2.5.20 ח' אייר תש"פ
יום זיכרון מיוחד עבר עלינו השנה שטרם חווינו כדוגמתו. לא התקיים המפקד המכובד והמרגש על הר הגעש, המעלה זיכרון לכל אלה שנפלו בדרך לקיומנו, ובו גם הזיכרון האישי – המשפחתי שלנו, זכרו של שי. אין טקס במשך השנה שהוא מלכד יותר, נוגע יותר ומרגש יותר, מהמפקד על הר הגעש. שהוא תמצית ה"ביחד". וכך, כמו מדי שנה, כל המשפחה מסתופפת סביב קברו של שי, לאחר הנחת זר על קברו של דני, כשהסירנה נוסקת. השנה, עלינו ביום שני בערב שלפני, זה היה משהו אחר מהרגיל והיה בו משהו מיוחד עבורנו, וכך עמדנו והקשבנו להקראת השיר המטלטל, המרגש והאמיתי כל כך של רונה רמון שקראה רעיה.
אני זוכר היטב את השעה ארבע אחה"צ של ה' באייר תש"ח. אנחנו, ילדי משמר העמק שוהים ב"גולה" בגן שמואל. ישבנו עם כל חברי הקיבוץ על הדשא ליד חדר האוכל בו היה הרדיו היחיד של הקיבוץ והקשבנו לקולו של בן גוריון הבוקע מן הרדיו, מכריז על הקמת מדינת ישראל. הרגשה מרוממת ומרטיטה לבבות. ומרגע זה המדינה הפכה ממשאת נפש למרכז החיים. רמת ההזדהות שלנו איתה הייתה בשיאה. זו לא הייתה בדיוק שמחה אדירה אבל זה היה רגע של מימוש, של תחושת הגשמת שאיפה. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש זרות מסויימת, לפעמים זה נראה כמו חלום רע. ההתפתחות, ההתנהלות והמדיניות של הקברניטים, שונו וזה מאוד מצער אותי. במקום מגילת העצמאות, אימצה המדינה את חוק הלאום. במקום הסולידריות וחדוות העשייה שפעמה ברוחה של המדינה, הרגשת ה'ביחד' ושותפות גורל, אנחנו מפולגים ומפוצלים, מילה זו לא מילה, אידיאות אין ואין מנהיגות. במקום להיות אגרוף אנחנו כף יד שמוטה.
אני מאמין שעוד יגיעו ימים טובים ושוב נראה את האור ונהיה אור לעצמנו (אולי גם לגויים) כי בשביל מה הוקמה המדינה שאנחנו כל כך אוהבים? עם כל המלחמות, עם הקשיים, עם התקווה? כתבה לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך":
"הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער /
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם /
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר /
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
צובעה השקיעה שיבתו בפז אדום /
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב /
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת /
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך".
ועל אף כל זאת, שיהיה לנו חג שמח עם הרבה אור וחום בלב.
לכבוד יום העצמאות הע"ב של המדינה אני זוכר שאבא סיפר לי איך הומצא הסמל של מדינת ישראל, אני זוכר את ההתלבטויות, כי אבא שיתף אותי ועידכן אותי. צורת סמל המדינה הייתה חשובה לו מאוד. וכך זה היה: לאחר הקמת המדינה ולאחר שנקבע לה השם : "ישראל", נדרש ליצור גם סמל למדינה. ההצעה היחידה שהייתה קיימת, הייתה 'דגל שבעת הכוכבים' שהציע הרצל. לכן החלט לערוך מכרז. התקבלו כ- 450 הצעות שונות לסמל. כל המשתתפים קיבלו הנחייה אחת: שהצבעים תכלת ולבן יהיו בה. כל 450 ההצעות שהוגשו נדחו ויצא מכרז חדש. ההצעה שהתקבלה לבסוף לסמל המדינה הייתה של האחים שמיר וגם זאת אחרי שהסכימו לעשות בה שינויים כמו, הוספת השם "ישראל' לסמל, והחלפת המנורה שהם הציעו למנורה בעלת שבעת הקנים המתנוססת על שער טיטוס. כך נולד סמל המדינה.
ואחרון אחרון מוקדש למאי ליום הולדתה. מאי, שמדי שנה נהיית חכמה יותר, יפה, אחראית, מפתחת את כישרונותיה. אנחנו שולחים לך איחולים של הרבה עניין וסקרנות, אושר ושמחה לך במשפחתך, עם הורייך ואחייך ועם כל המשפחה הגדולה שלנו. וכאשר תחלוף הקורונה, תבואי אלינו ונערוך לך חגיגה מקומית. חגיגה גדולה
שבועטוב 