"שבוע טוב" (427)                        

2.5.20   ח' אייר תש"פ

יום זיכרון מיוחד עבר עלינו השנה שטרם חווינו כדוגמתו. לא התקיים המפקד המכובד והמרגש על הר הגעש, המעלה זיכרון לכל אלה שנפלו בדרך לקיומנו, ובו גם הזיכרון האישי – המשפחתי שלנו, זכרו של שי. אין טקס במשך השנה שהוא מלכד יותר, נוגע יותר ומרגש יותר, מהמפקד על הר הגעש. שהוא תמצית ה"ביחד". וכך, כמו מדי שנה, כל המשפחה מסתופפת סביב קברו של שי, לאחר הנחת זר על קברו של דני, כשהסירנה נוסקת. השנה, עלינו ביום שני בערב שלפני, זה היה משהו אחר מהרגיל והיה בו משהו מיוחד עבורנו, וכך עמדנו והקשבנו להקראת השיר המטלטל, המרגש והאמיתי כל כך של רונה רמון שקראה רעיה.

אני זוכר היטב את השעה ארבע אחה"צ של ה' באייר תש"ח. אנחנו, ילדי משמר העמק שוהים ב"גולה" בגן שמואל. ישבנו עם כל חברי הקיבוץ על הדשא ליד חדר האוכל בו היה הרדיו היחיד של הקיבוץ והקשבנו לקולו של בן גוריון הבוקע מן הרדיו, מכריז על הקמת מדינת ישראל. הרגשה מרוממת ומרטיטה לבבות. ומרגע זה המדינה הפכה ממשאת נפש למרכז החיים. רמת ההזדהות שלנו איתה הייתה בשיאה. זו לא הייתה בדיוק שמחה אדירה אבל זה היה רגע של מימוש, של תחושת הגשמת שאיפה. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש זרות מסויימת, לפעמים זה נראה כמו חלום רע. ההתפתחות, ההתנהלות והמדיניות של הקברניטים, שונו וזה מאוד מצער אותי. במקום מגילת העצמאות, אימצה המדינה את חוק הלאום. במקום הסולידריות וחדוות העשייה שפעמה ברוחה של המדינה, הרגשת ה'ביחד' ושותפות גורל, אנחנו מפולגים ומפוצלים, מילה זו לא מילה, אידיאות אין ואין מנהיגות. במקום להיות אגרוף אנחנו כף יד שמוטה.

אני מאמין שעוד יגיעו ימים טובים ושוב נראה את האור ונהיה אור לעצמנו (אולי גם לגויים) כי בשביל מה הוקמה המדינה שאנחנו כל כך אוהבים? עם כל המלחמות, עם הקשיים, עם התקווה? כתבה לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך":
"הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער /
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם /
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר /
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.
צובעה השקיעה שיבתו בפז אדום /
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב /
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת /
התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך".
ועל אף כל זאת, שיהיה לנו חג שמח עם הרבה אור וחום בלב.

לכבוד יום העצמאות הע"ב של המדינה אני זוכר שאבא סיפר לי איך הומצא הסמל של מדינת ישראל, אני זוכר את ההתלבטויות, כי אבא שיתף אותי ועידכן אותי. צורת סמל המדינה הייתה חשובה לו מאוד. וכך זה היה: לאחר הקמת המדינה ולאחר שנקבע לה השם : "ישראל", נדרש ליצור גם סמל למדינה. ההצעה היחידה שהייתה קיימת, הייתה 'דגל שבעת הכוכבים' שהציע הרצל. לכן החלט לערוך מכרז. התקבלו כ- 450 הצעות שונות לסמל. כל המשתתפים קיבלו הנחייה אחת: שהצבעים תכלת ולבן יהיו בה. כל 450 ההצעות שהוגשו נדחו ויצא מכרז חדש. ההצעה שהתקבלה לבסוף לסמל המדינה הייתה של האחים שמיר וגם זאת אחרי שהסכימו לעשות בה שינויים כמו, הוספת השם "ישראל' לסמל, והחלפת המנורה שהם הציעו למנורה בעלת שבעת הקנים  המתנוססת על שער טיטוס. כך נולד סמל המדינה.

