שבועטוב

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.5.23   ז' סיון תשפ"ג

השבוע שני קטעים שלא מהמקורות.
על המשורר אברהם שלונסקי. בני דורי והורינו הכירו היטב את המשורר שנקרא "הפייטן הסולל", משוררה של העלייה השלישית שהשתייך בראשית דרכו לחבר 'גדוד העבודה' וחי בעין חרוד, שחווה בעצמו את קשיי החלוצים ונתן להם ביטוי יותר מכל משורר אחר. עין חרוד היה ישוב קטן ובו 200 חברים שהגדירו את עצמם כ"אי קטן של חיי חברה חופשית ועובדת, לא מנוצלת ולא מנצלת". כיון שחבריה היו בעלי השקפות  מגוונות ("אחדות העבודה", "השומר הצעיר" ויוצאי "חצי האי קרים"), הם התנגדו ל'חיטוטים' אידיאולוגים והעדיפו את העבודה, הריקודים והשתיה.
אספר על שלוש תרומות מיוחדות שלו: הראשונה, קשורה לחג הפועלים, ה-1 במאי, שנחוג לראשונה בארץ ב- 1922. לכבוד האירוע תרגם שלונסקי את"האינטרנציונל" לעברית. השיר נכתב על ידי פואטייה בצרפתית ושלונסקי שלא ידע צרפתית, תרגם אותו מרוסית. כל הקהל הגדול שהתקבץ לעצרת שר בפעם הראשונה את "האינטרנציונל" בעברית. וכך שרים אותו מאז ועד היום.  התרומה השנייה הייתה כשכתב בהיותו בגדוד העבודה את השיר, אולי המפורסם ביותר שלו: "תה ואורז יש בסין", שכולנו גדלנו עליו. שרנו אותו מבלי שהבנו שהוא מכיל סצנות מהווי החלוצים, תיאור חציבה בסלע, סלילת כבישים, פגישות רומנטיות על הגורן, תחושת רעב, עייפות ומחלות ששום דבר לא דיכא את רוחם הצעירה ואת כל קשייהם כששרו: "לא אכפת מה אכפת". והשלישית בה התגאה ביותר, הייתה תחרות בכדורגל שאירגן בין תל יוסף ועין חרוד. הוא סיפר כמה קשה לחץ על גזבר גדוד העבודה שייתן לו כמה פרוטות לקנות כדור. הוא אסף את השחקנים מהאוהלים, שעבדו יום שלם בסיקול אבנים בשטח שהגדירו כמגרש הכדורגל. בסופו של המשחק ניצחה עין חרוד, קבוצתו, את תל יוסף בתוצאה 0:3 כששלונסקי עצמו שיחק כחלוץ מרכזי. ועוד סיפור קטן עליו ששמעתי מאבא. הוא רצה להיות משורר אבל האווירה בעין חרוד לא ראתה בכתיבת שירים כמשהו מכובד אז הוא כתב בסתר. כשפורסם שיר שלו ב"הפועל הצעיר" ערכו לו בקיבוץ 'משפט חברים' שבסיומו אסרו עליו לשתות קוניאק, ללגום וודקה או עראק מפני שאינו ראוי לכך, "שישתה חלב עד שייטיב את דרכיו". לאחר מכך עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב.  אגב, שלונסקי היה בן בית אצלנו לפחות שבוע אחד בשנה, התארח בקיבוץ בעיקר אצל יונה גולן ולסיום הביקור היה נותן 'ערב' לחברים בחדר האוכל.  

מדי כמה שבועות מופיעה בתקשורת הפנימית שלנו רשימת מועמדים לחברות בצורה מפורטת ומפוארת.  מצד אחד אתה שואל את עצמך ממש בגאווה איזה אנשים מופלאים רוצים לחיות אתנו? ומצד שני אתה תמה, מה? כבר עורכים להם, על פי הכתוב, מעין רשימת-סיכום הישגיהם בחיים? לא מוקדם קצת בגיל 30 ? ועוד חוזרים על כך שלוש פעמים (ב"דף", בשיחה ולקראת ההצבעה) סליחה מהמנסחים, אבל זו הגזמה. הרי אותנו פחות מעניין לדעת מה עשו בין גילאי העשרים לשלושים שלהם מחוץ לקיבוץ, אותנו מעניין לדעת למה הם בוחרים בקיבוץ כמקום לחיות בו, ובו לגדל את ילדיהם ואיך הם רוצים לחיות בו. לכך אין ביטוי ראוי. אם אתם מרגישים צורך לכתוב על הישגים של חברים למה שלא תכתבו רשימת ההישגים של עמוס ארזי, למשל, או שירה ארז שסיימו תפקידים לאורך שנים. עצתי, תביאו את הנקלטים למגזין בוידאו, שם, אני מניח, כבר ישאלו אותם גם שאלות ענייניות וגם נדע איך הם נראים.

"שבועטוב"!              

