חודש: פברואר 2015

להדר – "תפילת" דרך צלחה וברכת יישר כוח עם בחירתו לריכוז ועדת תרבות. בקיבוץ של היום, בהיעדר אידיאולוגיה (מעוררת דיונים החורגים מבעיות צריכה), שהייתה מרכיב חשוב  בחיי התרבות שלנו, התרבות היא העוגן של יצירתיות, העמקה, לימוד, בטוי עצמי וחברתי, מסורת וחידוש ערכים  היא 'שאר הרוח', ו'התרוממות הרוח', שהם לטעמי עולים על כל מה שהטלביזיה והסלולרי (בלי לזלזל) תורמים לנו על משקל: "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים". האמנים הם תמיד אינדיבידואליסטים. החברה הקיבוצית ידעה לרתמם למען יצירת תרבות משותפת , בנתה כלים (מקהלה, להקת מחול, תיאטרון, למשל) ונתנה אפשרויות הפעלה וביטוי לחברים רבים בלילות שבת ובחגי ישראל. וכך אני רואה (כבעל ניסיון) את תפקיד רכז התרבות. כאן, בנוכחותכם, אתן להדר רק עצה אחת: תחזיר לפעילות את  ועדת התרבות! שפורקה ע"י רכזי התרבות לפני כ- 10 שנים, ועדה, שתהיה מעין דירקטוריון שיתכנס פעם בחודש וייתן לך ולהם את פני 'התמונה כולה'. זה לא רק צעד פורמלי דמוקרטי האופייני לנו כחברה קיבוצית, זה צעד שמאוד יקל עליך גם בשמיעת ביקורת בונה קבועה,  מסודרת, עזרה בארגון ערבים פה ושם ובייחוד מקור להשמעת רעיונות של 'מה' ו'איך'. כן, ובמידת מה גם 'תפקח' על הפעילות התכנית והתקציבית של חיי התרבות שלנו. על פניו נראה שהכי טוב, יעיל וקל, זה להמשיך לעבוד בשני רכזים וצוותי חגים אבל מחשבה יותר רצינית מראה, שכל מנכ"ל, מזכ"ל, יו"ר, כל אגודה, חברה בע"מ וודאי קיבוץ, זקוקים  להנהלה רחבה מייעצת, דוחפת ובולמת. ודוגמה טובה לכך הוא צוות הוידאו. לא אכנס כאן לפרטים, אם תרצה, אני לרשותך!  רק זכור! שינוי בדפוסי עבודה ונוהלים, שינויים ארגוניים, ייתכנו (כמעט) רק ב – 100 הימים הראשונים לתפקיד. אחר כך כבר טובעים בים העיסוקים השוטפים, כי ליל שבת מגיע מדי שבוע. אני מאוד גאה שהדר הולך ל'דרך התרבות'  ואפילו מהזווית המשפחתית הצרה. אבא היה ממעצבי התרבות הקיבוצית בכלל ובמשמר העמק בפרט, אנחנו המשכנו וצמחנו לפעילות התרבותית מתוך הכרה בחשיבותה והנה הדר בא לתחום. כבר אפשר לומר ש"דור לדור יביע אומר"?!  לקראת הבחירות  גם אני נשאל לא פעם בעד מי תצביע? התשובה: אני לא יודע עדיין בעד מי אצביע, הדמות היחידה הנראית לי כראויה לתמיכה היא דב חנין מהרשימה המאוחדת. לפני כמה שבועות שאל אותי חבר "איך אתה מגדיר את עצמך?" הופתעתי מתשובתי: "קומוניסט!", "תסביר " אמר, ועניתי לו: "אני מאמין מאוד בקומוניזם בתחום החברתי והכלכלי ולא יכול לסבול את התנהלותו בתחום הפוליטי!" מכך תבינו למה אני לא אוכל להצביע בעד דב חנין ומפלגתו. בעד מי כן? הייתי מצביע בעד מרץ, אבל מפלגה שמחקה כך את התנועה הקיבוצית מרשימתה, לא יכולה לזכות בקולי. אולי אצביע ל"בזכותן" רשימת הנשים החרדיות. אני אהיה בקלפי!

