוטרים, הכוהנים מלהיבים והשוטרים מגייסים. מה שלא מפורש בפרשה הוא: "אם הכהנים והשוטרים היו יוצאים למלחמות או שנשארו תומכי לחימה, אם סיסמתם הייתה : "קדימה" או "אחרי".

השבוע היינו בערב ספרותי עם אסף ענברי על ספרו "נתן ועמוס" והוא הזכיר את סבו של עמוס עוז, פרופ' יוסף קלאוזנר. נזכרתי שבשיעור ספרות במסגרת לימודי, דובר על חילוקי הדעות בין יוסף קלאוזנר לבין ביאליק בשאלה איזה הוא הספר המשמעותי ביותר לעם היהודי. קלאוזנר ראה בתנ"ך את הפסגה הרעיונית, שהתוותה  את הדרך ההיסטורית של העם ואילו ביאליק, שהתחנך ברוח התפיסה החרדית, בישיבה אורתודוקסית מזרח-אירופאית, ראה בתלמוד את פסגת היצירה, התורה העיקרית שנלמדת בישיבות החרדיות הוא 'הגמרא' ז.א. התלמוד הבבלי, התנ"ך נדחק לשוליים. המרצה סיפר לנו שביקר בכמה בתי כנסת בבני ברק ובקושי מצא שם ספר תנ"ך אחד, אך המדפים בבתי הכנסת היו עמוסים בתלמוד הבבלי. החילונים, לעומתם יודעים לצטט פסוקים מהתנ"ך הוא סיפר על חוזר בשאלה שאמר לו: "בתלמוד כתוב: "כל האומר דוד (המלך) חטא אינו אלא טועה", וכשקראתי בספר "שמואל", על דוד ובת שבע, עם יציאתי בשאלה, נחשף לי דוד אחר לגמרי", בתנ"ך מצאתי סיפורים על מלכים חוטאים, על מנהיגים כושלים, על מלחמות, על תשוקות, על פוליטקה, קנאות, משברים, בני האדם לא תמיד מושלמים כמו בעולם החרדי, אצלם הדרמה האנושית כמעט נעלמת. "החרדים", הוסיף ", ודאי היו מזדעזעים לו היו קוראים על דוד ובת שבע או על אבישג השונמית ש'גוייסה' לחמם את דוד הזקן והיו סבורים שזו פרובוקציה". והמרצה המשיך: " התורה שבעל פה, זו שנכתבה בתלמוד הרחיקה את היהדות מן המשמעות הפשוטה של המקרא. וכשאתה מגיע ליום שבת! קוראי 'המקרא', דתיים ומסורתיים, אצלם השבת היא מנוחה, עונג ושביתה ממלאכה ואצל החרדים אני רואה אנשים היושבים בביתם בחושך, סובלים בחום כשהחשמל התקלקל, מתקשים לבקר בני משפחה או חברים, וודאי שללכת לים או לטייל מחשש שיעברו על האיסורים. ולסיום אמר: אני חושב, ש"אם המדינה רוצה לעודד  'לימוד תורה' מן הראוי שתהא זו התורה שבכתב, שספר התנ"ך ישוב להיות הבסיס המשותף לכל עם ישראל. התלמוד יילמד, אך לא במקום התנ"ך!"
בשבוע הבא  יוקרן במגזין  הסרט "סודות כמוסים" שמושקו ואני הכנו על ה"סליקים" בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה הקודמת תחת שלטון המנדט הבריטי. בחרנו פרק בחיי הקיבוץ שאינו מוכר לרבים. לדעתנו חשוב לחברים וגם לילדים להכיר את הקיבוץ שהיה, את בעיות הביטחון והאילוצים שהיו בימים ההם. אבקשכם לצפות בסרט ואשמח לשמוע דעתכם.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