ואחרון אחרון מוקדש למאי ליום הולדתה. מאי, שמדי שנה נהיית חכמה יותר,   יפה, אחראית, מפתחת את כישרונותיה. אנחנו שולחים לך איחולים של הרבה עניין וסקרנות, אושר ושמחה לך במשפחתך, עם הורייך ואחייך ועם כל המשפחה הגדולה שלנו. וכאשר תחלוף הקורונה, תבואי אלינו ונערוך לך חגיגה מקומית. חגיגה גדולה

"שבוע טוב" (426)

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

25.4.20  א' אייר תש"פ

ביום הזיכרון לשואה, שאנו מצווים לזכרו לעד, בחרתי לצטט שני קטעים שכתבה רות שטרן, מחותנתנו, בספר "אשר זכרנו לספר" ובו 24 חברי קיבוץ מגידו מספרים את סיפורם האישי בתקופת השואה. לכאורה, קטעי אינפורמציה המתארים סיפור באופן ברור וחד, איך הכל החל. וכך כתבה:
… "המלחמה, כידוע , פרצה ביום שישי ה- 1 בספטמבר 1939. עוד באותו בוקר החלה בהלה איומה ואי סדר שרר בכל. כולם האזינו לרדיו, ממנו בקע קולו הרועם של היטלר, שהבטיח לבני עמו את שחרור אדמותיהם מעול זרים וגישה לים. מיד נשמעו אזעקות מפחידות שבישרו על התקפות המפציצים הגרמנים, ובין רגע כוסו השמיים במעין שטיח שחור. מעל עירנו חגו מטוסים והטילו פצצות. התושבים החלו בבריחת אמוק, כשאיש לא ידע לאן מוליכות השיירות האין סופיות האלה. מי ברגל, מי בעגלות עם סוסים ומי בכלי רכב אחרים. גם אנחנו היינו בין הבורחים. הפחד הגדול מפני הגאזים היה נורא ולא היו מקלטים בטוחים. ההיגיון ששלט אז היה כזה: צריך להתרחק מן הריכוזים העירוניים בהם מצויים בנייני קומות פן יקרסו מן ההפצצות. לכן יש להימצא בשטחים פתוחים – בשדות ובכפרים…"
…"לפנות בוקר, כצפוי, התחילה האקציה. את הגטו חילקו לחמישה אזורים. וכל כמה ימים היה אזור אחר להתייצב במקום הריכוז שנקבע. נדמה לי שאנחנו הלכנו באקציה השלישית. ריכזו את כל האנשים על צרורותיהם באחת הכיכרות וערכו את הסלקציה. לפי תנועת מקלו של מפקד הגטו, דגנהרט, הידוע לשמצה, נחרץ גורל האדם מי לשבט מי לחסד. זו הייתה רק סלקציה ראשונית, לאחריה באו רבות נוספות. כל זמן המלחמה לא היית בטוח בחייך. מכל מקום, באותו יום מר הפרידו ביני לבין אמי…" (סוף ציטוטים)

השבוע התעניינתי קצת בעניין המגפות בתקופת המקרא, ובכלל באזורנו. כמובן שהעניין נבע ממגפת הקורונה שבאה עלינו. מצאתי, שהמגפה הראשונה המוזכרת בתנ"ך קשורה לבואם של הפלישתים לארץ במאה ה- 12 לפנה"ס. וסיפורה הוא: בעת המלחמה הקשה עם הפלישתים הפולשים לארץ, עלי הכהן ציווה להביא את ארון הקודש ממשכנו בשילה לשדה הקרב כדי לחזק את הלוחמים ושם נחלו לבני ישראל תבוסה גדולה והארון נלקח בשבי. אז פרצה באשדוד והסביבה מגפת ה"עפולים" הגדולה ומדובר במגפת "טחורים". מאז המגפה הזו לא נראתה שוב. כואבים מהמגפה הפלישתים מיהרו להיפטר מארון הקודש ובני ישראל השתלטו עליו חזרה, והובילוהו עד ירושלים דרך בית שמש. ואז פרצה מגפה מסתורית שלימים הסתבר שהייתה זו מגפת "דבר", בה מתו 70 אלף איש. על פי ספר שמואל ב' (כ"ד) דוד המלך התגבר עליה (כמובן) כשבנה מזבח בגורן – אורניה היבוסי, והעלה לאלוהים עולות ושלמים. ככתוב: ו"תיעצר המגפה מעל ישראל".  במקום הזה, בנה שלמה את קודש הקודשים של בית המקדש.  ובאזורנו, אירעו שתי מגפות גדולות:
1. בשנת 541 לספירה פרצה בכל איזור המזרח התיכון מגפת דבר נוראית. המגפה החלה במצריים ותוך שנה הגיעה לבירת  האימפריה הביזנטית – קונסטנטינופול, שרק בה, מתו 16.000 איש ביום. מחצית מאוכלוסיית האימפריה מתו במגפה זו. כתובות עתיקות מראות שמרבית מהנפטרים היו דווקא בגילאים צעירים. המגפה נקראת על שמו של יוסטיניאנוס, הקיסר שהחלים ממנה.
2. לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי צבאותיו של מוחמד בשנת 639 לספירה, פרצה מגפה קטלנית בקרב הצבא המוסלמי הכובש. על פי המסורת המוסלמית, מקורה של המגפה (כנראה דבר)  היה במים המזוהמים של בארות אמאוס שהיום הם בתחומי פארק איילון – קנדה ליד מחלף לטרון.   אחרי מגפת האיידס בעולם, שבה מתו 30 מיליון איש ואשה, הופיעה והתפשטה בעולם הקורונה.

