"שבוע טוב" (68)

עוד כמה מילים על פסח. חבר שלח לי ברכה לחג ואני מעביר אותה, תוך הזדהות מלאה, אליכם: "חז"ל ביקשו לברר מה הייתה ההצדקה ליציאת מצריים, שכן לא כל העם שמר על עבודת ה'. מכאן השאלה – במה זכו שנגאלו? על שאלה זו יש באחד המדרשים ארבע תשובות. המשותף לכולן – שמירת הזהות והייחוד התרבותי של בני ישראל במצריים: הם לא שינו את שמותיהם (לשמות מצריים), לא שינו את לשונם (לשפה המצרית), לא גילו את זהותם ולא עברו על האיסור של גילוי עריות.

אם עם ישראל שהיה שקוע במצריים במ"ט (49) "שערי טומאה" הצליח, למרות זאת, לשמור על זהותו, על אחת כמה וכמה שאנו בדורנו יכולים וחייבים לשמר את הזהות היהודית, כל אחד בדרכו."           שיהיה לכם חג חירות שמח!

כיון שמצויים אנו בעיצומו של שבוע-חג, אחרוג ממנהגי, שלא להתייחס למציאות חיינו הקיבוציים וקבלו זאת ברוח הכי טובה שאפשר. אספר לכם, שהתחלתי לכתוב מאמר לעלון הקיבוץ שכותרתו הייתה: "האם אנחנו באמת חיים מפרי עמל כפינו?" וגנזתי אותו. גנזתי אותו משום שלא ראיתי לעצמי זכות מוסרית לבקר מציאות שאינה לרוחי. כי אני כבר לא עובד ולא כפוף למרות מוסדות העבודה ואינני יכול לעשות דבר פרט מ"לתת עצות." אבל מה תועלת בכך? אני  מודה ששירה של לאה גולדברג, שנכתב בהיותה בת 49, "דיוקן המשורר כאיש זקן" (1960) מלווה אותי. והוא אומר כך:

אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,

הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה.

אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,

הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים.

בכל זאת, מה היה כתוב במאמר שנגנז בראשי פרקים? כתבתי שם שהקיבוץ מובל היום לא על פי "מדיניות" (מילה גדולה) אלא לפי "רוח השולחנות" על שליפותיה. שמרבה בנפנוף במונח "שיתופי" להרגעה עצמית וד"ל. אבדו לנו עקרונות בסיסיים שהגדול/הכבד בהם הוא עקרון ערך העבודה וההתייחסות אליה. (ממנו גזרתי את שם המאמר), בבחינת, "אם תמה מזרימה לנו כל כך הרבה, למה צריך לעבוד אם אפשר גם שלא," או "לא קורה כלום אם לא עובדים איזו תקופה," ואתם יודעים טוב ממני למה ולמי הכוונה. אם בתמה עובדים 1200 עובדים ומהם 300 חברי קיבוצים, והיא המפרנסת אותנו, אז האם אפשר להמשיך לדבוק בסיסמה: "פרי עמל כפינו?" או, נתקלנו בהפרטה מטופשת במעדניה, הבעיה היא לא, אם כן או לא, אלא דווקא בהנמקה, באיך ובעיתוי. או, איוולת-חלוקת-מנה-אחת-בלבד ל"סדר" ל"חוצנים". או, בנושאי קליטה, שכולנו יודעים, שאיננו מסוגלים לקלוט 100 חברים ב 5-7 שנים ו"לעשותם", רעיונית, לחברי קיבוץ, כשאין לנו עבורם לא מקומות פרנסה, ולא טיפול קליטה הולם למסה הזו. כך אנו הופכים/הפכנו מבחינה חברתית/חברית מקיבוץ ל"מקום." וזה לא תואם את תפישתי הקיבוצית. (כן, כן, אני זוכר שאני מוגן ועטוף ומובטח עד סוף ימי). אבל מפריע לי לא פחות, שאחרי שהשלמנו עם כך, שהנוחיות והנוחות זה העיקר, אנחנו עדיין מרבים כל כך לקטר ולהתמרמר. למה? אתם יודעים שאצלי קיים קיבוץ(!) ומה שלא קיבוץ, זה משהו שונה ולא מחייב התייחסות. אתם יודעים שניסיתי לקום ולדבר בשיחות הקיבוץ (ואמרתם לי "עד מתי תילחם?") וכשראיתי שדברי לא "נספרים", "יצאתי מהמשחק". חודשיים היה לי קשה עם זה, אבל היום אני נהנה, מאוד נהנה בעיסוקי, בהרהורי, בכתיבתי ובכם, בעיקר בכם, בני משפחתי ובחברי הטובים. כתבתי את כל זאת, כי חשוב לי שתדעו מה אני חושב. (אף אם לא תסכימו אתי

שבוע טוב!