8.6.26   כ"ה אב תשפ"ו

"ראה, אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה", כך מתחילה פרשת "ראה"  ברכה- אם תעשו את מצוותי, וקללה- אם לא תמלאו את המצווה או אם הלכתם אחרי אלוהים אחרים, 'עבודת אלילים' בלשוננו. משה מטיל את האחריות על כל העם, אחריות קולקטיבית, אומרים היום, משה חוזר ומזכיר ש"כל ישראל ערבים זה לזה". לאחר האיסור לעבוד "אלוהים אחרים" מדבר משה על עקרונות חשובים נוספים ביהדות כמו: לא להעמיד למבחן את הדחפים והיצרים הטבועים באדם, כדי שלא יווצר ניגוד בין הדחף הגופני לבין האיסורים ההלכתיים. הוא מונה שלושה איסורים שעליהם "ייהרג ובל יעבור" והם: "עבודה זרה", "גילוי עריות" ו"שפיכות דמים". המאבק בין יצר לב האדם לבין חוקי הטהרה והקדושה מביא לכך שכל הברכות והקללות עוסקות בעניינים חומריים ולא בעניינים רוחניים או בענייני אמונה. אם בעניין דחפים ויצרים נוהגת הפרשה ותרנות, לגבי עבודה זרה אין שום פשרות, אני עובר ל"דף לחבר" שהוא מאוד חשוב לי, שהוא רחוק מאוד מתפקידו כי הוא ממשיך לבטא כמעט רק אינטרסים בדמות תקנונים או אינפורמציה שאפשר לספקה ב"מקומי", ולמה? אנסה לנסח את מחשבותיי בשפה אחרת:
1. "הדף לחבר", הוא הכלי העיקרי של התקשורת בין חברי הקיבוץ, לבין מוסדות הקיבוץ המנהלים בפועל את חיינו. ולכן חשיבותו רבה כל כך. לצידו קיימת גם תקשורת אלקטרונית: "המגזין השבועי" ו"מקומי" בסלולרי, ההולך המתרחב.
2. המידע המתפרסם בדף, מקנה לו מעמד מיוחד. לכן הוא לב המשטר הדמוקרטי הקיבוצי שלנו, זה משטר בו צריך להתקיים "חופש המידע בשקיפות מקסימלית". כך היה לאורך השנים. סוגי הכתיבה ה'עיתונאית' בדרך כלל מתחלקים לידיעה, כתבה ומאמר. ה"דף" שלנו נוגע רק ל"ידיעה". ידיעה הינה: דיווח ישיר, יבש, תמציתי ומרוחק על האירועים שאירעו, או מתרחשים כעת.
כל המתפרסם בו צריך לענות על: א. זכות הציבור לדעת.  ב. על המפרסם מוטל גם הביצוע! הפרסום השקוף הכרחי, וכשלא ניתן בשקיפות מלאה, גם הביצוע לא מחויב. האם שמתם לב ש'מקומי' הולך ותופש את מקום ה'דף' באינפורמציה שוטפת? במשך למעלה מעשר שנים בתקופות שונות בחיי הקיבוץ, הייתי בין האחראים לתוכנו של ה"דף" ומה"דף" המוגש לנו אני יודע ומבין, כמה מעט אינפורמציה ראויה, שוטפת, אנחנו מקבלים מ'הבית הגדול'. לפעמים אני נתפס לידיעה בעיתון שבא לי לפרסם גם אצלי. הפעם זה קרה לי עם פרסום הידיעה על העלאת עצמות שמעון ורבקה (אם זיכרוני נכון) הסבים של הרצל מבית הקברות של בלגרד לירושלים, לא רחוק מהנכד. הם זרעו בו את הרעיון והוא מחזיר להם במדינה, שתהיה מקום מנוחתם האחרונה, הם אולי סיפרו לו על ארץ זבת חלב ודבש והוא מחזיר אותם לארץ חלומם. מרגש איך המעגל ציוני נסגר והם עולים ארצה. הם ראויים לשירת ה"תקוה".
את השבת האחרונה אהבתי במיוחד, כי זה היה יום הולדתה של רעיה. לא אכתוב את מה שאתם חושבים, אני משאיר זאת לשנינו. אז אתן ביטוי קצר לשפע צילומיה שאני אוהב כל כך:

באהבה גדולה!!!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

1.8.26   י"ח אב תשפ"ו

במתכוון דחיתי את כתיבתי על ט' באב בשבוע, כדי שלא אחשב למזלזל בו ואני לא… קיים בלבול מתי בדיוק התרחשו חורבן הבית הראשון והשני שעל חורבנם אנו מציינים ב'תשעה באב'. בספר מלכים ב' כתוב שבית המקדש הראשון נחרב על ידי צבא בבל בשבעה (ז') באב, ב'ירמיהו' כתוב שהחורבן היה בעשרה באב. ב'תלמוד הירושלמי' נכתב שככה זה היה: בשביעי באב נכנסו לבית המקדש בשמיני היו מקרקרים בו, בתשיעי הציתו את בית המקדש ובעשירי נשרף. חורבן הבית השני, על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, היה בעשרה באב אך יום האבל על חורבנו הועתק לתשעה באב. מסורת עתיקה אומרת שהתשעה באב נקבע כיום של בכיה לדורות כבר בתקופת המדבר בשל חטאם של המרגלים. היום נוהגים בתשעה באב בחמישה עינויים: הימנעות מאכילה ושתיה, מרחיצה, מנעילת 'סנדל', מסיכה ומתשמישי מיטה- מיחסי אישות. במקביל, אין לומדים תורה, קוראים את מגילת 'איכה', לבית הכנסת הולכים עם נעלי גומי או בד והמקצינים עוטים על גופם בגדים בלויים והולכים יחפים. בתשעה באב בבוקר הולכים לבית הקברות להשתטח על קברי המתים ולבקש בזכותם רחמים. להליכה זו, יש יסודות קדומים בהם משתפים את המתים בטקסים חברתיים. והקיצונים שבקיצונים נוהגים להשליך שום על הקברים וזה נובע מהאמונה שבכוחו של השום להבריח את הרוחות הרעות ואת השדים.  לגבי מגילת "איכה", אחד ממורי סיכם אותה ואמר: "אנחנו לא קוראים את מגילת "איכה" בגלל חורבן הבית, אנחנו קוראים בה כדי למנוע את החורבן הבא". אהבתי.

