חודש: דצמבר 2016

31.12.16  ב' טבת תשע"ז

נרות, חנוכיות, סופגניות, לביבות וסביבונים הם סמלי חג החנוכה, ויהיו כאלה אפילו אם חג החנוכה והסילבסטר, בשל סמיכותם, יאוחדו ברבות הימים לחג ענק אחד בו הנרות יודלקו על עץ האשוח דמוי החנוכייה.
תמונה ראשונה: ילד קטן, על ראשו נזר קרטון ובמרכזו נר, מתבונן בחנוכייה דולקת וממלמל שיר: "באנו חושך לגרש"…
תמונה שנייה: ילדי הגן הולכים לנגריה לקבל לוחות עץ לבניית חנוכיות. הדרך עוברת בבוץ עמוק, המגף נתקע וממשיכים לדשדש בגרביים עד הנגרייה. חוזרים לבית הילדים עמוסי קרשים ומתחילים לבנות במרץ חנוכיות וכולם שרים: "ימי החנוכה חנוכת מקדשנו" שיר שכתב אברונין, הסבא של אמציה.
תמונה שלישית: כבר בכיתה ב'. עושים הצגה על המכבים. על מתיתיהו וחמשת בניו. רציתי נורא להיות אלעזר הבן מס' 2, ההורג בחרבו את הפיל עליו יושב היווני, אבל היה לנו בקבוצה ילד ששמו היה אליעזר ורחל המורה אמרה שהוא יהיה אלעזר ולי נתנה תפקיד של "אוהד" המכבים. ושרים בקנון "מי ימלל"…
תמונה רביעית: כבר כיתה ג' או ד' שוב הצגה, חנה ושבעת בניה. רציתי להיות הילד השביעי כדי לדחות את הקרבתי, אבל היינו שבעה בנים בקבוצה אז רחל אמרה שנלך לפי הגיל וכך הייתי הבן החמישי. זה סיפור כל כך עצוב, כמה ששנאנו את היוונים. ושרנו בהתלהבות "אנו נושאים לפידים"
תמונה חמישית: כתה ה', אלתרמן, "נס גדול היה פה". עד היום אני זוכר את ההתחלה: "זה היה בחנוכה / הילדים שכבו לישון / הכיתה הייתה ריקה / רק הבהב עוד נר ראשון. /  שקט, חושך, אין אדם / כלי הבית לבדם / רעדו כולם ביחד / קצת מקור וקצת מפחד"… ומה שהכי אהבנו זה לצעוק כולנו יחד לשעון: "שתוק טיפש אמרת שטות / בעצמך אתה סמרטוט!" הצגה ענקית!
תמונה שישית: כיתה ו', חג החנוכה, על מגרש הספורט קב' סנונית נכנסת לתנועה במפקד אש של כל המוסד. חזן מברך אותנו לצעד המשמעותי הזה שאנו עושים בחיינו. חולצות שומריות, עניבות ירוקות, רועדים מקור ומחשיבות האירוע. לקראת קבלתנו לתנועה, הורי נתנו לי לקרוא בספר "השומר הצעיר", אולי כדי להראות לי כמה גדולה וחזקה הייתה רוח התנועה בראשיתה, בצוותה על חניכיה את הגשמת מילות השיר של דוד שמעונוביץ:
"אל תשמע בני אל מוסר אב / ולתורת אם אל אוזן תט.
כי מוסר אב הוא קו לקו / ותורת אם לאט לאט.
סופת אביב דוברת הן / הקשיבה איש לשיר הבן".
( כל זאת אחרי שהם בחרו בדרך חדשה ועזבו את בית הוריהם, אך חינכו אותנו, דווקא, להקשיב לתורת אב ואם בהגשמת דרכם בקיבוץ). וכולם שרים באון את ההמנון: "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים"…
תמונה שביעית: כיתה י' חנוכה תש"ט. ההפצצה על משמר העמק, בית הילדים שנפגע והתמוטט על הילדים שישנו בו, מטבח הילדים שנהרס, קיר הקולנוע המרוסס. הולכים בין ההריסות,  לא שרים.
תמונה שמינית: 1963, חוזרים מהשליחות בצ'ילה עם קרין הביתה. בדרך, כמה ימים באתונה. היחס אל התיירים בכל מקום היה לא אדיב בלשון המעטה. ומילת הקוד בינינו המתייחסת ליוונים הייתה: איזה אנטיוכוסים! סגירת מעגל היסטורית?!
השנים חולפות והנרות, החנוכיות, הסופגניות, הלביבות והסביבונים מלווים אותנו בגידול ילדינו, במצעדי הלמפיונים, או כשהם כבר בעצמם מציגים ומספרים על נפלאות המכבים בחג האור. ואנחנו… התחלנו להביט על חנוכה לא רק כחג לילדים. הבנו למה חשוב לציין את החג ומהו ייחודו. כל מלחמות עם ישראל התאפיינו בכך שהעמים השונים, מימי פרעה דרך אשור, בבל, הרומאים ועד הנאצים רצו להשמידנו, לחסל אותנו כעם ואילו היוונים בכלל לא רצו להרוג אותנו, הם רצו שנמיר את דתנו, הם רצו שנתבולל בהם, שנפסיק לשמור שבת, לעשות ברית מילה וללמוד תורה. מלחמת המכבים/ החשמונאים, הייתה תגובה לרצון היוונים לפגוע באמונה היהודית ובנפשה, הרבה יותר מאשר בגופה.

