"שבוע טוב" (169)

עכשיו, כשיום הזיכרון וחגיגות העצמאות מאחורינו, אפשר להתפנות במחשבות לדברים אחרים ואכן, היו כאלה. ראשית, ברכות לליאן ליומולדתה ה – 18. נכדה אהובה שגדלה, שכבר שרים לך: "עוף גוזל"! מה קורה כאן? את לא יכולה להישאר עוד קצת ילדה כזו קטנה, חמה, מחבקת, מספרת ומדברת? מי רודף אחריך, מה רודף? אבל אנחנו תמיד נהיה אתך, מלווים אותךכל כך אוהבים בך… הכל! ומכאן למריאן ובריג'יט, להצגת קב' שחר עם תום שנות חינוכה בשומריה, ל"טרטיף"! בחיי ראיתי אין ספור הצגות סיום במוסד (באחת אפילו השתתפתי) מרובן אני זוכר רק שרובן היו ארוכות,מעיקות ומייגעות לצופים (חשובות מאוד לחניכים המסיימים). הפעם הוצגהבפנינו הצגה יוצאת דופן! ראשית, ההצגה עצמה. (טוב.. מולייר– תנידו בראשכם) איכות המשחק (הפתעה מוחלטת) עבודת הבמאי עם השחקנים, התפאורה, התלבושות, התסרוקות, באמת נפלא ולאפחות חשוב – ההבנה שסוד ההצלחה הוא הקיצור.כבר חלף שבוע ואני עוד רואה מול עיני את מריאן ובריג'יט הנהדרות… ותתפלאו,הן נכדות שלי! גרמתן לנו להרגיש גם אושר וגם גאווה בכן. לצערי, אין לכן זמן לנוח על זרי התהילה, כי בפתח עומדותבחינות הבגרות!     אם אני כבר עוסק בתרבות, וביצירה המקומית, אתייחס לעוד שני אירועים. למחרת שובנו מחו"ל עלינו לפואיה באולם 'מגידו' לראות את התצוגה של סיוםמסלול הגרפיקה והציור. אני מניח שכולכם ראיתם את התצוגה המרהיבה של המסיימים,לכן לא אתייחס לצורה אלא למהות. הופתעתי מאוד לקרוא את הגדרת הנושאים של החניכים, את קלות החשיפה האישית, את הפתיחות כמעט ללא גבולות, את חופש הביטוי שכל אחת ואחד נקטו בו. החשיפה הזו החזירה אותי שנים רבות לאחור שנים בהן אנחנו חונכנו להפנים הכל. כבר בגיל 3 או 5 למדנו שאסור לבכות, ש"הבעיות שלך אינן נוגעות לכל הילדים!", "תתמודד איתן לבד!", אמרו לנו וככה גדלנו. אני לא יודע איזו 'שיטה' טובה יותר כשמתעוררות בעיות בחיים, הפתיחות או הסגירות, מי יעמוד איתן יותר במשברי החיים, בפתרון בעיותיו האישיות וכו'.  יצאתי מהתערוכה בהרגשה שיש כאן תופעה מדהימה המתאימה למציאותשל היום. והעניין האחרון. רעיה לקחה אותי לטקס יום הזיכרון לשואה שנערך בבית הספר מגידו באולם. התלבטתי קצת כי בדרך כלל, החניכים (באירועים בהם נוכחתי) מפיקים המון רעש ושריקות עידוד. זה היה אחד הטקסים היפים, התרבותיים והאמנותיים שנוכחתי בהם בשנים האחרונות. ההקראות, רמת השירה (איזה קולות) הסרט על מסע י"ב לפולין והריקוד של הבנות בסוף (שהם, באובייקטיביות מוחלטת, הייתה הכי הכי) גם התנהגות התלמידים. אירוע רציני ברמה גבוהה, מרגש, ראוי מאוד! אז יש עתיד לשמירת ערכים! אם ככה מסיימים י"ב שנות חינוך.                                                       "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (168)