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.5.23    כ"ט אייר תשפ"ג

פרשות "בהר" וחוקותי" עוסקות בין השאר ב"שנת השמיטה" שאומרת שאחרי שש שנים של חריש, זריעה וקציר, האדמה צריכה לנוח שנה ולא פחות ממנה, עובדיה-מעבדיה. כדי להגשים זאת הקב"ה מבטיח שנה שישית עם רווחים כפולים ותוצרת כפולה כדי לאפשר לחקלאי את מנוחתו. כי גם האדם צריך לנוח, 'למלא מצברים' בלשון היום. אחרי ארבעים ותשע שנים, אחרי שבע שנות שמיטה, יצרו את שנת היובל שהיא לא רק מנוחה מעבודה, אלא גם לגוף ולנפש. בשנה זו מתחילים מהתחלה. מוחקים את כל החובות וכל אחד זכאי לחזור למקום מגוריו. דמיינו לעצמכם שבשנה זו כל המשפחה שהתפזרה לכל עבר מתקבצת שוב ויש 'חכמים' שאומרים ששנת היובל מדגישה את ההיבט המשפחתי, ההתכנסות המשפחתית, ושיח משפחתי מחודש. התורה דוחפת אל הקן המשפחתי המקורי. אפשר לראות בכך עול ואפשר לראות בזה הזדמנות. ואומרת: ארבעים ותשע שנים חיינו את חיינו כפי שרצינו, אך בשנה החמישים הכל בטל. ונשוב לשורשים, לנחלה, למשפחה, לאדמה.  והאדם המודרני? הוא לא זקוק ל"שנת שמיטה" בעבודתו ובמילוי תפקידיו, שהיא לא פחות אינטנסיבית ואולי הרבה יותר משל אבות אבותיו. את שנת השמיטה לה הוא זקוק אנחנו מכנים 'צינון' וחשוב שיהיה כזה בין מילוי תפקידים וכשאני רואה איזה מאמצים משקיעים אצלנו בהארכת קדנציות, אני אומר : קחו תקופת צינון לא כפי שעשו אבות אבותיכם אלא בדוגמת אבותיכם בלבד.

חג השבועות שאני זוכר היה חג שכולו יצירה חקלאית. כל ענף הביא את ביכוריו לאחר שהשקיע זמן רב בהכנת הביכורים. החג מאוד ביטא את אורחות חיינו, את רוחנו, שאיפותנו וצניעותנו. ורובנו עבדנו בענפי החקלאות. להלן מעין סיפור קצרצר המוכר לכם, בהוקרה ובהערכה לאנשים האלה: "החקלאים, הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים. תמיד ראיתי אותם כצמדים: מאיר ורמי, אלישע וזיוה, לובקה וז'ניה , אוקה ובקר, מאיר וסבק, גנייק ופרוייקה, יוסקה וצבינג'י. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין לה הילה ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה.
הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שאי- אפשר להפתיע אותם, אנשים שכאילו ראו כבר הכול, חוו הכול ומכירים הכול.
רבות הרהרתי בהם ובייחוד שבהם. אולי כי הם ידעו שלא הכול תלוי בהם, שלא הם המחליטים הבלעדיים, שכל- כך הרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת המזיקים והמחלות. הם הבינו וחיו את התלות והשותפות בין אדמה לשמים והיו שותפים.

ונסיים בברכה לשהם ליום הולדתה. תרבי אושר ושמחה במשפחתך ותחגגי את  בואו של זוהר. מאחלים לך המון הצלחה בכל שתעשי ותגשימי את חלומותיך! שתמשיכי להיות לנו קרן שמחה בבואך לבקרנו. עם הפתיחות והפקחות שלך, וזווית ראייתך את הסובב אותנו.  ו… שתמשיכי לרקוד!!! באהבה גדולה וחיבוק גדול מאתנו ומכל המשפחה הגדולה שלך.

"שבועטוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.5.23  כ"ב אייר תשפ"ג חג שבועות תעשה לך!

"את התהלוכה לבימת הטקס הובילו עגל וסייח, שראשיהם עטורי סרטים. עגלות נושאות את 'פרי הביכורים' נוסעות בעקבותיהם ושני רוכבים מלווים אותן. אחריהם שיירה של המונים. כמאתיים צעירים, גברים ונשים לבושים בגדי חג. אלו היו צהרי יום קיץ, השמיני ליוני 1924 וזה היה חג הביכורים הראשון. השיירה יצאה מעין חרוד, טיפסה במעלה אל קבוצת גבע, משם המשיכו יחדיו למושב כפר יחזקאל ושם בגורן המושב, בילו כולם בשירה וריקודים עד שקיעת השמש. ההמון עליז במיוחד, ולא בכדי: בשנתיים שחלפו מאז התיישבו באדמות העמק, התמודדו העולים עם קשיים אדירים, העבודה הייתה קשה מנשוא – ביצות נוקזו, שדות פונו מסלעים ונחרשו, אלפי עצים נשתלו, בתים, רפתות ולולים הוקמו. היבולים הראשונים שעלו מן הקרקע היו דלים, אך בשנה זו (תרפ"ד) נשאו המאמצים פרי. יבולי החיטה, השעורה, המספוא, הפול והשעועית שיבולת השועל והטבק צמחו יפה. הכוורות נתנו מתנובתן והגפנים שניטעו רק לפני שנתיים הבשילו אשכולות קטנים ומתוקים. החלום מתגשם, חברה יהודית חדשה קמה בעמק יזרעאל".
כך, לפני 99 שנים נולד דפוס חגיגת הביכורים בהתיישבות העובדת. חג ביכורים הכולל תהלוכה, טקס הבאת ביכורים מהענפים החקלאיים, קריאה מהמקורות, שירים וריקודים בכל ישוב וישוב בארץ.
קיראו בפרשת "אמור" המפרטת את החגים להם נצטווינו מהתורה, ומזכירה גם את השבת ואת מצוות 'ספירת העומר'!. ומהי? עם ישראל סופר שבעה שבועות מחג הפסח, בציפיה לחג 'מתן תורה' שהוא גם 'חג הקציר'. ולמה? ספירת העומר באה כי זאת תקופה בה כל אחד שקוע בקציר חלקותיו ועשוי לשכוח מרוב עבודה לעלות רגל לירושלים. הספירה היומיומית, מדי ערב, באה להזכיר לו שעליו לעלות לרגל עם ראשית תנובת הפירות מפרדסו, לומר תודה ולזכור שהוא אינו יחיד, הוא חלק מעם. לשם כך קיימים שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), להזכיר שאיננו רק אוסף של יחידים אלא אומה שלמה ומאוחדת. אז למה 'מתן תורה'? להזכיר לעם שלא הכל תלוי באקלים, בעיבוד השדות, בכמות המשקעים – כדי להצליח צריכים גם תפילה מחזקת אמונה. בימינו, התוצרת החקלאית הצטמצמה והתעשיה היא עיקרה של "פרי עמל כפיים", על אף זאת נשמרת המסורת של קיום טקס הבאת הביכורים בשדה הפתוח על כל מרכיביו.
ומשאלה אישית: כתוב שהתורה ניתנה בבוקר חג השבועות. תיקון ליל שבועות הוא ההכנה לקבלת התורה. הייתי רוצה (מה שלא הצלחתי) שננהיג בליל שבועות ליל 'תיקון' – לימוד משותף. לילה שמיועד לחשוב ביחד על תורת הקיבוץ ויישומה, לילה של מעין חשבון נפש מה יש לנו לתקן אצלנו ובחברה הסובבת אותנו.

