חודש: יוני 2016

מוקדש לירון

25.5.16    י"ט סיון תשע"ו

זמנים

אל מול הרוח החזקה והמשבים /  נחרצות פנינו בלוחות הזמנים.
וכך בין חושך לאור  /  ובין חום לקור
לעולם לא נדע  /  לעולם לא נדע
האם אי פעם עוד נחזור…

את השיר הזה קיבלנו מירון, שנכתב ב- 2014. ירון הוא חבר שלנו, לרעיה כאח. אנחנו עצובים מאוד שהלך מאתנו ושותפים לצער ולכאבם של גאולה, ינון, ינאי, ונטע ולחבריו מקבוצת תומר, איש אהוב היה, באמת יחיד ומיוחד.  כל מה שיאמר כאן בא מאהבה, מחברות טובה ומהערכה רבה. ירון היה אמן! מהגזע של האנשים המוכשרים בכל תחום בו יגעו. ירון היה ספורטאי מצטיין – אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה. ירון היה שחקן במה מרשים מ"טיל אוילנשפיגל" בנערותו, להקת פיקוד מרכז, ועד "נמר חברבורות" בבחרותו, היטיב לרגש בזמרתו ולעתים, כתב גם סיפור קצר או שיר. אבל … החליט להיות צייר. רעיה כתבה בצאת קטלוג עבודותיו ואני מצטט: ש"התחיל בכיתות יסוד בציוריו בעפרונות בחוברות הלימוד שבהם תמיד רעיון וכוונה, במוסד היו רישומיו על גבול הקריקטורה של דמויות מחיינו, שהיינו מעבירים בינינו בזמן השיעורים וגרמו לנו להנאה וצחוק. הומור מיוחד היה לו. אחר כך מתקפת הצבעים והצורות בערבוביה מרתקת. בציוריו הבוגרים, שאם נקדיש להם כמה דקות של התבוננות יציצו אלינו כמו בפנטזיה פני אנוש ועוד יצורים וסמלי כלים חקלאיים, וכך גם היצורים החד תאיים הגמישים כמו במשיחות מכחול שחורות שלפעמים הצבע מתערב בהם, שפושטים ולובשים צורה ולפעמים פורצים במחול סוער או מגיחים מעברים שונים ויוצרים בתנועתיות נפלאה כעין כוח חזק – עדין של יחד. אנושי".

הביטו על הקיר וראו את הציור שירון צייר את רעיה שהייתה המודליסטית שלו בגיל 15.  ירון היה כל חייו חבר קיבוץ נאמן, חבר קיבוץ אידיאולוגי. צייר פעיל בתקופה בה הרבינו לדון בנושא "האמן בקיבוץ" (שרבים מהם עזבו את הקיבוצים) הוא ידע לבנות את השילוב המפרה בין עבודתו ל"פרנסה" לבין היותו צייר – אמן. מהמספוא והמשתלה דרך בישולי המרק והאורז במטבח והעבודה בתמ"ה, יצר את התנאים המאפשרים יצירה לצד פעילות בקיבוץ – בקישוט בחגים, בהכנת "חדר הלוויות" והרכב "נושא הארון" במשך שנים רבות, בהופעותיו המשכנעות בשיחת הקיבוץ ובמזכירות המורחבת. הוא השקיע מאמצים גדולים כדי לשמור על האיזון בין החיים הקיבוציים להיותו אמן יוצר והוכיח שאפשר!.   וקטע מהקדיש הקיבוצי שלא הוקרא על קברו:

יהי זכרך ירון ספיר שמור אתנו לימים,   /       ודמותך לנגד עינינו לזמנים,   /
שהיית עצם מעצמנו, בשר מבשרנו,     /     חבר לדרך, אח ורע לבית הזה.   /
בצער ובשמחה, בידידות ובאהבה,    /    בחול ובשבת, בחיים ובמוות.

יהא שלום בביתנו   /   שלווה בחצרנו   /
ינון שמך, חקוק בספר חיי הבית הזה. יהי זכרך ברוך!

שיהיה לנו "שבוע יותר טוב"!