"שבוע טוב" (67)

                               סדר פסח משפחתי – סיפור זיכרון  מוקדש לאמא ומשפחתה

מספר שבועות לפני ליל הסדר תרצ"ה, הגענו לוורשה הורי ואני, פעוט בן שנה וחצי, לשליחות ב"השומר הצעיר". אינני זוכר דבר מהאירוע עליו יסופר כאן וכל מה שיתואר כאן סופר לי פעמים רבות. וסיפורים אני זוכר.

אביב 1935 היה אביב חורפי מאוד. קר, מושלג, רוחות חזקות נשבו בעיר שרחובותיה ריקים מאדם, אך למתבונן, כבר נראו בשדרות סימני אביב  ראשונים. ניצני עלים וניצני פרחים בקעו בעצים העירומים והחשופים.

לברונקה, סבתי, הייתה משפחה גדולה. היו לה 12 אחיות ואח אחד. הצעיר. ("מישהו צריך להמשיך את שם שושלת מרנהולץ" הייתה אומרת). כולם חיו בוורשה, כולם היו נשואים ולכולם היו ילדים. לכבוד בוא משפחתנו לוורשה, החליטה סבתי לערוך את ליל הסדר בביתה ולהזמין אליה את כל המשפחה כמו בעבר הרחוק, שכולם היו מסובים בערב זה בבית ההורים. בהזדמנות זו רצתה, כמובן, להתגאות בבתה, שכונתה במשפחה "הכבשה השחורה" כי היא הייתה בת המשפחה היחידה שעלתה לחיות בארץ ישראל וזנחה את החיים הטובים כאן, וכן להתגאות בבעלה, בן לאחת המשפחות המוכרות והמיוחסות ביהדות וורשה, וכמובן, בנכד הקטן שנולד שם, בפלשתינה.

הסלון הגדול פונה מרהיטיו והוצב בו שולחן גדול וארוך, חדר האורחים הסמוך לסלון הוכן כחדר משחקים לילדים המשתעממים בסדר הארוך ונפרשו בו מזרונים לילדים הקטנים הנרדמים במהלכו. להכנת המאכלים נשכרו שתי טבחיות למשך חודש ימים ולהכנת בגדי החג נשכרה תופרת.

סבי, אברהם, היה אב הסדר. הוא היה מקפיד שלא להחסיר ולו משפט אחד מהכתוב בהגדה ומילא בקפדנות את מצוות ה"עשה" הכתובות בהגדה. סבי, אברהם, לא היה אדם דתי – הוא נמנה על אלה שנקראו מסורתיים, אך  קיים כהלכה את כל "סימני הסדר": מ"קדש" על היין דרך ו"רחץ" ו"רחצה" נטילת הידיים לפני הסדר ולפני הסעודה ועד "הלל" ו"נירצה" הסדר והתפילה כרצון הבורא.

הסדר הארוך התנהל כהלכתו תוך נתינת כבוד גדול לאב הסדר, שקרא בעצמו את כל ההגדה, חלקה בעברית וחלקה בפולנית. יתר המסובים רק היו מקיימים את הוראותיו, מאזינים לקריאתו ומטפלים בילדיהם תוך כדי ההקראה. אלו היו רגעים גדולים וחשובים למשפחה המחולקת ל –13 בתי אב קטנים. תחושת האחדות ו"השוב ביחד כמו פעם",  זיכרון ההורים שאינם, גרמו לכולם לגל רגשות מוצף באהבה משפחתית ובזיכרונות.