ברכות חמות לניני ליום הולדתה, קודם כל תמשיכי להיות חמודה כמו עכשיו.  אהובה, חמה, מחבקת , שמחה, חייכנית ודוגרית. תנצלי את הזמן בלימודים, בחוג ההתעמלות, ואולי תרצי גם בתחומים חדשים. שתהיי מאושרת במשפחתך – ההורים והאחים וגם אתנו. רק אושר ושמחה!
אוהבים אותך מאוד!!! חיבוק חזק-חזק מכולנו.

ואחרון אחרון, בעצם ראשון-ראשון הוא יום הולדתה של קרין בכורתנו. ים של זיכרונות מציף אותנו, מרגשות אושר עילאיים ועד גאווה גדולה בך במעשייך ובמשפחתך שלך. תראי לכמה נפשות את צריכה לדאוג: לכם, לילדיכם, לנכדותיכם וכבר צריך לחשוב גם על הורייך.
שישים ושלוש שנים אנחנו משפיעים עליך אהבה ללא גבולות, שכך יימשך!  
חג שמח!  ו"שבועטוב"!!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.4.23   א' אייר תשפ"ג

לרגל יום העצמאות ה- 75, דילגתי על פרשות השבוע "תזריע – מצורע". בפרשות כתוב על המגיפה, במחשבה ראשונה אתה חושב :קורונה! אבל לא, מדובר בצרעת אותה מחלה מדבקת שבה כתמים מוזרים מופיעים על הגוף, תופעה הנראית לעין. הטיפול בה הוא בידוד (איזולציה בלעז). כזכור לכם מרים הנביאה, אחותו של משה לקתה בצרעת אחרי שדיברה סרה (השמיצה/ריכלה) על ה'כושית' רעיית משה. (אין יודעים אם הכושית הוא כינוי לציפורה אשתו, או שזו ה'שנייה' של משה). וכאן אנחנו נכנסים למושג 'רכילות'. נכון, הרבה יותר קל לדבר על אחרים וזה יוצא הרבה יותר עסיסי. תארו לכם את התנ"ך בלי לדבר על התאומות של הבל והתאומה של קין? או על עלילות אברהם אבינו, אשת פוטיפר או סיפורי דוד המלך. קשה להפסיק לדבר על אחרים ולהפסיק ליהנות מכך, בלעדי הדיבורים על.. במה היו עוסקים? במיוחד בקהילות או בקבוצות בני אדם? להם בתנ"ך היה מותר ולנו לא? ואיפה הגבול? כל זאת עד… שמגיעים ל"לשון הרע" וכאן מתחיל סיפור אחר. כל המספרים והמדברים אודות… ומרגישים כי חצו את ה'טעם הטוב' מתנחמים בכך ש"אם זה קרה למרים הנביאה, אחות משה, זה יכול לקרות לכל אדם". במדבר, בזמן הנדודים הפתרון היה להוציא לבידוד. כך, אסגור את המעגל, מרים הוצאה מחוץ למחנה לא רק בשל הצרעת. מרים יצאה מ"המחנה" גם כדי שתהיה מבודדת ותוכל להתבונן אל תוך עצמה ועל התנהגותה. ואגב, הרמב"ם, בהלכות 'טומאת הצרעת' טוען שמקור כל הנגעים זהה והוא: לשון הרע.
ועוד, תראו איך מכמה פסוקים בפרשות השבוע "אחרי מות" ו"קדושים" אפשר ליצור מעין 'מגילה אנושית' שתשמש לדורות ואינה דורשת אישור לא ממחנה זה ולא מאחר: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן"
"איש אביו ואימו תיראו"
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"
"לא תעשוק את רעך ולא תגזול"
"לא תלין פעולת שכיר"
"לא תקלל חרש, ולפני עוור לא תתן מכשול" 
"לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול"
"לא תהלך רכיל בעמך"
"לא תעמוד על דם רעך"
"ואהבת לרעך כמוך"
לא צריך את הכנסת ולא בית כנסת שיאשרו את אותם פסוקים, אלא את הלב. מה הפסוקים האלה אומרים? כבוד והקשבה להורים ולקשישים, שיח מכבד והוגן בין בני האדם, יחס ראוי לחלש, תשלום שכר בזמן. בסך בכל מתכוונים: לערבות ועזרה הדדית!!!

