שבועטוב

ככל שנודה יותר על מה שיש –  נבין יותר שיש על מה

6.6.26   כ"א סיון תשפ"ו

פרשת השבוע "בהעלותך" היא פרשה המורכבת מכמה סיפורים, בחרתי להעלות את הסיפור האקטואלי שבה. זו פרשה מלאה בתלונות, מחלוקות וקיטורים של העם. "רוצים אוכל אחר מהמצוי", "רוצים לחזור למצריים" וכד'. בקיצור 'מגלים' את החסרונות במצבם  במדבר. חכמינו אמרו והפנו את תשומת לבנו לכך, שבמהלך המסע במדבר, הבעיה אינה אויב חיצוני (היה גם) אלא  החלשות המצב הפנימי: לכידות העם, האמונה , המוטיבציה, הריבים, הביקורת הקיצונית, רמת הטענות והתלונות היקשו על המשך הדרך במדבר. חלפו 3000 שנים ונראה שכלום לא השתנה, אותן הבעיות קיימות גם היום, אותה הקצנה בדעות ועמדות, הריבים, הפילוג והשנאה, אותה אלימות, תחילה מילולית ואחר כך פיזית הן מנת חלקנו. לכן, שמחתי על איחוד התנועה הקיבוצית עם הקיבוץ הדתי כמו להוכיח, שאפשר להתלכד ולהתגמש על אף שקיימות דעות שונות ומחלוקות עקרוניות. אפשר וצריך לעבוד ביחד! רק חבל שהפכנו 'ללא רלבנטים' במדינה ולא נוכל כבר לשמש לדוגמה ומופת. וזה עצוב, מאוד!

ה"דף לחבר" מול עיניכם, (גם קודמיו) והוא עוסק ב: דיווח מהשיחה, מינויים, שימושים באתר הקיבוץ ותודות ל… אני רוצה להאיר באמצעות ה"דף" מחודש יולי 1984 בלבד, שליקטתי מהארכיון' איך נערך אז הדף ומה פורסם בו:

1.7.84   ועדת עבודה: 1. אישור ימי עבודה לבני י"ב להכנה לבחינות בגרות.  2. אישור לנועם שפיר ליציאה לקורס הדרכה ברכיבה. 3.  פניית קיבוץ עין כרמל לאפשר ליהודה מושקוביץ יומיים בשבוע במשך 3 חודשים לעזרה בנוי – אושר. 4. פניית ו. חינוך לאשר את מינויו של רונן לין לריכוז הפעילות של חברת הילדים בחופש – אושר.   5. אלחנן יזדי יהיה האחראי הקיץ לברכת השחיה.
3.7.84 ישיבת מזכירות: 1. דיון על צריכה ציבורית והצריכה הפרטית בהשתתפות לוי רון ומודי ארזי המבקשים להחזיר לחלוקה חופשית מצרכים שהיו בעבר בחלוקה חופשית והועברו למצרכים בקניה. סוכם לדחות את הערעור.  2. אישור לדחיית שובם של תמי ואביב בחצי שנה. 3. (בהשתתפות עירית ברק). בעקבות תאונה בין רכב וילדים רוכבי אופניים בחצר הקיבוץ. פרטי הדיון הועברו לו.המוניציפאלית.
7.7.84  שיחת קיבוץ: 1. לקראת הבחירות. 2. המשך הדיון על מפעל ב'. הודעה: 1. התחלת פירוק סופי של בית האימון. 2. הודעה: הביובית תופעל רק ע"י אנשי צוות המים. 3. גיבוש הצעה לתקנון חתונות. 
9.7.84  ישיבת מזכירות:. 1. הודעה על חוגי בית בנושא סמים. הסיכום יהיה בשיחת קיבוץ. 2. הסדרי מימון נסיעת גיורא דיאמנט לחו"ל עם מקהלה מחיפה. 3. אמיר יבזורי מביא הצעתו לשינוי תקנון נסיעות לחו"ל.     
14.7.84 1. אורי אמבר מפסיק ביוזמתו להיות האחראי להוצאת רשיונות נהיגה.  2. ועדת בנים מפרסמת את ההחלטות הקשורות לשנת חופש של בנים.       
15.7.84 ישיבת ו. עבודה: 1. החלטה על תיגבור צוות קטיף בשקדים. 2. בעיות בצוות המטבח. גליה גורן תנסה להחיות את הצוות.
15.7.84 שיחת קיבוץ: הוחלט שנסיעות לחו"ל למדינות הגובלות עם ישראל, (בינתיים מצריים) לא יחשבו לנסיעות לחו"ל.
18.7.84 שיחת קיבוץ: 1. מש' שני (אילנה ויוסי). התקבלה החלטת המזכירות המורחבת ב – 102 מול 22 האומרת: א'. ייערך הסכם עם יוסי על הסדרים בינו לבין הקיבוץ. ב'. על מעמד המשפחה בקיבוץ יתקיים דיון בעוד שנתיים.
2. ערעורו של לוי רון על חיוב עבור נסיעות למופעים. – הערעור נדחה.
21.7.84 שיחת קיבוץ: 1. שאילתא של יוסף ש. בעניין העמדת חופה אצלנו. ההחלטה אומרת שהחופה תוצב ליד חדר המשפחה, אך מקימים אותה ליד המועדון שהוא מקום ציבורי- יקוים דיון בו. חברים שהחלטותיו תפורסמנה.  2. דיון על קידום ביצוע הקמת מועדון הח"ץ. 3. רכישת מכונית לעמוס הרפז לצרכי עבודתו. אושר בתנאי שאחר העבודה תעמוד לרשות הקיבוץ.
22.7.84 ועדת עבודה: 1. יאיר שוחט יצא מהעבודה במשק החי במוסד. 2. (בהשתתפות יואש אזוב) על מציאת אחראי לאולם הספורט. 
22.7.84 נמסר דו"ח על פגישות חוג הותיקים.
28.7.84  שיחת קיבוץ: סיכום הבחירות.
28.7.84 ישיבת מזכירות: 1. ו. קליטה לאישור מועמדות ללורי הרפז ואורחות  לאילנה, חברתו של יואב. המזכירות תמליץ לשיחה לקבלן. 2. (בהשתתפות יוחנן רון) – שיפוץ בית חזן. סוכם לקדמו בתכנית השקעות. 3. מאיר ש. פונה לשתילת דשא בשיכון ההשלמה. סוכם: ייעשה בזמן הקרוב. 4. חיה ואורי לין מעוניינים לנסות לחיות בגבעת חיים. סוכם: לאשר. אחר שנה יתקיים דיון מחודש. 5. אתי פדן עובר למעין צבי.

