חודש: דצמבר 2020

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.1.21   י"ח טבת תשפ"א    (שנה עשירית)

כידוע לכם, אין לי ול – 1.1. דבר, אני נמנה על 'נאמני הבית' של א' תשרי,  ברכות לירון המבשר לנו כמו סילבסטר המנוח, שמתחילה שנה אזרחית חדשה! ויום הולדת עם שנה חדשה תמיד נותן הרבה תקוה וזה גם הזמן הנכון לבטא את כל המחשבות החיוביות וכל האיחולים שאנחנו מאחלים לעצמנו, לחברינו, למכרינו לשנה חדשה המכוונים גם לירון. נאחל לירון בריאות, שמחה ואושר במשפחתו המתרחבת ובמשפחה הגדולה שלנו. 

פרשת השבוע "וייגש" מתארת, בין השאר, את המפגש בין יוסף ואחיו. לגבי אישית, זו הפרשה הכי מרגשת. היא עוסקת בשני נושאים עיקריים: 1. הסליחה. 2. המשפחה.                                                          
ונתחיל מהתחלה. יוסף היה הבן האהוב על יעקב אביו. הוא היה הבן האחד עשרה אבל הבכור מאשתו האהובה רחל. כתונת הפסים הפכה לסמל לכל ההעדפות שנתן יעקב ליוסף ולכן אחיו קנאו בו ואחר כך שנאו אותו וחיפשו הזדמנות לפרוע את החשבון עמו. כשמתחילים חשבונות במשפחה – זה נגמר לא טוב. אתם מכירים את הסיפור. יעקב שלח את יוסף להביא לאחיו הרועים הרחק מן הבית את ארוחתם. האחים ראו בכך הזדמנות להפטר ממנו, ראובן הבכור התנגד למזימה ויהודה הציע אפשרות אחרת, כתוצאה מכך רק הושלך לבור ונמכר לעוברי אורח שהביאוהו למצריים. שם נמכר כעבד לבית פוטיפר שר הטבחים. וכשאשת פוטיפר חשקה בו והוא סירב לה, האשימה אותו בניסיון לאונס והוא הושלך לבית הסוהר. שם פגש את שר האופים ושר המשקים ופתר את חלומותיהם ונסללה דרכו לפתור את חלומות פרעה ולהתמנות לאחראי על מחסני המזון בכל מצריים. יוסף איבד את חירותו לשלוש עשרה שנה מן הרגע שנמכר ועד שהתמנה למשנה למלך. כשבארץ היה רעב כבד, הגיעו עשרת אחיו הגדולים של יוסף מצריימה לשבור את רעבונם. כשנפגשו עם 'הממונה' האחראי- נפל דבר. הם לא הכירו את יוסף אבל הוא הכיר אותם. בדרך כלל האדם הנפגע- הפגוע, כועס ומבקש נקמה. אני מניח שיותר מפעם אחת הרהר יוסף לעצמו, שהנה נקרית לו ההזדמנות לנקום באחיו ולחסלם. וגם לא היה לו כל קושי ליישם את מחשבותיו. אבל יוסף סלח. הוא לא אמר זאת במפורש אלא אמר רק "שלא יצטערו", כי בזכות מעשם הגיע לכהונתו הנוכחית. הוא סלח להם אחרי פגישות אחדות עם כולם וביחידות עם יהודה. הסיבה לסליחתו היא, לדעתי, המשפחה. ליוסף הייתה משפחה גדולה מאוד. היו לו עשרה חצאי אחים ואחות מאבא יעקב משלוש אמהות שונות ועוד אח אחד מאותה אם. מה זה משפחה? קשר דם, כמובן, גנים? דמיון? אהבה תמידית? רגשות? אחווה? ויתור? הבנה? קנאה? ריבים? יריבות? סליחות? פשרות? תמיכה? ערבות? שותפות גורל?…  הכל, בכל, מכל!!! זו מערכת יחסים זורמת בגלים מעלה, מטה, ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, בהרמוניה, בעיני, מופלאה. כי משהו עמוק, בסיסי, מצוי שם. תארו לעצמכם, לא מה קורה שיש לך אח או שניים , שיש לך אחד עשרה אחים ואחות. הכול התרחש במשפחת יעקב. ועם כל המטען הכבד הזה …  יוסף החליט למחוק את עשרים שנות הנתק ממשפחתו. וכנראה שהיה גם אדם רגיש ורגשן. מרגש מאוד הרגע בו נפל על צוואר אחיו ממרר בבכי. בבכי גדול פגש את בנימין אחיו הקטן, מרגשת ורווית דמעות הייתה פגישתו עם אבא יעקב, שכאב שמע את "טרוף טורף יוסף". וכל חייו התנהל עם תקווה שאולי… יוסף חי. כמו אבא של חייל נעדר מקרב, כאדם שהספקות הן לחם חוקו, כאדם המחפש בכל צעד את מה שאבד לו ולא נמצא עדיין. והנה, כעבור עשרים שנה שוב פוגש את בנו הנעדר זמן רב כל כך. (לכן בפגישה האישית עם פרעה אומר יעקב: "מעט ורעים היו שני חיי"). יוסף סלח והיפגיש את אחיו עם פרעה כדי לקבל את אישורו לחיות בארץ גושן. כל עשרים השנים הללו יוסף לא שוכח מאיפה בא. המשפחה המאוחדת עמדה במרכז מחשבותיו. וכך, אחרי הריב, הנתק, הניכור רב השנים, נפגשים, משלימים, מתחבקים, בוכים וממשיכים ביחד.
זה המבחן והכוח של משפחה.