פרשת השבוע "עקב" עוסקת בהבטחות הגדולות שהקב"ה יעניק לעם בתנאי אחד: שיאהבו אותו ובתמורה העם יקבל הטבות חומריות מפרי בטן, ומפרי האדמה. אבל מזכיר שההטבות האלה הן לא בזכות היות העם נפלא, אלא שהגויים רעים יותר. בפרשה אנחנו נוגעים גם בנושא הרגיש: 'הדוגמה האישית'! 'צניעות וגאווה'. משה חוזר, מתריע ומזהיר, שהעם לא יתפאר במעשיו ובהצלחותיו. האם חשש שצניעותו תתקבל כגילוי גאווה? הוא חוזר ומהלל את עצמו על כך שהציל את העם כל פעם מחדש ועשה זאת בשל האמונה בשליחותו. זה הזכיר לי את רוח האמונה והגאווה שליוותה את חלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, (בהחלט כולל את מייסדנו) שללא הצטנעות נהגו לתאר את מפעלם בביטויים עתירי פתוס על שהם בוראים עולם חדש, והם מנציחים כל פעילות בהנחת אבן פינה וכתיבת מגילת ייסוד, מלא הוד ציוני! בכל בניין שבנו, בכל שדה שחרשו וכל עץ שנטעו. וגאוותם- צניעותם.
בעקבות ה'פריימריז' ב'דמוקרטים', אני לא מתכוון להצביע בבחירות בעדם מסיבה שהיא ההתעלמות המכוונת שלהם מהתנועה הקיבוצית, בבחינת "הם כבר מובטחים לנו!", "הם יגיעו לקלפיות כמשקיפים כשנגיד להם"… הקיבוצים, ההתיישבות העובדת, הם חוט השדרה הערכי של התנועה המכונה 'דמוקרטים', וגם, יש להניח, יתבקשו לתת כספים למימון הבחירות. וכיון שהם לא צעקנים ולא מרפקנים, אז ניתן להם את המקום ה- 14 המכובד ולא ריאלי. אזכיר שבכנסת הראשונה היו 26 חברי קיבוצים. פי שלושה מחלקם באוכלוסייה שכלל רק 4% מכלל האוכלוסייה. קיוויתי שיו"ר המפלגה ינצל את סמכותו לתיקון- באמצעות ה'משוריינים' שעומדים לרשותו גם זה עדיין לא קרה. קשה להשלים שלא סופרים אותנו,  דרך המחאה היחידה שנותרה לי, היא לא להצביע בעד! אין לי ציפיות שרבים בקיבוצים יחשבו כך וינהגו כמוני. אולי הגיע הזמן להקים מפלגת הקיבוצים לפחות נבטיח ארבעה מנדטים וישמע קולנו בציבור הרחב.

ברשותה של אסתי ובתודה לה, אני מפרסם קטע מתגובתה ל"שבועטוב" קודם: "…משה שאתה מרבה לדבר אותו , דווקא בתקופה הזו מתאים להגות בו ולחיות לאורם של מנהיגים עם שעור קומה שגם כשמאווייהם אינם נענים עדיין מרימים ראש וממשיכים להוות מקור וסמל להמשך!! עניין בית כנסת או בית תפילה בקיבוצים החילוניים הוא מהותי ועקרוני, לחברה שלנו בקיבוץ יש ייחודיות!!! האם מי שמאמין ונוהג אחרת בתחום כל כך מהותי שהוא דרך חיים שונה – יש לו מקום בינינו?? נקלטים אנשים שונים, נישאים לבנינו ובנותינו. האם אנחנו הדור של פעם צריכים לעמוד כשומרים בשער?? לדעתי מותר לנו למתוח קווים אדומים!…"   
עד כאן אסתי ומה תגובתכם?           

