"שבועטוב"(770)

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

14.11.26    ד' כסלו תשפ"ז

פרשת 'תולדות' עוסקת בתולדות משפחת יצחק, רבקה ושני בניהם עשו ויעקב. רבקה שומעת מפי אלוהים כנבואה: " שני גויים בבטנך,/  ושני לאומים ממעיך ייפרדו,  /  ולאום מלאום יאמץ,  /  ורב יעבוד צעיר".  רבקה פירשה זאת שעשו הבכור הוא יהיה הרב ויעקב יהיה האמיץ, שעשו יעבוד אותו. כזכור: יצחק נשא את רבקה לאשה בהיותו בן ארבעים ולאחר תקופת עקרות ממושכת. בגיל שישים נולדו להם התאומים שהיו יקרים לו מאוד והוא רצה להעניק לכל אחד מהם את הברכה שהכין, לבכור בבכורתו ולצעיר בצעירותו. וכשהגיע הרגע לברך מתרחשת דרמה גדולה. יצחק איבד את ראייתו ואינו יכול להבחין ביניהם, נותרו לו החושים האחרים חוש המישוש, חוש הריח וחוש הטעם. בעזרת חושים אלה תמרנה רבקה כך, שיעקב קיבל את הבכורה וההמשך ידוע. 22 שנה אחרי שיעקב ברח מביתו מפחדו מנקמת עשו, נפגשו האחים. הם התחבקו והתנשקו ונראו שוב כאחים, כשכל אחד ממשיך בדרכו שלו.. ויש האומרים לגבי ראשונות חוש השמיעה, כי אומרים "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל" או אומרים "נעשה ונשמע" ולא "נעשה ונראה". הפרשה מתחילה במילים "ואלה תולדות יצחק בן אברהם". ה"בן אברהם" יש לו שני פירושים : האחד, שהוא בן של מי ששמו אברהם, למשל, יצחק, ששם אביו אברהם. והשני, שהשם בן אברהם ניתן לאנשים שהתגיירו ואביהם לא יהודי. אברהם  אבינו, מל שלוש מאות ושמונה עשר בני ביתו, רובם גרים שקיבלו שם משפחה 'בן אברהם'. כדי להבדיל את יצחק מהגרים האלה, נאלץ המספר לכתוב שאברהם באמת הוליד את יצחק.

אני בעד צירוף הערבים לממשלה הבעל"ט. את הסיסמה "אחוות עמים" ינקתי, אני חושב, יחד עם חלב אמי והיא מלווה אותי כל חיי ב'עלה ורד'. כילד מהימים שהערבים היו האויב המתנכל ב'מאורעות' 1936-9, (יורד), דרך המשחקים המשותפים על מגרש הספורט, (עולה) הביקורים שלנו בכפרים הערביים מסביבנו, וביקוריהם אצלנו (עולה). אני זוכר אותם באים למרפאה שלנו ואת עבדאללה מנפה את התבואה שלנו. (עולה) ואני זוכר את השנאה בעיניים לפני ה"מערכה" על משמר העמק במלחמת השחרור, ואת תושבי אבו שושא הולכים בשדותינו מזרחה. (יורד) למדנו במוסד ערבית "ליום שיבוא", (עולה) אני זוכר את שש המלחמות שלחמנו בהן נגד האויב הערבי, (יורד) אבל תחושת ה'אחוות עמים' נותרה תמיד כשאיפה נסתרת לעתיד בטוח כאן במזרח התיכון במדינה יהודית. האפשרות בקיום חיים משותפים הרי מתחילה בפרשת 'חיי שרה', שיצחק וישמעאל (שכל כך הרבה מפריד ביניהם) מתאחדים לקבור את אבא אברהם ביחד ולחוד. אני מנסה להסביר לעצמי למה אז נוצר ה'איחוד' ביניהם והיום זה בלתי אפשרי, אני תוהה האם זה בגלל הפער התרבותי שנוצר בשלושת אלפי השנים שחלפו מאז, בהן אלפיים שנות גולה בין הגויים באירופה המתפתחת שיצר את הפער התרבותי מול תרבות ארצות המזרח התיכון? אין לנו אפשרות אחרת, אלא, לקרב את ערביי ישראל למדינה היהודית, להעלות את רמת חיים בתשתיות, בלימודים, בעבודה. לקחת חלק בשירות בצבא או שירות לאומי אחר, להיות שותפים ב"נשיאת האלונקה", לבנות אמון הדדי. היום ניתנת ההזדמנות לממש את רעיון 'אחוות העמים' בעזרת הסכמים והסכמות לעקרונות יסוד. זה צו השעה לנצל את ההזדמנות לכך.

רפרודוקציית AI לאיור שצילמה רעיה

אני רוצה לסיים באמירת תודה לכל אלה שהעריכו וברכו אותנו על צפייה או האזנה לפודקאסט בעקבות הספרון 'ימי ראשית'. ואשמח לקבל תגובות נוספות ככל שיהיו. המשמח אותי מכל, שמבקשים לקבל את הספרון. תודה!
תזכורת לאתר ימי ראשית: https://earlydays.co.il

צילום עצמי: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(769)

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

7.11.26   כ"ז חשון תשפ"ז

מפח נפש, זה מה שהרגשתי עם תוצאות הבחירות. הלכתי לישון עם תקווה והתעוררתי למציאות שונה. ממש כפי שהרגשנו בבחירות 1996 שהלכנו לישון עם פרס והתעוררנו לביבי. לדאבון לבי לא ניצחנו, ניצחון נראה אחרת לגמרי. את הרוב של 67:53, אני לא מאמין שאפשר לממש במציאות, לא מאמין שהוא יישאר רוב, אם ינסו לממשו. ברדיו אני שומע את שלמה ארצי שר את "זה מה שנשאר…. הרבה דמיון, מעט בחיים…." כמה מתאים. כשמיכל אמרה לי ש"קם" איזה גוף בעד שיתוף הערבים בשלטון, אמרתי לה: "תרשמי אותי" זה נתן לי תחושה שאני 'שותף' למשהו חדש. אנחנו לא צריכים לדאוג לעצמנו, אבל אני מלא במחשבות מה יהיה עם הילדים שלנו? הנכדים? הנינות? איפה הם יחיו בכלל? והחברים שלנו? והחברה היפה שבנינו, מה יהיה איתה? זה מה שמעסיק אותי' 'הקטן ממעש'.

