שבועטוב

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

10.1.26   י"ד טבת תשפ"ו

לקראת יום הולדת לקיבוץ. הפעם, על ענפי החקלאות שהיו אצלנו ואינם עוד. הציונות התממשה תחת הסיסמאות: "כיבוש הארץ", "כיבוש האדמה" ו"עבודה עברית", "עבודה עצמית". הקרקע נכבשה בפועל ע"י הגידולים השונים שנתנו את המענה הנכון  להגשמת הרעיון.  לכן לא פלא שהייעור היה הענף הראשון לביצוע המשימה, כשההרים החשופים ניטעו והיו מהר מאוד ל'שלנו'. לצד הייעור נשתלו המטעים . שהיו הנשירים- ז.א. תפוחים ושזיפים, הכרמים והפרדס. והייתה המשתלה בה הרכיבו את הייחורים וגידלו את השתילים ליער ולמטעים, וגן הירק שעם השנים הפך לגן- בית, שאת תוצרתם שלחו ל"תנובה" בתמורה, והשאר ניתנה לקיבוץ. כדי להרחיב את האספקה העצמית נבנתה גם הרפת (היום בגזית), דיר הצאן לכבשים ועיזים, והמספוא שנקרא בשנים הראשונות 'חצירים' שסיפק את המזון הירוק לרפת. (הפלחה, המכונה היום גד"ש, הוא הענף החקלאי היחידי הקיים עוד מימי אבו שושא). והייתה המכוורת, שחתולי היה הכוורן הראשי. והיינו באים לצריף הפקת הדבש להביט ברדייה וללקק באצבעותינו משהו מתוק כדבש. והשפנייה , לגידול שפנים וארנבות ומאוחר יותר גם החזיריה  – לגידול חזירים. והמדגה, (כשאין מים). הוקם ענף הזבל שיועד להשבחת הקרקע בפלחה והמספוא, שנאסף מהרפתות. על כל המסופר לעיל שלטה האורווה ממנה יצאו כל בוקר הסוסים (והטרקטורים מהמוסך) שהפעילו את כל המשק. ועל כל אלה היה  ממונה החצרן – האחראי על הטיפול בסוסים. ומשתלת הנוי והפרחים של מרתה. (זוכרים שיצחק פרחי היה מחלק פרחים בימי שישי לחדרי החברים?) ולא שכחו את הצורך בחינוך הדורות הבאים והקימו את משק הילדים לילדי ה"חברה" (עד כיתה ו') והקימו את משק המוסד שהיה ממש העתק של המשק הקיבוצי. המייסדים קראו למשק שהקימו: "משק מעורב", בבחינת כמה שיותר ענפים כך ייטב. השינוי במבנה המשק החל עם מסירת תפקידי רכז המשק והגזבר לחברי ההשלמה. (פסח , ברוך ש, יוסקה) והשתנתה גם הקונספציה. הענפים אינם מקום עבודה בלבד, צריך גם להתפרנס מהם. ענפים חקלאיים קטנים נסגרו ובתחום החקלאות נותרנו עם לול (ענק), רפת ( גדולה) וגד"ש (גדול). ובהזדמנות זו אזכיר גם את ענפי השרות שנעלמו עם השנים:  המאפייה, בה נאפה הלחם לחדר האוכל, ולנו הילדים מקור לפינת חום ורוגע וזכינו לקבל מדולק פרוסות לחם קטנות מהתנור ולפעמים גם לחמניות. והסנדלריה, הפחחיה, הקדריה, מטבח ילדים, קומונת ילדים, מרכזיית טלפונים, אוטו אוכל, והמיכהבוס, גם הם חדלו להתקיים ואתם גם עבודות השירות כמו טיפול בחולים,(להביא אוכל לחברים החולים לחדרם) או הסניטריות (לנקות את בתי השימוש והמקלחות הציבוריים). הכל היה ממש, פרי עמל כפיים, והכל בעבודה עצמית. עם השנים אכן "כבשנו את הקרקע" אך סטינו בגדול מ"עבודה עברית עצמית".

פרשת "ויחי" סוגרת את ספר 'בראשית', שהתחיל בבריאת העולם ומסתיים באווירה אופטימית ורגועה. יעקב מצא את בנו האובד, המשפחה התאחדה, יוסף סלח לאחיו, בחסותו המשפחה זכתה בארץ גושן, רכשה בתים ומזון, והם נהנים מחסותו של יוסף ומחסדיו של פרעה. ואז… מתחיל ספר 'שמות': "קם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף". וחסדה של המלכות סר. פרעה החדש אמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" והקים מנגנון דיכוי שכלל עבודת פרך ושעבוד. פרשת "ויחי" מסתיימת בברכת יעקב על ערש מותו לבניו, המתחילה ב"היאספו ואגידה לכם…" ומכאן נושא את ברכתו לכל בן בנפרד. בהגיעו לשמעון ולוי אומר בברכתו מילים קשות על התנהלותם במלחמתם הלא מוצדקת ביושבי שכם בסיפור הכואב של דינה. אך גם בדבריו הקשים אליהם הוא מצליח לשמר את שלמות המשפחה. לראיה, נוצרו שבטי ישראל. פרשנים תהו, בדינם ביחסי הורים-בנים במקרא: מי 'סופר' בכלל אחד בן 147 (הגיל בו יעקב נפטר) מי מקשיב לדבריו? לסיפוריו החוזרים על מה שהיה בעבר? תהו והשיבו: רק ילדיו! רק לאבא (להורים- היום) מותר תמיד לבוא ולומר להם כל אשר על ליבו, לומר, להורות לייעץ, כי מי יקשיב לו זולתם? מי ברצון ומי כחובה, ועל בניו להשלים עם זאת. כי גם זמנם יגיע, גם הם יאמרו לבניהם את אשר על ליבם, שיכללו, ודאי, דברי שבח וגם דברי ביקורת. שכל הנאמר, נועד כדי לשמר את שלמותה של המשפחה!