"שבע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה- זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.12.20   י"א טבת תשפ"א          (שנה עשירית)

פרשת השבוע "מקץ" מספרת, בין השאר, על שני החלומות של פרעה. על הפרות השמנות והרזות ועל השיבולים הטובות והשדופות. תיאור החלומות ובעיקר פתרונם ע"י יוסף, פתח קריירה מטיאורית שלו. יוסף הסביר למלך, ששבע הפרות השמנות הן שבע שנות שפע שיבואו על מצריים ושבע הפרות הרזות מבשרות רעב. הפתרון הוא לאגור מזון, לחסוך בשנות השפע, שיוותר גם בשנות הרעב. פרעה התרשם כל כך מיוסף שמינה אותו מיד לאחראי על כל מאגרי המזון של מצרים. אבל אני רוצה להתייחס דווקא להפטרה של אותה פרשה ההפטרה עוסקת בסיפור הידוע  הקרוי "משפט שלמה". ראשית מהי הפטרה? הפטרה מקורה אצל חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד שפירושה: "דברי סיום המשלימים ומסיימים את קריאת פרשת השבוע". את ההפטרה קורא המפטיר בשבתות, בחגים ומועדים.    קטעי ההפטרה הם לקט מדברי הנביאים. לכל פרשה יש את ההפטרה שלה והקטע שאותו קוראים, קשור לתוכן הפרשה. ההפטרה השבוע היא מתוך "מלכים א'", פרק ג'. והיא יוצרת השוואה בין חלומות פרעה הבלתי מובנים, שנפתרו ע"י יוסף לבין שלמה המלך המכריע בחכמתו כי רבה, בין האם האמיתית לאם המזויפת.

בשבוע שעבר בעת הצעידה היומית שלי, חלף על פני חבר עם כלבו, שנקלט לפני כמה שנים בעקבות נישואיו לאחת מבנותינו. התבוננתי בו וחלפה בראשי המחשבה האם ה'נקלטים' בקיבוצנו הצטרפו אלינו מחישובי תועלת, במילים אחרות בגלל תנאי חיינו הטובים והנוחים או שהם הצטרפו לקיבוץ כי גם הם רוצים להמשיך לקיים כאן חברה שערכיה הם שוויון ערך האדם, שוויון ערך העבודה, עזרה הדדית, ערבות הדדית ברמה גבוהה מאוד, בעלות משותפת על אמצעי הייצור וניהול עצמי?