פרשת 'חיי שרה' עוסקת למעשה במותה. בן 137 היה אברהם במות אשתו שרה שהייתה שותפתו לחיים. יחד איתו יצאה למסע אל הארץ הלא נודעת, והשאירה את כל משפחתה ואת מולדתה מאחור. פעמיים הצילה את חייו כשהתחזתה לאחותו. לאורך כל חייהם המשותפים אלוהים הבטיח, חזר והבטיח שני דברים : את הארץ וילדים. לאחר מותה של שרה  (בגיל 127) התברר שאין לו אפילו חלקת אדמה לקבור אותה ועליו לקנות כזו, ויש לו רק ילד אחד הממשיך את בריתו עם אלוהים וגם הוא רווק בן ארבעים. בפני אברהם, (בן 137) עמדו שתי אפשרויות אחר מותה 'המוקדם' של שרה. האחת – לשקוע בעצמו, לשבת כל היום באהלו ולהתבונן בנוף הנשקף ממנו (הטלוויזיה של אז) השנייה – לקום ולעשות מעשה. הוא החליט לבחור בשנייה. לכן קנה את חלקת הקבר. שלח את עבדו אליעזר לחרן כדי לחפש כלה לבנו במולדתו שלו. לאחר מכן נשא את קטורה לאשה ונולדו להם שמונה ילדים וכך נעשה "אב המון גויים". אפשר לומר שבגילו המכובד עדיין היה 'איש צעיר'. פעילותו של אברהם נזקקת להרבה אנרגיה וגם מטעינה אותה. ועכשיו השוו בין זקנתו המכובדת של אברהם לזקנתו המביישת של נח הצדיק. כאדם, שאמנם מספר שנות חייו אינו כמו הנקוב בימים שעליהם מסופר, אני מוכרח להודות שאותן שתי אפשרויות נתונות בידינו (הגמלאים) עד היום: להתקפל, להסתגר בבית ולבהות, מול לנסות (לפחות) "לעשות" ואני בחרתי בלעשות.

היום ה-7 בנובמבר, איזה יום גדול! תאריך שהיה אחד המאורעות שהשפיע על תולדות העולם כולו  במאה ה-20.  ב-7 בנובמבר 1917 התחוללה 'המהפכה הבולשביקית' או 'מהפכת האוקטובר' ברוסיה וממשלת קרנסקי הודחה על ידי המפלגות- הסציאליסטית והגדולה ממנה- המפלגה הקומוניסטית בראשות לנין. למעשה זה קרה ב-25 באוקטובר אך ברוסיה היה קיים לוח שנה אחר ולפי ה'לוח' שלהם, היוליאני, זה קרה ב- 7 בנובמבר. המהפכה הקומוניסטית הובלה על ידי ולאדימיר איליץ' לנין שעמד בראשה. המהפכה הזו הפיחה תקוה ענקית בכל העולם, לשוויון ואחווה, בין העמים, בין האנשים, לצדק חברתי, לבנות עולם חדש, כך הפכה להיות יום חג בין לאומי, שנקרא: השביעי בנובמבר. ואצלנו, בקיבוץ… אני זוכר את חדר האוכל בצריף, שקירותיו כוסו בד אדום במרכז היו תלויים צילומי מארקס, אנגלס לנין וסטאלין. בערב, ב'אולם' המקושט התקיימה עצרת, בה נישאו נאומים ארוכים על כל היפה והנפלא שיהיה מנת חלקה של האנושות בעתיד/עתידנו. שרנו את האינטרנציונל בהתעלות נפש ממש, ואת השירים הרוסיים האהובים עלינו עד היום. זה היה אחד משלושת החגים הגדולים שחגגנו ( עם יום הולדת לקיבוץ, ואחד במאי) כאן המקום לציין שברית המועצות סיימה את 'דרך המהפכה' ב-1991, והחלום על עתיד מזהיר התנפץ, כש'ברית המועצות' חזרה להיות רוסיה. ועוד אירוע קטן שאירע בשביעי בנובמבר. ב-1931: במשחק הפתיחה בליגה לכדורגל, ניצחה מכבי חשמונאי ירושלים את הפועל ירושלים 0:8 .

וברכה למיה ביום הולדתה. רק אושר, שמחה ובריאות נאחל לך עם הדר עם ילדיכם מור, אורי וניר שפרחו מהקן החם, שתמשיכי להיות אכפתניקית ומפיקת-על בכל מקום שתהיי בו, כמו תמיד. באהבה גדולה קבלי חיבוק גדול מאתנו ומכל משפחתנו הגדולה.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(768)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

31.10.26    כ' חשון תשפ"ז

פרשת השבוע "וירא" מספרת על כך שאברם היה באמצע שיחה עם אלוהים והנה הוא רואה שלושה אנשים מתקרבים לאהלו. אברם מפסיק את השיחה ורץ לארח אותם. לשם מה באו שלושת המלאכים אל אברם? כדי לבשר לו שבעוד שנה יוולד לו בן. אבל אברם אינו רגוע. הוא יודע שהוא בן מאה ושרה אשתו בת תשעים, וזה לא הגיל ללדת ילדים. כמו שכתוב: "ואברהם ושרה זקנים, באים בימים. חדל להיות לשרה אורח נשים…" בפירוש ההומוריסטי של הפרשה של 'יורם טהר- לב' כתוב: "באים בימים" פירושו שהם זכו בנעורי נצח ומדי יום הלכו לרחוץ בים. והם האמינו שהים מעניק נעורי נצח שכן נאמר ומושר בפי כל השיר: "החפץ חיים אוהב ימים". אומר טהר לב: "בימים ההם היו שיירות של גמלים שהביאו את הזקנים לרחוץ בים מכל קצוות הארץ", וברוח ההומור של טהר לב, "לכן נקראים: גימלאים".