וברכות חמות נשלח לרומי ליום הולדתה. נאחל לך הצלחה בכל מה שתרצי, עם החברות/ים, בלימודים ב'מגידו' וב'פעולות' ב'שומריה', והצלחה מיוחדת בכדורגל! (לא שוכחים את מכבי חיפה!) והכי הרבה, אושר ושמחה עם הורייך ואחייך. עם הסבים וכל המשפחה! כן, אנחנו מצדיעים וגאים באורי עם קבלת דרגת סגן! שולחים לך ולהורייך חיבוקים מקרב לב אוהב!!

                                          "שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

3.1.26   י"ד טבת תשפ"ו

כל שנה, תוך קריאת 'פרשת 'וייגש"' המרתקת, נשכח מאתנו לשאול: "אם יוסף היה כזה צדיק, כזה הגון, כזה מוכשר והגיע לאן שהגיע, איך זה שלא מצא לנכון במשך עשרים שנים להעביר מסר לאביו האבל עליו, ולהרגיעו שהוא "חי, נושם ובועט'"? תשובה אחת ועוד שלוש תשובות אפשריות שלי:
1. ראשית, תשובת הרמב"ן: הוא לא התקשר כדי שחלומותיו יתגשמו!
למשל, חלומו, שאחיו ישתחוו לו אפיים ארצה, התגשם מהר מאוד
2. לא התקשר כי לא רצה לבייש את אחיו בפני אביו/הם
3. בעת שנמכר, נשבע לאחיו שלא יגלה לאיש שהוא חי
4. הוא חשש שאביו היה שותף למכירתו
ובכל זאת האהבה הגדולה המתוארת של יעקב ליוסף ושל יוסף לאביו מותירה אותנו בסימן שאלה גדול.

ינואר 2026, שנה אזרחית חדשה מתחילה. הסילבסטר מאחורינו ואפשר להתפנות לאירוע המרכזי של החודש  שהוא עבורי "יום הולדת לקיבוץ", לכבודו, אקדיש כל שבוע עד ה"21", קטע היסטורי למי שלא מכיר, או שכח.  ואתחיל בסיפורו של בן קיבוץ. השבוע ציינו את יום הולדתו ה – 100 של מיכה לין,  ואספר קצת עליו.

מיכה, הוא הבן השמיני של הקיבוץ, (אני הבן ה-38)  היה הילד היחידי בו עסקה שיחת הקיבוץ עוד בטרם נולד. והנושא היה: "האם אפשר שיהיה ילד שני למשפחה בתנאי החיים שלנו?" (נהלל 1924).  למרות שלא היה בפלמ"ח הוא היה עבורנו, הילדים, הפלמ"חניק האולטימטיבי. בהופעתו החיצונית, (החולצה הרקומה, הכאפייה, החרבות..), בדיבורו, גם בערבית, בשירה ובנגינה (הקזבק!). הפציעה הקשה בקרבות, רק הוסיפה, בעינינו, הילה לדמותו. הוא היה אחד מהאנשים היצירתיים שהכרתי, כשחזר מי"ב בניר דוד הקים את ענף המדגה שנסגר מחוסר מים, ואז הקים את ה"פחחיה" אחר כך היה בין מייסדי תמה. משם פנה לעסקי התרבות המקומית והקיבוצית כללית, ביים כתב והפיק מופעים בקיבוצים לציון יובלות, עם חרמונה, ויחד הקימו את להקת המחול הקיבוצית. כשהחליט לסיים בכך, פנה ל"עתיקות". שנים היה קם עם שחר לפלחה וממנה פנה לחפירות, לחשיפת "גבע פרשים" ולכתיבת הספר אודותיה. כשנאלץ להפסיק, ייסד את ענף ה'מיכהבוס' להסעות ברחבי הקיבוץ, והשקיע את כולו ביצירת ליקר "הדודאים", מגידול הצמחים ועד להפקת הליקר ביקב. לצד כל זאת פיתח בהר המוזאיקה פינת חמד. במרכז כל עשייתו, הייתה תמיד המשפחה! הייתה חרמונה היו רונן ותמיר ובא אביב. לפני כמה שנים ביקשו אותי להצביע על בן מבני הקיבוץ הראשונים שדמותו מאפיינת את משמר העמק. עבורי, מיכה הוא הדמות הזו, שידו הייתה בכל, בעבודה הפיזית הקשה, בהקמת תמה, בחיי התרבות, ביצירתיות אישית, בחברות הטובה, ובאהבתו את הקיבוץ. מאוד.  אהבתי אותו בשל מה שהיה בו, הפשטות והעומק, המבט בגובה העיניים, הקריצה, החביבות ונועם דרכיו.

בשבוע של חנוכה זכינו ליוזמה מיוחדת של הבעת תודה בפומבי לחברים על… תחילה על גבי לוח המודעות והתפשטה גם ל"מקומי". אני מברך על היוזמה אך מקווה (לא סותר) שנאמר ונברך ב"שלום" זה את זה יומ-יום. יותר אמיתי.

פתחנו ב'סילבסטר' אבל הסילבסטר האמיתי שלנו הוא יום הולדתו של ירון! מאחלים לו לממש  את כל מה שיבחר, שימשיך לרוות נחת ממשפחתו ההולכת וגדלה בשנים, בחוכמה וביופי! מודים לך, בהזדמנות זו על כל מה שאתה עושה בשבילנו, ומבלי להרבות מילים, בהזדמנות זו לומר: פשוט אוהבים אותך!!!

