חודש: מרץ 2020

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

28.3.20   ג' ניסן תש"פ

לפי המסורת היהודית, במשך כ- 200 שנה, במאות השנייה והראשונה לפה"ס,  בתקופת בית שני, ההנהגה הרוחנית של העם הורכבה מזוג חכמים ולכן נקראה "תקופת הזוגות" חמישה זוגות בחמישה דורות הנהיגו את העם. הזוג האחרון שבהם היו הלל ושמאי ומכאן אתחיל את ברכתי למיכל עם היבחרה למזכירתנו. מיכל היא שמאי כבר שנים רבות וכמובן שאימצה לעצמה את מאמרו של שמאי המחמיר: "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ואת אמרי הלל הזקן: "אוהב שלום ורודף שלום (ממש מר"צ!) ואוהב את הבריות…". לא אכנס לקשייו של התפקיד אליו נבחרת, מה גם שלך, יש קושי נוסף להגשים את מה ששלום יקירנו, אישך, לא השלים. קרוב לוודאי שהרגשה זו תלווה אותך כל שעה וכל יום. וטוב שיהיה לך עם מי להתייעץ. אנחנו  כמובן, נעמוד לימינך ונעזור לך לבקשתך!.
אבא שלי היה אומר לך: "עלי והצליחי" ומוסיף: "חזקי ואמצי"!. אני אחריו!

…"6000 איש כבר מתו במגפה. לא נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יומם ולילה. משפחות שלמות בנות 10-12 נפשות נפטרו יחד, הלילות אף שניתארכו, לא היו ארוכים מדי לקבור את כל גופות הנפטרים במשך היום…" כך תיאר סמואל פיפס ביומנו את המגיפה באנגליה ב1665. תיאור מעביר חלחלה. היום העולם מצוי במגיפה אחרת גלובלית ומאיימת על כל העולם ושונה מזו המתוארת.
הכותרת של הרשימה בעיתון : "עד הקורונה בכלל לא הרגשתי זקן"  משכה את תשומת לבי ומחשבותי לגבי דרכי והרגשותי סביב המגיפה. אני חש ששמו עלי סטיגמה כלשהי, שאמנם נובעת מכוונות טובות אך אינה לרצוני. היא מעמידה אותי בתיוג של אדם חסר ישע הזקוק להגנה, שאינו יודע לשמור על עצמו ולהתנהל כאחד האדם. שאינו מסוגל לקחת על עצמו אחריות אישית. אז קודם כל מבודדים אותו, פן… אך הכוונות הטובות לא נותנות כלים להתמודד עם הבידוד הזה, על ההשלכות הנפשיות העלולות לצמוח מהבידוד, מהיאוש, העובדה שדואגים למחסורי הגוף במזון ותרופות לא נותנת תשובה לנפש, למחשבות הקשות שרצות במוח, עד דיכאונות. עד גרימת נזק בלתי הפיך.  אדם צריך לראות בני אדם ובני משפחה במיוחד, מישהו מכוון אותם לכך? למה שהנכדים והבנים לא יבואו לביקור-  שלא ייכנסו הביתה, שרק יקראו לך למרפסת וישוחחו אתך ממרחק של 2 מ' כמה רגעים? או אלה שאתה/ם חשובים להם? והם לך/ם? נכון, שצריך לבודד קבוצות סיכון אבל במינון, במידתיות. מודה, שאינני מרגיש תמיכה חברתית כי "הוציאו" אותנו מהמשחק  ואף אחד לא חושב מה הזקנים כן יכולים לתרום, לעשות. בגילי כבר אפשר לומר שיותר אנשים מתים מבדידות ותופעותיה מאשר ממגיפות. אני מודה שקשה לי עם כך שמביאים לנו האוכל או שאינני יכול לבוא לכלבו כמימים ימימה ולפגוש את חברי (למרות שאני מאוד שמח שמיה אימצה אותנו בחום ודואגת לנו). מטריד אותי מאוד מי דואג לחוסן הנפשי-חברתי של הבודדים והמוגבלים שאין להם בנים בקיבוץ. ולכל הצעירים שגם הם יהיו פעם זקנים כדאי כבר היום להתחיל לחשוב על כך, כי עלולה להיות מגיפה או בעיה קריטית אחרת בחייהם. והערה  אישית: אתם יודעים שכל עוד יש לנו את "שיר השירים" שלנו, נעמוד בכל בזכות עצמנו ובעזרתכם, כל משפחתנו הנהדרת.