השבוע סיימנו את הפודקאסט שתימור, הדר ואני הכנו על תולדות משמר העמק בעשרים וחמש השנים הראשונות לפי הספר שערכתי לכבוד חג 'המאה' של הקיבוץ, "ימי ראשית". הגדרה: פודקאסט ( בעברית הסכת) הוא סדרה של קטעי וידאו ושמע מוקלטים מראש המועלים לרשת האינטרנט, ללא תלות בלוח שידורים קבועים. הפודקאסט, שצולם באולפן שלנו, שבועז גביע היה שותף מרכזי נהדר לעריכה ולעיצוב, נולד ביוזמת תימור, בהסכמתי כמובן, ובשילוב (המוצלח) של הדר בצד המראיינים, והפודקאסט בעל ארבעה פרקים בני 45 דקות כל אחד. הוא נוצר עבור אלפי הצופים בפודקאסט של תימור, ציבור שעולמו של הקיבוץ רחוק ממנו, ואני תקוה שיוקרן גם אצלנו, כדי שחברי הקיבוץ, וצעירים הנקלטים  כאן בעשרות השנים האחרונות, יצפו בו למען ידעו מ'היכן באנו', וכן לתת לחברים אפשרות לחשיבה ולשיקול דעת בסוגיה הלא ברורה 'לאן פנינו'.  ותוספת קטנה שלי: כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, נכדי ונינותי -כאן ביתי!  ומאוד חשוב לי ש'רוח הקיבוץ' הבאה לביטוי בפודקאסט, 'ימי ראשית' תישמר.
התרשמו בעצמכם: https://earlydays.co.il
האתר מאפשר דפדוף בספר, הורדה שלו לקריאה נוספת,
וביצוע של חיפוש חכם בוידאו ובספר באמצעות AI

רותי (סגרירי) חזן 'כפירים' ז"ל הייתה חברה שלנו המון שנים. ידעתי שרותי כותבת סיפורים וזיכרונות אבל כתבה בלבד למשפחה. לחברים הייתה מספרת זיכרונות מהילדות והמוסד סיפורים מפעם. לזיכרה, קטע קצר מסיפור  על המוות, סיפור ללא תאריך כתיבתו, שמתחיל ככה: " סנדרה פותחת את עיניה, הן רואות רק חושך, הכל שחור מסביב, אפילו האור הקטן שתמיד ביקשה שישאירו לא מאיר. האם אני מתה, חושבת, מנסה לגעת בגופה ומרגישה רק קור, הכל קפוא. היא חושבת אולי זה המוות שמתקרב כל יום אלי ומנסה לקחת אותי איתו, אבל איפה האור הגדול שתיארו האנשים שמתו , האור שהם הרגישו שנסחפים אליו. אני רואה רק חושך. היא עוצמת את עיניה ומנסה לישון…."  ומכאן ממשיך המסע הארוך ל…. יהי זיכרה ברוך!

עם שחר הרגשתי שוב מפ"מניק, במיעוט אבל צודק! בשבוע שעבר התלבטתי אם להצביע על פי האידיאולוגיה או האסטרטגיה, האם יאיר גולן או אייזנקוט, היום הרי הכל אישי. הצבעתי בעד האידיאולוגיה שלי למרות היו"ר, שבהתנהלותו ובדבריו הוא חושב שהוא יותר גיבור מ"שמשון הגיבור" ויותר חכם מ"שלמה המלך" וזה לא לרוחי. אני מודה שהייתה לי הרבה תקווה ושוב התאכזבתי. אולי בפעם הבאה נזכה?

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (767)

ככל שנודה יותר על מה שיש– נבין יותר שיש על מה

24.10.26 י"ג חשוון תשפ"ז

פרשת השבוע "לך לך" מספרת סיפור על אדם ששמו אברם שאומרים לו: "לך"! והוא הולך! מבלי לשאול, מבלי לתמוה. ולא סתם "לך", "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך" אפילו לא שואל "לאן?" האם למקום קרוב? או רחוק? מה הוא צפוי למצוא במקום אליו הוא אמור להגיע? בלשון יפה: "האם היא ארץ זבת חלב ודבש? או ארץ אוכלת יושביה?" הוא לא שואל מה יהיה עם עדרי הצאן והבקר הגדולים שלו. עם יתר רכושו? אברם הולך בלי לשאול שאלות. היתכן? הרי הוא לא היה חסר אופי או טיפש אבל כך כתוב בפרשה! יש אומרים שהלקח מכך הוא, שמאז אותו מסע עלום, בן אדם לא יילך לשום מקום מבלי לערוך לפני 'הליכתו' בירורים, סקרים להגדרת היעד. איזה מין אדם היה אברם בלכתו מהנודע ללא נודע. האם משום כך הוא זכה בתואר 'אב'? אלוהים הבטיח לו בטקס הוספת ה"הא" לשמו  להיות "אב המון גויים נתתיך" ואכן, שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות רואות בו את "האב המייסד" שלהן. חמישים ושש מדינות מוסלמיות, שמונים מדינות נוצריות ומדינה יהודית אחת. אברהם היה והווה ל"אב המון גויים".

קראתי השבוע שמחזירים אותנו שוב לנושא ה'תימחור', להבנתי, בהחלט זה צעד בתחום שינוי 'אורחות חיים', מהלך בהובלת המוסדות, מוסדות נבחרים המסרבים להתייחס פומבית לעבודת צוות (שלא נבחר) לקידום שינוי ב'אורחות חיים'. איך להבין זאת? מי מוביל מה?