 מצד שני שאלתי את עצמי האם אנחנו החברים הוותיקים גאים על שהננו היום חברי קיבוץ? האם איננו חשים שהעקרונות שהובילו אותנו כל חיינו בקיבוץ כבר אינם כאלה? אין לי תשובות חד משמעיות אז אומר: צריך לשמור, על מה שקראנו בעבר: על "רוח משמר העמק" והיא, לדעתי, מונחת בעקרונות היסוד שלנו.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
19.12.20   ד' טבת תשפ"א   (שנה עשירית)
חמישה זוגות היו קיימים ברשימת "ראשי החכמים" בתקופת בית שני. תקופת הזוגות נמשכה כ- 200 שנה, תקופה בה ההנהגה הרוחנית של העם הורכבה משני חכמים שכיהנו במשותף. אחד כנשיא הסנהדרין והשני כאב בית הדין של הסנהדרין. הזוג האחרון היו הלל ושמאי שאחת הפלוגתות ביניהן הייתה כיצד מדליקים את החנוכייה. ונחזור לחג החנוכה. הלל גרס שתחילה יש להדליק נר אחד ומדי יום להוסיף נר עד שמונה נרות. שמאי לעומתו טען שיש להתחיל עם שמונה נרות ולהפחית כל יום נר עד שמגיעים לאחד. שני נוהגים אלה של הדלקת הנרות מייצגים שתי השקפות עולם שונות. גירסת בית שמאי טוענת שהעולם נברא שלם ומושלם ומכאן ואילך רק "הולך ופוחת הדור". מתכוון לומר שהאדם נולד עם מלוא הפוטנציאל שלו וכל החיים פרושים לפניו כדי למצותם, אבל כל יום שעובר מקרב אותו לקיצו ומהווה תזכורת למה שלא יספיק עוד. וכך גם נגזר על החנוכייה שעליה להיות מודלקת בתחילה במלוא הדרה ולאט-לאט עם הימים מאבדת את אורה כמו האדם המאבד את יכולותיו עם הזמן.                                              
גירסתו של בית הלל היא שונה והיא אופטימית יותר. הוא אומר שיש להתחיל בקטן, בנר אחד וככל שמתקדמים בחיים יהיה יותר אור. כל דבר  שאנו לומדים וכל מעשה שאנו עושים, מעצים אותנו ומגדיל את אורנו בבחינת ניצחון 'האור על החושך' ולכן יש לסיים באור גדול, בחנוכייה מלאה.                                               
כידוע, גירסת הלל התקבלה להלכה וכך אנו נוהגים מדי שנה.

סיפרתי לכם שאנחנו מכינים סרטון על תולדות הארכיאולוגיה במשמר העמק. תוך כדי העבודה נתקלתי בסיפור על משפחה מיוחדת שחיה בינינו  כמה שנים בשנות ה-50 במאה ה-20.  קראו לו צ'פמן. הסיבה העיקרית לציון שמו בסרט היא שלאחר שעזב, הצריף שלו נמסר לאכסון אוסף העתיקות. אבל סיפורו הוא מיוחד. צ'פמן ואשתו הגיעו אלינו באופן קצת מוזר, דרך ספריית פועלים. ואיך? צ'פמן, אוסטרלי במוצאו, היה כומר אוונגליסטי שעבד ככומר מפיץ תורת הנצרות בסין במשך עשר שנים. וחיפש מקום ואתגר להמשך חייו. ידידו הטוב לאודרמילק, מומחה אמריקאי לשימור קרקע שעבד בארץ, סיפר לו שהוציא ספר בעברית ב'ספריית פועלים' שהוא בית הוצאה סוציאליסטי. ומשם הפנו אותו לקיבוץ טוב! למשמר העמק. הוא ואשתו הקטנה הביאו אתם צריף למגורים שמיקמו אותו ליד 'צריף הקצינים', וטיפחו גינת נוי מיוחדת שקרא לה "גינת לאודרמילק" הוא עבד בהדרכה בתנועת הנוער הערבית בנצרת. היה מסתובב בקיבוץ בתלבושת של הצופים. אהב את החברים והיה חביב עליהם. כמו שבא כך הלך. השאיר כאן את צריפו ונסע לאנגליה שם נפטר אחרי כמה שנים. לאחר מלחמת ששת הימים, אשתו שלחה לקיבוץ ספר שכתב וביקשה שיוציאו אותו ב'ספריית פועלים' כמו לחברו לאודרמילק וכמובן שצירפה את הסכום המיועד למטרה נעלה זו. בקשתה לא מולאה אך לא מצאתי בשום מקום מה היה גורלו של הכסף.                                                                                      
סתם סיפור על איש נחמד ותמוה.