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

27.12.25   ז'  טבת תשפ"ו

 (באיחור של שבוע). כל ילד בכתה ג' מכיר את סיפור חלום פרעה בפרשת "מקץ", איך שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר טורפות את  שבע הפרות יפות המראה והבריאות. החלום הזה מציג בפנינו, לדעתי, את הפחד הגדול של האדם בעולם הקדום. הפחד בפני הרעב. הפחד טורד גם את מנוחתו של פרעה, שבא לביטוי בחלומו. הפחד הזה מאיים על בני יעקב היורדים מצרימה לשבור שבר. השאלה היא מאיפה בא הפחד הזה? מצריים אינה תלויה בגשמים, מאז ומעולם הושקו שדותיה במי הנילוס, שדותיה היו שלחין ולא שדות בעל. מעולם לא נשאו המצרים תפילות לגשם, האל היחידי לו התפללו היה 'רע', אל השמש!. אמר לי חבר, שהחקלאות המצרית אינה תלויה במי הנילוס אלא בהצפות הנילוס התלויות בגשמים היורדים במזרח אפריקה, ומשום כך עלולה להיות בצורת במצריים. עניין אחר בפרשה מספר, שמלבד יוסף האחראי הראשי לאספקת המזון בתפקידו כ'משנה למלך, היו עוד שלושה שרים לענייני המזון שכל אחד מהם היה מופקד על אחד משלושת מרכיבי המזון: נוזלים, חלבונים ופחמימות, שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים. איזו חשיבות ייחס למזון הפרעה הזה. יוסף נתן לבניו שמות הקשורים לאספקת מזון, אפרים, כדי להנציח את האפרים, כרי המרעה של הפרות, ומנשה להזכיר את המינשה שהוא גיד 'הנשה', שהוא הגיד על כף הירך האחורית של הפרה, שאסור לאכלו, וממנו מתחילה בדיקת כשרות בשר הפרה. ומתבקשות כמה מילים על התואר שבו כינה פרעה את יוסף: "צפנת פענח". צפנת בא מהמילה "להצפין, להטמין" ומתייחס לסודות כמוסים ופענח ב'הצפנה ופענוח'. חיל המודיעין אימץ אותן בשל היותו עוסק בהצפנה ופענוח.                    

הזהרתי לא פעם ולא פעמיים בפני מפל של החלטות בנושאים 'כבדים' הקשורים לחיים בקיבוץ של 2025 , של היום! אבל ההנהגה המקומית רצה לקבלת הכרעות בריצת התאבדות שנעצרה רק בקלפי. שתי ההכרעות האחרונות, גם "התמחור" וגם שינוי "שיטת הטיפול הרפואי", נפלו בקלפי בניגוד לעמדות המוסדות והמזכירות בראשן. לאחר שזו אישרה אותן ותמכה בהן במפורש, אף כי, בפועל, הצגת העניין לציבור הייתה בידי הועדות. לדעתי שני הנושאים הם נושאים של מהות, של שינוי בחיי הקיבוץ שלנו. ממש שמחתי שההצעות 'ההנהגה' לא התקבלו ונדחו ברוב מובהק, כי זה אומר שרבים, כולל צעירים רבים, עדיין רוצים בקיבוץ ובערכיו הבסיסיים: ערבות הדדית, שותפות בחיים ואחריות ל.., שגם יוצרים חוסן חברתי, קהילתי. אם הייתי היום חבר במזכירות הייתי מקיים, ומייד, 'יום חירום' בצוות ומברר לעצמנו איך ולמה נוצר נתק (אולי אפילו משבר אימון?) כל כך גדול בין הציבור לבין נציגיו הבכירים. הייתי משקיע בחשיבה איך לשנות את המציאות הזו ובעשייה! אני כמובן רואה את הסיבה העיקרית בחוסר בעבודת "חינוך" לחברים והסברה שיטתית על 'היסודות', על האידיאולוגיה, על גיבוש ה'רוח' ופחות על ה'חומר' והכסף. איך יודקס היה אומר: "הברירה בידינו".

"שבועטוב"!   

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה"

20.12.25   ל' כסלו תשפ"ו

חנוכה הוא חג של אור, שמחה ותקווה  –  חג שמח! כולנו יודעים בערך מה היה ואנסה לעשות לכם סדר במאורעות. לפני כאלפיים שנים היוונים שלטו בארץ ישראל. בשם האימפריה הסלווקית, לאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) היו שאיפות להפוך את כל עמי האיזור ל'יוונים'. לפני זה, היכרנו את התופעה שהאויב, במלחמות תמיד רוצה להרוג כמה שיותר בני אדם.  אנטיוכוס לא רצה להרוג אף אחד הוא רק רצה שלא יהיו יותר 'יהודים' בשלושה תחומים: 1. באורח החיים, 2. באמונה, 3. בתרבות. הוא אסר על יהודים את שמירת השבת, מנע לימוד תורה, ביטל את ברית המילה וחילל את בית המקדש בירושלים.  רובו של העם נכנע וקיבל את הזהות היוונית אבל… משפחת החשמונאים ממודיעין סירבה להיכנע לגזירות אנטיוכוס. מתיתיהו ובניו קראו למרד! שנמשך שבע שנים (167 לפנ"ה – 160)). אחרי קרבות קשים הם הצליחו להדוף את הצבא היווני, שחררו את ירושלים והחזירו את השליטה בבית המקדש. המעשה הראשון שעשו היה הדלקת קני המנורה, שהייתה לסמל האור. הם מצאו פך שמן קטן   ליום אחד, ואז התרחש הנס והשמן הספיק לשמונה ימים. מאז החלו לחגוג במשך שמונה ימים את חג החנוכה. ולוין קיפניס כתב:
"שימו שמן, שמן זית/  
נרות הדליקו, יהי אור בבית!/  
אור לנו! דרור לנו! 
על כן נאירה, על כן נשירה/ 
שמונה ימים שירת האור"!