השבוע, מאי (נכדתנו מס' 9) השתחררה מהצבא לאחר שנתיים שרות כתצפיתנית. ואנחנו שולחים לה חיבוק גדול. צה"ל מהיווסדו ועוד קודם הפלמ"ח היה והווה בבת עינינו. לשרת בו זו חובה וזכות גדולה. מאז ה-7 באוקטובר תפקיד התצפיתניות זוכה להערכה רבה מאוד. ומאי הייתה אחת מהן. אנחנו בני 'דור המלחמות', מצדיעים לך! עכשיו את יוצאת לדרך ארוכה ויש שיגידו ומפותלת, שהאופק הוא כל כך רחב, פתוח ורב אפשרויות. אנחנו בטוחים שבתבונתך תמצאי את הנתיב המיוחד לך ובינתיים קחי קצת חופש למנוחה, קחי את הזמן ותהיי שמחה על שחרורך. רק שיהיה לך טוב ושתהיי מאושרת.

אני נשאל כל פעם, בעד מי תצביע בבחירות ואני משיב: את הצבע הפוליטי שלי אני לא משנה אני שמאל, אבל הפעם יש לי בעיה האם ללכת עם האידיאולוגיה שלי או עם האסטרטגיה העכשווית. במילים פשוטות להצביע עבור ה'דמוקרטים' או עבור אייזנקוט, כדי שיהיה לו רוב משמעותי ב'גוש' ולהיות ראשו ללא עוררין.

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(766)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

17.10.26  ו' חשוון תשפ"ז

פרשות "בראשית" ו"נח" מספרות לנו את קורות האנושות מבריאת האדם ועד כינון מערכת היחסים המיוחדת בין אלוהים לאיש אחד= אברהם. וזאת באמצעות ארבעה סיפורים: אדם וחוה, קין והבל בפרשת "בראשית" ו"נח ודור המבול, ומגדל בבל, בפרשת "נח". נבחן אותן על פי מונח "האחריות" שאנחנו מרבים לדבר בו! אחריות אישית של אדם כלפי עצמו, ואחריות קולקטיבית הכוללת ערבות הדדית. באכילת התפוח אדם הטיל את האחריות על חוה וחוה על הנחש, שניהם מכחישים את אחריותם האישית. בסיפור קין והבל, קין אינו מכחיש את אחריותו האישית, הוא מתכחש לאחריותו המוסרית בבחינת הוא מודה שרצח אותו, אך שואל "למה לא? ככה בא לי"! סיפור נח ה'צדיק התמים' שנועד להציל את החברה האנושית, נועד לגבש את האחריות הקולקטיבית, אך הוא מציל רק את עצמו ואת משפחתו ואת החיות שהכניס לתיבה. חוסר ראייתו את החברה סביבו, החברה (הרעה) בקירבה הוא חי, לא העסיקה אותו. אי לקיחת אחריות גם על אנשים אחרים, מצביעה על כך שהיה אדם פשוט, חסר מוסר, שסופו מתואר ש"הוא מתבוסס באוהלו שיכור ועירום". סיפור מגדל בבל הוא שונה ואינו עוסק באחריות. ביהדות, האחריות מתבטאת בלעשות את מצוות האל, אבל לא רק הייתה אכזבה של אלוהים מהאנושות הייתה גם אכזבה של האנושות מהבורא, שהביאה את 'בליל הלשונות' את כל בני האדם, לבניית מגדל בבל, בניין שיגיע מהארץ לשמיים, סופה של הפרשה הוא שאלוהים החליט לא לנסות להשמיד את יצירתו אלא לשנות גישה ולהתבסס מעכשיו על אדם אחד, איתו ודרכו יהיה לו 'עסק' ואז… הופיע אברם!

טיק-טוק מול בוק- טוק
ב- 1440 המציא גוטנברג את הדפוס והחל עידן חדש לאנושות. לא רק "תורה" שבעל פה, לא רק סיפורים שעוברים מפה לאוזן, או כתבים שאותם ידעו לקרוא רק בודדים. נפתחו אופקים חדשים לבני האדם. חוויות ותיעוד לדורות הבאים ומעל לכל – אפשרות כתיבה וקריאת ספרים לכל החפץ בכך, בכל תחום שהוא. ספרים בעלי צביון דתי ולצידם ספרים המספרים סיפורים ארוכים, שירה, אפוסים שלמים, ספרי אקטואליה וספורים שכולם פרי הדמיון. נוצרו רגעים אינטימיים בין הקורא והספר המודפס, הזדהות, התרגשויות, בכי, צחוק, רצינות, ולימוד. נוצר המפגש בין הסופר, הספר והקורא. עם תוכנו- העלילה והדמויות, עם מגע בו, אפילו לא עם ריח הדפוס. האם העידן זה עומד להסתיים אחרי יותר משבע מאות שנים? אנחנו עדים לתופעה שמספר קוראי הספרים הולך ופוחת ואת מקומם תופס המסך הקטן- הטלפון. נביט רק בנכדים, בנינים ונשאל מי קורא ספר? לטכנולוגיה ולדיגיטציה יש תפקיד בדחיקת הספרים. לקוראי ספרים, בדרך כלל, יש  אורך רוח ונשימה ארוכה וכך גם ההנאה מהקריאה, המחשבות המלוות במשך ולאחר סיום קריאת הספר. אנחנו עדים לכך, שמדי שנה יוצאים יותר ספרים מאשר בשנה הקודמת. ולמה? אנשים רבים כותבים ספרים על חייהם שלהם. ברובם ספרי הנצחה. כיון שמרבית הספרים היוצאים לאור באים מיוזמה פרטית כך גם התשלום עבור הוצאת הספר מגיע ברובו מכסף פרטי. וכיון שהביקוש לספר בירידה מתמדת, המו"לים מוציאים פחות. האם זה איפיון של תקופה? עידן חדש ושונה? או תוצאה של חוסר בחינוך! ואולי גם וגם? בוק-טוק וטיק-טוק!