"שבוע טוב"!      

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.12.20    כ"ו כסלו תשפ"א    (שנה עשירית)

באחד השיעורים לפני היציאה לחופשת סמסטר ממנה לא שבנו בגין הקורונה הרצה הר' צבי על חג חנוכה, ובכך פתח: " שבעה שמות לחג החנוכה, ארבע סיבות לחוג אותו וששה סמלים לו. ואלו הם":  שם החג בא כנראה מ'חנוכת המזבח' או 'חנוכת המקדש', כמה פרטים: שבעה שמות לחג והם: 1. חנוכה 2. חג האורים  3. חג הגבורה 4. חג האור 5. חג הניסים 6. חג המכבים 7.  חג החורף היהודי.   ארבע סיבות לחוג את חג החנוכה: 1. ניצחון היהודים על היוונים 2. טהרת המקדש וחנוכת המזבח 3. נס פך השמן 4. חלופה לחג סוכות שלא נחגג. ששה סמלים לחג החנוכה והם: 1. חנוכיה 2. נר 3. כד שמן 4. לביבות 5. סופגניות 6. סביבונים.  "תערבבו את כל אלה היטב עם ילדיכם, אספו את משפחתכם והזמינו את שכינכם והרי לכם חג חנוכה שמח" אמר.

פרשת השבוע היא "וישלח" ובה מסופר על הפגישה בין יעקב ועשו בדרכו חזרה לארץ. יעקב כבר אינו יעקב כי אם ישראל, לאחר שנאבק כל הלילה עם איש האלוהים שאמר לו: "לא יעקב ייקרא שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". בהקשר לכך נזכרתי בסיפור שסיפר לי אבא בילדותי ומאוד נהנה ממנו: " שני ילדים הלכו בדרך, ישראל ושלום והדרך קשה מאוד. לפתע פנה שלום לישראל ואמר לו: "אתה חייב לקחת אותי על הכתפיים" וישראל שאל: "מה פתאום"? אמר לו: "כתוב בתנ"ך שלום על ישראל'! ישראל שמע שכך כתוב בתנ"ך ומיד הרים את שלום על כתפיו. אחרי כמה צעדים עצר וזרק את שלום על הארץ. קפץ שלום וצעק: "איך אתה עושה דבר כזה הרי כתוב בתנ"ך שלום על ישראל!" נכון, ענה לו ישראל ברצינות רבה: " נזכרתי שכתוב גם: "ונתתי שלום בארץ!" מסיפור זה אבא צחק, אני חייכתי ואתם אפילו לא מגחכים לזה קוראים "פער דורות".