אהבתי את מסיבת חנוכה השנה על אף שלא את הכל ראיתי ממקום מושבי, אבל את חלקה שמעתי בווליום אדיר. נהניתי!
מחר בבוקר נתעורר לשנה אזרחית חדשה – 2017. שתהיה לנו שנה אזרחית טובה! לכולנו ולמבשרה, שעבורנו הוא ירון – ולא סילבסטר! ביום הולדתך, קבל את ברכותנו החמות ואיחולנו האישיים להצלחה, אושר ואהבה!.
ואי אפשר שלא לחגוג, לפאר, לשבח ולהשתבח בשובה של נואי ובואו של איתן אלינו לקיבוץ, שמחה ותקווה לחיים של ארבעה דורות בביתנו. ממש חלום מתממש!
"שבוע טוב"!

24.12.16   כ"ד כסלו תשע"ז

בתנ"ך, מסופרים סיפורים שונים על אותן דמויות ואירועים שהם דומים, שנכתבו כנראה על ידי סופרים שונים ואפשר שגם בתקופות אחרות. (למשל: השוני בתיאור יצירת האישה, ב'בראשית' פרק א' ובפרק ב') ולדוגמה: סיפור דינה , אין ויכוח, שדינה הייתה קורבן למאבק אלים בין גברים. התקופה… יעקב ובניו חוזרים ממצריים ומתיישבים באזור צפון הגדה (של היום). לא רחוק משם קיימת קהילה של החברה הכנענית.