ברכות לתומי ליום הולדתו 'בר המצווה' שלו. בימים, שגם במקומותינו ה'ילדים ברי המצווה' כבר רוצים 'לעלות' לתורה, שמחתי שתומי בחר שלא לעשות זאת, שזה לא הדבר המשמעותי בעיניו וחשבתי שגם הורינו היו מרוצים מכך. והברכה הראשונה לך ילד/נער אהוב, היא: היה תמיד אתה, ובתכניותיך זכור תמיד, לפני שאתה טווה את דרכך, לזכור מנין באת. שתהיה מאושר באשר תהיה, שתאמין בדרכך ובעצמך וזכור שאנחנו, גם אנחנו הסבים שלך, אוהבים אותך ותמיד נלווה אותך.

מזל טוב שהם וזהר!

ברכות לנישואיהם של שהם וזהר. זהו. סיפור הזוגיות רבת השנים שלכם נחתם בחתונתכם ועכשיו… העיקר עומד בפניכם במימוש הברית שכרתתם: ברית של אהבה וחברות, ברית של שיוויוניות, ברית של שותפות מאושרת, ברית של כבוד הדדי, וויתורים ופשרות, כנות, הבנה, הקשבה, סובלנות, הערכה, קבלה ונתינה. עשו את חייכם לסיפור אהבה!!!מאחלים לכם, באהבה גדולה, הסבים שלכם, המממשים זאת כבר 69 שנים. הברכות והאיחולים לסיון ולירן, למשפחתנו הגדלה, ולהוריו של זהר ולמשפחתו. מזל טוב גדול!!!

פרח האהבה ליד קברו של שי
צילמה: רעיה

"שבועטוב"!


"שבועטוב" (765)

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

10.10.26   כ"ט תשרי תשפ"ז

כלל עולמי : פרשת השבוע "בראשית". הפרק הראשון מספר על אלוהים הבורא את העולם יום אחר יום, איך הוא עושה סדר בתוך התוהו ובוהו, איך הוא יוצר את הצמחים ואת בעלי החיים, יוצר חיים לתוך דומם, ומלווה כל שלב ביצירתו בדיבור. הוא אומר: "ויהי אור- ויהי אור! ותדשא הארץ- ותדשא, הוא מכריז כמה טוב.. ששה ימים שהכל, כל כך טוב. ואם הכל טוב- מאין בא הרע? והתשובה היא בבריאת האדם. רק לאדם, מכל צורות החיים יש רצון חופשי, אפשרות בחירה ואחריות מוסרית! החתולים לא מתווכחים ביניהם על מוסריות הרג העכברים, האריות לא מחליטים להיות צמחונים הפרות אינן מודאגות מההתחממות הגלובלית. והאדם, כשאנחנו עושים את הטוב אנחנו מתקרבים להיות מלאכים וכשאנחנו עושים את הרע – אנחנו גרועים מחיות טרף. אז למה אלוהים הסתכן בבריאת האדם שיכול להרוס לו את כל הסדר שיצר? את בריאת האדם בצלם האלוהים שהוא צלם החופש המוחלט, הוא חופש הבחירה, מלווה כבר מהתחלה בחטאם של אדם וחוה, והאדם הראשון שנולד מרחם אימו, קין, רצח את אחיו הבא אחריו, וכעבור דורות אחדים, כבר 'מלאה הארץ חמס' והיה המבול (בפרשה הבאה). וכך מסכם אלוהים את היצירה  – את בריאת האדם בצלמו: " וירא אלוהים כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום. וינחם אלוהים כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו". אבל כבר היה מאוחר לשנות.

לאומי כללי:  השבוע, ציינו 53 שנים למלחמת 'יום הכיפורים' ו-3 שנים לשבעה באוקטובר 2023. מלחמת 'חרבות ברזל', שני המחדלים הגדולים בתולדות המדינה. השוני ביניהן הוא שבמלחמת 'יום כיפורים' נישבו  303 חיילים במלחמת 'חרבות ברזל' נחטפו 250 אזרחים וחיילים, במלחמת 'יום כיפורים' נלחמנו (אחרי 5 ימי קרבות קשים ברמת הגולן) מחוץ לגבולות המדינה, ב'חרבות ברזל' בתחומיה: בעוטף ובצפון, וטילים בכל הארץ. מלחמת 'יום כיפורים' נמשכה 18 ימים וחרבות ברזל כבר נמשכת 3 שנים. 18 יום (אם זיכרוני אינו מטעה אותי) אחרי שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה, הכריזה גולדה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ו 3 שנים אחרי חרבות ברזל עדיין אין ועדת חקירה. במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2750 חיילים, בעוד במלחמת 'חרבות ברזל' נהרגו כ- 1000 חיילים ונטבחו יותר מ-1000 אזרחים. אין מה להשוות אלא לקונן על שני המחדלים האלה. ושאלה: למה אין צפירה? שתעמיד את כל העם מאוחד סביבה? לא ראוי?  
לזכרם, השיר שכתבה מאיה קורן:
לזכר
לזכר הצעדים הראשונים שלא יתועדו
לזכר סימוני הגובה על המשקופים שלא ימדדו
לזכר הזיפים המביכים שלא יגלחו
לזכר הכישלונות המפוארים שלא יופרכו
לזכר בני הזוג לשעבר שלא יזרקו
לזכר השפתיים הסמוקות שלא ינשקו
לזכר הסיגריות של אחרי שלא ישאפו
לזכר נרות יום הולדת שלא יינשפו
לזכר גרסאות ההיכרות הסותרות שלא יאמתו
לזכר הזרתות ברגליים שלא יבעטו
לזכר פולי הקפה של בוקר שלא ייקלו
לזכר המתכונים של סבתא שלא יתגלגלו
לזכר השירים שלא יוקלדו, שלא ינוקדו,
שלא יולחנו, שלא ינגנו, שלא ישמעו, שלא ייגעו
שלא יהיו.