למה אני לא אוהב את "מכות מצריים"? על כך נדבר, כנראה, רק בשנה הבאה. הפעם על הפרק, בעקבות פרשת "שמיני": "ויאמר משה אל אהרון קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה". במילים אחרות הכוונה היא שיש הבדל בין טרף לכשר. תיאור העגל והאיל פותח את ספר הזואולוגיה המפורט ביותר של העולם בתקופת התנ"ך בארץ ישראל, כי הוא מכיל עשרות בעלי חיים, עופות, דגים, שרצים ורמשים שאכלסו את הארץ כשהם מחולקים לשתי מחלקות בלבד: טהורים וטמאים. הפירוט לפרטים, בתורה, נוגע רק לסוג אחד של החיות אלה האסורים לאכילה – חיות הטרפה!, כדי שבני האדם לא יתבלבלו בין פרה לפרת משה רבנו או בין גמל לגמל-שלמה. ואילו בעלי החיים הכשרים מוזכרים בקבוצות: מפריסי פרסה, מעלי גירה, מכוסי סנפיר וקשקשת וכיו"ב.                 מצאתי שיר של יורם טהר-לב העוסק בנושא ואני מביאו לפניכם כלשונו:
"והרי לפניכם דבר דבור על אופניו / כל בעל חיים שעל יהודי להיזהר מפניו: הגמל השפן העורב הארנב / החולד העכבר הכח והצב / החזיר הנשר הקאת העוזנייה / התנשמת הרחם האיה והדיה /  התחמס הפרס השחף והנץ / הכוס השלך הינשוף על העץ /  החסידה האנפה הדוכיפת העטלף / בת יענה לטאה והחומט החולף / עד כאן – הכול טרף!
אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול / את הארבה והחגב והחרגול!"

אני רוצה לחזור ולספר לכם שוב ושוב, איך כילד, עוד לא בן שש, החלה עבורי המלחמה ההיא והשואה המשפחתית של אמא. וזאת בקטע מסיפור שכתבתי:  …"עליז ושמח התפרצתי לחדר הורי ושמחתי הפכה לתדהמה. נשארתי לעמוד ליד הדלת כשאני רואה שעל המיטה, אמי שוכבת בוכה. פעם ראשונה בחיי שראיתי אדם מבוגר בוכה, הרעידות האלו של הכתפיים, והקולות ששמעתי, היו ללא ספק של בכי, כי ככה גם ילדים בוכים במיטה, עמדתי בדלת, מביט על אמא והבנתי שמשהו נורא קורה, אך לא ידעתי מהו. אבא קם מהכסא, ניגש אלי, סגר את הדלת, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי: "בני, היום התחילה עוד מלחמה, הגרמנים פלשו לפולניה והפציצו במשך שעות ארוכות את ורשה. אתה יודע שלאימא יש משפחה גדולה מאוד שנשארה שם. אמא דואגת להם מאוד מאוד ובגלל זה היא כל כך בוכה. אני מבקש אותך שלא תרגיז אותה היום, שתהיה שקט וחביב, זו תהיה העזרה שלך!". כך התוודעתי למלחמת העולם השנייה וחלפו חדשים ואפילו כמה שנים עד שהבנו שאפסה התקווה, שכל משפחתה הגדולה של אמא הושמדה בשואה, למעט קרולינה, שזה כבר סיפור אחר. במשך השנים קראתי הרבה מאוד ספרים ושירים על השואה, אבל אף אחד מהם לא האפיל על זיכרוני מהרגע ההוא, בו ראיתי את אמא בוכה על מיטתה.
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (167)