כמאה שנים התקיימה 'ממלכת החשמונאים האוטונומית', הפילוגים והמאבקים הפנימיים, הסכסוכים, השנאה עד 'מלחמת אחים', הם שהביאו לקץ הממלכה החשמונאית. כמו 'בימים ההם, כך בזמן הזה', התופעה  הזו קיימת בינינו גם היום. ומה קרה? ממלכת החשמונאים הפכה למדינת חסות של הרומאים… תקוותי היא שלא יקרה כך גם למדינת ישראל בת ה- 77.
הקטע הבא בשינויים קטנים, הוקרא בארוחת ערב משפחתית באוגוסט 2015 אבל מאז קם לנו דור ספורטאים וספורטאיות שלא 'ידע', וכדאי שיידע! שלושה מקורות היו לספורט בתקופת המקרא, והם: הריקוד, הריצה והחץ וקשת. שלושתם היו קשורים להישרדות, להגנה על צאצאים מאדם וחיות. מספר אירועים מעידים על כך ששמירת הכושר אף קדמה לעשרת הדיברות, כשהרדיפה 'אחרי' או הבריחה 'מפני' – ההגנה העצמית – גרמו לפעילות הגופנית להיות חלק מפולחן יחסי אלוהים – אדם. כמה דוגמאות שכולנו מכירים: תיאור ההיאבקות הראשונה היא של יעקב עם המלאך. הריצה: "וירוץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה" למעשה 'ריצת המרתון' הראשונה המוכרת בהיסטוריה. באותה תקופה הרצים הם שדיווחו למלך, שנשאר מאחור כמובן, על תוצאות הקרבות והתנהלות הקרבות. תחילה רץ אחד ואחר כך כמה רצים, שהפך למה שקרוי מרוץ שליחים. או הסיפור על אליהו הנביא שרץ 35 ק"מ אחרי שהרג את נביאי הבעל (מהכרמל בואכה יזרעאלה). החץ וקשת: ידוע שדוד המלך הורה על לימוד השימוש בחץ וקשת ששימשו, ראשית, כשעשוע לעשירים ורק אחר כך ככלי נשק. ואחרון המרכיבים של הכושר היה הריקוד ששימש כביטוי לרגשות וחוויות פנימיות. שהחל בקפיצות שובבות, כחיקוי לבעלי החיים שחיו בסביבה. נכון שקשה למצוא אישור לריקודים בימי המקרא ולתלבושות הרוקדים, כי, כידוע, נאסר בתורה לעשות תמונה ופסל. בכל זאת מוזכרים במקרא ריקודי הניצחון של מרים הנביאה אחר חציית היאור, של בת יפתח בשוב יפתח הביתה והפיזוז של דוד המלך. הריצה, החץ מקשת והריקוד, היו השלבים הראשונים עוד לפני קיום האולימפיאדות ביוון, והם שהביאו עלינו את הספורט המקצועני של היום, ואת אורח החיים העכשווי של האדם ומקומם של הספורט ותנועת הגוף, בכל הגילים, בימינו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

13.12.25   כ"ג כסלו תשפ"ו

בפתיחת פרשת "וישב" אנחנו חשים את המתח בין יוסף ואחיו, יוסף בנו האחד עשר של יעקב, בנו המועדף, בנה של רחל אשתו האהובה. ככתוב: "ויאהב את יוסף מכל בניו". הבנים קנאו בו על אהבת אביהם, וחלומות ההתנשאות השניאו אותו עליהם. השיא היה מתנת כתונת הפסים שיעקב העניק ליוסף. כך, שמעשה האלימות היה כבר בשל לגמרי. בהיותם רועים את העדרים, כשראו אותו מתקרב חשבו: הגיע זמן הנקם בו. נהרוג אותו, נזרוק אותו לאחד הבורות, ונאמר לאבא שחיה רעה אכלתהו. רק ראובן התנגד לרעיון. " לא נהרגנו", אמר, "נזרוק אותו לבור ונניח לו לגווע שם. ראובן התכוון לחזור ולהוציא אותו מהבור. אך כשחזר, הסתבר לו שיוסף כבר נמכר. ומה היה קורה אלמלא נמכר? אם יוסף לא היה נמכר לעבדות, לא היה נלקח למצריים, לא היה עובד בבית פוטיפר, לא היה נזרק לכלא, לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה, לא היה מתמנה למשנה למלך, לא היה מביא את משפחתו למצריים, בני ישראל לא היו הופכים לעבדים וכו" וכו". פרק שלם בתולדות העם היהודי, היה נחסך מאתנו. דבר נוסף יש לנו בפרשה: סוגיית האבל! אבלו של יעקב על בנו יוסף אחרי שבניו בשרו לו על מותו.  "ההלכה" שמה גבולות לאבל, שבעה, שלושים, שנה ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף חייו אך זוכר את אבדן יקיריו. יעקב מודיע שהוא יתאבל עד סוף ימיו באומרו: "אין מקבלין תנחומים על החי". במילים שלנו: הוא לא איבד את התקווה שיוסף חי. אנחנו רואים את ההורים של החיילים הנעדרים, שאינם יכולים לעבור את שלבי האבל המקובלים כל עוד ישנה בליבם תקווה שיקירם יימצא יום אחד. הסירוב להתנחם, הוא הסירוב לוותר על התקווה.

השבוע אורי (נכדתנו מס' 7) חתמה 'קבע' ועלתה לדרגת סגן ואנחנו מברכים אותה ומביעים הערכה עצומה לפעילותה בצבא. היו זמנים שחיילי 'הסדיר' היו מרכז להתעניינות חברי הקיבוץ, היום לא רק שאיננו מכירים את כל הבנים, גם כציבור איננו מתעניינים באופן מיוחד במעשיהם בצבא, שהפך לעניין יותר משפחתי. מה שלמדתי, ורובכם לא יודעים, שיש לנו היום בצבא 35 בנים-חיילים ובהם רק שני קצינים. אחת מהן היא אורי.

הפעם במקום לתת מקום למחשבותי על הקיבוץ אני מפרסם תגובה אחת שקיבלתי על מה שכתבתי על העבודה:… כל כך מהנה לקרוא את המסה השבועית שאתה מקפיד לכתוב למשפחתך ולחבריך.  כמו הנביאים אתה מטיף את עיקרי תורת השיתוף, הרעיון המכונן של הקיבוץ. זה בוער בנשמתך ואתה מרגיש חובה עמוקה להעביר הלאה את הלפיד. אני בטוח שמשהו בלהט והשכנוע שלך עובר לנכדיך, חודר את מחשבתם וליבם. מאחל לך שתמשיך ליצור, לכתוב ולהנגיש את ערכיך ומחשבותיך לדורות הבאים! כמובן ד"ש לרעיה.
התגובה הזו, מאוד שימחה אותי, סימן שמישהו בכל זאת קורא אותי- ומגיב.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