האווירה החגיגית השלווה הופרה לאחר שסבא אברהם קרא את המשפטים: "פדויים לציון ברינה, לשנה הבאה בירושלים" והוסיף: "כעת נאזין  לאורחינו, לבתי ומשפחתה שבאו מארץ ישרואל, ונשמע מה חדש בארץ". אבי, שליח מרכזי בתנועת הנוער, תיאר בגאווה את התחושה הטובה והתרוממות הרוח של החברים בקיבוץ על אף החיים הדלים והקשים, סיפר על הסדר בקיבוץ שכל החברים מסובים יחדיו וקוראים בהגדה קיבוצית שהוא היה שותף לעריכתה ושרים את השירים המסורתיים בתוספת שירים חדשים. לפתע… כמו דרש דרשה, פתח בהתקפה מילולית על המסובים: "למה אתם לא עולים לארץ ישראל,  המקום היחידי בו יהודים יוכלו לחיות בביטחון, לבנות לעצמם חיים חדשים במולדת חדשה. ליצור חיי תרבות יהודיים. למה אתם מחכים?". בעודו עושה אתנחתא קלה בדבריו, פרצה המהומה. מכל עבר צעקו לו: "מה הדיבורים האלה? וכי כאן אין לנו חיי תרבות יהודיים? וכי כאן אין בטחון לכל יהודי ויהודי? איך אתה מעלה על הדעת שנחיה בתנאי עוני כפי שאתה מתאר בעוד כאן כל רכושנו ועושרנו". הגדיל לצעוק האח הצעיר, שפנה לאבי: "אתם כבר לא יהודים טובים, אתם כבר פלשתינאים מהמולדת החדשה המגוחכת שלכם, ואתם מנסים לגרור אותנו לחיים האלה. אתה ואחותי באתם הנה לדבר עם הנוער ולהטעותו בבחירת הדרך. אבל מחר, יקירי,  אתם תחזרו אלינו לפולין כמו חלוצים רבים אחרים ותבקשו שנעזור לכם בעסקינו הפורחים". אבא עוד הספיק לומר: "לא באנו להתווכח ולא להטיף לכם דברי מוסר, פיקחו עיניכם והביטו סביב מה קורה בגרמניה ובכל אירופה".

ואז אמר האח הצעיר: "הסר דאגה מליבך, הקומוניזם ינצח ובעיות לאום ומדינה ייעלמו, חבל לריב עכשיו על כך. הרי, באתי הנה ל"סדר" לא בשביל להתווכח אתכם, גם לא מעניין אותי מה אתם חושבים. באתי הנה רק כדי לתת כבוד לאבותי. באתי לזכור יחד אתכם איך הורינו ערכו את הסדר, בכבוד והדר ותמיד תמיד לא היה זה רק סדר פסח בבחינת "והגדת לבנך". תמיד ניתן בו כבוד להורים ולסבים שהאמינו שסדר פסח שמר על עמנו כמו השבת. אני באתי לסדר הזה רק לכבוד זכר סבינו, אתכם אוכל לפגוש בכל פגישה משפחתית שנקיים. בשבילי "הסדר" הוא מעין ערב זיכרון לזקני המשפחה, לסבים ולסבתות לדורותיהם וכמובן להורים, לכן אנחנו מקיימים אותו בדרכם."

סבא אברהם, שכל כך טרח לקיים את הסדר בביתו לכל המשפחה הגדולה קם חיוור מכיסאו, לא אמר מילה והחל לשיר את "כי לו נאה, כי לו יאה" לאט לאט הצטרפו כולם לשירה והמשיכו ב"אדיר הוא, בחור הוא". "באחד מי יודע" כבר כל המשפחה התמוגגה ביחד וסיימו ב"חד גדיא".

בחצות נפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות ופנו לדרכם בהרגשה שקרה בכל זאת משהו מיוחד בליל הסדר של שנת תרצ"ה – באביב 1935.

שמעתי את הסיפור הזה בילדותי מהורי אין ספור פעמים, אחרי שהמשפחה הגדולה, הענפה והיפה שלנו, נספתה כולה בשואה. את סיפור ליל הסדר הזה, הורי לא שכחו. הוא לווה תמיד בשאלה שייסרה אותם עד יומם האחרון, איך אף אחד, אף אחד מכל המשפחה לא שעה לקריאתם.

"שבוע טוב!"

"שבוע טוב" (66)