חג הפסח עומד על רביעיות: ארבע כוסות, ארבע קושיות, ארבעה בנים (תם, חכם, רשע ושאינו יודע לשאול) וגם אני אעסוק בארבע הערות: א. ליל הסדר. אין לנו חג לאומי כמו פסח. באותה שעה, שעת כניסת החג, בכל העולם יושבים יהודים וקוראים בהגדה. נשכחים חיי היומיום וכ ו ל ם עוסקים בנושא המשותף יציאת מצריים, יציאה מעבדות לחירות. זה לילה לאומי-יהודי כל כך מיוחד, שאפילו משה רבנו מחולל האירוע, לא מוזכר בהגדה אלא רק כלל עם ישראל. הסיפור הזה מאחד את כולנו. עם השנים נוספו גיוונים שונים לחג, הגדות שונות מתוספות אקטואליות ועד הגדות היתוליות. בליל הסדר השנה, היה, לדעתי, חובה להזכיר את ה-  4.4.48, את ליל הסדר המיוחד שנערך במהלך הקרבות על משמר העמק במלחמת העצמאות, אבל על כך, לא נאמרה אף מילה, למרות שהוא מאוד שלנו, של כולנו ושיש סמיכות תאריכים! ההיבט הלאומי, הציבורי, המקומי נמוג מול שני אירועים פרטיים, שהודגשו, שאין לציבור המסב לחג (780 נפש) עניין לציין אותם בטקס והם עדיין לא הוכנסו רשמית להגדה: יום הנישואים של אב הסדר, ויום הולדתו של הטבח. אלו דברים שגם אם היו במסגרת הגדה היתולית, מקומם לא שם. וכמובן, סבל מהרעש והזמזום שאין לנו שליטה עליו אך מרחיק אנשים מה'סדר' הקיבוצי. גילוי נאות: במשך 15 שנה (תשל"ז 1977 – תשנ"ב  1992)כיהנתי כאב הסדר בסדרים בסדרי גודל של 1200-1400 משתתפים צפופים. הכנסתי בו שינויים לא מעטים- קיצור הסדר מ3 שעות לשעה וחצי, הוצאתי קטעים הקשורים לשואה שהמקום לקראם הוא  ביום השואה (החל שבועיים אח"כ) וכן קטעים הקשורים ליום העצמאות (החל שלושה שבועות אחרי זה), הורדת גיל המשתתפים לילדי הגנים, (בלינה המשותפת) שינוי בחלוקת הסעודה ועוד. בכל שינוי שערכתי הקפדתי תמיד שהרעיון הלאומי הכללי, העובר לאורכו של הסדר יישמר. אולי משום כך, התוספות לחבר'ה היו מיותרות בעיני.

ב. לפני מספר שבועות עסקנו בפרשת השבוע  "משפטים" ובה דיברנו על 53 החוקים הכתובים בפרשה והתייחסתי במיוחד ליחס לגר, לאלמנה, לחלש והאחר והנה אני פותח את דף לחבר ובו כתוב על הסדרי נסיעה מיוחדים ל"חברים שאין להם רישיון נהיגה, או חברים מבוגרים המתקשים בנהיגה וזקוקים להסעות למגוון יעדים וצרכים" חשבתי שהנה מעלים סוגיה חברתית של שכבה מצומצמת נזקקת, חסרת יכולת ניוד ונותנים לה פתרון קיבוצי הולם אך הפתרון המוצע אומר שהם ישלמו עבור הנסיעה לענף (לחבר) שמסיע אותם את שעות עבודתו 45 ש"ח לשעה. או מונית יקבלו מסובסדת ב400 ש"ח שתסובסד רק ב – 108 ₪. קראתי ולא האמנתי. כמובן שדיברתי עם ירון שבדרך כלל השקפותיו (הידועות לי) קרובות לשלי בנושא הקיבוץ ונשארתי עם השאלה איך במקום להיות נדיבים לקבוצה קטנה זו, בגלל חוסר יכולתה, עליה יהיה לשלם לנהג/חבר תשלום עבור עבודתו. איפה הערבות ההדדית? העזרה ההדדית? כאן מקומה כשקיימת קבוצה חלשה, אבל אנחנו כבר מביטים על "קיבוץ רחוק", איפה המזכירים? איפה המזכירות שמאשרת פתרון כזה? אני לא יודע אם נעשה ניסיון רציני כלשהו לחפש, למשל, מתנדבי-הסעה למשכי זמן של שעתיים עד ארבע, ולנוסעים ליותר זמן, לסבסד את המונית כאילו הנסיעה היא ברכב הקיבוץ. אלי, למשל, לא פנו. ניקח אותנו לדוגמה: מישהו מסיע אותנו לתימור ל8 שעות אנחנו נשלם על הנסיעה כפי שכולם משלמים ק"מטרז' ושעות המתנה ונוסיף 360 ₪ עבור המסיע. אני כבר רואה איך מחר מכילים את השיטה על נסיעות בריאות (דוגמת המופרטים) וכן הלאה. למה לא? זו תמיד תהיה אותה שכבה של הזקנים החלשים שאינם תורמים כבר, וזקוקים לעזרה  אמרתי לירון שאני בהחלט שוקל לערער על כך. ובכלל… כדאי להחזיר את ו. קשישים, שבוטלה שרירותית, היא תעשה את המלאכה יותר טוב מכל מוסד אחר! ואישית… אני יודע שבין כולכם, תמיד יימצא מי שיסיע אותנו.