6.12.25    ט"ז כסלו תשפ"ו

פרשת "וישלח" מגלגלת סיפור נורא. דינה בת יעקב, עוזבת את ביתה ויוצאת "לראות בבנות הארץ". היא נאנסת ונחטפת בידי הנסיך המקומי, שכם. יעקב שומע ומחריש. שמעון ולוי אחיה מבינים שיש לפעול מהר ובשכל תוך הפעלת שיקול דעת פוליטי מאחר ואינם רוצים להתעמת עם (בן) המלך ישירות. בתחבולה שהגו, הם מסכימים לקבל את הצעת הנישואין של שכם אך תובעים שכל תושבי העיר יעברו ברית מילה כסימן לכריתת ברית ביניהם. וכך היה.  ביום השלישי כשכאבי ה'ברית' בשיאם באו שמעון ולוי והרגו את כל הזכרים בעיר בזמן שיתר האחים בוזזים את העיר ומחזירים את דינה הביתה. יעקב אינו יכול לשאת זאת וחרדתו ממעשי בניו אינה מרפה ממנו והוא חוזר אליה גם כשהוא על ערש דווי. בברכו את בניו, הוא מקלל את שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים… ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה!" מי צודק בסיפור ומי טועה בו נשאר פתוח ללא הכרעה. במילים שלנו היום: יעקב מבקר את בניו – אך הם דוחים את הביקורת. הוויכוח הגיע גם לחכמי ימי הביניים, הרמב"ם, למשל,  מצדד בשמעון ולוי וטוען שהם פעלו כפי שהיה צריך לפעול, כיון שתושבי שכם ידעו על האירוע, לא עשו דבר ואפילו נתנו לו מחסה, לכן הם שותפים לאונס ולחטיפה והענישה הקולקטיבית מוצדקת. הרמב"ן חולק עליו וטוען שעקרון האחריות הקולקטיבית אינו חל על חברה שאינה יהודית. ואני שואל האם העמימות המוסרית הייתה בכוונת מספר הסיפור. אגב, אנחנו מכירים בשוני שבין אונס דינה ואונס תמר בידי אמנון. שכם מתאהב בדינה ורוצה לשאתה לאשה ואילו אמנון לאחר המעשה שנא את תמר "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אש אהבה".

ב"שבועטוב" (718) כתבתי: "הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, כי הם העיקר" ונתבקשתי לתת דוגמה לכוונתי. הדוגמה הראשונה היא העבודה. העבודה העצמית הייתה ערך בפני עצמו. כולם צריכים לעבוד ועושים כמיטב יכולתם. התוצאה הכלכלית הייתה פחות חשובה. מסיפורים אנחנו יודעים שגם בעבר היו כאלה שנחשבו 'בטלנים'. היום הדגש הוא על הפרנסה. ההבדל הוא בכך שכאשר העבודה היא ערך, קיים גם שוויון ערך העבודה. כל עבודה מכבדת את עובדיה ולכן זו אינה פחיתות כבוד לעבוד איפה שצריך, ברפת, בגן ירק, בבית ילדים או בהגשה בחדר האוכל. שוויון ערך העבודה יצר גם את ההרגשה של הביחד, של כולנו, של הרגשת השמחה ביצירה המשותפת, ואם יצאת מה'ענף' בו עבדת, למחרת כבר שובצת למקום אחר, כי 'המקצוע' היה קיבוצניק. היינו סוציאליסטים גאים. חברי הקיבוץ שירתו את עצמם. לא היו שכירים, כי לא היה צורך בשכירים,  פרט למקומות עליהם הוחלט בשיחה כמו ב"שירותים יצרניים". (למשל, אני כמזכיר קיבלתי את עלי בן ה- 17 למסגריה). רמת החיים הותאמה למצב הכלכלי שהיה, באוכל, בביגוד וכיו"ב. לרשות החברים לא עמדו שלושה חדשים לחיפוש מקום עבודה, עבודת חוץ לא הייתה בכלל אפשרות לפתרון. החיים לא נשקלו בכמה כסף אתה מביא- האינטרס, אלא בהתייצבות מלאה לצרכי הקיבוץ כעקרון, כערך. אני לא קורא לחזור למה שהיה בעבר. אני ער לשינויים המתרחשים כל הזמן ולערכים הנעלמים איתם. אני רק חושב שנאמנות לעקרונות וערכים אפשרית גם במציאות המשתנה. אני מנסה להסביר את ההבדל בגישה הבסיסית מהערך לאינטרס, אני חושב על הדבר הכי יקר שיש לנו – החינוך! וחושב בדאגה איזה קיבוץ יהיה ש'כולכם' תעבדו בחוץ, ותתפרנסו נהדר! וכאן ישרתו אתכם השכירים בכל מקום בו הערך הכספי של יום העבודה יהיה נמוך. זה יהיה עולם של 'אדונים ומשרתים', עולם נטול רעיון מוביל, אולי נטול רעיונות חברתיים בכלל.

את מחזור ימי ההולדת המשפחתיים לשנת 2025 חותם איתן. מה נאחל לו שאין לו? אושר! עם נואי, תומר, יהלי וקרני, עם קרין, ירון וכל משפחת שטרן. וגם אנחנו ברשימה. סיפוק מהעבודה על תכניה, והשמחה על ה'יש' שהשיג, משיג וישיג ! ברכות חמות מאתנו!

"שבועטוב"! 

ככל שנודה יותר על מה שיש- נבין יותר שיש על מה".