ברכה ואיחולי הצלחה להדר במקום עבודתו החדש.                                            
בחלומי, סבא שלי, פרשן התנ"ך ומשורר, שמואל לייב גורדון, המכונה של"ג אומר לי: "איני מכיר אותך נכדי, רק את שמך הספקתי להעניק לך, וודאי שלא את ניני הדר אך איני יכול שלא לציין ולהתגאות ברצף הדורות שלנו שעיסוקו בתרבות, במורשת, בחג, להיטיב לבני האדם את חייהם ולהעשירם. בחרת בעיסוק המתעלה על חיי היומיום השוטפים. לכך חינכתי את בני, בן עמי סבך,  שכל כך שמחתי לראותו תופס מקום נכבד ביצירת תרבות עברית חדשה של החלוצים בקיבוצים, בארץ ישראל. אחל לו בשמי ובשם סבתא-רבתה מלכה, הרבה סיפוק בעבודתו, כי אין זו מלאכה פשוטה.                                                   
כשסבי נמוג בחלום הופיע אבא, ואמר לי: "אמנם ראיתי אותו, את נכדי, רק עד גיל 5-6, אבל התרגשתי מאוד כששמעתי שהועיד את עצמו לעסוק בתורת התרבות. לא כמקובל בקיבוץ כמילוי תפקיד לזמן מוגבל, אלא כדרך חיים. ברכהו בשמי ובשם סבתא הלה, שירבה דעת, שיעמיק במלאכתו ושלא ישכח שהוא עוסק במלאכה נעלה להביא עוד אור לחיי היומיום השוטפים והקשים, לפעמים.    
ואחרי סבא ואבא לא נותר לנו, הוריך, אלא להוסיף את ברכתנו שלנו. כל מה שאמרו לך זקני, מקובל עלינו מאוד אנחנו נוסיף לכך את רגשותינו, את התרגשותנו על שידעת וגם יגעת למצוא את התחום שאתה רוצה בו, אנחנו גאים בך על הדרך בה הלכת מהעבודה בבקר, בתמה ובתרבות המקומית שלנו. אנחנו בטוחים  בהצלחתך. אנחנו יודעים שלא תשכח מהיכן באת. ושאתה ממשיך בדרך של שלושה דורות! כל עוד נוכל, נהיה תמיד לצדך באהבה גדולה!  "עלה והצלח!"                
ושתי השגות לפני סיום: 1. תמה הסדרה "שעת נעילה" ודבר אחד אני יודע שהיא הגבירה מאוד את ההתענינות במורשת הקרב שלנו והעלתה לדור ש'לא ידע' סיפורים שלא סופרו ובזה חשיבותה. מעניין – האם ואיך בשנת 4000, תיזכר מורשת מלחמת יום הכיפורים, כפי שהיום אנו מספרים על מלחמות המכבים.  2.  שמחתי מאוד למכירת 50% מ"בית"ר ירושלים" לדובאים. הצטערתי צער רב שזו לא הייתה "מכבי נתניה". 

"שבוע טוב"!     

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.12.20   י"ט כסלו                   (שנה עשירית)

                                     ההפגנה

1. מסביב לכיכר זורם העם הנסער,  /  מכל כנפי הארץ, מעיר ומכפר.                  
   כתף אל כתף, איש אל איש ניגש  /  להציל הכבוד שהוכפש.                       
   התמלאה הכיכר וכל הרחובות     /  והעם מסתער באלפים ורבבות.            
   כוח אדיר, כוחו של עם נעלב   /  שלפתע התערער אמון במנהיגיו.
2. ראש ממשלה ורמטכ"לים לשעבר  /  מוקעים בחוצפה מעל כל כיכר 
   שנאה עיוורת מתאמצים להבעיר  /  ואת האמת הנוראה להסתיר.  
   מלבים התפרקות בזדון   /   מפחד איבוד השלטון.                         
   וממול האופוזיציה בחוסר אונות  /  ניצבת בעמדה של התגוננות    
   מביטה בדאגה על הרס העם והמדינה /  מצפה להזדמנות מעבר לפינה

משני קטעים אלה ניתן להבין מה הן דעותי בקשר למצבנו הפוליטי שהוא חסר אופק אמיתי, מאכזב ומתקרב לנקודת ייאוש. שני הקטעים המצוטטים לא נכתבו היום הם נכתבו ב- 1982 אחרי מלחמת לבנון הראשונה וכתבה אותם פייגה הרצק, משוררת – מורה, שעלתה לארץ מפולין ב- 1941 לקיבוץ "גבעת המעפילים" המוכר יותר בשמו "ניצנים". פשוט מדהים כמה מילותיה נכונות להיום, כאילו לא חלפו שלושים ושמונה שנים.  