ג. "הדף לחבר" מוגש בהתמדה מדי שבוע החל מ – 1963-4. הייתי שותף לכתיבתו למעלה מעשר שנים בארבע קדנציות של מזכיר, "הדף"הוגדר מלכתחילה כדף אינפורמטיבי בלבד, הצורך בו נולד כדי לשקף לחברים בקיבוץ הגדל והרב דורי (3 דורות) מה קורה בקיבוץ, במזכירות בוועדות וכד' כשכל ההגיגים ותמיד יש כאלה, הקיימים בלב עורכיו מקומם לא שם אלא בעלון הקיבוץ. הדף נשאר "יבש וקר". והנה, לאחרונה מלווים אותו הגיגים, אמרות והשבוע כבר שיר שלם (יפה!) האם הדף הפך כלי ביטוי של עורכיו? לדעתי, הדף צריך להישאר כפי שהוגדר למסירת מידע שקוף בלבד כפי שהוגדר יעודו.

ד. כל זה היה בשישבת אחד, האחרון. אבל היה גם משהו טוב ויפה והוא המגזין השבועי. בו התייחסו לסדר של 48' בו נראו תמונות אביב וחג, ריקוד חמוד של נואי וחברותיה כילדות ביער הפורח. מגזין של שירה, של התעלות על היומיום. ממש יופי!

האמת, שבכלל התכוונתי לכתוב למה אני לא אוהב את 'עשר המכות' בהגדה.                                                               "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (166)

חזרנו מהטיול בקובה וקוסטה ריקה ולא אלאה אתכם בתיאורי המקומות והמראות בהם היינו. למי יש סבלנות היום לשמוע דו"ח מנסיעה לחו"ל שתהיה האקזוטית ביותר. אבל לא אוכל להימנע מלתאר לכם מוחשית ממש, את פסגת הטיול שהיא ה"קנופי" (באינדיאנית: צמרות העצים) שהוא גלישה באומגה לאורך כ – 2.5 אולי 3 ק"מ מעל צמרות העצים בשמונה תחנות. בעצם, כל מה שאתאר במילים ייראה מגוחך מול שלל המראות, הרגשות, האדרנלין והקושי ולכן אסתפק בתמונות המוכיחות שבאמת עשינו זאת.

תמונות חג הקבוץ00029

השנה, לאחר מספר שנים, שוב נסב לליל הסדר בחדר האוכל בסדר הקיבוצי, שוב נסב על ההגדה הקיבוצית ושירי הפסח שאנחנו אוהבים ושוב ניזכר בהורינו ושוב נהרהר באמירה בכל דור ודור חייב אדם לראותו כאילו הוא יצא ממצריים.

"… זה קורה שנה אחרי שנה בהיכנסי לאולם הגדול המסודר להפליא. אני בא עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרוענו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו יחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש בדיוק את פשר הרהורי. לו הייתה יושבת לידי ולא במרחק כמה כסאות – כשבנינו הילדים והנכדים –  לבטח הייתה זוכה לחיבוק חם. (קטע מסיפור) אני מאוד אוהב את ליל הסדר ואני מאחל לכם, לכולכם: "חג שמח"!

"שבוע טוב"!