"שבוע טוב"!

ברכות חמות, מלבבות ואוהבות נשלח לאורי המהממת ליום הולדתה ה – 11 בצירוף חיבוק חם ונשיקות, ונאחל לה ולנו שנזכה לחגוג אתה בגדול את חגיגות הבתמיצווש, שיש אומרים, שהיום הן מפוארות כמו חתונה. ולהדר ברכות ליום הולדתו, גם כאב גאה ומאושר בשמחתה של בתו. הרבה אושר, שמחה ואהבה לכם בחיק משפחתנו. המחזה האורקולי הגדול, המרהיב, המרטיט והמסעיר תם. המשתתפים התפזרו איש איש לאוהלו המומים, שקטים, שותקים ומהורהרים אחרי החוויה, ההתלהבות, התרוממות הרוח והאופוריה שעברו זה עתה. אחרי המראות והקולות נשתררה דממה. רק מתי מעט ידעו איזה מחר מחכה להם, איזה סוג קרבות מצפים להם כעם, ואלו מלחמות ינהלו בתוך נפשם עם עצמם ועם חבריהם. מעמד הר סיני תם, מעמד קבלת עשרת הדברות הושלם. עכשיו צריך לפרוט את ים הרגשות לפרוטות, לחוקים ולמעשים קטנים של חיי היומיום.
53 מצוות (מתוך 613) מופיעות בפרשת "משפטים". יש בהם חוקים המציגים את עמדת היהדות כלפי זכויות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם: לגר, ליתום , לאלמנה, לעבד ואפילו לבהמה העובדת, ויש גם כמה חוקי ענישה כבדים ונוקשים על עברות, כפי שנאמר: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד ורגל תחת רגל". חז"ל ראו את האכזריות בנוסח שבחוקים אלה ושאלו: עין תחת עין? הקלו וקבעו ש'עין תחת עין' תומר בממון, בבחינת לא יעקרו את העין אבל יאלצו אותו לשלם כסף בהתאם לערך הנזק שגרם לנפגע. זו רק דוגמה, על ה'פרשה' הזו אפשר לדבר ולכתוב רבות.

תרשו לי הפעם לכתוב לכם מה מציק לנו עכשיו. יש לנו בית הכי חכם בקיבוצנו ומיקומו נפלא! נכון שיש בינינו ויכוח אם הוא ראוי להיקרא בית או ביקתה, אך אין ויכוח שאינו זוכה לתחזוקה ראויה, (ממש כמו בית ראש הממשלה), על אף כל מאמצי הצוותים האחראיים. אין שבוע כמעט שאין לנו תקלות בצנרת, במערכת החשמל, בקירות ותמיד נעשה תיקון הכי טוב עד… אך אין תקלה גדולה יותר מהגשם, (ברוך בואו) שאין פעם שאינו מוצא את דרכו לבית פנימה ומציף את רצפת "הצימר", עולה לחיבורי החלונות ונוזל במרפסת בכניסה. כל בעלי המלאכה נחמדים מאוד, הבעיה היא שאין בכוחי לעסוק כל הזמן בתחזוקת הדירה ה'חכמה' שלנו ואני מוצא מעט מאוד נחמה באמירה : "הגשם יורד רק 3-4 חודשים בשנה". ואנחנו, טוב לנו בביתנו! מה עושים? יש לכם רעיון בשבילנו? ב'שבוע טוב' משבוע שעבר (161) כתבתי על המושגים 'בית' ו'חדר' , אמר לי מושקו על הנוסח שהיה קיים בעין כרמל האומר: ה'בית' הוא בית הילדים ואילו ה'חדר' היה חדר ההורים. בהחלט עונה להגדרה, אך לידיעתכם – הפירוש שאני כתבתי לקוח מהארכיון שלנו מתוך כתבי קובה דז'לושיצקי (דורון). לכן,אם אצל מושקו זה תושב"ע, אצלנו זה מעוגן בכתובים!
"שבוע טוב!"