פרטי שלנו: היום אנחנו מציינים 51 שנים מאז ששי הלך מאיתנו אך נשאר בתוכנו. אנחנו שומרים על קשר עם חבריו לקבוצה, עם חבריו לשייטת והכי חשוב לנו הקשר עם רחל, רחל ומודי. מביטים בצילומים ההולכים ודוהים, שרים את השירים ההולכים ונשכחים ונותרים עם השיר:
נערי ירד לים
בשמחה ירד…
אך ליבי חרד
אך ליבי נקף
רק ליבי כאב.
ומתגעגעים.

צילום: רעיה

״שבועטוב״!

"שבועטוב (764)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

3.10.26   כ"ב תשרי תשפ"ז, "שמחת תורה"!

דמיינו בנפשכם את משה רבנו בן 120 שנה, עולה לבדו אט אט במעלה התלול לפסגת הר נבו, מיד לאחר שסיים את דברו – צוואתו לעם ישראל, השואט קדימה בואך יריחו. משה צועד לאטו וכשהוא מגיע למרומי ההר מסתובב לאחור משקיף על הארץ ומת, ואיש אינו יודע את המקום ומה אירע לגופתו. היום אנחנו מסיימים לקרוא את התורה על כל חמשת אלפים שמונה מאות ארבעים וחמישה הפסוקים שבה. היום אנחנו מתחילים לקוראה שוב מההתחלה. ואני… ברגעים הרי גורל למשה ולעם ישראל, מציין את סיום  השנה החמש עשרה (15) לכתיבת "שבועטוב" ומתחיל את השנה השש עשרה (16). בשבילי, בשביל רעיה העורכת ותימור על האתר, זו 'חגיגה' קטנה וצנועה בלב! ולכם קוראנו הקבועים זה ציון נוסף שהזמן חולף. אני תקווה שיעמדו לנו הכוחות להמשיך ולהתמיד בה להנאתנו. זה גם המקום למי שרוצה לבטל את 'המינוי' לעשות זאת. רק להודיע.

אני פותח את השנה החדשה בסיפור קצר שכתבתי לפני 50 שנה, בתום הקרבות ברמת הגולן. חלק מכם כבר קרא אותו בעבר. דווקא בחרתי בו, כי הוא מבטא עבורי צירוף של ארבעה מרכיבים החשובים לי אז והיום, לערבבם ולאגדם יחד: המדינה –  מלחמת יום כיפורים, מסורת יהודית –  חג סוכות, הבית- הקיבוץ שלי והמשפחה, וכמובן ששילבתי בו את אהבתי הגדולה- רעיה. וכרכתי את כולם לאגודה אחת:
חג סוכות המוזר
מוקדש לברוך ממן.
אספר הפעם על חג סוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי שהיה במלחמת יום הכיפורים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה אתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט  מצאתי בקבינה של המשאית של ברוך ממן. ממן עלה לארץ ממרוקו כשהיה בן חמש עם משפחתו, משפחה מסורתית. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האיקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי איקליפטוס וליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, בכלל לא זכרתי שאנחנו בערב סוכות והוא השיב: :הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך המשאית". "סוכה יפה בניתי" אמר וחייך אלי. שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא, שהוא לבדו בבית הכנסת עומד ומתפלל לאלוהים, עצוב לי שהוא בודד, כל בניו מגוייסים למלחמה. אני חושב על אמא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים עם אחיותי ואשתי ומתגעגע אליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין מזג לו ולי כוסית. ברך ברכה ואמר: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג הסוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג הסוכות אצלנו, שהוא יותר חג אסיף. תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעייתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים. סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור והילדים המספרים על ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל את השיירה עם טרקטור שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח איתי אחד מילדי על ברכיי. סיפרתי לו שהטקס רצוף קטעי קריאה גם מהמקורות וגם מהווי ההתיישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר  שאני לא מאמין באלוהים, אבל בדיוק ברגע זה קראו לי לצאת לפעילות והבטחתי לו שאשוב עוד מעט לטקס סוכות האינטימי של שנינו. אך זה לא קרה. כשחזרתי לפנות בוקר ברוך כבר יצא למשימה שלו. ואני הלכתי לישון.  לא שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל משהו סמלי צנוע היה לי     בזכותו של ברוך ממן, חג קטן חגגנו, אפילו במלחמה הקשה.

בשבוע שעבר כתבתי על השינוי באורחות חיים וקיבלתי הרבה תגובות, בהן גם כאלה שהרגישו שזו כעין אמירה אישית נגדם. לא זו הייתה כוונתי, אין זו דרכי ואני מצטער שכך פורשו דבריי. אני מאוד מעריך ומכבד אותם כי הם אכפתניקים! וכאלה חסרים לנו.

אני מחפש דרך לומר משהו המבטא את ההרגשה שלי על המתרחש במדינה, ומצאתי אותה בשיר קטן שכתבה חמוטל בר-יוסף.
פתאום                                                                                                  נשמטת                                                                                                הקרקע                                                                                                      
והארץ כולה                                                                                               
רועדת                                                                                                   
מבושה                                                                                                   למראה                                                                                              המתרחש                                                                                                 עליה                                                                                                         
לעין השמש                                                                                           
והשמיים.