29.11.25   כ"ט בנובמבר,   ט' כסלו תשפ"ו

היום ממש, בכ"ט בנובמבר 1947, הוכרזה באו"ם ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית  לצד מדינה ערבית,  זה היה היום הכי שמח והכי מאושר בארץ ישראל המנדטורית שאני זוכר. עם שלם יצא אל הרחובות בריקודים סוערים ושמחה פורצת גבולות. זו היית גם השמחה הקצרה ביותר לה הייתי עד. כיון שהערבים לא קיבלו את ההצהרה הזו והתנגדו לה, כבר למחרת החלה, למעשה, מלחמת העצמאות. כבר סיפרתי איך הושבתה השמחה שלנו, החניכים במוסד, אבל את השמחה בלבבות אי אפשר היה לעצור.
סיפורי פרשת השבוע "ויצא", על מסעי יעקב אבינו ידועים. יעקב  היה נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשיו נשבע להורגו, ואני מניח שגם בגלל פחד מתגובת אביו, אותו רימה במעשה גניבת הבכורה שהציק לו. הוא מתעתד להצטרף למשק של לבן דודו, שבו אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית. בודד. וכשהשמש שוקעת, יעקב שוכב לישון ומתגלה לו חזיון ממש מופלא, הנה סולם ניצב ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה אלוהים ניצב עליו ואומר: "אני אלוהי אברהם ואלוהי יצחק. הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך ופרצת ימה וקדמה, וצפונה ונגבה…"  ( בשבוע הבא נספר על מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך כשהוא בודד, ערב המפגש עם עשיו). אם לתמצת את העיקר במעשי האבות אומר: אברהם נתן לעם את האומץ להתנגד לאלילים הרבים. יצחק מסמל את יכולת ההקרבה העצמית ויעקב את האמונה שגם אם הנך בודד וגלמוד אלוהים אתך ונותן בך תקוה וכוח לחלום. דבר נוסף שלמדתי בבר אילן מדברי פרופ' זקס שכתב על פרשת 'ויצא': היהדות היא דת של אהבה בשל שלוש אהבות:
1. "ואהבת את אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך"
2. "ואהבת לרעך כמוך"
3. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם במצריים".
אבל אהבה אינה מספיקה, אי אפשר לבנות חברה/עם על אהבה בלבד, נדרש גם צדק! וכך כתב: "האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים, האהבה פרטית, הצדק אוניברסלי, האהבה מופנית לאדם מסויים והצדק שווה לכל. על המתח שבין אהבה לצדק נוצרו חייו  המוסריים של עם ישראל", לא מקרה הוא שזה גם נושאם של רבים מסיפורי ספר "בראשית", ספר שעוסק באנשים והיחסים ביניהם.

השבוע פורסם תקנון מחודש ל'תושבים', ומסתבר שזו ה"קבוצה" היחידה בקיבוץ שאין ממנה שום דרישות. (פרט לתשלום כלשהו). במשך 80 – 90 השנים הראשונות היה בקיבוץ רק תושב אחד ולא הייתה בעיה לדבר איתו על חובותיו למקום בו הוא חי, על תורנות שמירה ותורנות שבת והוא קיבל ועשה. לפני כמה חודשים פורסם שיש לנו היום 37 תושבים וכבר מרקס קשישא קבע ש'כמות הופכת לאיכות' אז למה מחכים, שמחר יהיו לא 37 אלא 73 תושבים שהתקנון מאפשר, והם יתארגנו, ידרשו ויתבעו בניית בית כנסת למשל! היום, אין סיבה שחברי הקיבוץ ישמרו עליהם או יגישו להם (ולאורחיהם) אוכל בחד"א. התושבים הפכו לסוג של 'תיירים'. לשם מה צריך תקנון אם אינו כולל זכויות וגם חובות? על התושבים שרוצים לחיות בקיבוץ לדאוג לכך שיוכלו למלא את חלקם בתורנויות או דרישות אחרות שיוצגו להם. אפילו להסדיר ביטוח לכך. והערה שאינה קשורה לכך ואני מניח שלא תמצא חן : אני לא מוצא שום סיבה שהגימלאים בני ה- 65 + לא יתנו תורנויות שמירה  או הגשה בחד"א או תורנות אחרת, אלא אם הם אינם בריאים. אני רואה בכך חובה אזרחית  בסיסית. אישית, כמו כל בני דורי, נתנו תורנויות עד גיל 73 או 75 עד 80, כל עוד אתה "מסוגל". לכך חונכנו, לכך חינכנו.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

22.11.25   ב' כסלו תשפ"ו

יצחק נשא את שרה בהיותו בן ארבעים, כך כתוב בפרשת "תולדות" וזכה לראות בנים בגיל שישים. הוא רצה להבטיח את עתידם (עשיו ויעקב) ולהעניק את הברכה המגיעה להם, לבכור בבכורתו ולצעיר בצעירותו, אך כשהגיע הרגע לברכם מתרחשת דרמה גדולה. יצחק איבד את מאור עיניו ואינו יכול להבחין ביניהם. אך עדיין לא כהו חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שזה נכון? על חוש הטעם אומר יצחק: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה". על חוש הריח כתוב: "וירח את בגדיו ויאמר ריח בני כריח השדה". על חוש השמיעה מעיד הפסוק: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". ועל חוש המישוש הוא אומר: "גשה נא ואמושך, בני, האתה בני עשיו"? רבקה, שניחנה בחוש נוסף ידעה לתחמן כך שיצרה סתירה בין חוש השמיעה לבין חוש המישוש וכך זכה יעקב בבכורה.
ואיך יודעים שלעם ישראל החוש החשוב ביותר הוא חוש השמיעה? כי נצטווינו לומר  "שמע ישראל" ולא "ראה ישראל" כי אנחנו אומרים  "נעשה ונשמע" ולא נעשה ונראה" ובמעמד הר סיני נאמר "והעם רואים את הקולות" להגיד לנו שמה ששמעו חשוב יותר ממה שראו. ואמרו חכמים: "לכן ברא אלוהים ליהודים שתי אוזניים ופה אחד. שנשמע יותר משנשמיע.
על החושים השונים כבר כתבו הרבה אני רק אוסיף את הסיפורון על שתי נשים היושבות בבית קפה ואחת אומרת לחברתה: "מה אגיד לך, אני כבר לא שומעת, אני כבר לא רואה, מזל שאני עוד נוהגת". ואמשיך ברוח הקלילה של הפרשנות –   אחד המרכיבים המרכזיים בחיי עשיו היא העייפות. היום כולם מתלוננים שהם עייפים, כל הזמן עייפים. זו מחלה של התקופה המודרנית. ועשיו היה הראשון שביטא אותה. הוא 'הסכים' למכור את הבכורה תמורת נזיד עדשים טוב. אנחנו תמהים איך היה מוכן למכור ליעקב את ה'הנהגה הרוחנית'? איך הוא מעדיף תגמול גשמי על פני משהו 'נצחי'?  פעמיים בתורה אומר עשיו ליעקב, בשובו מן השדה "כי עייף אנוכי". עייפות, היא מצב פיזי ונפשי גם יחד, אומרים המומחים, היא מביאה לחוסר ריכוז, לחוסר קשב, לשיפוט לקוי, לחוסר מוטיבציה, לעצבנות ו'מצבי רוח' ירודים, אז מה הפלא שעשיו לא יכול היה לשים לב לעניינים רוחניים ועדינים, כשהוא גמור מעייפות?