"שבועטוב"

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

25.7.26    י"א אב תשפ"ו

בפרשת השבוע "ואתחנן". משה מתחנן פעם נוספת בפני אלוהים שייתן לו לעבור את הנהר ולראות את הארץ ואלוהים אומר לו: "רב לך- אל תוסיף דבר אלי בדבר הזה". כשמשה משלים עם כך הוא 'אוסף' את עצמו, ומרגיש שעליו  לעשות הכל כדי שכל מעשיו בארבעים השנים לא יזכרו, ובעיקר, שהעם לא יחזור לעבודת אלילים. הוא קורא בפני העם את עשרת הדברות ואת הפסוק שהפך לתמציתן (ונאמר עד היום.) "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". והמשפט הזה מהווה מסר קצר, והפך למעין סיסמה לעם. בקריאת עשרת הדיברות הכניס משה כמה תיקונים לעומת אלה שקרא במעמד הר סיני. למשל, בגרסה הראשונה נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" בגירסתו החדשה נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו" ומה עומד מאחורי השינוי הזה? 'זכור' בא מ'זיכרון', מילה שמתייחסת לעבר, ואילו 'שמור' הוא בגדר ציווי לעתיד. מנאומי הפרידה של משה למדו טובי הנואמים הגדולים איך נוגעים באנשים. ראשית, על הנואם לפתוח בנימה אישית לרגש את המאזינים, ומול הציבור הנרגש להעביר את המסרים שלו. במילים שלנו על הנואם לפנות קודם כל לרגש ורק אחר כך להגיון.

סיפור ולקח בצידו. בשבוע שעבר נשאלתי האם אני מוכן לגשר בקיבוץ ותיק אחר (ביודעו, שרעיה ואני  למדנו גישור ואף גישרנו בפועל), גישור בין אלה שמבקשים להקים בקיבוץ 'בית תפילה' לבין מוסדות הקיבוץ. עניתי, כמובן, בשלילה אבל הסתקרנתי ושאלתי על כך את חברי באותו קיבוץ וזה מה שענה לי: "אכן יש אצלנו קושי לא קטן עם בני זוג שהצטרפו לקיבוץ ובשנה האחרונה ביקשו לאפשר להם מקום להתפלל, והמשיך, זה תהליך די ארוך של ניסיון לייצר דפוס שיתחשב בהם ואין הסכמות אבל מנסים לגשר".  ולמה אני  כותב על זה? כי אני תוהה אם התופעה הזו יכולה לקרות גם אצלנו, שאם מישהו בינינו יבקש הקמת בית כנסת (עלות הבנייה על משרד הדתות) יצטרפו אליו אנשים שיתמכו בו/ה וימלמלו דרך קבע "בעזרת השם" כתחליף ל"שלום""? זה כמובן יהיה צעד קיצוני, שנובע מחוסר חשיבה אידיאולוגית ברורה,  ואנחנו כבר לא מתמודדים בשאלות אידיאולוגית ובמהות, ודאי שלא בפניות לקליטה (גם אם יש קשר לבן/ת שלנו) ולא בתהליך הקליטה עצמו. תשאלו: "מה אכפת לך?" לפעמים נדמה לי שלרבים מחברנו, ה"אכפת" הוא 'הדירה' ו'הבונוס' ואני אומר: "כל עוד אנחנו כאן, מאוד אכפת לי! כי הרעיון והאידאה, הם הערכים שעליהם בנו את הקיבוץ.

לא כל שבוע מזדמן לי לברך אב ובן  ליום הולדתם: ליר יקר ואהוב, יום הולדתך הוא קודם כל חג שלנו הוריך, לפני שלך. כבר אינך ילד אבל בשבילנו, תמיד תישאר הילד שלימד אותי להיות אבא לבאים אחריך. ולימדת אותי את משמעות הנחת מגידול ילדים. נאחל לך רק אהבה ואושר עם סיון, שהם וספיר. נאחל לך בריאות (הגיל, הגיל) ושמחה רבה בכל דרך שתבחר. מאיתנו וכל המשפחה הגדולה.

וברכות חמות לספיר ליום הולדתו. נכד (מס' 5 ) יקר לנו! ברכותינו הן ביטוי להערכתנו, לגאוותנו בך, בהישגיך, בדרך שבחרת!  נאחל לך הרבה אושר, סיפוק, עניין בלימודיך והכל בשמחה גדולה, באהבה גדולה, עם הוריך, אחותך כל המשפחה הגדולה שלך ובמיוחד מאתנו.