18.6.16  י"ב סיון תשע"ו

מה עושים עם הילדים בחופש הגדול?  זה נושא המעסיק  הרבה משפחות.      וכך שח לי שכני לספסל הלימודים: "כמה מוזר, (הוא בן גילי בערך) כשמלאו לנו 11 – 12שנים עבדנו בחופש הגדול בעבודות שונות כדי לעזור להורים. והנה, התבקשתי על ידי בני שאני אעזור לו במימון הקייטנות לילדיו כי הם לא יכולים לעמוד בהוצאות גבוהות (2750 ₪) כל כך, לפרק זמן קצר של שבועיים. והם מבקשים עבור כל ילד שתי קייטנות. והוסיף, שאצלם בראשון לציון "הנוער העובד והלומד" או הצופים (לא זוכר בדיוק) מקיים קייטנה למשך 6 שבועות תמורת 600 ₪ בלבד, מעין מחנה יומי, אך נכדיו לא רוצים ללכת לשם בנימוק שאין שם די אטרקציות. ששאלתי אותו ומה עושים אתם מאמצע אוגוסט השיב: נוסעים לחו"ל! הסכמתי לשלם את הקייטנות בתנאי… ש"הילדים לא ייקחו איתם את הסלולרי שלהם וכדי לפתח קשרים וכישורים חברתיים, יאלצו לחפש חברים! על מילוי התנאי הזה, עוד לא קיבלתי תשובה" אמר.

בשביל הציבור הדתי חג השבועות הוא בעיקרו חג מתן תורה, בשביל הציבור החילוני הוא חג מוצרי החלב, חג עוגות הגבינה וביקור בקיבוצים ובמושבים. אבל לא כך נחגג החג בעבר. בימי קדם האנשים השתייכו לחברה אחרת מזו שאנו חיים בה, גם הדת היהודית הייתה שונה  מזו שאנו מכירים. בתקופת בית המקדש הראשון כמעט כולם היו עובדי אדמה וחייהם היו תלויים בעונות השנה ובפרי האדמה, את ה'לא ידוע מראש' זיהו ככוח עליון– אלוהות! – ומכאן ריצוי האל במנהגי "מנחה" וכך העבירו חלק מהתנובה לנציגיו עלי אדמות, הם הכוהנים. כאילו האל דורש את הבאת המנחה אחר הקציר והבציר, עם המלטת הבכור ואת הבן הבכור (עד שהומרה הקרבת הילדים בתשלום המכונה "פדיון הבן"). הבאת הביכורים הייתה אירוע מקומי, במקדשים ובמקומות פולחן אחרים. הטקסים נמשכו בין שבועות לסוכות על פי זמן הבשלת הגידולים השונים. (לכל גידול חקלאי יש את מועד ההבשלה שלו). אין תשובה לשאלה מה גרם למנהג לערוך את חגיגת הביכורים במועד אחד! בתחילת הקיץ, חג שבועות לא מוזכר במקרא כמו פסח וסוכות. היום סבורים שחג שבועות/ביכורים ראשיתו בכלל בגלות בבל ששם המשיכו הגולים לעסוק בגידולי שדה (לא תאנים, רימונים, זיתים וגפנים) והפרישו חלק לכוהנים. וכשחזרו  לארץ עם שיבת ציון, מצאו שהמועד שהונהג בבבל אינו מתאים לחקלאות בארץ. לכן גם לא מצוין תאריך מדויק לחוג את החג. הייתה מחלוקת בין הפרושים לצדוקים על כך. עם החלפת שושלת הכוהנים הגדולים מבית צדוק  בכוהנים מבית חשמונאי, נקבע תאריך קבוע לחג והוא ו' בסיון. ואיך הגענו לטכס הביכורים המודרני? בכל זאת נסגור את המעגל. חג הביכורים המודרני החל עם חידוש ההתיישבות בתחילת המאה ה- 20 . חקלאי הארץ, בעיקר הקיבוצים, חידשו את מנהג הבאת ביכורים לציון ההישגים החקלאיים של הישובים בתהלוכות וטקס מקומי. כך החג שב לקבל את אפיונו החקלאי מהימים ההם בגירסה חילונית.

ולחגיגה שלנו, שרתה בה אווירה חגיגית, שמחה, מזג אוויר נפלא, הפגנת כוח של הכלים החקלאיים החדישים ביותר, ריקודים ומשחקים הקרויים 'שטפטה', המון אדם שמח ושותף. תודה למארגנים ו"יישר כוח"!

"שבוע טוב"!