ועצה שימושית לימי ה"סגר": כשאתם יושבים ימים שלמים בבית, כבר נמאס לכם מהטלוויזיה, וקצת התעייפתם מ"פוזת" הקריאה או האזנה למוזיקה. אני מציע לכם להתחיל לכתוב! תתחילו מתיאור אירוע בלתי נשכח מעברכם, תספרו אותו בכתב! הכתיבה תיתן לכם עיסוק נוסף ומימד נוסף. תנסו!
ואם תרצו הדרכה ב"כתיבה יוצרת", כפי שקוראים לזה, בשמחה אדריך אתכם.

"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

21.3.20   כ"ה אדר תש"פ

בפרשת השבוע "כי תישא", משה, בצו האלוהי, מגייס מכל אחד ואחד חצי שקל כופר ונאמר: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". כאן אנחנו מתקשרים למכת הקורונה (כתרת? בעברית) הפושטת נגיפיה בכל העולם. "נגף" פירושו המקובל הוא מכשול. "נגף" הוא גם מחלה (עיין מילון אבן שושן)  ממנה באה המילה "מגפה", ממנה נגזרת המילה "נגיף" (וירוס), ועוד מילים נוספות. למשל: "נגיף את חלוננו מפני הרוח העזה". לא ארחיב יותר בפרשה רק אציין שיש פרשנים הטוענים שהמילה "נגף" מתכוונת, אם נקרא אותה משמאל לימין, ל"פגן" שפירושו עובד אלילים, פולחנים ומזלות. בסיפור 'עגל הזהב' יש יסוד אלילי – פגני חזק. מייחסים אותו לכל אלה שהצטרפו ליציאת מצריים ואינם בני ישראל המכונים "ערב רב". פרשנים אלה אומרים שמשה התכוון לומר "ולא יהיה בהם פגן בפקוד אותם", (את התורמים) וכוונתו הייתה שאין מקום לפגנים ומנהגיהם כדוגמת 'עגל הזהב', שצריך להילחם בהם ולהפכם למאמיני אלוהים. (לא סתם הסתיים סיפור העגל בהרג של 3000 איש) אולי סיפור העגל הוא בעצם ניסיון ראשון לשלב ולספח את עובדי האלילים במנהגי ישראל.
מאחר ולא חגגנו את חג פורים כהלכתו, אנסה לנחם אתכם בכמה השוואות בינו לבין חג הפסח הקרב ובא.
קיימות נקודות דמיון בין חג פורים לחג הפסח שביניהם מפרידים 30 יום:
1. בשני החגים האלה בני ישראל, כעם אחד, יוצאים מגלות לגאולה.
2. בשני החגים האלה נגזרה על העם היהודי כליה רוחנית וגשמית ובשניהם, ההצלה היא בגדר נס.
3. בשני החגים האלה אנו מתחפשים ועוטים מסכות. בפורים אנו מתחפשים למישהו אחר ובפסח אנו מתנהלים כאילו כולנו בני חורין.
4. פסח הוא החג הראשון בשנה היהודית המתחילה בניסן ופורים הוא החג האחרון בשנה היהודית בחודש אדר. בניסן הייתה 'יציאת מצריים' שהיא גם "יציאת" האדם הבודד, לא רק העם, בנפשו ובגופו ממצב נפשי אחד שהוא 'העבדות', בתהליך בניית מצב נפשי וגופני אחר שהוא 'הגאולה והעצמאות' המגיע לסיומו בשמחת חודש אדר – בפורים.

ברכת יום הולדת שמח ללי במלאת לו 9 שנים. לי, הוא ילד כל כך מיוחד וכל אימת שהוא בא אלינו ולוקח איתי 'סיבוב גדול' בקלנועית, אנחנו משוחחים שיח- רעים אמיתי. לי חביבנו, שמח עם הוריך, אחיך ואחיותיך, עם חבריך ועם הכדורגל(!) האהוב עליך. המשך להיות סקרן, חקרן ונסיין וספר לנו על זה. מחכים לך/ם תמיד, רק שתבוא!

ולסיום: על אף "חישוקי" הקורונה, איחולי בריאות לכולכם ותקווה גדולה שנצא לחירות בחג הפסח ונחגוג ב'ליל סדר' משותף!

"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה, זיכרון הוא גם פרספקטיבה.