 

ולשמחות: יום הולדת 4 לשני!
איך שהזמן עובר מהר.. 'הופ' נולדת, 'הופ' בן ארבע! כשמביטים בך אתה נראה לפעמים איש קטן, אבל אתה עוד ילד בגן! אל תשכח ותיהנה מזה! אל תמהר, הכל יגיע בעתו. אתה חמוד ונבון. וכולם – גדול עד קטן ממשמשים אותך באהבה. אנחנו מאחלים לך הרבה שמחה עם ההורים והאחים גלי ורומי, בהרבה אהבה ותקווה מאתנו הסבים וכל המשפחה.

"שבוע טוב"!

 

"שבוע טוב"(425)

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

18.4.20    כ"ד ניסן תש"פ

אין כמו חג הפסח כדי לאשש את נכונותה של האימרה, המופיעה בראש "שבוע טוב" מדי שבוע, אימרה ששמעתי מפי חברי אמנון ארבל ואימצתי אותה לאחר שקיבלתי סוג של ביקורת שאני 'מתרפקן' ונוסטלגיסט…
למה אנו מדי שנה מעלים וחוגגים את יציאת מצריים שאירעה לפני 3000 שנים בחג הפסח, ומגידים זאת לבנינו, וחוזרים ואומרים ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים'?. דרך החגים והמועדים אנחנו זוכרים את תולדותינו לאורך השנים. כך נוצרה המסורת והמורשת. האירועים, הסיפורים, בכתב ובעל פה יוצרים את התרבות הלאומית שלנו. את ליל הסדר  כל יהודי באשר הוא, חוגג אותו בזמן הזה. אין זו נוסטלגיה רווית 'דמעות עצב', 'דמעות שמחה' והשתפכות נפש על מה שאירע לעמנו. זה אירוע מכונן: "היום הייתם לעם" הוא הבסיס עליו קמה מדינת ישראל. כל אלה המזלזלים במורשת וב"זיכרון הלאומי" עלולים למצוא עצמם יום אחד לפני "שוקת שבורה".

בספרו של מאיר צור "60 שנות חיים" הוא מספר על אירוע ליל הסדר ב- 1935 וכותב: "26.4. סדר פסח – ארוחה טובה, שירה, ריקודים, נגינה בפטפון". שאלו אותי חברים איך זה שלא התקיימו סדרי פסח אצלנו עד 1937, אגב, בסדר הראשון מי שקראו את כל ההגדה היו – אז – ילדי כתה א', קב' "כפירים". (אדם, רותי חזן, דן חדשי). 'המייסדים' מהעליות השנייה והשלישית היו בהתנגדות לכל סממן מהגולה כולל החגים. סיפרתי כבר, שהקיבוץ היה מתכנס היו שרים שירים ואבא אמר ש"כולם היו בנפשם ובנשמתם שקועים בליל הסדר בבית אבא- אמא" בגולה. קיימות עדויות, שהיו גם התכנסויות בליל הסדר שבהן שתקו כולם, שבהן ישבו החברים, דוממים ודומעים מרוב געגועים.

