חודש: מרץ 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.4.22     א' ניסן תשפ"ב

פרשת השבוע "שמיני" מספרת על חנוכת המזבח, על מותם של שני בני אהרון אך אני בחרתי להתייחס דווקא לשתי המחלקות העיקריות של המאכלים המותרים ואסורים, הטהורים והטמאים, או כפי שאומרים היום כשרים ולא כשרים. הפירוט ל"טמאים" הוא ציון בשמות לכל אחת מהחיות ואילו ה"טהורים" מוזכרים בקבוצות. כמו: מפריסי פרסה, מעלי גירה, מכוסי סנפיר וקשקשת וכיו"ב. לפניכם רשימה קטנה של מאכלי 'טריפה' האסורים למאכל: גמל, שפן, עורב, ארנב, חולד, עכבר, צב, חזיר, נשר, עוזנייה, תנשמת, רחם, איה, דיה, פרס, שחף, נץ, ינשוף, חסידה, אנפה, עטלף, בת יענה, לטאה והרשימה עוד ארוכה. אבל אם ברצונכם לדעת מה מותר לאכול, אז את הארבה, החגב והחרגול. אגב, התנשמת מופיעה פעם אחת כציפור ופעם אחרת כשרץ. האם אפשר לקרוא לשני בעלי חיים באותו שם? אבל מאז, התירו לעצמם גם בני האדם לנהוג כך והחלו לקרוא לבנות בשמות בנים ולבנים בשמות בנות. על כך נאמר: "להיתלות בגדולים", או "הצדקה אידיאולוגית".

עצם הצורך בדיון על "השמירה בחצרנו" מראה לי עד כמה הקיבוץ מתרחק ממני ומשכמותי. הפרסום על כך שיש בינינו חברים שאינם מתייצבים לשמירה, שהם מבלים בדירתם את שעות השמירה וכד', בלתי נתפס. מאז שאני זוכר את עצמי כבוגר לאף אחד לא היה נוח עם השמירה. אבל היה ברור לכולם שאנחנו שומרים על עצמנו, שאנחנו משרתים את עצמנו, בעקרון, כל עבודה צריכה להיות עבודה עצמית אבל השמירה בראש וראשונה. גם אם יש צורך בעוד ועוד התגייסות של החברים לכך. ושמחתי שרוב חברי המזכירות תמכו בכך. (הערת ביניים: עד היום קשה לי לשאת שמרבית השירות לחבר נעשה בידי שכירים  בחדר האוכל, במכבסה, בקומונה ועוד.) האם העובדה שיש לנו כסף אומרת שאבדנו את העקרונות? ש״כיפפנו״ אותם לנוחיותנו? אבל לפני שיחת קיבוץ, אני לא מבין למה לא מפרסמים ברבים את שמות אלה שמפקירים אותנו? זה לא נעים, אבל לרוב בני האדם, "טוב שם טוב משמן טוב". ואם השפה היחידה שהם מבינים זה כסף אז לפגוע ב"ציפור נפשם". ומה זו השטות/הבדיחה המדברת על תגמול כדי שיתייצבו לשמירה. מה קורה לנו? אזלת היד של האחראים כל כך מכילה, אבל לא מוסברת. קל להביא לשיחה, יותר קשה לבצע את החלטות השיחה, אבל הקושי הגדול יותר, שכנראה יש חברים רבים שחושבים שאת השמירה באמת אפשר/צריך כבר, לתת לשכירים. ואולי באמת הקיבוץ מתרחק מדמותו המקורית?

הכי טוב בימים אלה זה לברך בחום את יהב ביום הולדתו. יהב חביבנו, אתה שכל כך מיטיב עמנו, תמיד בא ועוזר לי בהתמודדות עם גילי, ברוח טובה ונפש חפצה ועוד הבאת לנו את רעותי, רקטוב לכם, תהליך קליטה מהירה לחברות בקיבוץ, הרבה שמחה ונחת ואל תשכח את עצמך, רצונותיך ותכניותיך האישיות. תמיד נהיה אתך. ובקשה נוספת: אל תשכח את משפחתך הגדולה מדי שבת. אהבה גדולה מאתנו ומכולנו.
ואחרון אחרון ברכות לאורי שסיימה בהצלחה את מבחני הבגרות במגמת המחול. גאים בך!
אל תפסיקי לרקוד!!!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.3.22    כ"ג אדר ב' תשפ"ב

לי חביבנו! לא ראינו אותך המון זמן אבל ביום הולדתך, אפילו מרחוק תענוג לברך אותך. הברכות הן שגרתיות אבל מהלב האוהב: שתלמד הרבה, שיהיו לך הרבה חברים מתחומים שונים והעיקר שתהיה שמח ומאושר במשפחה, עם ההורים והאח/יות. מתגעגעים אליך מאוד ושולחים חיבוק גדול מכל המשפחה ומאתנו. 