ואי אפשר לי לסיים בלי לציין את יום הולדתה ה- 17 של מאי שכל פעם מפתיעה לטובה (למשל ראו בצילום) שכל מפגש איתה הוא על רמה! והחיבוקים שלה כל כך חמים. מה נאחל לך? את כל הטוב שקיים! מחבקים אותך בחום, לצערנו, מרחוק, שולחים לך את אהבתנו, לך ולמשפחתך מאתנו, ומכל השבט במשמר העמק.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.4.23 א' אייר תשפ"ג.
ליום הולדת 75 למדינה 

יום הזיכרון הוא לא רק לאומי הוא גם פרטי ולא רק למשפחת השכול חברים וידידים. כשאני עובר בבית הקברות אני זוכר אותם אחד-אחד. הייתי בן 5 כשגולדשלגר נרצח והיה החלל הראשון שלנו שנפל במאורעות 1936-9. בימים ההם שיתפו, אותנו הילדים, בכל מה שמתרחש בקיבוץ. עמדנו ליד חדר הקריאה לפני שההלוויה יצאה לדרך. ואני זוכר את רוזה עומדת ליד הבית שלימים גרנו בו, עמדה על דרך העפר אוחזת בשתי ידיה את עוזי וצבה. כילד גדול אני זוכר את האבל הכבד שירד על הקיבוץ כשמשה גולומב נהרג באיטליה בשירותו בבריגדה העברית במלחמת העולם השנייה ונקבר שם והקימו לו כאן ' יד' עם סמל הבריגדה. אני זוכר, שהייתי בתורנות טלפון בעמדה שהורידו לאחרונה, בבית הדואר כשקיבלתי את הטלפון שרפאל  נהרג בלוביה ולא ידעתי מה לעשות עם ההודעה ולמי להודיע על כך. ואני זוכר שהיינו בטירונות והודיעו לנו על אסף עומר שנהרג כשהיה בקורס קצינים והכבל באומגה נקרע, ושלא נתנו לנו לצאת הבייתה ללוויה. אני זוכר את מנחם רותם שנהרג במבצע 'קדש', שבצריף שלו שמענו ב- 1954 את שידור גמר אליפות העולם בכדורגל בגרמנית שהמילה היחידה שהבנו הייתה: גול! ואת יורם רוזנטל, את ההלם של בני קבוצתו מקבוצת תומר כשהמוות נחת עליהם. כך אני זוכר כל אחד ואני יכול לספר על כל אחד וכל קבר מ-19 הקברים הצבאיים שלנו, של עוד שמות ועוד בנים… ולתאר כל לוויה ולוויה של בנינו-חברנו הקבורים באדמתנו, שבעטים השגתי (כן, אני) את הרישיון שבית הקברות שלנו יוכר גם כבית עלמין צבאי, והקשה לי מכל, שעד היום אני נושא ליד רעיה את הכאב שלנו כששי הלך. המבטים ושפת הגוף של דשה וגנייק, החיים שהשתנו בן רגע, כאב שלא חולף אלא מתכנס בפנים.  בגלל כל אלה אני מתרגש מדי שנה בטקס על הר הגעש. חשבתי פעם לקחת אתכם לסיור בבית הקברות ולספר על כולם. פעם חשבתי.
ערב יום העצמאות של ד' אייר תש"ח, 14.5.1948. קבוצת ילדים בני 14 – 15 יושבת על הדשא הגדול ליד חדר האוכל של קיבוץ גן שמואל. סביבנו יושבים חברי הקיבוץ ואוזננו קרויה לקולות ממכשיר הרדיו היחיד הבוקעים מחדר האוכל. השעה הייתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, כשקולו של בן גוריון מהדהד: "אני מכריז  בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לא היו מחיאות כפיים גם לא צהלות שמחה כמו בכ"ט בנובמבר. חיכינו לשמוע שאחרון הבריטים עוזב את הארץ. אחרי ההכרזה חתמו כל חברי 'מועצת העם' על טופס ההכרזה שנקראת 'מגילת העצמאות' עד עצם היום הזה. ההצהרה החשובה הזו באה כבר תוך כדי הקרבות על הקמת המדינה.  לא שכחנו אף רגע שאנחנו ילדים שפונו מביתם בגלל המלחמה, שנקראה מלחמת השחרור וגם מלחמת העצמאות. נשארנו לשבת על הדשא עוד שעה ארוכה ודיברנו על השאלות החשובות שהעסיקו אותנו. את שם המדינה כבר ידענו אבל לא ידענו איזה סמל תישא, היינו בטוחים ששפת המדינה תהיה העברית אבל איזה שם יהיה לצבא? … כך מיצינו את הרגעים מלאי ההוד האלה על הדשא עד שהחשיך. אלה היו רגעים מאוד חגיגיים אבל אף אחד מהקהל הגדול לא נראה שמח. כולם ידעו שמלחמת השחרור רק מעלה הילוך ושלא יהיה רק שמח בלב. אלו רגעים שצרובים בתוכנו ילדי תש"ח. אף אחד לא חשב שכעבור 75 שנים נהיה מפולגים וקרועים, ממש שני 'מחנות' עוינים. כולם היו אז כל כך מאוחדים במשימת "בריאת" המדינה, ממש כמו אגרוף. כנראה שככה זה כשנלחמים על החיים. היום… כשאנו מציינים 75 שנים למדינה אני מרגיש טעם חמצמץ, שאינו מחויב המציאות ובכל זאת חוגג ושמח! כולנו צריכים לשמוח ולגיל ביום חג ה- 75 הזה ולשיר את שירו של יונתן גפן ז"ל: "יהיה טוב, יהיה טוב…!"
"חג שמח"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.4.23   א' אייר תשפ"ג

אני מאוד אוהב את ספריו של מאיר שלו ז"ל. קראתי בסוף השבוע הרבה מאוד עליו, כסופר וכפובליציסט. אהבתי איך שהוא הגדיר את עצמו, וכך כתב: "הייתי עבד במצריים, קיבלתי את התורה בהר סיני, יחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו… נשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב."