11.6.16  ה' סיון תשע"ו

כשיצאנו מהקולנוע כבר ירדה החשכה. צעדנו לכיוון מגרש החנייה, משוחחים על הסרט שראינו, עודנו מתווכחים מי היו הרעים ומי היו הטובים נכנסנו לחניון. פני נפלו – לרכב שלנו היו דבוקות משני צדדיו מכוניות, מאחור עמדה באלכסון עוד מכונית וכדי לצאת קדימה שטח התמרון היה מאוד צפוף. במציאות כזו אני מתחיל להתעצבן. הנסיעה של חצי מטר קדימה וחצי מטר אחורה תוך סיבוב חלש של ההגה  ושוב קדימה ושוב אחורה הלוך ושוב גומר את סבלנותי. אני מתחיל להזיע, והגרוע מכל מתחיל להתייאש שאצליח לתמרן ולצאת מהמצב הלחוץ הזה. בעודי מתלבט אם נכון לחכות לסוף הצגת הסרט השנייה, שבעלי המכוניות יגיעו ויפנו לי את הדרך, תוך כדי תמרון הנראה כאין סופי, אני שומע קול מוכר: " אפשר לעזור לך?" אני מביט ורואה אותה ניגשת לרכב  אומרת רק "צא, צא". נכנסת ותוך שניות מוציאה את הרכב למרחב, יוצאת ואומרת "אתה יכול לנסוע הביתה ותמסור ד"ש להורים ". רק אז הבחנתי שזו הייתה ליאן! המסופר כאן לא התרחש אבל בוודאות יתרחש! ליאנה יקרה, קבלי את מיטב איחולנו לקבלת רישיון הנהיגה אחר מסע מייגע שסופו הצלחה!

השבוע, ב-6.6.16 צוינו 49 שנים למלחמת ששת הימים. למלחמה פנים רבות ואוסיף זיכרון אחד משלי. נ. נפטר לפני שנתיים. רס"ן נ. היה מבכירי המפקדים באוגדה. נ. היה חבר שלי עוד זמן רב  לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. נ. כבר לא היה חבר שלי אחרי המלחמה. וזה סיפור המעשה. המסע במדבר סיני היה קשה, מפרך, לוחץ ומלחיץ. ככה זה ביחידות תובלה כשממהרים, שנוסעים 24 שעות ביממה, כי צריך להגיע למטרה, וכשהרכב נתקע בהרי החול, מגיע טנק וגורר אותך אל מעבר להם. במדבר, ביום חום מעיק ואור מסנוור ובלילה הפוך, קור חודר וחשיכה מוחלטת. מה הפלא שאנשים מתחילים להתערער קודם בנשמתם ואחר כך בגופם. אין פנאי לעצור רגע, לגלות תשומת לב מיוחדת למישהו, "תשתה מים" זו הייתה התשובה למצוקות. "חכה, עוד מעט מגיעים" נאמר לנשברים ברוחם. לכל זאת נוסף גם המדבר שצפן בתוכו הפתעות שהביאו את האנשים למחשבות ומעשים מוזרים. זה מה שקרה גם לאיש המופת רס"ן נ. לאורך הציר נחשפו מדי כמה קילומטר בונקרים. הבונקרים האלה שמשו בעיקר כמחסני נשק מצריים. מדי פעם כשהשיירה הייתה נעצרת חיילינו היו נכנסים לבונקרים ולוקחים לעצמם נשק, שיהיה להם במלחמה ואחר כך בבית. בשלב מסוים, ישראל, המ"פ. שלנו, הטיל עלי לארגן את השמירה על פתחי הבונקרים  כדי למנוע את הביזה הזו. אני הופקדתי על בונקר ענק. לא יכולתי למנוע כניסה אליו אלא רק לפתוח עיין על היציאה ממנו ומה עיני רואות? חברי הטוב, רס"ן נ. יוצא מחויך מהבונקר, בידו אקדח ובחגורתו אקדח. ניגש אלי ואומר לי בידידות חמה: "תראה מה מצאתי"! אמרתי לו: "תחזיר אותם למקום" והוא עונה לי: "אין סיכוי בעולם" ואני אומר לו: "תחזיר את האקדחים, אני לא נותן לאף אחד לבזוז כאן" ואז הוא אומר לי ברוגז: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות" . אמרתי לו בשקט, כמעט בלחש: "נ. אל תשכח מאיפה אתה בא, אתה מדבר תמיד על דוגמה אישית, אתה מפקד גדול ונותן דוגמה לחיילים ואני סתם סמל שאומר לך: "לך תחזיר את הנשק!, עכשיו!" אחרת איידע את כולם מה גנבת, עד מפקד האוגדה אגיע ואספר שהיית בין הבוזזים". בכעס עצום ממש צעק: "אנחנו עוד ניפגש אחרי המלחמה"! הסתובב לבונקר והחזיר את האקדחים. נפגשנו אחרי המלחמה הרבה פעמים בכנסים ופגישות בצבא, משרדנו היו קרובים וחלפנו זה על פני זה פעמים רבות, אך מאז נ. לא דיבר אתי, לא החלפנו מילה גם אחרי שהייתי מברכו לשלום!
זה סיפור קטן נטול השפעה ואפילו נטול חשיבות על המלחמה , זה פן אחר, פן מכוער ממלחמה מפוארת, שאני לא שוכח משום מה. תמיד אומרים שבמלחמות זוכים לחברים שהופכים לאחים ממש והנה סיפור אחר לחלוטין, בו איבדתי חבר נ. נפטר לפני שנתיים. באתי להלוויתו כדי לחלוק לו כבוד אחרון, כי נ. היה פעם חבר שלי.                                                                                           "שבוע טוב" וחג שמח!

