"שבוע טוב" (418)

"זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה – זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

29.2.20   ד' אדר תש"פ

לנואי ואיתן ההורים

ולתומר האחות:

ברכת 'מזל טוב' ענקית מכולנו להולדת יהלי!

הוצפנו באושר כשנולדו ילדינו

עלינו בדרגת האושר בהולדת הנכדים/ות

ועלינו לצמרת האושר עם הנינות.

אשרינו שזכינו!

 

פרשת השבוע, פרשת 'משפטים', עוסקת במשמעות המעשית של פרטי החוקים שניתנו בעשרת הדיברות. אתייחס לסוגיה ספרותית בהרצאה מרתקת ששמעתי מפי יונתן זקס. לדבריו, ספר 'שמות' שעד פרשה זו הוא סיפור הרפתקאות אדיר, דרמה סוחפת ובה: העבדות במצריים, עשר המכות, סרבנות פרעה, יציאת מצריים, קריעת ים סוף, המסע להר סיני, קבלת התורה ועשר המכות. לפתע נקטעת זרימת העלילה ונכנסים לסאגה משפטית שהיא מבחינה ספרותית, שונה מאוד. אנחנו עוסקים במגוון נושאים  כמו דיני נזיקין, חירות ועבדות, שמירה על רכוש, סדרי דין ו'שבתות ומועדים'. למה המחבר מפסיק את זרימת העלילה, את דרמת עגל הזהב (הבאה בתור בעלילה). באמת למה? זכורה לי תשובתו שאמר: "מדובר בעיצוב מנהיגות ומנהיג, בכל תחום: חברתי, כלכלי או רוחני צריך שתהיה לו היכולת לחבר בין החזון הגדול לפרטים הקטנים ולהכיר אותם"! וסיים: "בלי חזון, הפרטים מייגעים". ולכן, כדי לתת תוקף להשקפה זו, הכניס המחבר, בלב תיאור העלילות של ספר "שמות", פרק המוקדש כולו לפרטים הקטנים והקובעים.

בשבוע שעבר קראתי על סגירה סופית של העיתון "במחנה" ביטאון צ.ה.ל מזה 86 שנה (נוסד ב-1934) ובאותה נשימה, עוד פעם על הכוונות לסגירת "גלי צ.ה.ל". יש האומרים "שמהלהקות הצבאיות ועד "במחנה" בזה אחר זה נסגרים המוסדות שהפכו את צ.ה.ל למפעל היסטורי תרבותי ענק, ששיקף את המהפך שהביאה הציונות לעם ישראל". כמובן שהסגירה היא בנימוק, שצריך לקצץ בכל מה שאינו יורה!  