סיימנו את קריאת ספר "שמות" וראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת למשה רבנו. המנהיג, הנביא, מורה דרך בהלכה ובחיים הגשמיים של בני-עם ישראל. חשבתי רבות על דמותו והתעוררו בי שאלות ותהיות עליו: מדוע שמו אינו מוזכר כלל בהגדה שעוסקת ביציאת מצריים? לשאלה זו תשובות רבות  אחת מהן היא שאי הזכרת שמו היא הביטוי ל"אנטי מצריות" של בני ישראל. הם "יצאו" את מצריים, בה מרדו ויצאו נגד: 1. השליט- פרעה, מלך נערץ ועריץ ו-2. נגד עבודת האלים. לבני ישראל היה את מנהיגם משה, ומעליו היה אלוהים אחד ותורה אחת, זולתם אין. אישיותו של משה הייתה כה משמעותית, שכותבי ההגדה לא רצו שימוקם בה מעל אלוהים ומעל התורה וייהפך "לאל" נוסף. אגב, מסיבה זו, לדעתי, גם לא ידוע מקום קבורתו. מי היה משה? האם שנות ילדותו ונעוריו הכינו אותו למנהיגות? נפשית, משה עבר בחייו אירועים ותהליכים לא פשוטים: הוא הורחק ממשפחתו הביולוגית בצו "כל הבן היילוד…" גדל בבית פרעה/המלוכה. לאחר שהרג את המצרי נעקר מבית המלוכה וברח למדיין, שם ליד אחת הבארות ראה איך מתעללים בבנות יתרו והושיט להן עזרה. על כך יתרו אימץ אותו ונתן לו את בתו ציפורה לאישה ממנה נולדו שני בניו גרשום ואליעזר, והיה לרועה צאן פשוט. ברעייתו את הצאן "נתקל" בסנה הבוער (שלא אוכל) ופגש לראשונה את אלוהים המצווה עליו: "הושיע את עם ישראל ממצריים" על אף נימוקי התנגדותו בגין הצניעות והגמגום. שוב הוא עוזב את משפחתו ובגיל 79 חוזר למצריים, מכה את המצרים בעשר המכות, קורע את ים סוף בואך המדבר וכעבור שבעה שבועות מקיים את מעמד הר סיני -קבלת התורה. כמנהיגו של העם היה מוטל עליו עול כבד ובמסע במדבר התממשו הצרות של מנהיג: העם רעב, צמא, ממורמר, זוכר את סיר הבשר במצריים, אירוע "עגל הזהב", פה ושם ניסיונות למרד, (קורח למשל), כישלונות (המרגלים), מלחמות עם עמים ואסונות במשפחה. מה הפלא שמשה איבד את סבלנותו ושבמקום לבקש מהסלע מים היכה בו  ועל כך נענש על ידי אלוהים שמנע ממנו את הכניסה לארץ משאת נפשו. האם המעשה הזה היה חילול השם? או חוסר אמון של אלוהים? האם הייתה ביניהם תחרות על אהבת העם?     משה נפטר בגיל 120 עזוב, זנוח ומתוסכל ובמקום לא ידוע, כשהוא משקיף בעצב על התממשות חזון חייו, על הארץ הנכספת שעדיה לא בא. משה היה אדם צנוע וישר דרך וככל האדם עם חולשות ומגרעות. אך גם ניחן בחוסן נפשי ואישיות כריזמטית שעשו אותו למנהיג הגדול ביותר שקם לעם ישראל עד היום.

 למשה היו עשרה שמות. יש שאומרים שהשם בא מmose- , (מוס), שפירושו "ילד" במצרית עתיקה. ואלה הם עשרת השמות: אביגדור – אביהם של הגודרים. כך קרא לו סבא קהת. עמרם אביו קרא לו: חבר – חיבר את בני ישראל לאביהם שבשמים. יוכבד אמו קראה לו: ירד- הוריד את השכינה וקראה לו גם יקותיאל בבחינת קיוויתי לאל. אהרון אחיו קרא לו: אבי זנוח – אב למוזנחים שהזניחום. האומנת קראה לו: אבי סוכו – אביהם של נביאים שסוכים ברוח הקודש. הקב"ה קרא לו: טוביה – כי טוב הוא. העם קרא לו: שמעיה – שמע האל תפילתו וכן קרא לו: בן נתנאל – לו נתן האל.  וביתיה (זה שמה של בת פרעה) קראה לו משה – כי מן המים משיתיהו.

ולסיום אני רוצה לציין את יום הולדתו השביעי של שני, הנכד הצעיר שלנו, שגם הוא כבר גדל אל עולם הכדורגל והספורט, אל תשכח שתמיד יש נתניה ועוד 15 קבוצות. ואתה כבר חבר של חברים, שירבו. מה נאחל לך ילד חמוד, לך ולהוריך ואחיך, נחת גדולה!. שתהיה סקרן  לסביבתך ולחבריך ואל תתבייש, תשמח שמחה גדולה עם צחוקים מתגלגלים, בחיוכים רחבים לכל אחד.            
אוהבים אותך מאוד – הסבים וכל המשפחה שלך.