שום דבר כמעט לא היה מתפרסם היום, מחמת 'צנעת הפרט". איבדנו את העיקר, את המידע, הפרטים על החברים/ות שלנו ומעשיהם. החברות הטובה, הקירבה, המעורבות והמידע עלינו עצמנו (ניכור), שהוא הבסיס לחיי הקיבוץ.

וברכה חמה ומיוחדת ללירן ששוב 'לקח' מקום ראשון בריצה ל – 10 ק"מ, הפעם בהרצליה.

 "שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה

30.5.26   י"ד סיון תשפ"ו.

פרשת השבוע "נשא" מדברת גם על הנזיר. "להזיר מיין ושיכר יזיר, וחומץ שיכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי חייו…". הסימן הבולט של הנזירות הוא התרחקות מהיין. לא רק מן היין אלא גם לרמוז על אפשרות להפיק יין. כמו מענבים, או מצימוקים או חרצנים כדי שהנזיר לא יתפתה אפילו להעלות בדעתו/ להיזכר ביין. למה הדבר דומה, נאמר: "אל תרבה שיחה עם האשה" כדי להרחיק מחשבתך ממנה, וכן אמרו: "קול באשה ערווה", להראותנו שאדם נרמז גם מדברים רחוקים, מ'המעשה הרע' לדברי אלוהים. ולכן עליו (הנזיר) להתרחק מ'סימני' היין. אבל… שאלה: למה ירחיק עצמו אדם מן היין, שנאמר: "יין ישמח לבב אנוש" וכל יהודי מברך על היין מדי ליל שבת ומוצאי שבת. בליל הסדר מצווה עליו לשתות ארבע כוסות ובפורים שתייה "עד לא ידע". על כך אמרו אבותנו: " היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן ואילו הוא הולך לראש". יוצא דופן היה הרמב"ם (כן, הוא היה גם רופא) שהמליץ שלא להימנע מיין אלא לשתות ממנו בכל ארוחה, ולא לשתות מים בארוחות, אלא אם הם מהולים ביין,  כי היין מסייע לעיכול המזון.  שימו לב, שאבותניו כנראה לא הכירו את הבירה האהובה כל כך בימינו.

כבר נאמר: "את אשר יאהב יוכיח" וזה מה שקורה לדעתי עם "השומר הצעיר". מתוך זיכרונות נעורים/ אמונה בצדקת הדרך או סתם סקרנות הלכנו לראות את המפקד השומרי בו נכנסו ילדי כיתות ה', ו׳, ז' לתנועה. וזה היה עצוב.  זו לא הייתה חוויה!  ודאי שלא כזו שתיזכר בלב משתתפיה כפי שאנחנו זוכרים את כניסתנו לתנועה. מי נוכח באירוע? הילדים, אפילו לא כולם, הורים וקצת אחים. גם לא ראינו סבים שהם-הם מייצגי המורשת. וחברי קיבוץ, חניכי התנועה, אותם זה מעניין? אולי נציגי המוסדות לפחות? הצחקתם. אבל אנחנו כולנו הם 'הרוח הגבית' של תנועת הנוער. באירוע נאמרו כמה מילים על ערכים, הייתה ברכת הורים (יפה) וזהו! הייתי חושב שאין לנוער שלנו יותר תנועת נוער! וכולנו עוד נראה לאיזו תופעות נגיע שאין תוכן ערכי לחיי הנוער. אבל מצאתי קורטוב אופטימיות  במשפט שנאמר במפקד, שמדובר בכניסה לתנועת "השומר הצעיר"! אז, אולי מהדור הזה תחזור העטרה? בדבר אחד הם עולים על העבר, משנה לשנה: בכתובות האש המרשימות, יופי שאין כמוהו!

דברים שפירסמה איריס שגריר בשם: "משל הטבעות". מסופר על אב שהבטיח להוריש את טבעתו היחידה לכל אחד משלושת בניו האהובים. כדי לעמוד בהבטחתו יצר שני עותקים מושלמים של הטבעת, כך שאף הוא עצמו לא היה יכול להבחין בין המקורית למזויפות. הפרשנות, משווה את הטבעות לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות , הנצרות והאיסלאם, שכל דת טובה ואמיתית בדרכה. הרעיון שביסוד המשל, נקלט בתרבות המערבית ובמקורות מזרחיים, במרוצת הדורות שימש המשל כמצע לספקנות – אך גם להיפוכה- כדרך להוכחת אמיתותה של דת אחת בלבד. אך תמיד במגוון הקשרים והתבוננות ביחס בין הדתות השונות ובחינה תוך הכרה במקורן המשותף: האב, והאל האחד. אני מספר על המשל כי הוא בעיניינו סמל לסובלנות, להקשבה, להכלה, לספקנות ולפתיחות,  שאנחנו זקוקים להם כל כך בעולם, במדינתנו וגם בקיבוץ.