סיפור מס' 1: שכם חוטף את דינה ואונס אותה. יעקב ממתין לשוב בניו מהשדה ומעדכן אותם במתרחש. האחים שמעון ולוי יוצאים למבצע נקמה, מחלצים את דינה והורגים את חמור האב ואת בנו שכם. יעקב, מגנה אותם על המעשה שעשו. סיפור מס' 2: שכם מתאהב בדינה ומביע באזני חמור אביו את רצונו לשאתה לאישה. חמור, כמקובל, מבקש מיעקב את ידה של דינה ומבטיח לו כי הנישואים הללו יהיו פתח לחיים משותפים של שתי החברות, העברית והכנענית. בני יעקב מערימים על חמור ומתנים את נישואי שכם ודינה בכך שכל תושבי העיר יימולו, בבחינת "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה"). והתושבים מסכימים לתנאי. בני יעקב מנצלים את מצבם החלוש והכאוב אחרי 'הברית' והורגים את כולם. יעקב מגנה אותם בחריפות. ולפרשנות: בסיפור הראשון ברור ששכם הוא האיש הרע, אין בסיפור הזה איש טוב, אפילו לא אמירותיו הקשות של יעקב לבניו. בסיפור השני ברור שבני יעקב הם הרעים, הם פועלים במרמה ובאכזריות. מול האלימות שלהם, חמור ושכם מתוארים כאנשים  נדיבים ונורמטיביים שבאו בכוונות טובות לממש את בקשתם. לפי המתואר, אנשי העיר נהגו באדיבות ובהכנסת אורחים מכובדת ובני יעקב הכשילו  את המהלך ללא סיבה מיוחדת. זו דוגמה אופיינית לגישות שונות בתכלית בין כותבי התנ"ך. אם תקראו את הפרק בתנ"ך, תיווכחו בעצמכם איך שני הסיפורים באים לביטוי בסיפור אחד.
לעניין אחר לגמרי שמדיר את מנוחתי. השבוע, בשתי הזדמנויות שונות עלתה בפני השאלה: מהי תרבות בכלל, מה חשיבותה ואיזה ביטוי יש לה בחיינו כאן. הראשונה, הייתה בדיון על חלוקת שטחים ב'בית הגדול'. בדיון נאמר: כדי להוסיף שטח למשרדים יש לצמצם את שטח הספרייה. "מי צריך היום ספרים"? נאמר, "כמה אנשים באים בכלל לספרייה"? וכד'. השנייה עסקה בהתייחסות לתערוכות ציור/פיסול המתחדשות אחת לחודש בפואייה. אנחנו באים לכל אירוע השקת תערוכה ויודעים מיהם הבאים הקבועים. כשהמלצנו, בחדר האוכל, לחברים ללכת ולראות את התערוכות שמענו הערות כמו: "מי בא לראותן פרט לבאי טקס הפתיחה"? "לשם מה לקיים כאן תערוכות"? שתי הערות בנושאים אלה הביאו אותי להרהר בנושא מקומה של התרבות בחיינו, לחשוב על איזה ערכים איננו מוכנים לוותר. זה נשמע קלישאה, אבל אין כמו חיי תרבות מגוונים כולל מוזיקה, משחק, מחול, אמנות פלסטית סרטים, וידאו, ספורט כדי ליצור השראה לבן אדם, להתעלות מעבר ליומיום השוחק, לאסתטיקה, לחינוך לערכים חברתיים של הזדהות, להבנה והקשבה, סבלנות וסובלנות, הרחבת אופקים, העשרה אישית ולימוד. בלעדיהם עולמנו הרוחני מתמעט, ונעשה רדוד. אנחנו לתומנו חושבים, שצריך לעודד צעירים ומבוגרים שיקראו יותר ספרים, לחנך את הילדים להבנת האמנות הפלסטית, לקחת אותם לתערוכות בפואייה, כדי שיחשפו לעבודות המוצגות, להסביר ולהשיב על שאלותיהם. (מי שמבקר במוזיאונים בערים, לא יכול שלא להתרשם מכך, שכיתות שלמות בכל הגילים, באות לראות ולספוג אמנות).לכך מצטרפת המגמה המתרחבת, שכדי להיות "אין", יש לשיר באנגלית(!) ואף אחד לא שואל אם השפה העברית כבר לא מספיק מבטאת את זמרינו בהופעתם לפני הציבור. על ערכים אלה אסור לנו לוותר! זהו מותר האדם מהבהמה. כי בלי חיי תרבות ויצירה, (אפילו בכיסך הסלולרי המשוכלל ביותר), יהיו חיינו דלים ורדודים. האם הגזמתי? תחשבו על זה.
חג אורים שמח!
"שבועטוב"