נ.ב. השבוע ציינו 100 שנים להולדתו של ע. הלל. אני זוכר את 1950 שנה בה  יצא לאור "ארץ הצהריים" ואנחנו במוסד כמובן שהכרנו בעל פה, כל שיר ושיר. ואני זוכר ששיחת הקיבוץ הראשונה בה השתתפנו הייתה על עזיבתו את הקיבוץ. כעבור שנים רבות 'הוצאתי' לו את "תכלת וקוצים" ב"ספריית פועלים", ואז שוחחנו, בעיקר בביתו, על נושאים רבים כולל על עזיבתו את הקיבוץ ומה קרה אחרי זה. ממנו שמעתי לראשונה את המשפט: "אני יצאתי מהקיבוץ אבל הקיבוץ לא יוצא ממני".
לזכרו קטע מתוך השיר: "שיר אדמה":
האנשים העובדים את האדמה,
הם לבדם יודעים את השלווה, ואת הבטחה,
הם לבדם יודעים את האחווה האמיתית, החורגת מחבל חברת-האדם…
בהריח האיכר את אדמתו הנחרשת,
הוא מריח את ריח האמונה,  ואת ריח דמו הכבד…
ואם פני איש- האדמה  קמוטים וחרושים,
הלא אין זאת אלא בבואת שדהו החרוש!
ואם בשערותיו זרקה השיבה,
הלא אין זאת כי אם בבואת העננים הנישאים מעל
ונושאים את גורלו שנה-שנה.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

18.7.26   ד' אב תשפ"ו

למה צריך בכלל את ספר "דברים"? הרי בסוף ספר "במדבר" עם ישראל מוכן לכניסה לארץ ואפשר להמשיך ישירות לספר "יהושע" המספר על כיבוש הארץ. למה לעצור את רצף הסיפור ? אם כך, למה ספר 'דברים' כל כך חשוב שאפילו יש לו שם נוסף "משנה תורה"? כי ספר 'דברים' משלב היסטוריה, מצוות, זיכרונות ותחזיות באמצעות הנאומים של משה רבנו בחודש האחרון של חייו, לפני בני 'דור המדבר' העומדים להיכנס לארץ. חכמים אומרים שבין הקב"ה לישראל כרותה ברית, שספר 'דברים' הוא כתב הברית שלה. זו ברית מיוחדת שאינה ברית עם מנהיג, אלא עם כל פרט מישראל, כל אחד הוא צד בברית עם הקב"ה ושותף לברית הגדולה ולאחריות על שמירתה, ומכאן בא המשפט: "כל ישראל ערבים זה לזה". פוליטיקת הברית, היא פוליטיקה מוסרית המכוונת ליצירת חברה צודקת, המכבדת את חבריה ובייחוד את החלשים והנזקקים, אנשי השוליים, הגר, האלמנה והיתום. משה יודע שמותו קרב, הוא יודע שהוא נשאר העד האחרון וחשוב לו לספר לדור הצעיר את האמת שלו, שכך היו הדברים ואמונתו היא האמונה הישראלית. והפסיכולוגים קבעו שמשה, כמו זקנים רבים שזוכרים את עברם לפרטי פרטים ולא זוכרים שרק אתמול סיפרו וחזרו וסיפרו מה היה אז. אם ספר 'בראשית' –  הוא סיפור בריאתו של העולם, ו'שמות'  –  היווסדו של העם, 'ויקרא' –  תחילתה של הקדושה", ו'במדבר'  –  תחילת המאבקים על ארץ ישראל, הספר הנקרא 'דברים'  הוא קיצור כל הפרקים של ספר "התורה".

השאלה אותה אנחנו שואלים כהורים וכחברה היא איזה אדם אנחנו מבקשים ל"עצב" בשנות החינוך שלו, מה חשיבותה של רכישת ידע, או האם הכי חשוב להיות אדם טוב, או מה משקלם של ערכים כמו חירות האדם, אחריות, שיפוט מוסרי, אכפתיות, השקפת עולם? להורינו, למייסדים, לא היו ספקות למה לחנך. המטרה הייתה לחנך להיות חברי קיבוץ, היה להם הרבה יותר קל ללמד 'חזון' מאשר ללמד מתמטיקה או שפה זרה. דרכם הייתה שיש לתת חינוך הומני שיעצב אדם חברתי, ערכי, מוסרי, ואדם עובד על פי העקרונות של חיי הקיבוץ. כל מה שלימדו וחינכו אותנו, סבב בהקשרים אלה, קראו לזה "החינוך המשותף", כשהיחידה הבסיסית היא הקבוצה! ולאמצעי להקניית הידע קראו "שיטת הנושאים" שכל נושא כלל לא רק את "הרפת" או 'אגדות ישראל' אלא גם חשבון, כימיה, ביולוגיה, פיזיקה, אקלים, אנגלית, ספרות, היסטוריה, מוזיקה, ריתמיקה, תנ"ך, ציור, נגרות, תפירה (תיקון גרביים, כפתורים),קבלת האחר, עזרה הדדית, טיפול בבעלי חיים, סדר וניקיון ואפילו ספורט. כן, ועבודה! העבודה היא ערך עליון. הכל היה קשור לנושא! אולי רמת הלימודים הייתה נמוכה, אבל היה דגש על נתינת כלים איך ללמוד. את זה רכשנו בהצלחה, בני הדור השני! מטרת החינוך הייתה הכנה לחיים של חברים  בקיבוץ וכמשפיעים בחברה. כל זה אמור לעצב אדם חדש בחברה חדשה, לפתוח אפשרויות בפנינו ולסייע לנו להגשים את המטרה. בימים ההם, צעיר שרצה ללמוד  לימודי המשך, היה נדרש לרצות/להסכים להיות מורה/מחנך בשיטת החינוך שקבע הקיבוץ.  ומה נשאר לנו מזה היום? מרבית 'הערכים' האלה, נקרא להם כך, כבר לא מתקיימים בבית הספר הממלכתי. היום רצים אחר 'הידע' המקצועי, החשיבות ניתנת למתמטיקה ואנגלית ובצורך בבחינת בגרות. (אני זוכר את הדיונים והוויכוחים הסוערים בחבר העובדים ב'שומריה' לפני ארבעים וחמש שנים על הכנסת בחינות בגרות.  ראינו כולנו שברשימת המשתלמים לתשפ"ז, שבין שבעים ושלושה החברים אין ולו אחד שהולך ללמוד הוראה וחינוך בסיסי. זה מעיד על הגישה העקרונית לגבי חינוך הדורות הבאים. ואולי זה כבר לא כל כך חשוב לנו? מזמן השלמנו עם כך שאנחנו כבר לא אוונגרד, שאין לנו ייחוד, אלא הולכים בתלם שהמדינה 'חורשת', ובכל זאת "איזה אדם אנחנו רוצים לעצב"? והאם אנחנו רוצים בכלל?