ברכות מיוחדות לגלי, לדרך בה בחרת, להתקדמות ולשאיפה לגמר הגביע. ברכות מיוחדות לרומי על הישגייך ושאיפותיך  בקבוצת בנות 'מכבי חיפה'!  אמנם הדרך ארוכה אך יש לכם משפחה תומכת ומעודדת. אבא שלי שיחק כ"האלף-בק" שמאלי, (״רץ״ בעברית), בנבחרת הכדורגל של קן ורשה לפני מאה ועשר שנים (1916), ואני בטוח שהיה מברך אותך, גלי, ואותך, רומי, בברכת התנועה: "עלו והצליחו"

יום שישי 07.30 רחבת 'שומריה', ניר סיימה את מהלכי 'ההכנה לצבא' . גאים בך מאוד שעמדת במשימה.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

23.5.26   ז' סיוון תשפ"ו

קראנו לו "חג הביכורים" כי הבאנו ביכורים בתהלוכת הביכורים, והיה מה להביא למשק החקלאי לטקס. כשענפי החקלאות נמוגו אט-אט והתרכזנו בשניים – שלושה ענפים גדולים מאוד, באופן טבעי, גם שם החג שונה, (יש לו שבעה שמות) והיום הוא נקרא בפינו "חג שבועות" וזה אומר, לא חג חקלאי ולא חג דתי. משהו בין לבין. ואם אני צופה למה שקורה בחברה הישראלית, תוך מספר שנים לא רב, החג ייקרא חג "מתן תורה". הייתי רוצה למצות אצלנו את המאחד, ולהצהיר על החג, שפרט לטקס, במרכזו יעמוד הלימוד, (הוויכוחים) ועיצוב כדי לחזק את הערכים המשותפים שלנו. במקומות רבים בישראל, החג מוקדש לליל לימודים או ליל 'תיקון' של ערכי היסוד. אחרי כמעט 105 שנים לקיומנו, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נמצא מועד מתאים  שכזה לחיזוק ערכי הבסיס שלנו? ולמה לא בחג הביכורים/שבועות?

לפי בקשת בתיה עברנו על ניירות עזבונו של איתן כדי למיינם ולהחליט מה מתאים למסור לארכיון. בין הניירות גילינו גירסה על ה'סליק' ואני מפרסם אותה, בקיצורים קטנים, לזיכרו של איתן, שקרא לה שבעה כדי זהב:
"כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושא. עשיר מופלג היה השייך ולו אדמות פוריות בכל הסביבה. במרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב.  קמצן היה השייך, בניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה בבוא היום. את אדמותיו חילק לבניו ביד נדיבה.. בנו הבכור קיבל את אדמות 'מנסי', ייתכן ובעבר ישב שם שבט מנשה. ביתו קיבלה את אדמות רובייה, שפירושה אביב, כשמה אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים ויקרא שמו כופרין. כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער, הוא משרתו האהוב, ובסתר יצאו בלילות, ובכל לילה טמנו כד ובו מטבעות הזהב. וכאשר טמנו את כל שבעת הכדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח ראותו אל קצווי ארץ, והזהירו פן יחזור לכאן ואף הוסיף ואיים "בחרב זו אערוף את ראשך". שנים חלפו אך הרינונים לא פסקו. הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשים. לא סתם הסכימו לקנות חלקת קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. הם בוודאי יודעים על המטמון החבוי  באדמתם. יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול. לצידו תלויות נפות גדולות לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר, סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, אני אותו נער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב"! לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר, והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ. אנשי הסליק, משולם וידידו גניק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה בהיחבא היו יוצאים ובידיהם כלי חפירה. בורות חפרו הם, עבור הסליקים, שם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ. בשעות היום היו הם ניגשים אל עבדאללה וביקשו הנחיות לגבי אותם כדים ומקומם המשוער. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע בפני הדייך לשמור סוד), מדי פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים. אנשי הסליק חפרו וחפרו אך העלו חרס בידם. לילה אחד מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל המוכתר לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת ונשאר שנים במשרתו המיוחדת. באותם הימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ בחפירות הגנה ומקלטים, נמצאו הכד הזה וכן שאר הכדים!״

מעודי לא שמעתי את הסיפור הזה ואיני יודע האם ב'מטבעות הזהב' יש כוונה  לנשק המוטמן? האם הסיפור הוא פרי דמיונו של איתן? מה גרעין האמת שבו?

וברכות לשהם ליום הולדתה. כששהם באה אלינו אני יודע שיהיה מעניין, שנשמע את דעותיה, שתספר מה קורה סביבה, שתתן תמורה להתייחסותנו האישית האוהבת אליה. כשאנחנו שומעים אותך, גם אנחנו מתחילים לחוש את החתונה שבדרך. מה יהיה ואיך יהיה וזה מרגש אותנו. ( למשל, מדמיין איך קיקה וניני מלוות אותך…). שהם יקרה לנו, זה יהיה כנראה האירוע המרכזי בשנה הבעל"ט, שירגש את כולנו. נאחל לך המון אושר ורק שמחות עם זהר, עם ההורים סיון ולירן ואחיך ספיר, ועם כל השבט הגדל, וכמובן איתנו ו"אל תפסיקי לרקוד"!!!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

16.5.26   כ"ח סיון תשפ"ו

משהו כללי על ספר "ויקרא", שסיימנו זה עתה לקרוא בו. יש הטוענים שספר זה הוא אחד מהגורמים לתופעת האנטישמיות בעולם ומתבססים על כך שהספר עוסק במקדש, בקורבנות, ענייני קדושה וכהונה. ולא בעם ישראל. ועל בסיס זה, אומרים, שהיהדות היא דת בלבד ושאינה לאום. שה'לאומיות היהודית' היא המצאה שהומצאה במאה ה- 19, ומוסיפים: "אם היהדות היא רק דת היא אינה זכאית למדינה". ועל  תאוריה זו התפתחה  לאורך השנים האנטישמיות, שספר "ויקרא" זו ההצדקה הרעיונית שלה. לנו לא קשה להזים את התיאוריה הזו בציון שלושה אירועים המוכיחים שהיה קיים יציאה עם:
1. יציאת מצרים הייתה של עם עבדים. זו ההגדרה.    
2. שהמשכן/מקדש לא היה רק מקום ל'כיסופי' הפרט בלבד, אלא מקום השראת ה'שכינה' לכל העם.
ו- 3. מעמד הר סיני היה מקום התגלות האלוהים לכל העם וכל העם ראה את הברקים והרעמים באותו אירוע  ("ויוצא משה את העם לקראת אלוהים… ויתייצבו בתחילת ההר"). החגים המקראיים אותם אנו חוגגים: פסח, שבועות, סוכות, חנוכה ופורים הם הכלים שיש לנו במשך דורות רבים כדי לזכור ולספר על עברו של העם, על ההיסטוריה הלאומית שלנו.