17.12.16   י"ז כסלו תשע"ז

איך מתחילים לסכם שנה כמו 2016? למה מתייחסים ולמה לא? בחרתי בנושא שהביא לנו בזמנו כבוד בינלאומי רב, גאווה לאומית, הזדהות ואחדות בעם לרגע קט וכוונתי… לציון 50 שנה לקבלת פרס נובל לספרות לש"י עגנון ב- 1966, ו"בהזדמנות" לספר קצת עליו. עגנון נולד ב- 1888 באוקראינה כששם משפחתו בכלל צ'צ'קס.
ב- 1908 עלה לארץ ישראל. סיפורו הראשון נקרא "עגונות" ופורסם בתרס"ט – 1909 בעיתון "העומר". סיפור זה, גרם לו לשנות את שם משפחתו לעגנון. ששאלו אותו במה עוסק הסיפור השיב: "זה סיפור אהבה על נפשות אשר תוהות והולכות, הולכות ומגששות, מתוך עגמת נפש, אחרי זיווגן". מהו תוכנו של הסיפור שכתב אותו בחורצ'יק בן ה- 21. זה סיפור אהבה שלא נתגשמה. סיפור אהבתם של דינה בת הקצין אביעזר מירושלים ובן-אורי בעל מלאכה מפשוטי העם. דינה כבר מאורסת לאחר ובן-אורי מוצא נחמה לאהבתו אליה, באומנותו. הוא מעצב ארון קודש עבור דינה. דינה מקנאה בארון הקודש שבו בן-אורי משקיע את אהבתו ובכך הוא מסיח את דעתו ממנה. דינה דוחפת את הארון ומפילה אותו דרך החלון. היא לא יכולה כבר להינשא לארוסה, כל ליבה נתון לבן-אורי אך אהבתה לעולם לא תתממש.
עגנון כתב ספרים רבים חשובים ומפורסמים כמו: "תמול שלשום", "אורח נטה ללון", "הכנסת כלה" ו"היה העקוב למישור" וכמובן "סיפור פשוט", הנחשב לרומן הריאליסטי העברי הראשון. המספר על מסכת לבטיו של בחור צעיר בקהילה יהודית קטנה במזרח אירופה ומתאר את הקונפליקט של היחיד בין רצונותיו שלו לבין לחצי החברה. אני זוכר שטקס קבלת פרס נובל הראשון (חצי פרס למעשה) ב- 1966 יצר ממש התרוממות רוח במדינתנו הצעירה.

ולפרשת השבוע "ויצא" מה יש בה? יעקב יוצא מארץ כנען לחרן למצוא לעצמו כלה. גרסה אחרת אומרת שהוא פשוט נס מאחיו עשו ולאן? לדודו לבן בחרן! בדרך הוא עוצר בבית אל ובהירדמו הוא חולם על סולם שבו עולים ויורדים מלאכים. מגיע לחרן ושם רואה את רחל היפה, מתאהב בה. אחרי שבע שנים שעבד אותה הוא מקבל במקומה את לאה במרמה ולאחר עוד שבע שנים נוספות של עבודה מקבל את רחל, שאחרי שנים ארוכות של עקרות יולדת לו בנים. (ונותנת ליעקב את בלהה ולאה את זילפה). הרעה ביחסיו עם לבן גורמת לו לברוח באישון לילה עם משפחתו.  הדמויות העולות לעינינו, הנוכלות והתיחמון, הכזבים, הרמאויות והמריבות, גברים מתוסכלים ונשים מתוסבכות …ואותו אלוהים, המפזר הבטחות על ימין ועל שמאל, טיפוס רגיש ועלבן מצד אחד ובריוני, מתלהם ורודף נקם מצד שני.  טלנובלה מרתקת! ההוכחה: סיפור הפרשה הזו נתן השראה לאמנים: לכותבי סיפורים, שירים, ציירים, מחזאים ומוזיקאים עד עצם היום הזה.