צה"ל מהיווסדו לא היה רק צבא, הוא היה מפעל היסטורי/ תרבותי שהביא את המהפך של התנועה הציונית על כל עם ישראל הייתה לו השפעה על הכלכלה, על המחשבה, על בניית מדינה מודרנית. את כל אלה ליוו הבטאונים "במחנה", "במחנה נח"ל", "במחנה גדנע", "בטאון חיל האוויר" ועוד. אפשר לומר שהם היו חלק מהמעטפת שעטפה את הדור הצעיר, שהירבה אהבה למדינה ולצבאה בהרבה תום והרבה הזדהות. אנשים בעיקר צעירים נחשפו, למשל, לנח"ל המקים היאחזויות שקבעו את גבולות המדינה והצטרפו לשורותיו. ב"מחנה גדנע" לימדו בהתלהבות איך להכין את הנוער לצבא, בצעדות ארבעת הימים ובטיולים ברחבי הארץ ואפילו בארגון חידון התנ"ך לנוער. "במחנה" הביא לנו סיפורי הווי וסיפורי מלחמות ופעילות מבצעית. (רק כתב 'במחנה' וצלם היו עם הצנחנים בצניחה במיתלה במבצע קדש) למדנו מהשבועון מה מתרחש ביחידות השונות והוא היה הקשר בין האזרח והצבא בארץ ובחו"ל. תפקיד לא פחות חשוב ואולי יותר בקשר בין האזרחים והצבא היו הלהקות הצבאיות, שמאז שרפול סגר אותן לפני 40+ שנה לא חזרו למעמדן הציבורי. כשדובר צ.ה.ל נשאל על סגירת "במחנה" השיב: "את כלי התקשורת המודפסים מחליפות הרשתות". ואני, שאיני אמון על יתרונות  הרשתות החברתיות מול התקשורת המודפסת, אך רואה קשר חזק בין הרשתות לאי קריאת ספרים והיעלמות תרבות שיח הדיבור, פשוט לא יודע מספיק כדי להבין את המהלך הזה, אני גדלתי על האותיות המספרות. התקשרתי לחבר וסיפרתי לו על מה שכתבתי ותגובתו הייתה: "גם אני לא מכיר מספיק טוב את תרבות הרשתות אבל אני יודע שאינן תחליף ראוי לתקשורת המודפסת. רק שתדע, ש"הצבא האמריקני לא סגר את בטאונו וגם הצבא הבריטי ממשיך עד היום את בטאונו, וגם הצבא האדום לא סגר את ביטאונו "הכוכב האדום" על אף שהם, במידה רבה כפופים למרות השלטונות.. אישית, סגירת 'במחנה', אולי מבטאת "רוח" אחרת" אבל לאנשים כמוני, הוא צעד מצער וגם עצוב. וימים יגידו.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (417)