אדמות משמר העמק ניקנו ב- 1925 עבור "הכשרת הישוב" והועברו לקק"ל  ב- 1927, בגין חוזה התקשרות בין חנקין למשפחה ערבית משפרעם, על רכישת 5720 דונם במחיר של 2.5 לירות מצריות לדונם. אני בא לספר הפעם על נטיעת שדרת הדקלים בואך משמר העמק שניטעה ב- 4.4.34 , מיקומה נקבע ממיקום הקבע של הקיבוץ אל הכביש שנעשה לכבוד רוקפלר. למה דקלים דווקא? בהשפעת החברים שהשתלמו במקווה ישראל, בייחוד בלחצו של דוד חדשי שהתמחה שם ואדש שהיה הרוח החיה בנושא. בארכיון לא כתוב למה דקלים, רק כתוב: ב- 4.4.34 גינות הנוי מתקדמים, נטענו אשכוליות בחצר ושדרת דקלים. 62 דקלים מסוג דקל וושינגטוני ניטעו ונותרו היום רק 32 מהם. אדש כתב שהשתילים לא הובאו ממקווה ישראל אלא טופחו במשתלה שלנו מזרעים והייתה הסכמה בין החברים, שלפחות מקור הזרעים היה מקווה ישראל. אדש הוא האיש שטיפל בהם והשקה אותם עד 'שיצאו לעצמאות'. 92 שנים חלפו והם כבר גם לא צעירים. שדרת הדקלים, כמו הברכה הגולשת, כמו הבית הגדול והאלון הזקן היו לסמלי הקיבוץ (במשך השנים הצעתי כמה פעמים לנטוע ביניהם דקלים צעירים שיגדלו, שיחליפו את הנוכחים בבוא עתם ונתקלתי בסירוב בטענה שזה גידול מורכב ביותר).  לפעמים כשאני חושב בדאגה על עתיד הקיבוץ כקיבוץ, ולאן מובילים אותו, עוברת במוחי ההזייה כאילו טורנדו גדול וחזק תוקף ומפיל את שדרת הדקלים, את הכניסה לקיבוץ ארצה, וסוחף גם אותנו איתו/ם.

וברכות לקרין. מאז שנולדה הייתה היהלום, שעם השנים היה ליהלום בכתר של ארבעת אחיה. מיום שנולדה הייתה הנסיכה שלנו, צמחנו איתה ועם ירון לאורך השנים עם ילדיהם -נכדינו ועם נינותינו. זוכרים תמיד את תקופת הורותנו המאושרת בטיולים ברחבי סנטיאגו ובשבילי משמר העמק. רק אנחנו ואת.  השנים חלפו לא רק לנו, גם לך! שוב יום הולדת ושוב ברכות מהלב ושוב מחשבות נוספות, ורק דבר אחד לא משתנה כמה שאנחנו אוהבים אותך וגאים בך. חיבוקים ונשיקות!!! מהורייך.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