10.11.16  י"ז כסלו תשע"ז

שלוש פרשות (השבוע) מוקדשות לאברהם אבינו, חמש פרשות ליעקב אבינו ורק פרשה אחת מוקדשת ליצחק אבינו. גילוי נאות: מאז ילדותי הרגשתי "לא נוח" עם סיפור עקדת יצחק, ובהמשך "לא נוח" גם בסיפור "גניבת" הבכורה והברכה של יעקב. גם בדרך וגם בתוצאה. כילד וכמבוגר איני יכול להעלות  בדמיוני את התמונה בה יצחק מוטל על המזבח ואברהם מניף מעליו את המאכלת. וגם לא את ההכנות (עם אימא רבקה) ומהלך טקס הענקת הבכורה והברכה ליעקב על פני עשו. שני הסיפורים מביכים מאוד ואני מניח שחשתם בכך בעצמכם. יעקב קיבל את גמולו בכמה הזדמנויות והפעם בסיפור לאה-רחל.
"ויהי ערב. וייקח (לבן) את לאה בתו, ויבא אותה אליו (יעקב)… ויהי בוקר והנה היא לאה, ויאמר יעקב ללבן:
"מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך, למה רימיתני?"
ויאמר לבן: "לא כן יעשה במקומנו…"
ולאה… כל הלילה עושה עצמה כרחל.
אמר לה יעקב: "בת הרמאי, למה רימית אותי?"
אמרה לו לאה:  "..ואתה למה רימית את אביך, כשאמר לך, האתה הוא בני עשיו?' ואמרת לו: 'אנוכי עשיו בכורך',
ואתה אומר: למה רימיתני? ואביך לא אמר (לעשיו): בא אחיך ובמרמה…"?

ומשהו שונה לגמרי. כמה שנים אחרי שחזרנו משליחותנו בצ'ילה, ביום חורף גשום במיוחד, כמו בשבוע שעבר, חזרנו אחה"צ מהעבודה לחדרנו – ביתנו – מבצרנו. (שכלל רק חדר אחד ושירותים משותפים לשלושת החדרים שבבניין) עמדנו בפתח ולא האמנו למראה עינינו, בעקבות הגשמים העזים, כל התקרה קרסה על המיטה, השולחן הקטן, הרדיו הלבן, הספרים ואוסף התקליטים שהבאנו מדרום אמריקה וכל הבית היה מוצף מים. מה עושים? מיד התייצבו לעזרתנו רכזי ו. חברים, רכז הבניין, ואפילו המזכיר, כדי לראות מה אפשר לעשות וחברים שבאו ל"השתתף בצערנו" ולעזור. הרגשנו חוסר אונים ויאוש. אבל מיד נמצא לנו חדר מתאים ויבש ובדלתו אפילו מזוזה, שלימים התברר שהיא ריקה. חלפו השנים, אך בליל הגשם החזק ששטף אותנו, בשעה 01.00 נשמע לפתע רעש מוזר שבא בחוץ (רעיה התעוררה, אני לא) והסתבר שהתקרה אצל שכננו קרסה, למחרת נשלח פועל בניין לדירה. כשראה את המראות המהם: "אין לגג מספיק שיפוע"  והלך!  אף ממלא תפקיד, גם לא מאגף הבנייה, לא התייצב לראות במו עיניו,  אם לא לעזור, לפחות כדי להזדהות ולעודד את רוח שכנינו. כשאמרתי למישהו שראש עירית חיפה רץ מבית שרוף אחד לשני וזה מאוד דומה, ענה לי: "כי הוא רוצה להיבחר עוד פעם ולכן עליו להיראות בשטח". אצלנו, כידוע, אין דאגה כזו. אבל איפה גילויי הערבות ההדדית, העזרה ההדדית, האכפתיות, שכל כך מתפארים בהן? תגידו: "אתה מגזים"… אז תגידו.
הנזקים נותרו כמות שהם. רק ביום הרביעי לקריסת התקרה הגיעו לתקנה.   נסיים בחיובי, ונמשיך לצפות לגשמים שיבואו עלינו לטובה, רק לטובה!                                                                                                                            "שבוע טוב"!