היום ממש חל יום הולדתה של אן- (נכדה מס' 7 שלנו) מגוון הכישרונות שלך והאיכויות…מרחיבים לב ונפש. נאחל לך שתמשיכי ותעמיקי בכל לימודייך ומעשייך, אושר עם הורייך ואחייך, עם משפחתך הגדולה וכמובן אתנו,  והרבה שמחה!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

11.7.26   כ"ו תמוז תשפ"ו

בפרשת השבוע "מסעי" אנחנו מוצאים המשך לסיפור חמש בנות צלופחד וזכייתן בנחלת אביהן, חשוך הבנים הזכרים. החלטה זו של אלוהים/משה לא עברה בקלות, כי מנהיגי שבט מנשה (שבטו של צלופחד), ומנהיגי שבט האח אפריים באו למשה וטענו בפניו שאם בנות צלופחד תינשאנה למי מבני השבטים האחרים תועבר אדמת הנחלה לידי השבטים האחרים וכך יאבדו מהשבט לנצח, חלקי קרקע. משה פונה כמובן לאלוהים שמוצא פתרון וקובע: אם הבנות רוצות לשמור על זכותן על הקרקע, הן חייבות להתחתן רק עם גברים מהשבט וכך יכובדו שתי הפניות, וזה אומר שתישמרנה זכויות הבנות על הקרקע, אך תיאבדנה את החופש להינשא לחתן על פי בחירתן. כך מרבעים מעגל. את פרשת 'מסעי' קוראים תמיד ב'ימי בין המצרים'  (מי"ז בתמוז ועד תשעה באב) לזכר שתי התבוסות הלאומיות הכי גדולות. בית המקדש תמיד היה הסמל של עם ישראל! חורבן שני בתי המקדש, הן במאה השישית לספירה והן במאה הראשונה, אירעו לדעתי, בגלל מנהיגות עלובה של רחבעם (בית ראשון) וקריסה של המנהיגות של בית חשמונאי (בית שני).