9.5.26   ט" סיון תשפ"ו

בעקבות הכתבה בוידאו על הסליק בבית קרינסקי ביוקנעם, אספר על הסליקים שהיו אצלנו. מורשת הקרב שלנו! אני מכיר את הסיפור מפי שני האנשים שהיו בסוד העניין וניהלו אותם, מפי משולם וגנייק! ומהארכיון. (סליק = הצפנת נשק בלתי לגאלי) הסליקים הקטנים הראשונים, התחילו כבר עם עליית הקיבוץ כולו ב- 1930 בצריפים בהם גרו החברים. בקירות כפולים או מתחת לריצוף החביאו את האקדחים והכדורים ללא ידיעת הדיירים. עם בניית בית הילדים הראשון מבטון מזויין , ששימש בית ביטחון לילדי הקיבוץ (שם החל החינוך המשותף), בית, שכדורי רובים לא יכלו לחדור את קירותיו. הקמת הסליק נעשתה בשעות שיחת הקיבוץ (בימים ההם כל החברים השתתפו בשיחות), משולם וגנייק, בלי שאף אחד ידע, בנו בבית הילדים (בעודם ישנים) קירות כפולים לשם הכניסו את ארבעת הרובים והאקדחים וזה היה הסליק האמיתי הראשון. ב- 1936 הוחמר המצב הבטחוני (החלו המאורעות). באותו זמן, נשק רב הגיע לארץ מפולניה, שכלל רובים ומקלעים. ההגנה חילקה אותו להטמנה בקיבוצים. היה חשוב למצוא מקום הטמנה עם גישה קלה שיאפשר טיפול בנשק. בשנת 1936 החלו לבנות את המקלחת והמכבסה, והוחלט לבנות תחת המכבסה חדר תת קרקעי לאחסון הנשק. בנוסף למקלחות נבנו גם שני חדרי אמבטיה לבחורים ובחורות , שאחת מהן תהווה כיסוי לפתח הסליק. כשהיו יורדים לסליק, לטפל בנשק, היו מסיעים את האמבטיה על מסלול מתכת ופתח הכניסה לסליק היה נחשף. (משולם סיפר לי שחברי הקיבוץ העירו וביקרו למה מעלים את רמת החיים דווקא עם אמבטיות במקלחת). כדי שהכניסה תתאפשר גם ביום וגם בלילה, דאגו שהברזים באמבטיה זו יהיו תמיד שבורים. הנשים התלוננו והנושא הגיע לשיחה בצורת שאילתא והתשובה לא ניתנה עד היום. לחברי הקיבוץ לא היה מושג על קיום הסליק, גם לאחר שאירעה חדירת מים לסליק ובשיחות הקיבוץ פוזרו כדורי רובים על השולחנות והחברים ניקו אותם בסמרטוטים לבל יחלידו. רק ארבעה חברים ביניהם חברה אחת ידעו ,עסקו וטיפלו בסליק: משולם, גנייק, לובקה, ורות יבין. רות הייתה מאוד אמינה על החברים וגם… בגלל יחסיה הטובים עם ברונקה. עליה היה לדאוג שבשעת חיפוש נשק של הבריטים ברונקה או ברטה תשבנה באמבטיה. כדי שלבריטים לא יהיו ספקות, והסליק יישאר עלום וחסוי. בשנות ה- 40 כשהחיפושים בקיבוצים תכפו, נבנה סליק נוסף תחת ברכת הקטלדיפ (היום במגרש החניה מאחורי הכלבו). עם הקמת המדינה הוחלט לפנות את הסליק ליער לשם כך אותרו מספר מערות. היו רבים שהאמינו שהנשק שהוצפן, יכין אותנו ליום בו חיילי 'עולם המחר', בו האמינו כל כך, יגיע לארצנו וכך נסייע לעולם המהפכה. המערות לא סומנו במדוייק ואיש כבר לא ידע/זכר היכן הנשק הוסלק. בשנות החמישים, ציידי דורבנים דרוזים מעוספייה שצדו ביער שלנו, באו לקיבוץ וסיפרו שמצאו במערה ביער ארגזים ובהם רובים וכדורים חלודים. משולם, גנייק והרצל הרפז חייכו. עם השנים הסליק במכבסה נפתח לחברים לצפייה מדי פעם ואפילו אני 'פתחתי' אותו (בעזרת ליאור פז) בסיור ובסיפור מלווה, שערכתי למשפחה ולידידים.  אני חושב שזה נכס נדיר של תקופת טרום המדינה בחיי קיבוצנו, וזו מורשת קרב שצריך להנגיש אותו לציבור, לטפח אותו, שבנינו ובני בנינו ובניהם יכירו אותו, כמו בסמלים אחרים שלנו.

וברכות לניר ביום הולדתה. נערה מושלמת, גם יפה גם "אופה" גם מתעמלת, גם רוקדת, חושבת ומתחשבת. כמה שאנחנו אוהבים את הקסם שלך, תמיד שמחה, לבבית, מחבקת  וזוכרת. נאחל לך את כל הטוב שתבחרי, הרבה אושר ושמחה עם הורייך, מיה והדר, מור אחיך ואורי אחותך. עם חבריך וחברותייך ויתר אהוביך ביניהם גם אנחנו.  

וחיבוקים וחיוכים לנינה נינתנו הרביעית ליום הולדתה השני. אולי לא תביני את מילות ברכותינו אבל בטח תרגישי את אהבתנו הגדולה. היום, אין מתוקה ממך ב ע ו ל ם. ברכות חמות נשלח להורים המאושרים, כן ירבו!

"שבועטוב"!  

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

2.5.26   ט"ו סיון תשפ"ו

בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" יש 77 (שבעים ושבע) מצוות אני רוצה להדגיש שתיים מהן. את המצווה "מפני שיבה תקום" ו"הדרת פני זקן" ואת המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הראשונה אומרת שחברה נמדדת ביחסה לקשישים, וותיקים, לזקנים עתירי ניסיון, ידע וחולי. ולפעמים גם להקשיב להם, לצרכיהם וגם לסיפוריהם. כילדים למדנו את המצווה הזו שהייתה מתנוססת באוטובוסים כדי לפנות לזקנים מקום ישיבה. עם השנים תפסה את מקומה הסיסמה: "העולם שייך לצעירים" שהתעלמה מהזקנים ומנוכחותם. (לפני שבוע, לדוגמה, בעת שעמדתי בתור ב"הגשה עצמית" העיף אותי גבר צעיר בדחיפה גסה מהתור, הביט בי כשהוא 'מעמיס' לצלחתו, וגם לא התנצל, כנראה חשב מה הזקן הזה מסתובב כאן). 
והמצווה השניה: ״ואהבת לרעך כמוך"!  סיפור: יום אחד בהיותי בן עשר בערך, באתי לחדר ההורים בוכה. אחרי שאמא חיבקה אותי והרגיעה אותי שאלה: "מה קרה?" סיפרתי לה שילד מהקבוצה הרביץ לי והיא אמרה לי משפט שאינני שוכח "את המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' אי אפשר להגשים, אז תסתפק במשפט: "אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שיעשו לך". אני זוכר כשהייתי חניך, כתבתי אותו במאמר ל"מוסדנו" עיתון הקיר שנתלה על קירות חד"א, ואבא שהיה מנהל (רכז) המוסד היה מאוד מרוצה.

הידעתם? שלושה משפטים מהמחברת, שהם מקובלים באמירות שגרתיות ועל מה הם מסתמכים:
המקל והגזר: שיטת המקל והגזר היא שיטה בה קושרים גזר למקל באמצעות חוט ומשתמשים בו כמו בחכה, כדי לגרום לחמור לצעוד כדי שינסה להתקרב לגזר ובכך לסחוב את העגלה או הרוכב עליו. היום משתמשים בביטוי כשיטת השכר והעונש על דבר טוב מקבלים גזר ועל דבר רע מקבלים מקל.