לא שכחנו, מחר יום הולדתה של אורי ומחרתיים של הדר והברכות תבואנה! ברכה חמה ומיוחדת לאורנה וניר, שהם בשבילנו חלק מהמשפחה, לכניסתם למעונם החדש, הראוי להם. כן, למענה הם עזבו את פינת החמד שהקימו, שאין ולא תהיה כמותה, אז בטוח שזה צעד מבורך עבור משפחת שפירא. כשנכנסנו לדירתם, דמיינתי לרגע את דמותם של רות וקיצ'י, השמחים בשמחתם, שלא זכו לראות אותם בדירה קיבוצית בת ימינו. "יהא ביתכם בית חם (בטוח) שמח (בטוח), רווי צחוקים (בטוח), אושר, אהבה והרבה נכדים".                                                    זאת הזדמנות טובה להסביר לכם פעם אחת למה אנחנו אומרים: "אנחנו הולכים לחדר", "תבואו אלינו לחדר" וכו' ואתם צוחקים. אבל…המונח "חדר" מתבסס על כך, שבעבר, ואני חושב שגם היום במידה רבה, ה"בית" הוא הקיבוץ! ולבית הזה, לקיבוץ, (בעצם לכל בית) יש מספר חדרים בהם גרים משתכניו, במקרה שלנו, חבריו. לכן היינו אומרים: "הולכים לחדר". כשאנחנו מחוץ לקיבוץ, תמיד יש רגע בו אנו אומרים: "חוזרים הביתה", מחו"ל: "מתגעגעים הביתה", ה"הביתה" הזה  הוא הקיבוץ, לא החדר/דירה הפרטי/ת. (נכון, שפעם הדירות היו בנות חדר אחד קטן והיום יש לומר "דירה" כיון שיש מספר חדרים), האמירה: הקיבוץ הוא הבית, ה"חדר" הוא חלק מהבית, זה בא מתפישה רעיונית-אידיאולוגית. תחשבו על כך ואולי תחדלו מללגלג.

וכמה משפטים על ט"ו בשבט. ט"ו בשבט אינו מופיע בתורה ולכן אינו חג. חג נחשב ככזה רק כשמקריבים קרבנות בבית המקדש. ראש השנה לאילנות מוזכר לראשונה במשנה ובתלמוד בהקשר הלכתי –חקלאי ובמציאות בה יהודי הגולה חיפשו קשר לארץ ישראל צוין יום זה בעיקר באכילת פירות יבשים (תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים- פירות הארץ), מנהג זה היה נפוץ בייחוד בין יהודי אשכנז. אבל ט"ו בשבט הוא חג ציוני, חג של חידוש ההתישבות בארץ ישראל שראשיתו ביסוד המעלה בתרמ"ד (1884) ובתר"ן (1890) בזיכרון- יעקב, ההחלטה לקיימו כחג מדי שנה התקבלה ב1908 ע"י הסתדרות המורים, החלטה שאומצה ע"י הקרן הקיימת. ואז הנטיעות המסורתיות, באו שפע השירים לחג ששיאם הוא השיר: כך הולכים השותלים: רון בלב ואת ביד/ מן העיר ומן הכפר/ מן העמק מן ההר – בטו טו טו טו בט"ו בשבט". מדקדקים בהלכות החג אף עורכים סדר ליל ט"ו בשבט בדומה לליל הסדר בפסח, סדר, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת א"י. והערה אישית: בחיי עברתי יותר מעשר שנות שמיטה ואינני זוכר ולו פעם אחת שבגין שנת שמיטה לא חגגנו את חג הנטיעות בהדר וברוב עם, בהרגשה שאנחנו, אפילו מקיימים צו שליחות מסוים ופתאום.. השנה נכנענו למושג לא לנו ולא קיימנו את הטקס כי זו "שנת שמיטה" ויש איסור על נטיעות. כפיה דתית עלינו? מה קורה לנו?     "שבוע טוב"!