כשסווגתי לראשונה ל"קבוצת סיכון" בתקופת הקורונה, לא הופתעתי. מאז ילדותי הייתי בקבוצת סיכון. נולדנו למאורעות 36-39 בקיבוץ מבודד כאשר שבעת הכפרים הערביים שמסביבו היו תוקפים אותו ביריות. היה מסוכן? היה מסוכן! לכולם! יותר מאוחר, במערכה על משמר העמק ב- 48 ' היינו בלב ההפגזה על המוסד, היה מסוכן? היה מסוכן מאוד! לכולם!! אחר כך בצבא, ובעוד חמש מלחמות "קדש", "ששת הימים", "ההתשה", "יום כיפור" ו"לבנון הראשונה". היה מסוכן? בלא מעט מצבים, מאוד! וככה חיינו תמיד בקבוצת סיכון. ולהיות  ב"קבוצות סיכון" זה מחשל ויוצר גם גאוות יחידה. ולמדנו גם מה זו אחריות, אישית וקבוצתית. והנה התפרצה הקורונה ואם צפיתם בבן ה- 87 בטלביזיה,  מראה צילום שלו על דרגש בבוכנוולד חמישה ימים אחרי השחרור אומר בתמימות: "כל חיי אני בקבוצת סיכון, היו לי בחיים דברים הרבה יותר גרועים מהמגפה הזו, אבל עכשיו מזכים אותי בתואר: משתייך ל"קבוצת סיכון"! ואומרים לי : "אל תצא מהבית" ו"אל תחבק את הנכדים" ואל, ואל, ואל… הכל כדי לשמור על עצמך!"  כיון שאני מזדהה אתו, אני מחייך. אני חושב שאני יודע איך לשמור על עצמי ואיך לנהוג עם עצמי ועם זולתי ומשפחתי וקיבוצי. במיוחד, כשאני הוא זה שב"קבוצת הסיכון". בגילי המכובד אני כבר לא יוצא ל"מלחמות" סרק ומקבל באהבה את "נזיפותיה" החביבות ודאגותיה של מיה ומודה לה יומיום, אנחנו יודעים שזה מאמץ לא קטן! רק אזכיר, שאנחנו לא "עויבר בוטלים" ומצטער, כשאני שומע, שיש הרואים בנו נטל שיש לשרתו.

נעבור בשמחה, ליום הולדתה של ליאן בבת עינינו!  ארשת פני הופכת מיד מרצינות חמורה לחיוך מאוזן לאוזן. ישבנו בשבת וצפינו בדיסקים ישנים. כל כך הרבה ליאן! יושבת, עומדת, משחקת ומתחפשת. ואיפה היא היום –  ילדה גדולה אחרי צבא, יפה ואופה, ואחרי 'שנתיים בית'. העולם מחכה ל'טרוף' אותה ואנחנו רוצים שתהיה שוב ילדה קטנה אצלנו בבית. מה נאחל לך ביום הולדתך? שכל מה שתרצי תגשימי, שהכל יהיה בהישג ידך, שתרגישי, תדעי ותזכרי כל חייך שאנחנו תמיד בשבילך! וכמה שאנחנו אוהבים אותך. אנחנו מאחלים לך חגיגה שמחה, לך ולהורייך!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(424)

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

פסח    11.4.20   י"ז ניסן תש"פ

תוך שבוע הלכו מאתנו שלושה חברים טובים, שעם כל אחד מהם הייתה מערכת יחסים אחרת: מיכה, יורמי וכאח לי, דיזי.  הרבה זיכרונות ורגשות מציפים אותי, ובימים אלו, שאני עובד עם מושקו על הכנת הגדה מצולמת לקיבוץ, נפטר אחיו ואני רואה את מצוקתו.
כל אחד מהם ראוי ל"שבוע טוב" מיוחד לזכרו.
מחשבה בעקבות הקורונה:
אנשים רבים בימים אלה חווים דאגה וחרדה והם חיים לצד אלה המנהלים שגרה סבירה –כמונו- ולומדים ליהנות ממה שיש.
אכן זהו 'פסק זמן' מאורחות חיינו הרגילים.