22.2.20   כ"ז שבט תש"פ

כשהגיעה השמועה על הצלחת מבצע 'יציאת מצריים' ליתרו כוהן מדיין, הוא הלך לבקר את חתנו משה, בתו ציפורה והנכדים במדבר ולברכו על הצלחת המבצע. אחרי החיבוקים והברכות החל יתרו להתבונן במתרחש סביבו והתרשם שעם ישראל שקוע באי-סדר ענק. (פרשת השבוע  "יתרו") הוא צפה במשה שקיבל באוהלו כל שעות היום את האזרחים המתלוננים ושפט בעצמו בין הניצים. ואז, שוחח עם משה על מה שראו עיניו ויעץ לו בענייני מינהל תקין, במבנה האירגוני המתבקש, כיצד לעבוד נכון ולא להישחק ולהתחיל ב"משרד המשפטים". להתחיל במהות, בעיקר, בגיבוש רעיונות, באידיאולוגיה כפי שאומרים היום. "תפריד רשויות", אמר "תמנה שרי עשרות/מאות/אלפים ואתה, משה, תטפל בבעיות הגדולות של העם, שאותו אתה מוליך במדבר ובבעיות משפטיות חריגות". משה בתבונתו וחכמתו קיבל את עצת היועץ ולאחר שהושלמה התשתית למערכת מסודרת והוגדר הממסד האירגוני, הגיעה עת קבלת החוקים. וכאן הגענו אל הקטע החשוב בפרשת 'יתרו': מעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדיברות.
המחשבות שעלו בי בעקבות הפרשה, הם הדיונים אצלנו על "20-30". קראתי את כל מה שפורסם על הדיונים שהתנהלו בעזרת יועץ  חיצוני (יתרו?) ונראה לי שאנו עוסקים בבעיות של ועד בית או ועד שכונה, הדנים איך לשפר/לשדרג את "מצוקות הלקוחות". הכל בדרך דמוקרטית מושלמת, כל אחד יכול לומר את שעל ליבו, שימוש בסקרים וגרפים שיבואו וכד'.  בשום מקום לא נתקלתי בדעה, שאם כבר נכנסים לדיונים, הכל צריך להתחיל במהות, באידיאולוגיה הקיבוצית, ברעיון הקיבוץ. מדוע קמו הקיבוצים לפני 100 שנים, איך נולד הרעיון, גובשו המטרות שדרשו הגשמה אישית, מקומית, תנועתית והלאומית. אף אחד לא טען (לפחות בפירסומים המלווים) שכדאי/צריך לבחון עקרונית האם בכלל יש עוד ל'דפוס' הקיבוץ תפקיד כלשהו או ערך? או אולי מספיק להיות "מקום" שנפלא ,נוח ונעים לחיות בו בלבד? הצורך לדון וללמוד את האידיאולוגיה הקיבוצית מתגבר במציאות הקליטה הגדולה של השנים האחרונות, לפחות בלימוד קורות משמר העמק. אידיאות אי אפשר להוריש, לאידיאות צריך לחנך, אז למה אנחנו מחנכים את הדורות הבאים? אנחנו נזהרים לומר במפורש שאנחנו רוצים לחנך לחיי קיבוץ. אבל מיהם המחנכים בשטח, בחינוך הישיר? בעיקר שכירים וגם חברי קיבוץ מעטים המתרכזים בעיקר בניהול. האם בני או בנות הקיבוץ באמת בורחים מעבודת החינוך כי היא שוחקת ודורשת מחויבות גדולה? או, למשל, מימוש הרעיון של עבודה עצמית ושירות עצמי, שאכן, מימושו כרוך בהתמודדות בלתי פוסקת עם חברים על מחויבותם, ולו כתורנות זמנית בענפי השירות, כחלק מתחייב לחיי הקיבוץ בו בחרו לחיות, לצד עבודתם הקבועה וכד'. או, שאלה קשה, איזה אופי קיבוץ אנחנו: חקלאי? כפרי? הרפת בגזית, הלול פרוש בכל המדינה, המטעים של 'בננות חוף', הפלחה בדרך לשותפות עם הזורע? אז מי אנחנו? ושלא לדבר על הפן הפוליטי. לרבים בינינו אפילו אין מושג שעניינים אלו וכאלו עמדו ועומדים בראש יישום האידיאולוגיה הקיבוצית. שכמובן דרשה הזדהות, מחויבות וויתורים גדולים מצד החברים שבחרו להקים או להמשיך בחיי קיבוץ.
את כל הדברים האלה ועוד לא מצאתי בפרסומי ה-" 20-30". אז מה הפלא שהרושם הוא, שאנו עוסקים בעיקר בשיפור, בשדרוג, בהקלות ותקנונים, שהם דיונים של 'ועד שכונה'. האמת, שטוב ונוח לחיות כאן ויש אצלנו דברים נהדרים ויוזמות יפות על אף שהביטוי 'לעשות לביתי' לרוב מתכוון לדירתי, למשפחתי ולא לבית הקיבוצי. אבל, מהיכן תצמח הרגשת המחוייבות, ההכרה האישית לתרום לחברה במילוי תפקידים ובהיענות לצרכי הציבור אם לא נתחיל מטיפול ובירור היסודות, ואולי המציאות תגרור אותנו למקום בו אנחנו לא רוצים להיות? ואז?