"שבוע טוב"! 

אני מלא בתודה והערכה על האירוע רב המשתתפים וההתרגשות של השקת הספר שלנו "היינו ילדיכם ואתם הורינו". לעתים נדירות ביותר אני נשאר במצב שאין מילים בפי. כך קרה כשהופעתם חמשת ילדנו ואמרתם את דבריכם בטקס השקת הספר. הייתי באלם. מרגיש בעוצמה רבה כמה שאתם שלנו ומתמלא בגאווה ובשמחה אין קץ, שאתם והמשפחות שהקמתם יודעים לתת ביטוי לרגשות ומחשבות של בנים להוריהם. ולכן אומר רק שהלוואי שכך יימשך תמיד, גם ה'ביחד' הזה וגם השמחה.

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.4.23   כ"ד ניסן תשפ"ג

אנחנו חיים בימים של פילוג בעם. הפגנות ומחאות של שני צדדים יריבים. אבל הפילוג בעמנו אינו חדש. אז קצת מההיסטוריה שלנו. הפילוג בממלכת ישראל אחרי מות המלך שלמה בו הממלכה המקראית התפצלה לשתיים, לממלכת יהודה בדרום הארץ ולממלכת ישראל בצפונה. מעניין שחלק מההסברים לפילוג תקף גם לימינו. לפי ספר 'מלכים א', ב – 798 לפה"ס הפילוג חל בגלל סירובו של רחבעם (בנו של שלמה) להיענות לדרישת העם להקל עליו את עול המיסים ועבודות הכפייה, ולא הקשיב למצוקת העם. רחבעם היה אומר: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". לעם לא נותרה הברירה אל למרוד! והתוצאה הפילוג בין הממלכות. המשותף לימים ההם ולימינו הוא: גישה קיצונית מחמירה וקשוחה מול התגמשות ופשרה. לפי הסיפור בתנ"ך היו אלה יועציו של רחבעם שאמרו לו לא לוותר, וכך יחזק את שלטונו. על אף שהם חשו את התסיסה בעם, ובמקום לומר לו שעדיף לעצור במהלכיו, למען הממלכה, נתנו לו עצות שמאוד ערבו לאוזנו, ולכן לא עצר. והשוני: בימים ההם דובר על היווצרות מדינה אחת לשני עמים והיום על מדובר על שתי מדינות לשני עמים. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
"כנגד ארבעה דורות דיברה תורה"  – כנגד ארבעה דורות מדברת ההגדה:   אב, בן, נכד ונין. כתב בפולין הרב יצחק ניסנבאום. ותודה לתימור על ששלח לי.
חכם – מסמל את הדור הישן, ישראל סבא אשר אורח חייו וחזותו מעידים על יהדותו.
רשע  – מסמל את הדור השני. הרשע הוא בנו של החכם. בבית אביו התחנך לתורה וספג את אווירת הבית המסורתית אך התפקר, הפך לכופר בעיקר, הוא גם מתגרה בדור הישן בשאלות קנטרניות בנוסח: "מה העבודה הזאת לכם?"
תם  – מסמל את הדור השלישי. התם, בנו של הרשע ונכדו של החכם. בבית הסבא הוא רואה את חיי המסורת, וכולו תמיהה ושאלה- שאלת התם: "מה זאת?" למה סבא נוהג כך ואבא אינו נוהג כך? מה הם כל המנהגים שסבא עושה ואבא אינו עושה?
שאינו יודע לשאול  –  מסמל את הדור הרביעי. בנו של התם, נכדו של הרשע ונינו של החכם. כאשר נולד הנין, סבא חכם כבר לא היה בחיים. בבית אביו התם ובבית סבו הרשע לא ידעו ולא הכירו חיי מסורת יהודית, והוא הבן שלא ראה ולא שמע, שנולד מנוכר, אף אינו יודע לשאול ועל מה לשאול, הוא בבחינת "שאינו יודע לשאול". באה ההגדה להורות לנו שדווקא אצל דור זה שאינו מכיר את המסורת כלל, דווקא אצלו טמון הסיכוי שישוב לשורשים. לא התם ובוודאי שלא הרשע, אך דור בני הבנים, שאינו יודע מה ועל מה לשאול, אצלו טמון הסיכוי.

רמת האושר עלתה שוב בהולדת הבת השלישית לנואי ואיתן אחות לתומר ויהלי, הנכדה השלישית לקרין וירון . רק אושר ושמחה!
ואחרון אהוב: ברכות לוהטות לליאן ליום הולדתה. מדפדוף באלבומי התמונות שלנו ובמחשב מתקבל הרושם שכוכבה זוהר! כמה חבל שחלפו השנים והיא כבר לא קטנה אך חמודה ומתוקה. אנחנו מאחוריך בהחלטותיך, וכך תמיד נהיה. בלחזור הבייתה, בללכת ללמוד, עם שחר.. וכל מה שיעלה על דעתך. נשמח תמיד להינות ממך. אוהבים אותך ומאחלים לך הרבה שמחה בכל שתעשי או תרצי. מאתנו ומכל המשפחה.