"גאים בך"! "ידע הוא כוח"! במובן החיובי של המילים, אמרה רעיה: ותוסיף גם "יש לך את זה"!!.  כך סימסנו לספיר אחרי זכייתו במקום הראשון בחידון השנתי של 'שומריה' שעסק ב"ידיעת הארץ". אני יכול להרעיף עליך מחמאות בלי סוף אבל אתה יודע שאנחנו גאים, מאמינים ובטוחים בך ובדרכך וכבר יודעים כמה נחת נרווה מנגינתך בפסנתר הבעל"ט השבוע! מה זה אוהבים אותך!!!

יש שבתות שיש להן שם כינוי, כזאת הייתה השבת האחרונה שכינוייה: "שבת שירה" וכל זאת למה? כי זו השבת בה הפרשה מתארת את יציאת מצריים, את קריעת ים סוף ואת השירה ששרו בני ישראל אחריה. אומרים שהיו "עשר מכות מצריים ."לדעתי, המכה הקשה ביותר הייתה דווקא המכה האחת-עשרה, בה צבא מצריים טבע בים, עצמת השלטון ובסיסו הושמדו, על כוח-האדם המובחר שלו, חיל הפרשים, אנשי הקשת וציודם המשוכלל ירדו לטמיון בים. וחשוב מכך, ההשפעה על מורל העם המצרי. ומחשבה אחרת שחלפה בראשי – האם יציאת מצריים, בהסתכלות מודרנית, היא רק היסטוריה, או שאפשר לראות בה גם משמעות אקטואלית? האם כל חברה צריכה לבקע בחייה את 'ים הסוף' שלה? במילים אחרות, האם חובה על כל חברה לעשות חשבון נפש או לחילופין להאמין בניסים?