4.6.16   כ"ז אייר תשע"ו

לנואי ואיתן:
דמיין – כתב ג'ון לנון
דמיין שאין גן עדן / וגם לא גיהינום.  שרק שמיים תכלת / פרושים שם במרום  דמיין עולם של שקט / אין זה כבר חלום / דמיין אדם בלי פחד / חופשי מדאגות ואנשים ביחד / זורמים ללא גבולות / פשוט חיים בנחת / עם אותן המשאלות. אולי תגיד שרק חלמתי / אך זה כוחו של החלום
אם נדמיין אותו ביחד / נגשים אותו עכשיו היום.
דמיין עכשיו את שנינו / באהבה טובה /  האופק לפנינו / מקרין חום ושלוה   תנשום את מה שבינינו / נכון שיש תקוה

במהדורת חדשות בטלוויזיה רואיין  חסיד 'ירושלים – המחוברת יחדיו' לתמיד. במפגש עם תיירים שאל אותם (כדי להוכיח להם את צדקת דרכו) מתי מארק טוויין ביקר בירושלים? תתפלאו אבל נער אחד ענה לו: "ב- 1867" "ומה כתב על הארץ?" בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" מתאר מארק טוויין את עליבותה של הארץ "המדבריות ריקים מאדם, תילים דהויים של שממה, טבריה היא כפר אווילי מתנמנם תחת 6 דקלים אבלים", ואת ירושלים תיאר: "מצורעים, נכים, עיוורים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, עיר קודרת שוממה וחסרת חיים", ומסכם דעתו על הארץ כולה: "משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב"! המבקרים אמרו שהוא נתן תיאור עסיסי ומשעשע של ארץ ישראל נטולת עם- ישראל. אגב המו"לים של הספר הוסיפו למהדורות החדשות הקדמה שבה נכתב שהיום מדינת ישראל, בשלטון היהודים, פורחת ומתפתחת. הקטע בו הוזכר מארק טוויין, התקשר אצלי לפרשת השבוע "בחוקותיי" שאפשר לכנותה פרשת "המקל והגזר", פרשה שבה נכתב "אם תלכו בחוקותיי (בחוקים שאני אלוהים מכתיב לכם)  "נתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ" ו"רק טוב יהיה מנת חלקכם". אבל אם לא תשמרו על מצוותי ”הבאתי עליכם חרב, שילחתי דבר בתוככם והפקדתי עליכם את השחפת ואת הקדחת" ועוד כהנה וכהנה. במילים אחרות יש רק שתי אפשרויות קיצוניות או! או! שחור או לבן! אין דרכי ביניים. (באמת אין?) הפרשה מסתיימת בנושא הנדרים ובה כתוב שעל בן אדם לעמוד בדיבורו. זוכרים את סיפור בת יפתח למשל?. אמרת – קיימת! אפילו אם ברצונך להתחרט. בימינו מכנים זאת 'אמינות' אישית. הדרך היחידה בפרשה לבטל/למרוח 'נדר' היא לפדותו בכסף. 50 שקל לגבר ו – 30 לאישה. בימינו נשמעות אמירות אישיות של מנהיגים המבטיחים הבטחות בשמם, אך אין להם שום מחויבות לבצען וד"ל.

עוד התייחסות קטנה לל"ג בעומר, לכניסתה של אורי לתנועה! ואנחנו מברכים אותה ומאחלים לה פעילות מעניינת, מאתגרת ומהנה בתנועה. אני לא יודע איזו משמעות יש לכניסה לתנועה היום, לפעולותיה השונות, לדרכה החינוכית, הלאומית, לערכים כמו עזרה הדדית וערבות הדדית. מה המשמעות להיות חבר ב"השומר הצעיר" למה זה מחייב? או שזה סמלי בלבד? אנחנו היינו דור שהתנועה מילאה את חייו. פעילותה החברתית בטיולים, במסיבות, בתרבות, בלימוד דרכה האידיאולוגית, באורח החיים ביומיום, כל אלה היו במידה רבה כל עולמנו. זיכרונות אלה מרגשים אותנו כל פעם כשנכד או נכדה נכנסים לתנועה. כזיכרון מהימים ההם, שלנו, ראו תמונה של קבוצת "סנונית" שצולמה ביום כניסתנו לתנועה (נראה אם תזהו אותי)
ולך, אורי, הצדעה שומרית וברכת "חזקי ואמצי"!

"שבוע טוב"!