סוף הקיץ… צילום: רעיה

"שבועטוב"

"שבועטוב" (763)

ככל שנודה על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

26.9.26   ט"ו תשרי תשפ"ז

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.." כך נפתחת פרשת "האזינו". שתי שירות גדולות השאיר לנו משה רבנו, את 'שירת הים' ואת 'שירת האזינו' וביניהן מפרידות ארבעים שנה המספרות את אשר עבר בהן משה. שירת הים מתחילה בפנייה ישירה לאלוהים: "אשירה לה' כי גאה גאה", בשירת 'האזינו' משה אינו פותח בפנייה לאלוהים וגם לא אל העם. הוא אינו פונה לעם, כי הוא נואש מלשנות את דרכיו ולשרש את עבודת האלילים, ואל אלוהים אינו מאכזבה ממנו, כי לא איפשר לו את כניסתו לארץ. הוא פונה, אם כן, אל ראשית הבריאה , אל איתני הטבע, אל השמיים והארץ, אל המטר ואל הטל, אל הדשא ואל העשב, אל העצים והאבנים. זו בהחלט הבעת מחאה של משה ולאחר שמחה, הוא ממשיך בקו הרגיל שלו, לשבח את אלוהים את גדולתו.
מחשבות מיום כיפור:
קראתי את ה'מנשר' של צוות 'שינוי אורחות חיינו' ב'דף לחבר' ולהבנתי: קצתם בחיי השיתוף והשוויון, מאסתם בחיים על פי עקרונות החיים בקיבוץ, שהשוויון בין החברים/ות הוא מיסודותיו. הסבר קצר: אין ולא היה שיוויון, מאחר ובני האדם שונים זה מזה, במינם, ביכולותיהם, תכונותיהם, בגילם. כשיש חזון משותף יש שאיפה לשיוויון בזכויות ובחובות הפרט. הוא מוגשם בחינוך, בתרבות, בעבודה, בצריכה, בדיור, בערבות הדדית, באחריות, ובסולידריות. ומצד הפרט, במאמץ אישי לתרום לחברה ככל יכולתו. זה מה שנותן טעם לחיים של יצירת חברה אחרת שונה, טובה יותר, וצודקת יותר. שנאבקת באופן תמידי על קיומה בעולם אחר, אני גאה שאני חי בחברה ייחודית שאלה ערכיה. אני רואה בערך 'שוויון ערך האדם', ב'שוויון ערך העבודה', ערכי- על של חברה נאורה. אין מקום להשוואה בקושי בין קיום שיוויון בחיי עוני לבין שיוויון בעת עושר. זו התמודדות קשה, אז נטען: "אין שיוויון מלא, נוותר, לא נחפש דרך לקיימו אלא נשנה את השיטה". במילים אחרות נהפוך את הקיבוץ למשהו אחר! ואז נוריד את רמת כל ערכי היסוד לזו המקובלת בעולם וגם ברבים מן הקיבוצים המופרטים – נעביר לפרטי/משפחתי. זה העניין המרכזי בבעיה המוצגת, לפחות כפי שבא לביטוי אצל 33 החברים החתומים על המנשר (שרובם מכירים רק את תקופת השפע והעושר) ואני חוזר: השיתוף והשיוויון הם העניין המרכזי, כל היתר פרקטיקה וטכניקה, האם לשנות בדרך א' או ב'. כיון שהנושא פורסם ברבים לדעתי: זה הרגע שהמזכירות! חייבת להיכנס למהלך ולראות בו נושא עיקרי בעיסוקיה. המזכירות אינה האו"ם, הרחש/בחש/כחש בציבור הרחב אינו בריא לנו. אם הייתי מזכיר הייתי מביא את הנושא הזה בדחיפות לדיון, לשיחה ולהכרעה בקלפי. שינוי באורחות חיינו, המהותיים, יתקבלו או יידחו ואז נדון בצעדים המתבקשים מההחלטה : למשל הצעה- שלצד קיבוץ שותפי, באותו מקום, יתקיים 'קיבוץ' מופרט, או מי שלא משלים עם ההחלטה שתיפול יקום וילך למקום בו ימצא את אושרו. או שנחליף 'שיטת חיים' בצעדים מדודים' ולאורך זמן. קיימות אפשרויות רבות. אני מודע לכך שהנושא אינו נוגע לנו, המבוגרים, ואין לנו אלא להביט בצער על כך, כי בעינינו קיבוץ זה קודם כל חזון! על אף שהמילה ערכים הופיעה פעם אחת בפירסום, צריך להתחיל בלימוד הנושא: 'הקיבוץ' (חלק גדול מה- 33 בהחלט זקוקים לו): ראשית, כחזון, שלבי הקמתו והתפתחותו עם השנים, בשימת דגש על סולידריות, תחושת השליחות הפרטית והלאומית, הצניעות והחברות בין החברים, האחריות המשותפת, ו…הוויתור האישי הנדרש מהפרט למען הכלל, על רעיון השיתוף והשיוויון בין החברים, על ערך העבודה! בתיאוריה ובמעשה, על 'עבודה עצמית', והכל ברוח טובה וסבלנית. כדאי שתקראו שוב את 'ימי ראשית', ותפתחו את ה'תקנון הרדום'. ואחרי שתעמידו לפניכם נושאים כמו השיוויון המירבי בין החברים, עזרה הדדית וערבות הדדית, על מקום הפרט בחברה, מקום עבודה, מקומו של הממון ביעדי החברה, את ערכי 'החברות שבינינו', השותפות בכל, ההתחשבות והתלות אחד בשני, אז תבינו איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו לחיות בחברה מיוחדת ונדירה בעולם, בה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, לא כסיסמה, ולא כחברה מנוכרת. אני לא בטוח שצריך 'מהפך' באורחות חיינו, אולי מספיק 'תיקון'! כחבר וותיק ב'שבט', שהקיבוץ הוא מפעל חיינו, אני אומר: יש ללמוד, לא רק 'הצוות', אלא כל הקיבוץ וביסודיות, לפני שמגיעים למסקנות מעשיות חפוזות.
לא הייתי רוצה להתבטא, בסוף המהלך, ככתוב בספר הנביא 'ישעיהו':"מהרסיך ומחריביך, ממך יצאו".