בעקבות גשמי הברכה שירדו עלינו לטובה, חשבתי על החקלאים שבינינו (המעטים שנותרו) על תנאי העבודה הקשים שלהם. בגשם שוטף, בסופה, בחום ובשרב, בנאמנות ובמסירות, כשתמיד התקווה מלווה אותם. נזכרתי בעשרים וחמש שנות עבודתי היפות ברפת. (כן, היו זמנים, היו זמנים), חקלאי הייתי כמו רוב בני דורנו שעבדנו בענפי החקלאות. בניגוד למנהיגים ול'מובילים', החקלאים, עדיין הם היחידים שיודעים שלא הכל תלוי בהם, שלא על הכל הם המחליטים הבלעדיים, והם תלויים בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב הקרקע, איכות הזרעים, מכות מזיקים ומחלות שתוקפות. ואני מאוד מעריך אותם כי הם אנשים שמבינים וחיים יומיום את הברית לה הם שותפים, התלות בין האדמה לשמיים.

וברכות חמות לקרן ליום הולדתה. המילים: אושר, בריאות, שמחה ונחת, כבר נראות שחוקות אבל הן תמצית החיים. כשנגמרות המילים הטובות והיפות שאנחנו רוצים לומר, אנחנו הולכים אל השיר:
"אל תתן את יופיך לדברים"
כתבה: יונה וולך
אל תיתן את יופיך לדברים
תן אותו לחייך
אל תפזר אותו ברחובות
שינצנצו מיפי חייך
שנתת להם.
ראה את חייך יפים
עשה אותם
שיהיו יפים
אל תיתן אותם
לדברים.

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

15.11.25  כ"ד חשון תשפ"ו

פרשת השבוע "חיי שרה" מתחילה כך: "ויהיו ימי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה… ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מדוע נאמר "ויבוא" אברהם ולא "וישב" אברהם? כנראה, שמאז 'עקדת יצחק' אברהם ושרה רחקו זה מזו מתוך תקוה שעם הזמן ישקמו את יחסיהם שהתערערו והוא  נטה את אהלו במקום אחר בארץ וכששמע על מותה "ויבוא". היה עליו לחפש מקום לקבורתה והוא לא הכין זאת מראש, כי לא ציפה שאשה בת מאה עשרים ושבע תמות פתע פתאום. חז"ל פירשו את מספר שנותיה כך: בגיל מאה – הייתה שרה כבת עשרים ובגיל עשרים הייתה כמו בת שבע. רוצה לומר: תמיד צעירה, תמיד נקייה מחטאים, תמיד בתחושת רעננות של דף חדש. כידוע אברהם שם את עינו על מערת המכפלה שהייתה בשדהו של עפרון החתי ואחרי מו"מ קשה וממושך רכש אותה ושם קבורים שלושת האבות ונשותיהם (פרט לרחל אמנו). מערת המכפלה הייתה לשם דבר. בהמשך הפרשה מסופר לנו על ה'שידוך' הראשון בתולדותנו, כשאברהם שולח את עבדו אליעזר למצוא כלה בארץ מכורתו לבנו יצחק. כיון שבנות המקום אינן ראויות לו. ומה המבחן? אליעזר בוחן על פי ההוראות מלמעלה: ראשית  – חסד! אחר כך המאמץ למען האחר, אחר כך תשומת לב למצוקות, גם הכי גשמיות. התמזל מזלו של העבד אליעזר שפגש אחת כזו, את רבקה, ליד הבאר כשהיא משקה אותו ואת גמליו. הוא נותן לה שי, שני צמידי זהב שמשקלם (כך כתוב) עשרה זהב ובעקבות זאת היא באה איתו לארץ המובטחת ונכנסת לשושלת האבות והאמהות של האומה.על סיפור האהבה שהתפתח בין רבקה ויצחק בפעם אחרת.

כבר כמה שנים שאנו עוסקים בינינו לבין עצמנו, בנושאים הקשורים ל'כסף' עד כדי כך שאינני זוכר דיון חברתי אחד אלא בהקשר לכספים. אין כבר צורך? אם להיות ברור יותר אומר אנחנו נותנים קדימות לאינטרסים על הערכים. ועל כך חוזרים ואומרים: הקיבוץ משתנה! ואתה מסרב להבין זאת!!.  כמובן שיש לשינויים השפעות גם על אורחות חיינו, החל מראייה שונה של ה'אני' 'משפחתי', 'מעוני', על החינוך ועל חיי התרבות הקיבוצית החשובה כל כך, שהורגלנו אליה שנים רבות. על כל אלה צריך לדון ממש באותה דרגת חשיבות כמו בקיום הדיונים על רכישת/ שותפות מפעלים נוספים. אבל אני רוצה להתייחס לנושא קשור ולא קשור – קבלת החלטות וביצוען. ארבע קדנציות הייתי מזכיר ותמיד חשבתי שביצוע החלטות השיחה מחייבות אותי קודם כל!, עוד לפני שעוברים לדיונים על נושא ציבורי אחר, בעיקר כשלגביו קיימים חילוקי דעות קיצוניים, שהוא נושא חדש שעולה לסדר היום. הזמנים משתנים ואיתם התוצאות. נראה, שהכי חשוב היום הוא לסמן v ליד סיכום הדיון, פרסומו ברבים ולעבור לנושא הבא. החלטנו בשיחה לפני שנתיים/שלוש לגבי הפרטת האוכל קיבלנו החלטה שמיישמים אותה חלקית – את האין הפרטה! את חלקה השני שיש לפתור את שאלת אלה שלא אוכלים בחד"א, לא ביצענו. החלטנו על סגירת האורווה לא נעשה דבר, אז מצאנו מוצא מביצוע ההחלטה, שקוראים לו אימוץ 'נחל עוז' ו…  אנחנו כבר בתוך דיונים על התימחור שאם נמשיך את הקו, נדון ונתווכח, נשים v ונעבור הלאה, וכבר אנחנו עוסקים בהפרטת/ייעול מערכת הבריאות, נושא חברתי מורכב ומהותי ואולי גם שם נשים v גדול ולא נבצע או רק חלקית. ככה אי אפשר להמשיך להתנהל. זה בהחלט תפקידה של המזכירות ליזום דיונים, אבל בעיקר לבצע החלטות!  ולזכור תמיד את דברי חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת". כדאי לנו כקיבוץ לבדוק את עצמנו, כי הערכים, לאורך השנים, חשובים מהאינטרסים, וחשוב לחשוב עליהם ולזכור אותם. כי הם העיקר, הם חוט השדרה של הגוף הקרוי: קיבוץ!. התעלמות מהם עלולה ליצור מציאות של שלושת הכ"פים (כבוד, כוח, כסף וד"ל).