בחוג לפילוסופיה יהודית, בשיחתנונו על תכנית הלימוד לשנה הבאה, הצעתי שנעסוק ב'ברית החדשה', שלרובנו אין עליה מושג. אני התוודעתי אליה כשהייתי בכיתה י"א, אבא הביא ל'חדר' את הספר ואמר: "במוסד לא תלמד אותו, אבל חשוב שתדע עליו וממש הכריח אותי לקרוא. (הוא עשה אותו דבר גם עם הקוראן והיום אני מודה לו על כך). וזו תחילת הסיפור במילים שלי: הורי מרים, אימו של ישו, אנה (חנה) ויהויכין, היו חשוכי בנים וכל התפילות והקורבנות שהביא יהויכין לא עזרו, והוא, מרוב ייאוש פרש למדבר לחיות עם רועי צאנו. לילה אחד במדבר, הופיע בחלומו המלאך גבריאל ומבשר לו על הריונה של אשתו ולידתה הקרובה ומצווה עליו לעלות לירושלים ולפגוש באנה. באותו לילה ממש מתבשרת גם אנה על כך. לאחר זמן מה נולדת הבת מרים. בהגיעה לפרקה, כמו שאומרים, שאלו ההורים את הכוהן הגדול למי להשיאה ואז בין 12 מטות השבטים, פרח מטה יוסף, ואז נפלה ההחלטה להשיאה ליוסף הנגר מנצרת. מיד אחרי אירוסיה, מופיע לפניה המלאך גבריאל ומבשר על הריונה והיא שואלת אותו: "איך זה, ואני לא ידעתי איש?" והמלאך משיב לה: "רוח הקודש באה עליך ועל כן קדוש יהיה הילד, בן האלוהים! המלאך מופיע גם אצל יוסף ומצווה עליו לא לזנוח את מרים בגלל הריונה, אלא להגן עליה ולשמרה. וכך נוהג יוסף. כל האירוע התרחש כשברומא שולט הקיסר אוגוסטוס, שמינה את הורדוס כ'מלך' ביהודה, שהורה לערוך מפקד אוכלוסין כשכל אחד במקומו, בישוב שלו. הם הגיעו לבית לחם וכאשר לא מצאו מקום במלון, התמקמה המשפחה באורווה, שבה מתרחשת לידת התינוק ישוע, כשעריסתו היא אבוס השחת. וההמשך… בקריאת ה'ברית החדשה', שמיליארדים של אנשים מאמינים בה. זה לא התנ"ך משום בחינה, (אין כמו התנ"ך) אבל ראוי להכיר אותה.

ברכות לגלי, (נכד מס' 12) ליום הולדתו. איזו חגיגה טובה יותר לכדורגלן צעיר מהמונדיאל? כאילו קראו  את משאלות ליבך. ואני בפנטזיות שלי מדמיין אותך חוגג בו על המגרש! נאחל לך הצלחה בכל שתרצה: בכדורגל, וגם בלימודים ועם חברים/ות. הרבה אושר במשפחתך ושמחה גדולה בחייך. חיבוק חזק מאיתנו!!    

סוף עצוב מימינו אנו: ברזיל הודחה מהמונדיאל, ועכשיו כבר לא אכפת לי מי יזכה.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

4.7.26   י"ט תמוז תשפ"ו

פרשת השבוע "פינחס". במרכזה, שני עניינים. 1. בפרשה זו מתמנים שני היורשים של משה ואהרון שינהיגו את העם אחרי מותם. הממנה הוא כמובן אלוהים. יהושע בן נון מתמנה למנהיג צבאי וחברתי, מחליפו של משה באופן טבעי לאחר שהוכיח עצמו כמנהיג צבאי וגילה נחישות בפרשת המרגלים, ואילו פינחס מתמנה בזכות הרצח שביצע, כשראה אחד מבני ישראל נכנס לאוהלה של צעירה מדיינית, לקח סכין ודקר את שניהם למוות. בבחירתו יורש לאהרון, מעביר אלוהים מסר ברור, שהקנאות מוצאת חן בעיניו, שאת עבודת הקודש ינהיגו הקנאים! ו- 2. בפרשה זו שוב סופרים את העם, מהספירה יודעים את גודלו של כל שבט ובהתאם מחלקים את הנחלות. בתקופה ההיא נשים לא נספרו כלל ואז קמו ארבע בנות צלופחד, שאביהן מת ולא היה לו בן זכר, וטענו למשה שלא יתכן שינושלו הן וצאצאיהן מנחלתן. משה מביא את הבעיה לפני אלוהים שפוסק שהן צודקות, שזכותן על האדמות שווה לזו של הזכרים. וכך נקבע סדר הירושה: ראשונים הבנים ואם אין בנים, הבנות, ואם אין בנות- אחי הנפטר. האם תביעתן הנחרצת של בנות צלופחד בישרה את המאבק, עד היום, על מעמד האשה? בעקבות 'ההצלחה' הזו, החלו לשאול לא רק מי האב אלא גם מי האם ונקבע כי הוכחת יהדותו של אדם תיקבע על פי אימו!