הפירסום ב"הארץ" בנושא הפסדי תמ"ה עורר אצלי מחשבות שבמרכזן לאן נעלם הקיבוץ(ים) במהלך הזה והאם מעורבותו יכלה להשפיע/לשנות משהו. נער הייתי וגם זקנתי ובזיכרוני עלתה "הפרשה" בתמ"ה בסוף שנות החמישים ראשית השישים של המאה הקודמת, פרשה בה ממש "ערפו ראשים" של חברי ההנהלה. כיון שאני נגד "עריפת ראשים", אולי סיפור המעשה ייראה מוטה קצת  (אבל בכהונתי הראשונה כמזכיר 1965-68 עוד טיפלתי בתוצאותיה הקשות של הפרשה). אתחיל בסיפור הקמת תמ"ה. אחרי מלחמת העצמאות חזרו לקיבוץ שני חברים צעירים מיכה לין, נכה (מפציעה קשה בבטנו)  וקבץ' (חולה לב). מה עושים אתם? וילק (אבא של דודו) היה מרכז-משק שהביא להקמת ענף המדגה שחוסל מחוסר מים והקים את הפחחיה (במקום בו הגנרטור מוצב עכשיו). שניהם למדו לייצר בפחחיה דליים לבניין ואבוסים ללול והיו מאוד מרוצים אך כעבור שנה גם הפחחיה חוסלה כשהוחלט להקים תעשייה. מרכז הרעיון היה למצוא מקום עבודה לחברים הותיקים שמלאו להם 50+ שנים והעבודה בחקלאות קשה להם. את 'שאר הרוח' לכך הביא שנהבי. יצחק בן מנחם, הצייר ומורה לציור שלנו, עבד בתע"ש בתקופת המלחמה הציע להביא (לרכוש) מתע"ש מכונות ולייצר חלקי חשמל: שקעים, בלדכינים וכד' וכך גם שני הצעירים הנכים השתלבו במפעל. תחילה הביאו 2 מכבשים. היה צוות של 5-6 חברים ביניהם שעיה, דודיה, מוטקה, מיכה וקבץ'. במהרה התברר שלקיבוץ שהתקיים מהחקלאות אין מספיק כוח אדם לתת למפעל בצמיחה ובכל זאת הביאו עוד מכבשים  שהוזנו כבר בטבלטות והוסיפו את מחלקת ה'רוטפלקס' (אהילים וסלים). אביזרי החשמל נעלמו ובמקומם החלו לייצר צלחות וחלקי פלסטיק לתע"ש. במצב זה נכנסו לעבודה פייסי וברוך ש. שנתנו למפעל תנופה. יש לציין שהנהלת תמ"ה השתלבה ככל הענפים תחת מזכירות הקיבוץ. בתמ"ה התעוררו בעיות קיום אמיתיות והמפעל ספג הפסדים כספיים לאורך 15 שנות קיומו הראשונות. למוסדות הקיבוץ ולמנהל (יצחק) לא היה מספיק ידע איך מנהלים מפעל. באותו זמן חזר אוריאל לין מהצבא(מדריך בבית ספר למג"דים) והטילו עליו את ניהול התעשייה. אוריאל הבין, כנראה, שניהול מפעל תעשייתי שונה במהותו מניהול ענפי החקלאות וחשב, שהאנשים  שהיו בעמדת הניהול יהוו מכשול לתפיסת עולמו הניהולית. הוא העלה את נימוק ה"רוטציה" כהכרח לקידום המפעל, ביודעו מי הם החברים המכהנים כבר כמה שנים בתפקידם שברצונו לסלקם.  (בסופו של דבר הוא עצמו לא הסכים לקבל על עצמו את העיקרון הזה וכמה חדשים אחרי החלפתו בתפקיד, עזב את הקיבוץ.) כך בבת אחת הודחו מעבודתם שעיה הגזבר, דודיה המשווק, מיכה רכז מח' הייצור ועוד מספר חברים עזבו את המפעל כי הרגישו שנעשה כאן עוול חברתי משווע. ההדחה הקימה רעש גדול בקיבוץ שלא הבין מצד אחד איך חבר קיבוץ יכול לסלק מעבודה חבר אחר, ואיך המוסדות החברתיים שהיו מעורבים בהגדרת התפקיד (מזכירות סינטטית) לא מחו כנגד העוול שנגרם מאימוץ המהלך. למעלה מ – 10 ישיבות של המזכירות המורחבת התכנסו לדון בעניין, והתקיימו מספר שיחות קיבוץ, אך המעשה נעשה והיה לעובדה. המודחים עצמם לא שכחו ולא סלחו למרות שכל אחד אישית מצא לעצמו מקום עבודה אחר להרבה שנים. עד כאן הסיפור על "עריפת הראשים" הכואבת שלנו. המעניין שלכל הסיפור הזה אין זכר בארכיון הקיבוץ. לא ב'יומן האירועים' של מאיר צור ולא נמצאו הפרוטוקולים הרלבנטים מאותן השנים – ועברתי על כולם.

ובלי קשר, אינני יודע איך תיגמר "התקרית" הנוכחית, ואם אפשר יהיה ללמוד ממנה איך נכון יהיה לנהוג בעתיד. (ואולי גם זה יימחק מתולדותינו).

4 הערות:
1.היום אין בעיה ל"מנהל" כלשהו לומר לחבר "אינך רצוי יותר".
2. 90% ומעלה מהנושאים בהם דנה השיחה אז, בכלל לא מגיעים היום לדיון. לכן זה פרצופה?
3. לקיבוץ, אחרי ההצלחות הנפלאות של תמה, אין מעמד השפעה משלו או פיקוח כלשהו על ניהול ה"מפעל".
4. הרוטציה (בתקופה עליה סיפרתי הייתה שנתיים) היום מתקיימת רק כשממלא התפקיד מבקש החלפה. העיקרון לא נשמר, כי אינו מובן כהכרחי לשמירת רעננות מחשבתית וביצועית. ואשמח אם אני טועה.

"שבת שלום"!