ואי אפשר לסיים מבלי לציין את התרגשותנו הגדולה בגין גיוסם לצ.ה.ל של ספיר ומור ביום רביעי ה- 19.2.20 בבוקר. לא כל סבים זוכים לחוות את גיוס נכדיהם, נמשיך לדאוג להם מעומק לבנו וגם להתגאות בהם ויד על הלב..      גם לייחל לשחרורם.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (416)

"זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

15.2.2020   כ' שבט תש"פ

-משפחתי-

השבוע השני של חודש שבט הוא שבוע מיוחד של שמחה. יש בו ימי הולדת שלושה, (וארבעה בדרך) יש בו גיוס לצבא לשניים, ומציין את ראשית האביב לאחר החורף הקשה.

אני רוצה לברך את ספיר ומור לרגל גיוסם לצבא. לא אומר להם: "שירות קל ונעים" אך אומר "שירות משמעותי!" בעיני, לשרת בצ.ה.ל זו לא רק חובה, זו זכות. "זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה". אספר לכם על היום הבלתי נשכח, על יומי הראשון בצבא. ב06.30 בבוקר התאספנו 8 בני קב' סנונית בחדר האוכל על תרמילנו. ההורים באו לומר שלום (כבר שמעתם מאה פעמים איך לפני שעלינו על המשאית, אמא לחשה/שאלה באוזני: "עמרם עשית פיפי?"). הגענו לשכת הגיוס בעפולה (לפני כמה חודשים גיליתי שהצריף בו גוייסנו עדיין קיים. אפילו צילמתי אותו). שם פגשנו את בני גילנו מהקיבוצים בית אלפא, מזרע ושריד ויחד, שמחים ועליזים, עלינו לאוטובוס שהביאנו עד לבסיס, לסרפנד.  שם נתחייל, נעבור פסיכומטרי ונעשה בו את הטירונות. אחה"צ, כשהגענו למחנה הגדול מימי הבריטים, ששדרות האקליפטוס לאורך תעלות הניקוז, מחלקות אותו לאיזורים איזורים, פוזרנו תחת הסיסמה 'קיבוץ גלויות' בין המחלקות השונות. כבר ביומי הראשון היה לי חיכוך כואב ומשפיל שהעמידני על רוח המקום החדש אליו הגעתי. וכך היה: בגאווה רבה חיברתי את סמל הבוגרים שלי לחגורה וכשקיבלתי את המדים העברתי אותו בגאווה רבה לחגורה הצבאית. המ"כ (טר"ש) הורה לכולנו להוריד את כל התכשיטים: שרשרות טבעות וכד' ואני לא חשבתי שסמל הבוגרים שלי הוא תכשיט. "למה אתה לא מסיר את הקישוט מהחגורה? שאל המ"כ  עניתי לו: "זה לא קישוט, זה סמל"! "אל תענה לי" צעק "אתה רואה את הגשר בצד ימין, לך תשכב שם עד שאקרא לך"  ואני לא הבנתי על מה העונש! אבל הבנתי שלא צריך לחפש הגיון בצבא. כל המחלקה כבר הלכה לביתן ואני עודני רובץ תחת הגשר. כעבור שעה הופיע המ"כ ואמר : "לך לביתן ואני מקווה שלמדת לא לדבר כשלא מבקשים ממך ולא להתחצף"!. ככה התחלתי את הטירונות שלי בצ.ה.ל. לפני 70 שנה ועדיין אני זוכר כל פרט. ואם תיקחו אותי לשם אני גם אראה לכם את הגשר.

ולברכות:

לתומר (תותו) יעקובי בת השלוש, אחרי ימי ההולדת שנחגגו לך בגדול, נסכם לך בקצרה שלוש שנים, ככתוב בשיר:
"בכל דבר לגעת, כל דבר לדעת, לצייר ולקשקש, על כל דבר להתעקש" ועכשיו קדימה ליום הולדת ארבע! לך ולהורייך ברכות חמות ואהבה גדולה.

לאורי (קיקה) בת השש-עשרה! לא פשוט לברך בגיל הזה, כי ליבנו יוצא אליך מאהבה! אבל זה גיל שאפשר כבר לברך ברצינות: אנחנו מאחלים לך שתדעי להעריך את עצמך ולהבין שאת מיוחדת. כן, את! קבלי את איחולינו החמים ואנחנו רוצים לומר לך ביום הולדתך – כשאת שמחה או עצובה וצריכה אוזן קשבת – אנחנו כאן בשבילך! תמיד!


ולהדר ילדנו! לך יש הכל: אישה נאה, ילדים נהדרים בית גדול וגינה רחבה. והורים! נאחל לך הרבה אושר ושמחה עם כולם: במשפחתך שלך, מיה, מור, אורי וניר עם הוריך, אחיך ומשפחותיהם וכל חבריך הרבים. בקיבוץ שלנו, אם הייתי צריך להצביע על מישהו שיארגן את חגיגות ה- 100 שלנו, הייתי מצביע ללא היסוס עליך! הוכחת לנו שאתה האיש. ומה עוד, שבשבועות האחרונים הפכת לנהג הבריאות שלנו שכללו גם שעות איכות, תודה גדולה! אוהבים!!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"  (415)  