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב"(762)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

19.9.26   ח' תשרי תשפ"ז

למה ביום כיפור, אחרי הקריאה בתורה, ב'מנחה', קוראים בספר 'יונה'? כי הספר עוסק כולו בחטא ובתשובה. ומהו הסיפור? הרי ספר יונה אינו ספר נבואה, הוא ספר סיפורי. מעניין שלא נקרא על שם מחברו אלא על שם גיבורו, יונה בן אמיתי. יונה היה נביא בימי ירבעם השני, בשם אלוהי ישראל. אלוהים שלח אותו אל נינוה להינבא שם, אבל הוא השתמט מהשליחות הזו וברח באוניה השטה תרשישה. סערה רדפה אחריו (כמובן גזירת אלוהים) והאוניה נטרפת ע"י הגלים והמלחים זורקים את יונה לים ואז.. נרגע הים. ובא אליו הלוויתן ובולע אותו. שלושה ימים ושלושה לילות שוהה יונה בבטן הדג עד שהלוויתן פלט אותו לחוף. ואז אלוהים כופה עליו לנסוע לנינווה לדבר בשם אלוהים לבני העם האשורי המתגוררים בעיר, והם מבינים את הדברים שהוא אומר, וחוזרים בתשובה שלמה. ומכאן כוחה ועוצמתה של החזרה בתשובה המביאה אותנו ליום כיפור. זו לא נבואה, זה סיפור מרתק מעולם הדמיון, שאין לו דבר עם ההיסטוריה והמציאות. הסופר, בימי בית שני, בא, לדעתי, לתת דגש לשלטון מוחלט של אלוהים, שלא רק שולט בארץ ישראל אלא גם במרחבי הים, בטבע, בחי ובדומם. הסיפור גם מזכיר לנו שני סיפורים דימיוניים קודמים, סיפור 'המבול' וסיפור 'סדום ועמורה', שהחטאים בהם חטאים מוסריים ולא דתיים.

קודם ל'יום כיפור', הן חגיגות השנה החדשה  –  ראש השנה!. אני רוצה לציין את הערב הנעים, היפה, על תכניו. ומופעיו שחווינו בערב החג. רוב של משתתפים בפועל נותן תמיד את ההרגשה שרב בינינו המשותף מהמפריד, שערב כזה רק מציג את כוחו של הקיבוץ שלנו, ומעיד שה'כסף' הוא לא הכל בחיים, ש'הרוח' היא זו שנותנת לנו את ההרגשה הטובה. אמר לי חבר על כך ועקץ: "אתה מרגיש ככה כי הבן שלך עשה את הערב" עניתי לו: "אני כמובן, מאוד גאה ושמח שהבן שלי, עם כל הצוות שאיתו, נתן לנו את הערב היפהפה הזה ואני חושב שגם סבא שלו וסבא רבא שלו, מגדולי התרבות היהודית, היו גאים בו. 

אחד מהעניינים שהתייחסתי אליהם שזכה לתגובות! הוא על 'הירידה' מהארץ. שמעתי תגובות מאנשים שאמרו וכתבו לי, ש"אם ביבי ינצח בבחירות הם ילכו מכאן", "יבטלו אזרחותם", "יוציאו דרכון זר שיהיה לאן לברוח", והיביעו דאגה לעתיד הבנים והנכדים. למשל תגובתה של נעמה ואני מפרסם אותה כלשונה:  "במשך שנים חשבנו שהורינו וסבינו שנטשו את אירופה, עלו ארצה ובנו את הארץ והן את ביתם – ביתנו. יצאו מאירופה בדיוק בזמן וניצלו מן השואה שפקדה את עמנו. לעתים אני חושבת שגם עתה, אלה שיוצאים מהארץ, שכיום ודאי שאינה ברוכה, יתכן ומצילים את חייהם ואת חיי צאצאיהם." ומסיימת  ב"מה דעתכם?"

וברכות לג'ני ליום הולדתה. נאחל לך בריאות טובה, אהבה גדולה, שמחה רבה עם תימור, עם ילדיכם אן, מאי, לי ותום, עם כל המשפחה הגדולה,  שביחד יוצרים את הביטוי הרגשת אושר!!!  

צילום: רעיה

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (761)

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

11.9.26   ערב ראש השנה תשפ"ז

"שנטובה" !!!

זה השיר הראשון שלימדה אותנו דשה כשהיינו בני 4-5 לכבוד ראש השנה:

אחד מקוראי הקבועים שלח לי מעין ברכה לראש השנה והוסיף: זו "ברכה" שמאוד מתאימה למה שאתה כותב כמעט מדי שבוע. וכך כתב:
 "שנטובה" לך!  לא צריך להפסיק לבקר, להעיר, להצביע על עיוותים, ולהציג עמדות שאתה מאמין בהן, אלא שאסור להסתפק בכך. הרצון לשיפור יכול וצריך להסתמך על הברכה שבחיינו, לא רק על ה'קללה'. כי גם טוב היה כאן, הבה נשמור אותו, כדי שטוב יהיה כאן, ונלמד לטפחו.
וזוהי ברכתנו לכל החיים בקיבוץ, ובמדינה לשנה החדשה, זו גירסה אחרת למוטו של "שבועטוב": "ככל שנודה יותר על מה שיש  – נבין יותר שיש על מה".
נאחל 'שנה טובה' ומאושרת למשפחתנו הגדלה, שנה טובה לחברינו באשר הם, שנה טובה עם שמחה בלב ותקווה גדולה שיהיה יותר טוב, יותר בריא, יותר שמח, יותר מבורך!.  תהיה זו שנה טובה אם נדע לעשות אותה טובה!

שנת פריחות לכולנו! צילום: רעיה

"שנה טובה ומבורכת"!