ועוד על פורים… לפני כמה שנים שמעתי "דרשה" על חג הפורים, שהמרצה, על פי הכיפה שלראשו הוא אדם דתי, איש צעיר ונמרץ שקרא ל'מגילת אסתר': 'מגילת יחסי זוגיות'. הופתעתי מהתפיסה שנשמעה קצת חדשנית לאיש דתי. וכך דרש: "המגילה נפתחת בטון משועשע למדי, הרבה לפני שיגיעו לבמה היהודים ואויביהם. מוצג בה משתה שיכורים המתקיים בארמון המלך ואת ההווי שנוצר כשחבורת גברים מבלה קצת יותר מדי זמן ביחד. חגיגות הניצחון על 127 המדינות שכבש, אינן מספיקות למלך ובשיאו של הערב הוא מבקש להפגין את שליטתו על לא פחות ולא יותר, על אשתו. הבחירה הנלעגת בהשפלה נשית כסוג של תכנית אמנותית התחלפה חיש בתמונה קומית אחרת. את מקומה של אווירת הזימה הצוהלת תופסת תדהמה גברית קולקטיבית. האישה שזומנה אל הארמון העזה לסרב, ומיטב סריסי פרס ומדי אינם יודעים נפשם מרוב מצוקה. נוכח התעוזה הנשית מתגלים הגיבורים הגדולים כחסרי אונים. הם מבקשים לחוקק חוק שיחייב את הנשים לתת "ייקר לבעליהן" תוך אמונה שיש בכוחו של החוק להסדיר גם את אופי היחסים האינטימי בין בני זוג. אבל המלך חיפש אישה חדשה, כנועה, שכאשר ישרוק לה מול חבריו, תתייצב מיד. אסתר, גם היא הפרה את צו הצייתנות והופיעה ביוזמתה אצל המלך. לכאורה , הוא היה אמור לשלוח אותה למקום אליו הובלה קודמתה אבל המלך במפתיע בוחר להיענות לה. הסיבה ברורה: כשהוא רואה אותה היא נושאת חן בעיניו. כמה לא צפוי, כמה לא מפתיע! הופעתה המרשימה של אסתר הזכירה למלך שבמערכת היחסים הזוגית הגבר אינו מלך והאשה אינה נתינה. שהעיקר היא הרומנטיקה שבלעדיה 'למלך אין כתר ולאשה אין בית'. את הרצאתו סיים במשפט המחץ: "מציאת החן הזוגי מחליפה (גם במגילה שלפנינו) את הניכור ומערכות הכוח. החיבה ההדדית, האהבה הופכת כל דירה לארמון, מעין פרס על בסיס יומי". ואסיים במילים שלי: מגילת אסתר הוא סיפור, שיש בו מידת רלוונטיות גם בימינו. זהו טקסט מכונן, והסיפור על גברברי שושן הבירה ויחסם לדמות הנשית, בהחלט מספק נקודות למחשבה. ולא צריך להרחיק עד שושן הבירה.

ביום שני השבוע, היה "יום השיר"! כמו שיש יום האם ויום המשפחה יש גם "יום השיר".  מספר קוראי הספרים הולך ופוחת, על אחת כמה וכמה קוראי השירה וזו החמצה גדולה לאלו שאינם קוראים שירה. השיר הוא תמצית התמצית של ביטוי לתופעות החיים. אותנו לימדו מילדות מהו ערכו של הז'אנר הזה אז למה שאחמיץ הזדמנות להביא לכם שיר מוכר, שירה של רעיה: "הכן חייך לאביב"
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.3.22    ט"ז אדר ב' תשפ"ב