קיבלתי כמה תגובות על מה שכתבתי בעקבות ה"מנשר" הארוך שפורסם על מה הקיבוץ או החבר מחויב כספית. נדמה לי שלא הובנתי כהלכה. הטיעון אינו בנושא הכספי אלא בחוסר דיון ציבורי רחב ומחליט! מה שקראנו לו בעבר שיחת קיבוץ! הרי לא ייתכן (אולי כבר כן) ש6-7-8 חברי ועדת שירותים בלבד, ויהיו הנבונים ביותר, יחליטו החלטות מחייבות מי ישלם! לתפיסתי, הם יכולים רק להמליץ על כך לשיחה/אספה להחלטה, כי היא בלבד מקור הסמכות. או (2) שצוות הבניין, (כ- 10 חברים ) מחליט ומפרסם על הדירות החדשות שתיבננה שתהיינה בגודל של 187 מ"ר כשהיום ההחלטה היא על 145-150 מ"ר לדירה. הם מפרסמים ב"דף" וזהו. "תורה מסיני"!, למרות שקיימת החלטה (שאני הבאתי לשיחה בזמנו) שעל שינוי גודל הדירות יוחלט בשיחת הקיבוץ כדי למנוע מצב שיתר השיכונים בחצרנו יהפכו ל'שיכוני ביניים. שתי הדוגמאות האלה באות להדגיש את הצורך בדיון רחב ובקבלת החלטות של כלל הציבור! וזה עושים בשיחת הקיבוץ ה"פושטת רגל" גם בגלל סוג הנושאים המובאים בפניה. וכשאין לך אפשרות להשפיע, שמביאים דברים מסוכמים לאישור, למה בכלל להשתתף בה? ולמי שרוצה קיבוץ כדאי שיאמץ את השקפתי וילחם עליה.

עוד פרק ועוד התרגשות בצפייה בסדרה "שעת נעילה" והפעם דווקא דברי ביקורת: לא מובן לי למה שילבו/צירפו לסדרה את פרשת "הפנתרים השחורים". אני לא זוכר שבמלחמה ההיא, התעוררה ולו בשמץ השאלה העדתית יוצאי המזרח מול יוצאי המערב. הייתה הרמוניה מלאה, חברות קרובה. מלחמה כידוע מאוד מקרבת ויוצרת הזדהות ואחווה בין החיילים, מעל כל הבעיות הקיימות בחיים האזרחיים. אני לא זוכר ולו פעם אחת ש"הם" דיברו ביניהם בערבית, למשל, כדי שלא נבין או להדגיש ייחודיות. ועניין נוסף מהקטע הקודם בסדרה, הוא תיאור הקיבוצניקים המוצגים כמתנשאים, שכל מה שמעניין אותם זה רק מה קורה לקיבוץ שלהם. אצלנו בגדוד היו הרבה קיבוצניקים ומהרבה קיבוצים. מהסמג"ד ועד אחרון הנהגים ואני לא מעלה בזיכרוני ולו פעם אחת, שנתקלתי באיזו התנהלות "כיתתית" ייחודית. ודווקא אין לי טענות על התוספות הבדויות בסדרה כמו השיחה הנעימה, ממש שיח החברים בעת הבריחה ממוצב החרמון בין הבורח ההיסטרי לבין החייל הסורי בו נתקל בעת הבריחה או כמו הסיפור על הטייס שנפל בשבי וחיילי צה"ל  שחררו אותו מהסורים ואחר כך מת בידיהם, כאשר הוא בעצם חי עד היום הזה. אך אני ממשיך להישאב ולצפות בה. השבוע, נואי הצטרפה והציעה שנערוך את הסיור שאוריקי ביקשה לכל הנכדים הגדולים. הבקשה הזו, מעידה שהדור הצעיר מתעניין במה שהיה בקרבות ברמת הגולן במלחמת יום הכפורים ושימחה אותי מאוד.

אחרון חביב, ברכות לאיתן ליום הולדתו מכל הלב שבאמת תדע רק אושר ושמחה עם נואי, תומר ויהלי. סיפוק והנאה בעבודתך ושתמיד תדע כמה שאנחנו שמחים שאתה אתנו! 

"שבוע טוב"!