עצת אחיתופל: כשאומרים על מישהו שהוא מייעץ עצות אחיתופל מתכוונים לומר עצותיו רעות. למעשה אחיתופל היה יועצו החכם של דוד המלך ושל בנו אבשלום ועצותיו היו טובות. "ה' ציווה להפר את עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא אל אבשלום את הרעה" (שמואל ב' י"ז, י"ד)

עם לבדד ישכון: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" היו מילותיו של בלעם שרצה לקלל את עם ישראל אך בעצם ברך אותו, היום מתייחסים לביטוי במשמעות של 'כל העולם נגדנו'.

ולברכות: לשני (באיחור מה) ליום הולדתו. שני, המכונה בפי כל שנוקי, נכד מס' 15 שלנו, הוא ילד שגם בגיל 10 נשאר הילד החמוד והמתוק בעולם. ילד שמחליף כדורגל בכדורסל מעיד על מקוריות, ועל עצמאות מחשבתית ומעשית ולמרות שראיתי את עתידו בכדורגל, החלטתו מעוררת הערכה ועוד לא אמרתי כמה שאנחנו אוהבים אותו. שנוק, מה נאחל לך? רק שמחה וטוב בבית עם משפחתך, רק שמחה וטוב עם משפחתך הרחבה, בני דודיך והוריהם, עם חבריך בביה"ס ובמרחב וכמובן מאתנו הסבים שלך.

 ולמאי, נכדה מספר 9 שלנו נשלח לך למרחקים את ברכתנו ואיחולנו ליום הולדתך. אנחנו כל כך גאים בך על היותך תצפיתנית בזמנים המורכבים האלה ואת משרה עלינו ממש שאר-רוח בשל כך. אנחנו מחכים לשחרורך בעוד… מאחלים לך: ראשית, שתשמרי על עצמך! וכן אושר גדול במשפחתך, שמחה גדולה עם חברותיך במדים ובלי, וחיבוק גדול וחם מאיתנו.                                            

"שבועטוב"!                                                                  

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

25.4.26   ח' אייר תשפ"ו.

מוקדש ליום העצמאות

את ההכרזה על הקמת המדינה – "היא מדינת ישראל!" שמענו כילדים מפונים מהקרבות במשמר העמק בהיותנו בקיבוץ גן שמואל, כל תושבי הקיבוץ התכנסו בחדר האוכל ועל הדשאים שסביבו להקשיב לרדיו היחיד שהיה להם וכולם/נו הקשבנו בשקט מתוח לנאומו של בן גוריון בעוד "מלחמת השחרור בעיצומה". את חגיגות השנה הראשונה (תש"ט) חגגנו במפקד המפורסם והמצולם של חברינו בחאקי עם לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח על הר הגעש. המלחמות האלה נמשכות כבר 78 שנים. לפעמים משנות צורתן, אבל כל המלחמות מתרחשות על זכות קיומנו כמדינה באזור עוין שאינו משלים עם עובדת חיינו בארץ הזו. בחיי המדינה היו  המון אירועים עצובים והמון אירועים שמחים לאורך השנים, לי ולבני דורי היו המלחמות נקודות ציון. במלחמת השחרור ב- 48' בעודנו ילדים, ולפני כן חווינו את 'מאורעות 1936-9'ואת מלחמת העולם השנייה (1939-1945) והשואה. וגדלנו בשנות המאבק בבריטים לפני הקמת המדינה. ב-1956 כבר השתתפנו במבצע 'קדש', ב-1967 במלחמת ששת הימים. ב- 1969 במלחמת ההתשה, ב-1973 במלחמת יום כיפור והאחרונה בה השתתפנו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982. המדינה כבר לא נזקקת לנו להגנתה, אך ממשיכה במלחמות עם בנינו ונכדינו. אומרים שכולנו יצאנו 'שרוטים' מהמלחמות (מה הפלא?) ושיום הזיכרון ל'נופלים בדרך' הוא היום המבטא אותנו יותר משמחת החגיגות. השנה אנחנו שקועים במלחמה שבה העורף הפך בה לחזית. עצוב לחשוב ש"מגש הכסף" של אלתרמן עוד אקטואלי ועצוב לחשוב, שמכל הדברים היפים והחיוביים שקרו לנו, וכל החוויות הנפלאות שעברנו. כשאנחנו מסכמים 78 שנות עצמאות אנחנו חוזרים למלחמות! אנחנו חונכנו למשימתיות ונתינה בשלושה ערוצים. ל"ציונות" (הקמת בית לאומי לעם היהודי- הקמת המדינה) ל"סוציאליזם" ( לבניית חברה חדשה, טובה וצודקת יותר) ו"לאחוות עמים" (לחיות באחווה עם בני דודינו באזור). משימות גדולות, אחריות גדולה, ש"כלי העבודה" לביצוען היה הקיבוץ. זה היה החזון שלנו והחלום שלנו.
על אף הטלטלות הפנימיות בעם, הפילוג, הדכדוך, אווירת האיומים והאלימות, אני חושב שהיו גם הצלחות בשבעים ושמונה שנות המדינה. אני מאמין במדינה שלנו, בעתיד שלנו כאן וכאחד שליווה אותה כל שנותיה היא מאוד יקרה לי עם כל  העיוותים מהם אנו סובלים וסבלנו בשבעים ושמונה שנות קיומה, ומאמין גדול במילות השיר:
"עתיד יפה מזהיר לנו מן השחור יאיר"!
על אף הבעיות , הדכדוך, הקשיים והמשברים אסכם את הגיגי ליום העצמאות תשפ"ו  במוטו של "שבועטוב":
ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה!
לבני דורי יש ים של זיכרונות עבר, ולפעמים אנחנו חוזרים עליהם בלי סוף. אבל ידוע שלזקנים יש זיכרונות חדים מעברם הרחוק אך הם לא זוכרים… שרק אתמול סיפרו אותם.  
"שבועטוב"!
נ.ב. לא יכול לסיים בלי לציין שני אירועי ספורט משפחתיים, בהם אני גאה במיוחד:
1. גלי נכלל בסגל נבחרת ישראל לנערים בכדורגל  ומשחק בטורניר בינלאומי בקרואטיה.
2. לירן זכה במדליית זהב ( מקום ראשון) לבני ה- 60 בחצי מרתון ירושלים.  
לשניהם, על המאמצים, ההתמדה וההישגים, ברכות ואיחולי הצלחה!!!

ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה

18.4.26   א' אייר תשפ"ו

אחרי שבע פרשות-שבוע, בהן עסקנו בבניית המשכן, בתפארתו, בהכנת כוח האדם שיעבוד בו כולל פרטי הביגוד אותם ילבשו הכוהנים, הגענו סוף-סוף לטקס חנוכת המשכן שלו בפרשת "שמיני". כלם מתהדרים ומתקדשים לקראת האירוע, לקראת התחלת העבודה בו בתחושת התעלות וחגיגיות. ואז מתרחש האסון כשנדב ואביהו בני אהרון נספים כאשר הם מעלים אש במזבח. משה מגיב מיד ואהרון שותק.  בחרתי להתייחס דווקא להמשך, לגסטרונומיה, כי מפרשה זו אנו מקבלים את 'שולחן המזון' היהודי כבר 3000 שנה, עד היום.  לא אתאר את עשרות מיני בעלי החיים, העופות, הדגים השרצים והרמשים, מקורות המזון, שאכלסו את ארץ הקודש, על פי המסופר בפרשה הם מתחלקים לשני מחנות: א. טהורים ו- ב. הטמאים. במילים של היום הכשרים והלא כשרים. מענין שמוזכרים בפרטים דווקא אלה האסורים באכילה ואלה המותרים מוזכרים בהכללה, במכנים המשותפים. כמו: 'מפריסי פרסה', 'מעלי גירה'  או 'מכוסי סנפיר וקשקשת'. כדי שתדעו מי הם אלה שצריך להיזהר מפניהם. קיבלתי מיורם טהר לב, שיר שכתב בנושא: ואלה הם חלק מהטמאים (מקוצר על ידי): "הגמל, השפן, העורב, הארנב / החולד, העכבר, הכוח והצב / החזיר והנשר, התנשמת  והדיה / החסידה, האנפה, הדוכיפת, העטלף /  בת-יענה ולטאה והחומט החולף". ומסיים ב: "אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארנבת, החגב והחרגול!"
הנאמנות והשמירה על התפריט מאז ועד היום  –  מדהימה!

ובהקשר לנושא, הנה סיפורון ילדות שכתבתי:  כמו בהרצליה

עודד הרפז בא אלינו מהרצליה לכתה ג'. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו פודרה. גררנו רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות, כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את הרגליים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, רק המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט, אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, בעוד אנחנו נסים על נפשנו.

ולסיום, ברכות לליאן ליום הולדתה. פתחנו את המחשב והבטנו באלף הצילומים שלך מפעם, שוב הרגשנו כמה את שלנו ושוב התגעגענו לשנים שחלפו שהיית ילדה קטנה ומתוקה. מאחלים לך רק אושר, שמחה, יופי ואהבה גדולה בכל שתפני, בכל מה שתעשי, לך ולשחר אישך, לך ולהורייך, ולאחייך מיטב איחולנו! ואל תשכחי את המשפחה הגדולה ואותנו האוהבים אותך תמיד, תמיד!

"שבוע טוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

11.4.26   כ"ד ניסן תשפ"ו

אם איני טועה, בשבת בחול המועד לא קוראים את פרשת השבוע אלא קוראים קטעים שקשורים לפסח, באיזכור יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחירות. ההפטרה הקשורה לשבת חוה"מ היא "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל אחרי חורבן בית ראשון בגלות בבל. זו נבואה המפיחה תקווה שהעם לא ייכחד וישוב לפרוח בארצו. והיא מתארת אותו מגיע לבקעה מלאה עצמות ומול עיניו הן מתכסות גידים, בשר ועור ורוח חיים והן נעמדות 'חיל גדול מאוד'- חזון גדול לעם בזמן קשה וכואב. בליל הסדר חגגנו את יציאת מצריים, בליל השביעי של פסח אנו חוגגים את קריעת ים סוף. בשבת חוה"מ אנו קוראים את מגילת "שיר השירים". שה"ש היא המגילה הראשונה ב'חמש מגילות' המיוחסת לשלמה המלך, המתאר את האהבה הגדולה בין שולמית הרועה לבין אהובה, שחז"ל ייחסו אותה לתיאור האהבה בין אלוהים לעם ישראל. בעינינו- סיפור אהבה גדולה, יפה ומרגשת.

לציון "יום השואה". אנחנו עם שזוכר, זיכרון העבר הם התשתית, המסד, שעליו בנוי ההווה שלנו וממנו נובעות תקוות לעתיד. הכוח שלנו נובע מרגשי ההזדהות והסולידריות עם עברנו שנמצאים בטקסים יהודיים ובתפילות. אולי הזיכרון הקשה ביותר, שמציינים אותו בדרכים שונות ובאינטנסיביות, הוא השואה, אותו מסע השמדה נאצי לבצע רצח המוני מתוכנן ומאורגן של מיליוני יהודים מתוך כוונה להכחיד את העם היהודי. השואה, תקופת השואה באה לביטוי באינספור יצירות אמנותיות, בספרות  – בפרוזה ושירה בסרטי קולנוע, בתיאטרון באמנות הפלסטית, בטקסי זיכרון ממלכתיים, קהילתיים ופרטיים. שירים שהפכו למעין תפילות כמו "אני מאמין" שהלחין ר' עזריאל מחסידות מודריץ' בדרך 'למחנות ההשמדה', או "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, שירי "אפר ואבק" של גלעד ופוליקר, שירים שאינם דתיים בכלל. אבל ייחודה של השואה בשונה  מאירועים אחרים בתולדות העם, הנכללים בזיכרון היהודי, הוא שלא מציינים בבית הכנסת, את השואה אלא מחוצה להם! ומי כמונו המקדישים ערב זיכרון מכובד בפינת הגולה הייחודית, בשידור בוידאו ובהתכנסות ב'שביל'. אני גאה שהצלחנו להקים את "שביל המשפחות" לזכר קרובי חברינו שנספו בשואה,  ספק אם היום היינו נכנסים לפרוייקט המרשים הזה.