הידעתם שיש לקיים ארבע מצוות במהלך חג הפורים? ואלו הן:                    
1. משלוח מנות. על כל אחד לשלוח לפחות שני מאכלים לאדם אחר שאתה מעוניין. חבר, שכן, פליט אוקראיני למי שתרצו. הכוונה היא ליצור קשר אמיתי בין בני האדם, לדפוק על דלת ולמסור במו ידיך את המשלוח.                                        
2. מתנות לאביונים. הרמב"ם כותב שזו צריכה להיות המצווה העיקרית של פורים. השמחה מתבטאת בנתינה למי שאין לו ואומרת לתת צדקה לשני עניים לפחות.
3. סעודת פורים. במגילה, כזכור לכם, הסעודה הזאת קרוייה "משתה" והיא נדבך חשוב בחג, כשם שבפסח יושבים סביב לשולחן לסעודת חג, ובראש השנה יושבים יחדיו, כך גם בפורים ומדובר בסעודת בשר ויין. האלכוהול הרב המתואר במשתה אחשוורוש הביא למעשים שליליים ששיאם בהריגת ושתי, אך מסתבר שלגימת יין יכולה להוציא מאתנו גם שמחה אמיתית וטובה במסגרת משפחתית או חברית. 
4. קריאת מגילת אסתר  קוראים את המגילה פעמיים. פעם ראשונה בלילה ופעם שנייה למחרת בבוקר כדי להזכיר שהסיפור נכון בתקופות קשות וגם בתקופות קלות, בתקופות חשוכות ובתקופות מוארות. המגילה מזכירה לנו, שגם אם הרשעים מצליחים זמנית, סופם של הטוב והצדק לנצח. היום אומרים להימצא "בצד הנכון של ההיסטוריה". קריאת המגילה נמשכת בין חצי לשלושת רבעי השעה.  ועוד הסבר קטן למושג "תענית אסתר". זה יום צום המוקדש לזכר הצום של אסתר וכל עם ישראל בימים ההם כדי שתבוטל גזירת המן. (והמנים, כידוע,  לא חסרו ולא חסרים לאורך כל הדורות.)

לפני מספר שבועות הרסו את העמדה שהייתה מעל "בית הדואר" עמדה מרכזית ביותר במערכה על משמר העמק, "עמדת השער". ההריסה עצמה, שערורייתית בעיני, כיון שלא הייתה התרעה כלשהי או פירסום על כוונת הריסה, כך שאפשר להתנגד לה. כיון שאני יודע יד מי הייתה בדבר , נותרתי ללא יכולת לבוא בטענות. המחליטים אינם יודעים על תולדות הקיבוץ שלנו, על עברו, על 'שרידי' המבנים שנותרו מימים שעברו, ולו כדי לשמרם ולספר לדורות הבאים. ולכן דוגלים ב"ישן מפני חדש תוציאו". אז בטרם ה'פורענות' הבאה, אספר על "הסליק" שמתחת למכבסה, המיועד להריסה עם כל המבנה, ככפי שפורסם ב"דף". הסליק נוצר/נבנה בשנות הארבעים הראשונות כלקח ממאורעות 1936/9, הידיעה שהגרמנים במלחמת העולם השנייה מתקרבים למצריים בדרכם לכיבוש הארץ והמתח הרב ששרר עם הבריטים ששלטו בארץ ישראל, בעקבות פרסום ה"ספר הלבן" המגביל עליית יהודים לארץ. כמויות הנשק המאושר, החוקי, היו קטנות בהרבה מול הצרכים שנצפו לעתיד. היה צורך לרכוש נשק ולהצפינו. לשם כך בנו את הסליק תחת המכבסה. כי "לא יעלה על הדעת" שבמקום כזה יערך "חיפוש" כפי שקראו לפעולות הבריטים בישובים השונים בארץ. על קיום הסליק ידעו 3 חברים (משולם, גנייק ולובקה וחברה אחת רות יבין). והסליק היום, לכו ותראו, ריק, נקי ומסודר, האמבטיה יושבת על הרלסים שאחרי שימון ניתנת להזזה, וכך, נחשף הפתח לירידה למטה, לטיפול בנשק עצמו.  המקום ההיסטורי הזה נועד להריסה יחד עם מבנה המכבסה. ואני קורא לכל מי שחשוב לו, ליזום החלטה, שתגבר על רצון ' החדשניים' למחוק את המקום המיוחד הזה. בשנת ה-100 שלנו חשוב גם מה לא לבטל מימי המייסדים ודווקא לטפח את סיפור הסליק. אמרו לי : "לך, דבר עם משה אכמון, הלכתי אליו והוא שאל אותי: "איפה היית עד היום?" אמרתי לו: "עוד לא מאוחר" והבטיח לי שיביא את העניין לפני הצוות. אין לי הרבה תקוות. בכל העולם בכל מקום משמרים אתרי עבר ואצלנו הם מטרד? וד"ל.
"שבוע טוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.3.22   ט' אדר ב' תשפ"ב