 פסח, כידוע, הוא אחד משלושת הרגלים. אך בעוד ראש השנה וסוכות מתייחסים לעם חי וקיים על אדמתו ובארצו, חג הפסח הוא המבשר לנו את רגעי היווצרות העם בבחינת: "היום הייתם לעם" הוא מציין את המועד וה"איך" זה אירע. איזה מין חג זה פסח? איך להביט עליו? חג דתי? חג תרבותי?, חג לאומי? התשובה כמובן היא שזה חג של הלאום! איך יתכן? "עבודת הסיום" שלי במוסד (1951) הייתה על סטאלין. אני זוכר שסטאלין כתב ספר (או כתבו בשבילו) בו טען שלאום מחייב 3 מרכיבים: עבר משותף, לשון משותפת וטריטוריה אחת. הגדרה עליה חותם היום כל בר דעת. אז איך זה שחג הפסח נחוג אלפיים שנה ללא טריטוריה בגולה, זולת ברגעי חלומות יפים ("אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", או "בשנה הבאה בירושלים") היום כשיש לנו מדינה האם נוכל לומר על פסח כמו שנאמר על השבת ש"שמרה על עם ישראל לא פחות מכך שהעם שמר על השבת?" אפשר לומר על פסח שהוא חג דתי אך מה דין אלה שאינם דתיים? אפשר לומר על פסח שהוא חג תרבותי של החברה היהודית אך מה דין אלה המתנכרים לעברה? לומר על פסח שזה חג הלאום זה המתאים ביותר, המקיף והמאחד ביותר! יורם קניוק כותב: "למה אני, חילוני, פחות או יותר, בן תרבות, בכלל חוגג את פסח? מפני שזה חזק ממני. מפני שאני לא עומד בפני הרעיון שבכל העולם, משיינקין עד קטמנדו יושבים יהודים קטנים וגדולים, עשירים ועניים, ילדים וזקנים, כושים שהתגיירו בהארלם, חסידי חב"ד בסין, יהלומנים מבלגיה, מסטולים מאמסטרדם, הומואים מקליפורניה, קיבוצניקים מהשמאל של נפאל וכולם עושים באותה עת אותו דבר. קוראים אותם דברים, שותים אותן 4 כוסות, אוכלים מצות וסובלים את אותה עצירות." ואני מוסיף: ושרים אותם שירים. "פסח מבטל את השאלה האם אתה יהודי מאמין או לא, הוא משאיר רק את ההגדרה הבסיסית שלך כיהודי." עכשיו זה נעשה ברור יותר למה אמרתי חג לאומי! למה אני חושב שפסח הוא, אולי, הדי-אן- איי שלנו!

איך נערך חג הפסח בעבר? פסח נחוג באופן שונה עד חורבן הבית השני, בהתקיים בית- מקדש על טקסיו וכוהניו, ואחרי חורבנו. השבוע שמענו, רעיה ואנוכי הרצאה מאלפת מפי הרב בני לאו, על חג הפסח, בהרצאה שמענו דברים חדשים ואודותיה אספר לכם: בבסיסה, ציון העובדה שאנחנו מערבבים בין שני חגים, חג הפסח וחג המצות וקצת היסטוריה. חג הפסח חל בי"ד ניסן ונמשך 7 ימים. אצלינו הוא מתחיל בליל הסדר ונגמר בחגיגת המימונה. במשך שבוע החג אנו אוכלים רק מצות. לא תמיד כך היו הדברים. עד החורבן היו שני חגים: חג זבח הפסח שנחוג במשך כל יום הי"ד בניסן, מהבוקר עד הערב. בו היו שוחטים שה צעיר, כבן שנה, (20 ק"ג) צולים את הבשר על האש, מניחים את הבשר הצלוי על מצה שהייתה כמו לאפה. על הבשר היו שמים את המרור (התבלין החריף) ואת הלאפה/האגרול/הפיתה הממולאת היו אוכלים עד הערב במסגרת החמולה (חג משפחתי) או עם השכנים (אגב, מכאן בא הביטוי: "טוב שכן טוב מאח רחוק") עד הערב נחוג חג זבח הפסח ובערבו של יום, נפתח "חג המצות". זוכרים מצות על שום מה? שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ  בצאתם ממצריים ולזכר אותה יציאה חפוזה אנו אוכלים בשבעת ימי החג מצות בלבד. במילים אחרות, מאז חרב בית המקדש, בוטל זבח הפסח,  ושני החגים אוחדו לחג אחד: חג הפסח. אני מעריך שאתם, כמובן, הייתם מעדיפים את חג זבח הפסח על חג המצות.

הרגשתי צורך, קצת, לשתף אתכם באהבה הגדולה שלנו לחג הזה ושימו לב  ש"חסכתי" מכם את המשך הסיפור על התנהלות החג באלפיים שנות גולה  וסיפור ה'עת החדשה' עם ראשית הציונות (ובדגש על ההתיישבות) איך התגלגל, צמח והתפתח החג. ולא סיפרתי על חלקו של אבא/סבא/רב סבא,    בן עמי, בכתיבת ההגדה הקיבוצית  ולא חזרתי ואמרתי  ש"מרד הבן" עד היום במשפחתנו, מתרכז בעיקרו, ביחס לפסח הקיבוצי שאנחנו הוריכם/סביכם כל כך אוהבים. נסתפק במה שנכתב הפעם.