כל מזכיר דואג לצקת ל'דף לחבר' את הצורה והתוכן הנראה לו והדוגמה האחרונה, הייתה ה"דרשה" של מיכל שמאי לאורך השנים בראשית הדף. המטרה של ה'דף'  שהחל ב- 1963 הייתה להעביר מידע שוטף לחברים, בבחינת "מה קורה" בכל התחומים: מקומות עבודת החברים, למשל, או פניות חברים מיוחדות, בעיות של חברים, ועדות וענפים. הדף התבסס על מסירת דו"ח בעיקר מישיבות המזכירות ו- ו.עבודה. החשיפה לציבור הייתה בשקיפות כמעט מלאה (למעט ענייני פרט מיוחדים). והיום? על מה כתוב בדף? איפה המידע השוטף? אני מצרף דוגמה נוספת מ'דפי' אוגוסט 1984:
5.8.84 ישיבת ו. עבודה: 1. דיון בהיערכות לקטיף הכותנה.  2. אישור ניצה קרין ופלומה כמטפלות במוסד לתשמ"ה בלבד. 3. פרדה מאבלין היוצאת עם המשפחה לנטור.
7.8.84 ישיבת מזכירות: 1. אישור לחזרתה של נעמי שולמן ובנה לקיבוץ.  2. עם נציגי המועצה האיזורית על האולם האיזורי.  3. פניית מפ"ם להאריך את כהונתו של יוחנן כהן לפעילות במפלגה. סוכם: להאריך עד סוף החודש בלבד.             
7.8.84 ישיבה של ו.משק: דיון בצעדי הממשלה האחרונים והקשר לתכנית המשק שלנו. סוכם: 1. הועדה תתכנס בעוד שבוע. 2. נבחרה ו. סינון לטפול בתכנית המשק.                                                                                      
10.8.84 1. המשך הדיון בו. משק על המצב הכלכלי הנוכחי. דווח על הפעולות שנעשו במשך השבוע. הההחלטות בתמה פגישות עם רכזי ענפים וענפי השירות. סוכם: לצמצם במידה מירבית את ההוצאות ב-3 החודשים הקרובים. לא להטיל קיצוצים ספציפיים או אמצעים אדמיניסטרטיבים אלא, באופן וולונטרי על ידי החברים והמוסדות. 2. מסגרת לתכנית המשק תשמ"ה. האם ניתן להציע שניקח ביודעין הלוואות יקרות ביותר הנמצאות בשוק והסתבכות כספית צפוייה בטווח קצר בעקבותיהן ומה מידת העזרה שנוכל לקבל במקרה כזה. 3. כמה ניתן ללחוץ על הציבור בתחום הצרכני. סוכם: א'. ו.סינון תכין שתי רשימות להשקעות לתשמ"ה- רשימה אחת בסך 2 מליון דולר והשנייה 1 מליון. ב' רכז המשק יכין הצעה לתקציב הוצאות קיום. 3. שיפוץ לול ד'- אושר.                           
11.8.84 שיחת קיבוץ במסגרת "שבוע האשה": שאלות שונות של בעיית האישה בקיבוץ. 
14.8.84 ישיבת מזכירות: 1. ישע עקרון המרכז את פינת החי כבר ארבע שנים פונה שחברת הילדים תיקח את המשק תחת חסותה. אראלה מס כנציגת חברת הילדים אינה רוצה לקבל אחריות. סוכם: בעוד מספר חודשים יתקיים דיון נוסף. 2. בנים שוכחים לחזור מחו"ל – בהשתתפות רעיה גורדון (ו. בנים). מספר בנים ששנת החופש שלהם הסתיימה ולא יוצרים קשר. לא להארכת הזמן או לעזיבה. סוכם: בנים שלא יוצרים קשר עם תום השנה יחשבו כעוזבים. מכתבים ברוח זו יישלחו לכולם. 3. מיכל שמאי ליום בשבוע ברופין. בהשתתפות נציגי רופין: סוכם: לאשר את היום לחצי שנה ולאחר מכן לחזור להסדר הקיים, שמיכל עובדת 3 ימים בחוץ ו-3 ימים בבית.
8.8.84 שיחת קיבוץ: 1.עניינים אישיים. 2.ערעור על ההחלטה שלא לקלוט חברת נוער (בהשתתפות נציגי הקבה"א) למרות שרוב הדוברים היו בעד לקבל את הערעור,  הערעור לא זכה לקבל מספיק קולות ולא התקבל.
19.8.84 ישיבת ו. עבודה: 1. תור מטבח במוסד. (בהשתתפות יגאל תלמי) משה"ע ביקשה לשחררה מהתור, לאור עודפי י"ע שיש לה במוסד. המוסד מתנגד. סוכם: לקבל את עמדת המוסד. 2. חינוך (בהשתתפות עפרה אכמון ועפרה קורנבליט) הוצגו קשיי האיוש בחלק מבתי הילדים. הדרישה להוציא את הילה מהמכבסה לחינוך. המכבסה הסבירה את הבעייה אצלה. סוכם: תמשך הבדיקה לגבי הילה. נאוה לין תעבוד חצי שבוע בבית ילדים וחצי במרפאת שיניים. 3. היערכות לקטיף כותנה.
21.8.84 ישיבת מזכירות: 1. אימוץ קיבוץ נטור. סוכם: א'. לבקש הבהרות מהתנועה על כוונותיה, ב'. להתחיל בהרכבת צוות. 2. נסיעת וילק לחו"ל לביקור קרובים. סוכם: וילק ייסע השנה על חשבון תקציב המזכירות. הסכום יקוזז בשנה הבאה מרשימת הנוסעים לחו"ל.                                                    

"שבועטוב"!