"שבועטוב"!                                                                                            

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.4.23   י"ז ניסן תשפ"ג

ה- 4.4.1948 הוא יום בלתי נשכח. זה היה היום בו נקטעה ילדותנו. אחרי המערכה הקשה כבר היינו שונים. על כך כתבתי: "השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו הילדים. ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה. השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה- 13-14, למלא באבני חצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם ל-110 ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור והתווכחנו בינינו לבין עצמנו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה, אלא מתי תתחיל, מה נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק שהחל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרונים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול"…

ביום שני ה- 10.4, בחוה"מ פסח, נשיק את ספרי "היינו ילדיכם ואתם הורינו" ואלו בערך, הדברים אותם אומר בפתיחה: אבא תמיד היה אומר: מי שלא מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו מעורפל. אריק שרון שינה גירסה ואמר:  העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור ורק העבר משתנה כל הזמן.. בשילוב בין שניהם אני מוצא את עצמי עם רעיה כאחד ממעטים המנסים להזכיר, לספר ולכתוב על עברו של הקיבוץ שהיה, על איך חיינו, מי היו המייסדים, אותם חלוצים, שחזון גדול הביא אותם לבנות כאן את ביתם-קיבוצם ולחנך דורות להאמין בצדקת דרכם.
יש לי רושם שרבים בתוכנו זה כלל לא מעניין אותם וגם לא נוגע בהם. לכן אני רואה חשיבות לעסוק בנושא. הספר הזה, אינו מדעי וגם לא תיעודי. הוא תיאורי, חווייתי, הוא בא להאיר פינה שהיה לי חשוב שתואר: התנאים המיוחדים של ראשית 'החינוך המשותף' ומה היה טיב היחסים בין ההורים לבניהם, אותם ראו 3-4 שעות מדי יום, שחינוך ילדיהם היה בידי הקיבוץ ללא התערבותם, אלא בהשפעתם ובהשראתם. כשהקראתי שני 'מונולוגים' לאנשים 'צעירים' בני 50-60, באמצע ההקראה הרגשתי שאינם אתי, הפסקתי לקרוא ושאלתי: "מה קורה"? נעניתי בכנות: "אני חושב עלי ועל ההורים שלי". גם זו סיבה למחשבה.             

בזיכרונות הללו לא על עצמנו אני מספר, אלא על  אלה שאינם ילדים עוד. זו  עדות זיכרון על תקופה שהייתה ולא תחזור.זה גם שיר קטן של אהבת בנים להוריהם.

"שבועטוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

1.4.23    י' ניסן תשפ"ג

השבוע, מילים אישיות, מילים מהלב.
כל כך הרבה דברים השתנו בימי חלדי. חלקם לטובה, חלקם לרעה אבל אחד מסמלי השינויים, המציקים לי, היא בדימוי חג הפסח – ב'ליל הסדר'.

אבא שלי היה טוען שחג הפסח הוא חג דו משמעי: חג משפחתי, בה המשפחה מסבה לשולחן החג ביחד, והוסיף: במסגרת משפחת הקיבוץ המסב כולו לציין את היציאה מעבדות לחירות יחדיו. במושגים של אבא: "אצבעות ההופכות לאגרוף" כך ראה ממש את הקיבוץ "ברגעיו הקשים וברגעי התעלות הנפש". וסדר פסח הוא הסמל. ליל הסדר מתייחס  לגאולת עם ישראל, אמר, ומי כמונו מבין את הביטוי "מגולה לגאולה"!. ליל הסדר, היה אחד הסמלים הגדולים, המלכדים, בתחושת אווירת חיי השליחות של המייסדים ושלנו בני הדור השני ביצירת חג קיבוצי, המחזק את המסורת היהודית שלנו ואת החברה הקיבוצית.  קריאת ההגדה בציבור, הייתה פסגת ההזדהות עם ה"אני מאמין" הגדול שלנו. עד כאן אבא. ואני מתגעגע לתחושה הזו.
'בסדר' בשנים ההן איש לא נסע למקום אחר. ההיפך, הוא הביא אלינו אורחים, כל אחד בארץ רצה להשתתף בו. ערב של תנועה 'מהעיר לכפר'. בשנת השיא שלי, כאב הסדר, היו נוכחים 1429 משתתפים! והיום? אומרים: שזו תקופה אחרת, אומרים: שזה "קיבוץ אחר", אומרים שהקיבוץ כבר אינו משפחה, ש"אנחנו נוסעים ל… כי פסח הוא חג משפחתי ולא המוני, אומרים: למי יש סבלנות לשבת עם כל הציבור הגדול הזה, אומרים ואומרים.. אפילו עד כדי לבטל את הסדר המרכזי. ובכל זאת אני מצר כבר כמה שנים, כל "ליל סדר" מחדש, על  ויתור הרעיון של אבא, שבערב המיוחד הזה החג המשפחתי משתלב במסגרת משפחת הקיבוץ. השבוע סיפר לי חבר מקיבוץ המופרט כבר שנים, שהשנה הם שוב חוזרים לערוך סדר קיבוצי (כל מנה עולה למשתתף 80 ₪) כי הם מרגישים בצורך להיות בליל הסדר ביחד! טוב, אנחנו קיבוץ שיתופי אז כבר לא צריכים/רוצים לחגוג ביחד. ה'שי לחג' מספק, כנראה את הביחד…
אני מתעצב ותמה איך בחג אולי הגדול בחגים, איך 'דור לדור אינו מביע אומר'.