14.3.20    י"ח אדר תש"פ

פרשת "תצווה" עוסקת בהסדרי עבודת הקודש במשכן ובמעמד הכוהנים ואומר הקב"ה : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". כמובן שעיקר ענין המפרשים עוסק בבגדים, בהדרם, בצבעם באבני החושן שעליהם וכיו"ב. אתייחס לא למילה "תפארת" אלא לצירוף המילים "כבוד ותפארת" שבעיני הם שונים מאוד זה מזה ואף רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב, למרות שהם כתובים כאילו הם זהים. "הכבוד", לטעמי, מבטא את עצמיותו של האדם, פנימיותו, נפשו וגופו, כאביו ושמחתו ומעשיו. ואילו ה"תפארת" מתייחסת לכל מה שמחוץ לגופו, היינו: ללבושו, לדירתו, למכוניתו ובמותגים הצצים כפטריות. הפרשה איננה מתמודדת עם הניגוד שבין שני המושגים ו"בורחת" אל התפארת, התפאורה וההתפארות שבדרך כלל ההמון נמשך אליהם: לעסוק ב"אופנה", בנוצץ, במושך את העין, בבגדים המפוארים והחומרים מהם הם עשויים. הסקרנות הטבעית מוליכה לנראה ולמוחשי. הרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר בבעיות "הכבוד", בעיות הגוף והנפש ןמימוש יכולתו של האדם.  שנאמר: "בשביל תפארת די להתלבש במחלצות, בשביל כבוד, צריך לעבוד!".
להלן תגובת אורי ושגית על ה"שבוע טוב" (417) בו התייחסתי גם ל- "2030":
… "השבוע טוב" שלך היה נושא עליו שוחחנו במשך לא פחות משלוש פגישות לאחר איסוף החומר ממעגלי הדיונים שהתקיימו בקיץ. בזמנו, הצוות התלבט בשאלה האם לעצור את המתווה שהוצג לחברים (בו הודגש כל הזמן הנושא של קבלת החלטות פרקטיות) ולהתעכב על שאלות המהות, העיקרון לפיו אנו חיים, האידאה שלא בטוח שכולם מבינים (או יותר נכון להגיד בטוח שלא כולם מבינים). בסופו של דבר, הוחלט להתקדם במתווה עליו הצהרנו בתחילת התהליך משתי סיבות עיקריות – סיבה ראשונה היא מחשש שנאבד את הציבור שלתחושתנו קצת מאס מדיוני חזון, ויש רצון לקיים הפעם תהליך בו נטפל בנושאים פרקטיים  – שמתייחסים ליום יום, אולי הם יכולים להיות נושאי "ועד בית", אבל בעצם הדיונים עליהם לא נוכל להתחמק משאלות המהות שיעלו בעקבותיהם. כשהתחלנו את התהליך הנוכחי, אחת ההערות ששמענו שוב ושוב הייתה: לא עוד פעם דיבורים ודיוני חזון ללא תכלית. תביאו לנו נושאים למימוש החזון ולקבלת החלטות אופרטיביות לגבי חיינו המשותפים. לפני חמש שנים בערך קיימנו תהליך ענק שבסופו הצהרנו על חזון משותף לכולנו ומטרת ה-2030 הוא ליישם את החזון עליו הסכמנו…"

ולסיום ברכה חמה לנואי – נכדתנו הראשונה  –  ליום הולדתה. הרבה שמחות בגידול הבנות עם איתן, קרין ירון והדודים! אוהבים אותך, כל המשפחה הגדולה שלך ובייחוד אנחנו הסבים ואת יודעת למה.
"שבוע טוב"!

זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה

7.3.20     י"א באדר תש"פ
היום י"א באדר תש"פ. לפני מאה שנה, בי"א באדר תר"פ (1920), התרחש בתל-חי, שבגליל, אירוע ביטחוני קשה: התקפת כנופית ערבים שגבתה שמונה הרוגים. אירוע זה הפך לאחד הקרבות רבי התהילה שידעה ההתיישבות היהודית הקטנה בראשית המאה ה-20, קרב שהפך לסיפור אגדה למסירות, נחישות ואמונה. מאורעות תל-חי היו חלק מפרעות, התנכלויות והתנפלויות של כנופיות ערבים, על מטולה, כפר גלעדי, קבוצת תל-חי, קבוצת חמארה, וגם על כפרי הנוצרים, ועל יחידות הצבא הצרפתי ושאריות הצבא הבריטי. קרב תל-חי שהפך לסמל, הסתיים במות שמונה יהודים שביניהם המנהיג והמפקד יוסף טרומפלדור. שמו הפך למיתוס עם המשפט המיוחס לו: "טוב למות בעד ארצנו", כך ששמע הרופא שטיפל בו, (ויש אומרים שהפטיר קללה ברוסית). תל-חי הוקמה ב- 1916 יחד עם כפר גלעדי במבנה שכלל חצר גדולה ובמרכזה בית שהזכיר מבצר. עם התדרדרות המצב הביטחוני ביישובי  הגליל נתבקש טרומפלדור ע"י ארגון ה"שומר" לעלות ליישובים ולדווח להנהלת הארגון מה מתרחש ומה רצוי להיעשות. הוא הגיע לתל-חי בשלהי 1919 וכעבור זמן קצר מצא שם את מותו. הישוב היהודי בארץ הוכה בהלם. להנצחתו, גדוד העבודה נקרא בשמו וז'בוטינסקי הקים את תנועת בית"ר על שמו. נכתבו לזכרו שירים רבים והגדיל לעשות ברל כצנלסון עם תפילת ה"יזכור" לזכר שמונת הנופלים, שהיא הבסיס לתפילת ה"יזכור" המוקראת ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל עד היום. כולכם מכירים את פסל הארי השואג שהוקם לזכרו ולזכר שבעת חבריו שנפלו אתו ובכל זאת נשאלת השאלה איך המיתוס מתמקד בדמות אחת בלבד, בטרומפלדור, שדרך חייו כמובן הכשירה אותו להיות גיבור אגדה כבר בחייו וגם לאחר מותו. לציון 100 שנים לקרב תל-חי, אספר על שתי הנשים שנהרגו בקרב: דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק. (אני חושב שהן היו שתי הנשים הראשונות בא"י שנפלו בקרב).

שרה דרכלר עלתה לארץ ב- 1913 והיגיעה לתל עדשים בה התגוררו משפחות ה"שומר". שם התבלטה במלחמותיה על זכויות ושוויון לנשים. ממחאתה על עבודת הבישול במטבח הרווקים בישוב, ועד מלחמתה על זכות ההצבעה לנשים בארגון, בו הן היו חברות 'פסיביות' (הייתה להן אפשרות להשתתף באספות אך לא להצביע). דרכלר, כתבו ההיסטוריונים של קרב תל-חי, הייתה זו שבגינה החל הירי בגיזרה וכך היה: חברי הקבוצה, כשראו שהם מותקפים ע"י הכנופיות נתנו למפקד הכנופיה, כאמל אפנדי, להיכנס למתחם ו"לבדוק" אם יש צרפתים במקום. כשנכנס "למבצר" פגש בדרכלר מולו עם אקדח שלוף. הוא ניסה לקחת לה אותו והיא צעקה לטרומפלדור: "אוסיפ, לוקחים לי את האקדח" ואז נפלט כדור שהביא לקרב יריות בכל השטח. היא נהרגה במבצר רק שלושה שבועות אחרי שבאה לתל-חי. טרומפלדור רץ לשער לראות שהוא סגור ובדרך קיבל צרור בבטנו. הוא נלקח לרופא שהורה להעבירו לכפר גלעדי. בדרך אמר מה שאמר ומת. האישה השנייה שרה צ'יזיק עלתה לארץ ב- 1907 כילדה בת עשר ונדדה עם הוריה מסג'רה למושבת כנרת ועד שמשפחתה השתקעה במנחמיה. היא נהרגה מרימון שנזרק למבצר רק יום לאחר שבאה לתל-חי. האם בזיכרון האירוע הייתה אפלייה מגדרית? יש הטוענים שבתקופה ההיא לא היה מדובר כלל באפלייה כזו וכהוכחה הביאו שגם יתר הגברים שמתו בקרב תל-חי נשכחו ויתרה מזו, פסל 'האריה השואג' נחשב כאתר לזכר הנופלים בקרב. הפסל נבנה מ-1928 ועד 1935 ע"י הפסל מלנקוב, אך כבר מאמצע שנות העשרים, נבנה אתר התייחדות, שהנציח את הנופלים. זה היה פסל 'הגליל ושומרותיו' שנעשה ע"י דב גורדון (פסל לא ידוע), בהשראת דמותן של דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק. הממוקם בחדר העליון ב'מבצר' בתל-חי.

בילדותנו, בנעורינו ואפילו בצבא היינו מציינים בגאווה גדולה את י"א באדר כאירוע מכונן בתולדות ההתיישבות בארץ.

"שבוע טוב"!