3.12.16  ג' כסלו תשע"ז7

אני לא יודע מתי בדיוק פורסם, שהצומת אלינו סגורה כשהשרפה פשטה בבית ראס, אבל מאותו רגע החלו להגיע אלי, שיחות טלפון בעל פה, באס-אמ-אסים ובמייל. בכל "אמצעי התקשורת" הללו שאלו: "האם אנחנו צריכים עזרה", אחר כך ב"נשמח לארח אתכם אצלנו", ובסוף: "מה באמת המצב אצלכם"? זו הייתה התייחסות מאוד מפתיעה.  הדאגה הכנה (כי אחרת למה להתקשר?) מהחברים מתקופת הצבא (ובשנה הבאה ימלאו 30 שנה מאז שוחררתי ממילואים), מחברים בעבודתי בת"א וסתם מכרים מימים ימימה מהכפר ומהעיר. מסתבר שחברים זה לא רק ב'אגד'! ורגשי החברות מתעוררים בעת צרה. אני מודה שאיתותי החברות האלה ריגשו אותי, כי אני איני נמנה דווקא על שומרי קשר מובהקים. אהבתי את חיזוקי ה'רעות' הפתאומיים האלה, למרות שלא הרגשתי אף רגע שאנחנו נתונים בסכנה כלשהי. כמובן שהודיתי להם וקבענו שמתישהו ניפגש.

ודבר אחר. השנה יש לי שכן חדש לספסל הלימודים. אדם,  החובש כיפה גדולה על קרחת גדולה ממנה, עירני מאוד בשיעור ודעתן. אבל אותי שואל ומתחקר ללא הרף על 'הקיבוץ'. אני מספר לו והוא שואל ואני מסביר את ה'בלתי ניתן להבנה' כלשונו, והוא חוזר ומקשה. נתתי לו לקרוא את ה'שבוע טוב' שלי העוסק ב'עקדת שרה' הוא קרא ופניו התעוותו. הוא פנה אלי בתקיפות: "מה אתה, פרשן תנ"ך? מי שמך לומר דברים כאלה? "איך אתה מעז להשוות בין עקדת יצחק שעמד למות לבין שרה, שבסך הכל נמסרה לארמון פרעה?" וכד'. הוא ממש כעס- על מה ובעיקר על האיך שכתבתי. ואז החל השיעור והשיחה נפסקה. בעקבות חילופי הדברים התעוררו בי מחשבות, למה יש כל כך הרבה פירושים ופרשנים. התשובה שנתתי לעצמי היא: שהפרשן הוא למעשה, המתווך בין עולם הספר, לעולמו שלו. הפרשן של התנ"ך, מנסה להסביר את עולם המקרא מזווית הראייה שלו עצמו. כך בא לביטוי עולם המושגים של פירוש חז"ל במאה השנייה לספירה, של הרמב"ם במאה ה- 12, או פירוש של"ג במאה ה- 20. משמע שהפרשן הוא המתווך, המנגיש, אפילו מגשר בין העולם העתיק (התנ"ך) לעולמו של המפרש. לכן כל אחד יכול לפרש את הסיפור בהתאם למציאות בה הוא חי כרצונו, דמיונו ומחשבותיו. אינני מתכוון לתת פירושים משלי לסיפורי המקרא, אבל בקריאת התנ"ך ובמהלך לימודי, עולות  מחשבות, צצים הסברים ולפעמים סיפורים, שלעתים אני משתף אתכם. זה רחוק מלהיקרא פרשנות אף כי יש הקוראים להם כך.  לא כתבתי מילה על כ"ט בנובמבר. בשנה הבאה 2017 נציין בנובמבר 100 שנים להצהרת בלפור, 100 שנים למהפכת אוקטובר, 70 שנים לכ"ט בנובמבר ולהבדיל, 60 שנים לנישואנו.      רק שנזכה ונגיע.
"שבוע טוב"!