11.2.20   ט"ו בשבט תש"פ

היום ט"ו בשבט. חג לאילנות, חג ההתחדשות בטבע. כבר איננו יכולים לחגוג אותו בטקס נטיעות מרהיב כפי שעשינו שנים רבות.  חוקי המדינה אינם מאשרים ומאפשרים נטיעות בשבת וגם כי חברי הקיבוץ שלנו לא מגיעים לטקס. כל שנה פחות. האם יש לבטל את החג בשל כך? או לתת לו פנים חדשות? כמו נטיעה באיזור בתי הילדים או נטיעות שכונתיות בטקסים הקשורים במקורות. אני מניח שהגננות וצוותי המרחבים יודעים לציין את החג. אנחנו כצאצאי חלוצי התחיה הציונית, שראו בנטיעות של עצי פרי- למאכל  ועצי נוי, את מימוש "כיבוש השממה" כבר משנת 1908, איננו צריכים להתעלם מט"ו בשבט שהיה חג-חג בעברנו. מה שאנחנו יכולים לעשות (והצעתי זאת בעבר) כדי לשמר אותו, זה לקיים את ליל  "סדר" ט"ו בשבט. בשבילנו זה אומר לשבת כמו בליל הסדר סביב שולחנות ערוכים עמוסים בפירות ועטורים בהדסים ופרחים לקרוא "פרקי פירות" מהמקורות ומשלנו (הגדה) ולשיר לחיי האילנות. לידיעתכם: סדר ט"ו בשבט הונהג ע"י מקובלי צפת ובראשם האר"י ובסדר קבוע של אכילת הפירות המבטאים עלייה במדרגת 'העולמות' שלהם.
בקיצור, לקיים מסיבת ט"ו בשבט.

סמוך לפרסום "שבוע טוב " זה נודע לי כי היה נסיון לארגן אירוע המוקדש לט"ו בשבט, אך בגלל מזג האוויר אין אפשרות לקיימו.

ולפרשת השבוע העוסקת בשלוש מכות מצריים האחרונות וליציאת מצריים.  רש"י נחשב לגדול פרשני התורה. פירושו פותח במילים: "לא היה צריך להתחיל את התורה בספר 'בראשית' אלא מפרשת  השבוע "בוא" בקטע "והחודש הזה לכם"… כפי שנקרא בהגדה. חשיבות ספר "בראשית" היא בלימוד מי הוא בורא העולם ואיך העולם נברא. בספר בראשית אין "תורות" של "מצוות וחוקים" אלא רק סיפורים והמושג תורה, אומר רש"י, הוא מילה נרדפת למצוות וחוקים. ומסביר: בפרשת "בוא" בספר "שמות" אנו מוצאים את המצווה הראשונה המוזכרת במקרא. ולכן מכאן צריך להתחיל…
ובכל זאת תהיות (די שוליות) עולות מהפרשה:  כיצד ייתכן שבליל מכת הבכורות עצמו, מצווים בני ישראל  ל"שאול" מהמצרים כלי כסף וזהב לקיום "טקס" משלהם. ובבואם לשאול את הכלים הם כבר יודעים שלא יחזירו את אותם הכלים כי הם יוצאים ממצריים. למה? מדוע? התשובה באה מאוחר יותר בכך שבכלים אלה השתמשו לבניית 'עגל הזהב'.  או… איך נסביר את העובדה שבליל יציאת מצריים, באותו לילה גדוש וסוער בו שאלו את כלי הכסף והזהב, אותו לילה של מכת הבכורות האכזרית, הכלבים לא נבחו ככתוב "לא יחרץ כלב לשונו". סיפור יציאת מצריים רווי באותות ומופתים ודווקא את הנס הקטן וחסר המשמעות הזה, מזכירה התורה. ההיגיון אומר שבחצות הלילה בעת ביצוע מכת הבכורות דווקא ירבו הכלבים בנביחות בשל הגורם הזר והלא מוכר המסתובב בין הבתים וההסבר לשתיקת הכלבים הוא: שלא מלאך המוות בא לקיים את מכת בכורות אלא האלוהים בעצמו. ועל אלוהים לא נובחים!  ידענו שבתי בני ישראל סומנו על ידם מראש והנה נוסף גם גורם חדש  – אי נביחת הכלבים. וכך, בשכונות בהם התגוררו בני ישראל ישרור שקט מוחלט וגם על פי זאת יידע היושב במרומים שלא לבוא על בתיהם.
ואני האזרח הקטן רק שואל מה יגזור על כלבי שכני גינת ויבזורי שלא לנבוח עלי כל הזמן, למה לא נופלת עליהם חרדה כלשהי.

"שבוע טוב"!