הימים והלילות הקשים והמדהימים נשקפים גם מהכורסה. אכן, יש לי קושי להשתתף בהפגנות. אני חושב לעצמי מתי האווירה במדינה הייתה קשה יותר בתום מלחמת יום כיפור או עכשיו.
היום אני כל כך מזדהה עם המפגינים. "הפיוז כמעט נשרף" כששמעתי את הקודקוד מודיע על ההשהיה. איך בלי בושה הישווה את המצב הפוליטי בארץ למשפט שלמה כשאמר ש: "שני הצדדים טוענים לאהבת התינוק, לאהבת המדינה שלנו". אני יודע ולא רק אני יודע, שמה שחוצה את ישראל לשניים עד לאיום קיומי עליה, הוא לא משפט שלמה אלא משפט נתניהו. ניסיונותיו של נאשם לעוות את החוק לצרכיו האישיים עד שישלוט על מינוי שופטיו. וד"ל.

הדבר היחיד המשמח שהתרחש השבוע הוא יום הולדתו של יהב, נכד כל כך אהוב. אנחנו כל כך שמחים שאתה ורעותי חיים בינינו, חברים אתנו באותו קיבוץ, נדיבים ואדיבים, חמים ומחויכים תמיד. נברך אותך שבאמת תשיג את כל מאווייך הפרטיים, בעבודה, בלימודים, בדירה החדשה, ו… בכל שתרצה. אוהבים אותך  – חיבוק גדול מכולנו!!!
"חג פסח שמח" ו"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

25.3.23   ג' ניסן תשפ"ג

כמה מילים על אריה אשל 'לייבלה', בן קבוצתי, שנפטר לפני שבוע. הוא הצטרף ל"סנונית" בכתה "יוד" למרות שכבר חי בקיבוץ בקב' שחר קודם כ3-4 שנים עד לפירוקה. קיבלנו 4-5 'ילדי גולה' אלינו ובהחלט הייתה בעיית קליטה. אריה הפך להיות אחד משלנו מיד. מאמציו להיות צבר כמונו הצליחו מאוד. אהבנו אותו, חיברנו אותו אלינו והוא ממש 'התחלק' להווי שלנו והיה כאחד מאתנו. גרנו בקומה העליונה בבית הגדול. היינו מאושרים והוא נסחף להרגשה הזו. אני זוכר שאחה"צ אחד, נכנסתי לחדר בו הוא גר והתחלנו לדבר ושאלתי אותו מתוך סקרנות מה עבר עליו בתקופת המלחמה והוא אמר לי שהוא לא מדבר על זה. חלפו הרבה שנים עד שקראתי את סיפור חייו והבנתי את סירובו. אחרי הצבא, החיים זרמו בקיבוץ. אריה ונירה הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה בנים כאן. נראה שעתיד מרשים נועד להם בקיבוץ. נירה בחינוך ואריה בנגריה ובניין. השאלה השנייה ששאלתי ולא קיבלתי תשובה הייתה כעבור שנים, "למה אתם עוזבים את הקיבוץ"? על כך ענה כך:  "החלטנו, ואני לא רוצה לדבר על זה". ועד היום בעצם אני לא יודע, ולמה, כי באותה תקופה הוא הגשים רצון ויחד עם אלישע לין היה אחראי לבניית חדר האוכל החדש. האושר נראה על פניו ופתאום בום! שלא מובן לאף אחד!  אני נזכר שבאחת מפגישותינו השנתיות אצל דיזי בבית, אחרי הרבה שנים הוא קם והתחיל להסביר. הוא תיאר מה ואיך היה אבל נמנע מלומר למה. אהבנו להיות בחברתו, ליהנות מאופן התבטאותו, מההומור המיוחד שלו, מטובו, וכך אזכור אותו.

פרשת השבוע "ויקהל- פיקודי" האחרונה בספר 'שמות' חותמת את תהליך בניית המקדש בו עסקנו בארבע פרשות השבוע האחרונות. נראה שכולם היו שותפים לבניה, בני ישראל תרמו את החומרים בהתלהבות, בצלאל ואהליאב, האמנים, בנו ועיצבו אותו ומי לא היה שם? משה עצמו, שגם לא עתיד לשרת בו. לפי הסיפור, כשהבנייה נתקלה בקשיים ונעצרה, אמר/נזף אלוהים במשה: "אין ברירה, עליך להתערב במלאכה ולהיות פעיל יותר" וכשמשה מתערב, מעביר את המסרים מאלוהים לבונים בשטח, דואג שהתרומות ייאספו, שיהיה תיאום  בין העוסקים בהקמה, המשכן הושלם בבחינת שידעו כל עם ישראל שללא התערבות ודאגת משה, ללא עבודת צוות מתואמת, המשכן אינו מוקם, הקב"ה מעניק למשה את רגע סיום בניית המקדש על שמו. במילים של היום, לא היה מספיק פיקוח בתהליך הבנייה, לא במשך זמן הקמת המשכן ולא בפרטי הבנייה. (מזכיר משהו!) הפרשה עוסקת גם בדיני השבת ונותנת מקום מרכזי במשפט  "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" השאלה היא למה התורה מציינת דווקא איסור מלאכה זה מתוך שלושים שמונה האיסורים. יש האומרים שהבערת אש היא מלאכה שקדמה להרבה ממלאכות הקמת המשכן. למשל, היה צריך להתיך את הזהב ואת הכסף ולשם כך נדרשה האש! ולכן מחמירים בה. והמשך יבוא.

ולסיום ברכות ללי ליום הולדתו (12), יום, שתמיד מצהיר ברבים על מועד סוף החורף ותחילת האביב. לי חביב! נאחל לך הרבה, ככל שתוכל לאסוף בכפות ידיך ובליבך. שתצליח, שתשמח עם משפחתך, אחיותיך, אחיך, חבריך וכמובן קבל חיבוק חזק מאתנו ומכל השבט במשמר העמק!
"שבועטוב"!