פסח תש"פ – ליל סדר פסח שונה. כולנו ספונים בביתנו, ו"קוראים" ב"גרעינית" את ההגדה. קצת הומור בזמן הזה ממש הכרחי! מצאנו קטע שכתב ירון בפסח תשס"ד המסכם את חווית הסדר הקיבוצי בבחינת "נעים להיזכר".
וכך כתב:
– כנגד ארבעה בנים דיברה התורה ולא ידעה כי אין הדבר מעניין את עם ישראל כהוא זה.
– ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, מכתיב הפסוק, והעם עודנו טרוד ומסובך בספירת שישים הריבוא.
– קומו תועי מדבר, ציווה ביאליק, ועד היום לשווא מנסה העם להסביר לעצמו כמה הם שישים ריבוא המדוברים.
–  "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", יפליא ישעיהו לרגש את האומה, והעם – תוהה בינו לבין עצמו מה להם, לכפיר ולעגל לרבוץ יחדיו בעיצומו של הפסח, ומיהו , לכל השדים והרוחות, המריא שהצטרף ללא הודעה מוקדמת.
– הא לחמא עניא, צועק התנ"ך, והעם נעשה צמא מדקה לדקה.
– תריי זוזי שילם אבא תמורת כמה קילו גדי, והעם, כבד עליו ראשו וימלא את קירבו בשאריות קניידלך ולא ידע העם כי אם רעב גדול.
– עייף ולאה העם עד מאוד. וישקע בשרעפיו, ולנגד עיניו אצות להן דמויות מוכרות. אהרון ופרעה משתכשכים במימי היאור. והנה יתרו ורבן גמליאל משוחחים ומתלוצצים להם בארמית שוטפת, ומשה שהיה בתיבה מאבד קצת שליטה חובט במקלו על כל סלע מזדמן, ומנפץ לרסיסים לוחות אבן הנופלים מהשמיים.
– לפתע אורו עיני העם לשמע הקראת הכוס הרביעית. ובעיניו רואה הוא את צבא התורנים פוסע בין השולחנות ומעביר את דברי המאכל מיד ליד.
– ויברך על הגפן ועל פרי הגפן. וישוש, וישיר על פדות נפשו וגאולתו.  

מועדים לשמחה – חגים וזמנים בששון!

"שבוע טוב" (423)

זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה

4.4.20  י' ניסן תש"פ

כך החלה המערכה על משמר העמק, היום, לפני 72 שנים:
להלן קטע מתוך הסיפור "פתע נקטעה הילדות": "…השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה13-14- , למלא באבני החצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם למאה ועשרה ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה,  אלא מתי תתחיל ומה אנחנו הילדים נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז  ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות , לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי- אפשר היה לנשום, אי- אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרנים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז (רק אחרי המלחמה אמרו לנו שהערבים חשבו שזה בית המפקדה של היישוב). התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדים וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא. פתאום שמענו מהחדר הצפוני צחוק וקריאות: "הופ, הפגז פגע באבו-שושא, הופ, הפגז נפל לואדי". אלניס התיישב על החלון ודיווח לחבריו לחדר מה מתרחש בחוץ. בחדר, שמדרום לחדרי, נשמעה קריאה פחות שמחה; למיטתו של אהוד חדר פגז תותח שלא התפוצץ ואנחנו יצאנו מחדרינו לראות איך הוא נראה. לאט- לאט החשיך וההפגזה חדלה".

בימים רגילים היינו חוגגים אירוע גדול ביום הולדת ה- 30 של יהב: סרט, שירים וריקודים, משקאות הולמים (כמובן גם ספרייט). אבל הימים אינם רגילים! היום אי אפשר אפילו לחבקו, לצ'פחו, להעביר יד על ראשו והמילים שייאמרו אינן די חמות כדי לומר: אנחנו אוהבים אותך מאוד, אנו מלווים אותך 30 שנים ודרכך רואים איך העולם סביבנו משתנה.  היום ראה את עצמך: חי עצמאי בעיר, יש חברים, יש חברה אהובה, יש לימודים שבחרת בהם, יש מקצוע, יש שליטה בחייך, העמוסים בטכנולוגיה, יש דירה שכורה מסודרת. ועדיין מחפש עתיד של איפה ואיך. כמובן שהיינו רוצים שתהיה בקירבתנו אבל הכי חשוב שתהיה בן אדם מאושר, שיהיה לך טוב ושמח בכל שתעשה, שתמשיך להיות לבבי וחם ומחבק, להיות אוהב ואהוב. ויש לברך גם את הוריך מולידיך ביום הולדתך!
קבל חיבוק גדול מאתנו, הסבים שלך, בו נזכה אותך (מבטיחים), בתום מגפת הקורונה בהביאה רק רעות לעולמנו. נשאף אך לטוב גם אם תארך הדרך. "שבוע טוב"!