     "שבוע טוב"!

שבוע טוב (65)

היום יומולדת של נואי, נכדתנו הראשונה. אני זוכר את התרגשותנו הגדולה, אנחנו לא רק הורים, אנחנו סבים! נואי הרחיבה לנו את הקידומת וכמה שהיינו שמחים וגאים על כך ומאושרים שבאו לנו עוד 12 נכדים. רק ברכות וחיבוקים לך, ואיחולנו: שכל שתרצי – יתגשם ברקע צחוקך המתגלגל ושעות האיכות שלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים באושרך!!!

                מלטה לא יוק!

לפני הרבה שנים היה מקובל בקיבוץ, שמי שנוסע לחו"ל, כשהוא חוזר, עליו למסור דו"ח על נסיעתו, מה עשה ובייחוד מה ראה. כיון שאני יודע שאף אחד מכם לא ישאל אותנו על מלטה ועל בילויי סו"ש המורחב שלנו,  כמה דברים שכדאי לדעת על מלטה.

  1. המושג "מלטה יוק"! נלמד בשיעורי היסטוריה במוסד. ואם זכרוני אינו מטעני, היה זה מוני ז"ל, שלימד אותנו על מסעות נפולאון. וכשנסוג ממוסקבה, שלח את אחד מבכיריו לכבוש את מלטה בדרכו לאפריקה והבכיר לא מצא את האי הקטן חזר לנפוליאון ובדבריו והטביע את המושג "מלטה יוק", משמעו: "מלטה לא קיימת."
  2. מלטה אי קטן, (למעשה 3 איים קטנים) שגודלו הוא 316 קמ"ר, אוכלוסייתו 400.000 תושבים. אי השולט על ציר ים התיכון, לכן מדינות רבות ביקשו לשלוט באי.
  3. הפיניקים המציאו את השם מלטה, היוונים שינו למליציה (דבורה) אחריהם שלטו באי אבירי מסעות הצלב, הערבים, הספרדים, התורכים והאנגלים. רק ב – 1974 הוכר האי למדינה עצמאית.
  4. ישראלים רבים נוסעים לקזינו במלטה כתחליף לתורכיה.
  5. זו ארץ מודרנית, ולטה עיר הבירה, יש בה מבנים עתיקים (שמורים היטב), חלקם מזכיר את עכו ויפו וחלקם בניינים המזכירים את בירות אירופה (בעושרם לא בגובהם) ארץ, שעריה יפהפיות, נופה מרהיב ובכל שתפנה מפרץ ים כחול עמוק הנותן רוגע ושלווה. באווירה זו בילינו עם חברנו חגי ואילנה סו"ש של טיולים ברכב, בשיט וברגל ובעיקר בשלווה, באהבה, בנועם ובנחת.

ואי אפשר לי, בלי כמה מילים על פרשת השבוע "ויקהל" – "פיקודי"

הפרשה מתארת בהתלהבות תנופה אדירה של בנייה, בניית המשכן!, "בית הכנסת" הנייד הזה ילווה את העם לאורך כל שנותיו במדבר עד הגיעו לארץ המובטחת. העם כולו מתגייס ותורם מרכושו, מזמנו ומכוחו. מזכיר לכם משהו? רק בפרשה לפני שבוע, תרם העם באותה התלהבות "מרכושו, זמנו, וכוחו" למען יצירת "עגל הזהב". היסטריה של עם? היגררות המונים? חוסר מנהיגות מציבה מטרות? על כך אמרו חז"ל": "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו, נתבעים לעגל – נותנים נתבעים למשכן – נותנים", במילים שלנו לעם ישראל אופי חמקמק ולא יציב, וזה מה שאומרת וקובעת, להבנתי, פרשת שבוע זו.

ולנושא אחר לגמרי. בגיליון הקודם שלי , מתחתי ביקורת נסתרת על התנהלות הסטודנטים ב"בר אילן". חזרתי ממלטה והנה, מצאתי שינוי – חידוש!. מעל הכיור בשירותי הספרייה מתנוססת ה"ברכה" הבאה:                                       ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם

אשר יצר את האדם בחכמה,

וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים

גלוי וידוע לפני כיסא כבודך,

שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם,

אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת,

ברוך אתה יי', רופא כל בשר ומפליא לעשות.

אז אל תגידו שאי אפשר למצוא גם חידושים באוניברסיטה.

"שבוע טוב"