ב'דף לחבר' בשבת ה- 4.4. לא היה זכר לאירוע המשמעותי והמכונן ביותר בתולדות קיבוצנו "קרבות משמר העמק בתש"ח". גם למחרת- כלום! האם נכשלנו בהורשת זיכרון  האירוע? שני מזכירים, שני בני קיבוץ ששתו את  האירוע עם חלב אימם, לא זכרו/שכחו? מוזר ומדאיג… ולמחרת הייתה שיחת קיבוץ על ה"טס"ח" ואני שואל: מה קורה במדינה- מסביב יהום הסער ולנו אין מה לומר על כך? האם אין מקום לחשוב ביחד ולהתייחס לדברים? גם מחוץ להוראות והודעות הטכניות שנמסרות באמת למופת!. אלא לדון בטס"ח שלנו? לפעמים אני חושב ש'בקולקטיביות הרעיונית' היה משהו חשוב וטוב. היום מתייחסים אליה רק כפוליטית, אבל ל'פוליטית' הזו הייתה מחשבה של המהות, להגיב ביחד, במשותף. לברר, ללבן את כל האירועים המתרחשים בעולם, במדינה, בקיבוץ. חברי הקיבוץ דיברו בכל התחומים ודיברו הרבה. כל נושא הובא לשיחה, מיחסנו לסין העממית ועד מצב הפועל העברי במדינה, על הצגת "האדמה הזאת" של הבימה ועל "הוא הלך בשדות". כל הנושאים נידונו בכובד ראש בהשתתפות רבה וכך גובשה השקפת עולמנו. היה חשוב לשמוע מה החברים חושבים! והיום? אנחנו דנים רק בבעיות צריכה! כספים! חסכונות וכיו"ב או בטס"ח לשנות ה- 30 הרחוקות. איפה אנחנו חיים? רק בבועה שלנו? האם באמת אין לנו כבר יותר מקום ל'מאבק רעיוני', לדיון רציני כלשהו שלא קשור לצריכה בתקופה בה אנו חיים?  למשל, למה החילוניות מתמסמסת מול הדת? מלבד להניד בראש ולומר שאנו 'נשחקים'?  להבנתי זה התפקיד של המזכירים/ות כעת, זו שעתם היפה להרים אותנו מהיומיום השוחק! להפיח בנו קצת רוח ונשמה!

וברכות ליהב ליום הולדתו! נכד מס' 2 שלנו, כל כך אהוב! בהזדמנות זו נאמר לך תודה שאתה תמיד דואג לנו ועוזר לנו, ברוחך הטובה ובטוב ליבך. להודות לך על רעותי ונינה שהבאת לנו. נאחל לך הצלחה בדרכך, אושר במשפחתך הקטנה, הגדולה והמורחבת.  הרבה שמחה בעמלך!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

4.4.26  י"ז ניסן תשפ"ו

שני אירועים מכוננים ב"שבועטוב" זה: פסח (לאומי)והרביעי באפריל (מקומי).

ליל הסדר תשע"ז (1977) היה עבורי ערב מיוחד. זו הפעם הראשונה שאני אב הסדר אחרי 40 שנה שאבי, בן-עמי, כיהן כאב הסדר. וכך כתבתי לקראת כניסתי להיכל:
ליל הסדר תשע"ז-  "החודש הזה לכם ראש חודשים", כך אנו פותחים את הקריאה בהגדה של פסח. בלילה הזה כולנו מעלים על נס את יציאת מצרים. את היציאה מעבדות לחירות, היותנו לעם בן חורין, לאדם חופשי. ההגדה הראשונה המצויה בידינו נתגלתה אצל הרב סעדיה גאון במאה העשירית. עם המצאת הדפוס יצאו לאור כ- 5500 הגדות שונות בצורתן ואפילו בתוכנן, אך בבסיסן עומדת אותה הגדה. דור הורים מספר לדור בניו איך נהיינו לעם. דור מוסר ודור מקבל.  לאורך דורות רבים מאוד. למטרה זו נועד "ליל הסדר" שכולו הגדה. החל מ- 4 קושיות, מ- 4 הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, מ'ארמי עובד אבי' המגדיר את היותנו עם נוודים ואיך חיינו בין העמים, ועד 'פסח', 'מצה' ו'מרור' שהם דרשות קצרות על פסוקים מהתורה המתארים את יציאת מצרים. במשך השנים צורפו שירים ופזמונים ונוסחים היתוליים- אולי כדי לקרב את הילדים לסיפור ההגדה… אך במרכזה תמיד עומד המסר של יציאה מעבדות לחירות. בהכרזה "היום הייתם לעם" מסתיים הקטע הפותח את קריאת ההגדה.

חלפו 49 שנים מאז ולא הייתי משנה אף מילה ממה שכתבתי אז. והיום? עדיין במאבק על היותנו עם החי במולדתו. לנו יש גם אירוע מכונן משלנו , ה-4.4 שחל היום. ה-4.4.1948 הוא אולי לא הגדה, אבל גם עליו אנו מספרים מדור לדור, אבות ואימהות לבנות ולבנים כבר דור רביעי וחמישי: "…ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני האבק המתחיל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר לראות כלום. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול, מדי כמה דקות פגז. התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני… " התיאור זה לא אירע בעוטף עזה, לא בקרית שמונה ולא בצפון, הוא היה כאן, אצלנו בקרבות משמר העמק במלחמת השחרור. ככה זה נראה במלחמות וכל אחד משלם על כך בעיתו. שני סיפורים הסמוכים זה לזה היום, שני סיפורים, אמונה אחת : לחיות בשלום בארצנו.

"שבועטוב"!