פסעתי השבוע לאורך המעלה היפהפה, החדש, שעשתה לנו קק"ל, ממערת הפלמ"ח ועד 'פינת רמה'. דרך עולה (או יורדת), בה, מדרגות אבן ומעקה לאורכה (לאנשים כמוני, למשל) וכשסיימתי שאלתי למה איננו יכולים לצעוד בה מתי שאנו רוצים, ונעניתי שההליכה במעלה היא בתיאום עם צוות מערת הפלמ"ח. לכו בה! עוד "פינת יקר בירכתי אפריים".
ומילה טובה ללליב ואלה.

 "שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

8.11.25   י"ז חשון תשפ"ו

30 שנה לרצח רבין, הרצח שעדיין צרוב בנו, שהסיט את כל חיינו מתקווה לסף יאוש, מדרך לאבדן דרך. אומרים שכל אחד זוכר היכן היה בליל הרצח. אני זוכר היכן הייתי באותו מוצאי שבת. בדיוק התחלתי שבוע של שמירת לילה. הלכתי עם רעיה לרינה ואדם לצריף השוודי, וב-21.00  ירדתי לבודקה של השמירה ושם צפיתי בעצרת ששודרה בטלוויזיה. ושמעתי על האסון. טלפנתי מיד לרעיה (אצל רינה ואדם). כל הלילה ראיתי בטלוויזיה את האירוע הנורא בהתרחשותו ולא ההבנתי למה לא הרגו את הרוצח במקום. כשהודיעו שרבין נרצח, הרגשתי שמשהו נורא קורה וההרגשה הזו מלווה אותי/נו כל ה30 השנה שחלפו מאז. אני זוכר שרעיה אמרה לי כבר למחרת הרצח את המשפט ש"מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה". במשך תקופה ארוכה, הקשבנו שעות לשירים שנכתבו ואני נחנקתי תמיד כשמילות השיר "הו רב חובל" של נעמי שמר/וולט ויטמן הגיעו לבית החוזר: "אבוי ליבי, ליבי, ליבי/ הו כתם דם שותת/ באשר רב-חובל שלי / צונח קר ומת. הו רב-חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון / לך כל הדגלים כולם, לך תרועות המון  /  רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל  /  ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.

היינו בעצרות זיכרון, ביקרנו גם בביתה של לאה רבין. זכרו של אירוע רצח רבין אינו פוחת עם השנים, המציאות בארץ משקפת ממש יום יום, את תוצאות החלום ושברו.

פרשת ויירא: בפרשה אנחנו מבינים שאברהם היה "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". היה לו הכל, חוץ מדבר אחד: ילד. המילים הראשונות שדיבר עם אלוהים היו תחינה לילד, ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שהוא יהיה גם העברי האחרון. בכתובים נזכרת עקרותה של שרה והגמרא מרחיבה את העקרות גם לאברהם. אך לא היא, שרה נתנה לאברהם את אמתה הגר והיא ילדה לו את בכורו ישמעאל. בתקופה העתיקה המשפחה הייתה היחידה החברתית והדתית, והתקיימה בה זיקה בין שלושה מרכיבים הדת הביתית, המשפחה וזכות הקניין. לכל משפחה היו אלים משלה, להם הקריבה קורבנות ומהם ציפתה להגנה. כמובן שסמכויותיו של אב המשפחה היו מוחלטות, גם הבנים היו קניינו של האב יותר מאשר עמידה בזכות עצמם. במות האב הסמכות עברה לידי הבן הבכור. התורה מתנגדת לתפיסה זו והראייה שממשיכו של אברהם הוא יצחק ולא ישמעאל וממשיכו של יצחק אינו עשיו אלא יעקב וזה ממשיך כשיורשי המנהיגות של יעקב, לא הלכו לראובן הבכור אלא ללוי (לכהונה) וליהודה (למלוכה) ואחר כך גם בא משה לפני אחיו אהרון. חברי, יורם טהרלב, בחוש ההומור שלו, הסביר לי פעם, שאברהם בן המאה ושרה בת התשעים הצליחו בגיל מרשים זה להוליד את יצחק, כי היו להם  'נעורי נצח'!  ואיך זכו בתואר? מדי בוקר היו אברהם ושרה רוכבים על גמל להתרחץ בים וכך נהגו בני האדם המבוגרים כולם. והמילה גמלאים באה מהגמל עליו רכבו לים בימים ההם.

בסופו של עניין השגתי את בקשתי שהייתה חשובה לי שהמצבה של הורי תשופץ. והוספנו בין שני "הראשים" החדשים גם צילום שלהם. אני יודע שיש חברים שהקבר של הוריהם לא מדבר אל ליבם, "ההורים בליבנו" אומרים לי. אנחנו ירשנו מהורינו את חשיבות כבודו של מקום הקבורה, ואנחנו מטפחים את מקום מנוחתם. בהזדמנות זו אני רוצה לשבח את ארז עצמון על הטיפול בבית הקברות, על ההבנה, ההקשבה לפניות והרגישות שהוא מגלה והעזרה שהוא נותן. חבל מאוד שמקצצים בסמכויותיו (10%?), ורואים זאת בשטח.
במעבר חד מאוד, ברכות למיה ליום הולדתה! בהזדמנות זאת להודות לך על המשפחתיות והדאגה לנו. אנחנו מרגישים זאת כל הזמן ותודה גדולה על כך. ומצרפים מכל הלב את האיחולים השגרתיים: אושר, שמחה, בריאות ואהבה עם הדר, מור ועידן, אורי וניר, עם הורייך וכמובן איתנו!
שבועטוב!