ברוכה הבאה ליאן – "שלום רב שובך ציפורה נחמדת  / מארצות החום אל חלוני…  /  זמרי, ספרי ציפורי היקרה  /  הגם שם בארץ החמה, היפה.  /  תרבנה הרעות, התלאות". ביאליק היטיב לתאר את געגועינו ושמחתנו בשובך.     
ועכשיו, עם אור השחר תתחילי בבניית עתידך- עתידכם. תמיד נלווה אותך,  בלי להיות סנטימנטלי מדי, אבל… חיכינו (מאוד) לשובך…  ברוכה השבה  אלינו בשלום ובשמחה.

פרשת השבוע "ויקהל" סוגרת את ספר "שמות". היא נפתחת בכך שמשה מקהיל את כל העם, ומדבר על שמירת השבת, נושא אהוב על העם, המציין יום שבו לא צריך ללכת לעבודה ומיד עובר לנושא שהוא באמת רוצה לדבר עליו שהוא ההתגייסות לבניין המשכן. במילים אחרות, לתת תרומה מהרכוש הפרטי למען הכלל. אם בפרשה הקודמת מדובר בתכנון מדויק של המשכן כולל מלבושי הכוהנים וכלי המשכן, בפרשת ויקהל מתואר המשכן באופן מדוייק, כפי שעשוהו בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך שלא נעזרו בעבודה שכירה של פועלים זרים. הם הקפידו על קלה כחמורה והוציאו תחת ידם משכן לתפארת. כתוב שהם השתמשו בזהב ונחושת, בתפירה וברקמה, ליטשו אבנים יקרות עיבדו עורות של כבשים, עיזים, צבאים ותחשים. וכמובן השתמשו בלוחות עץ מסיבים. נשאלת השאלה מהיכן השיגו לוחות עץ כשבמדבר, כידוע, היו רק עצי שיטה שמהם אפשר היה לעשות רק לוחות דקים. קיימות שתי אפשרויות: אחת, לחבר כמה לוחות דקים זה אל זה והשנייה, שבאותם הימים היו במדבר עצי שיטה גדולים שנעלמו עם השנים. וכאן הפסיק המרצה את תיאוריו ואמר: "תשמעו סיפור: בקנדה הוכרז על תחרות בין חוטבי עצים בעולם על התואר 'אלוף העולם בכריתת עצים'. זה שזכה במדליית הארד נשאל: היכן למדת את המקצוע: השיב להם: "ביערות הגשם של ברזיל" זה שקיבל את מדלית הכסף נשאל באותה שאלה והשיב: "אני למדתי ביערות העד של פינלנד" וזה שזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב ענה לשאלה: "אני עבדתי כל שנותיי במדבר סהרה" קטעו אותו ואמרו לו: "הרי במדבר סהרה אין בכלל עצים" אמר להם: "עכשיו כבר אין עצים!" והמרצה החביב אמר: יתכן, שכך, גם חצי האי סיני הפך למדבר. ובחזרה לפרשה: כעבור זמן מה, משה מכנס את כל התורמים להקמת המשכן, כדי שירגישו שיש להם חלק במפעל, שבו יוכלו להתגאות עוד שנים רבות בניהם ובני בניהם, לספר מה עשה סבא של סבא, וירגישו כאילו הם-הם היו שותפים למפעל בניית המשכן, שהייתה צעד קטן ל'משכן'  אך צעד גדול לאדם שתרם ונתן את חלקו. מזכיר לכם משהו? "ימי בראשית" שלנו מסתיים בקטע שקראו הדר וקרין בו כתבתי: "הסיפורים, האירועים המקומות והשמות יזכירו לבנים ולבני הבנים ולאלה שיוולדו כאן בעתיד לראות עצמם כאילו הם-הם יצאו ממשמר העמק של אז". אירועים שונים אותה משאלה אותה שאיפה.

יום הולדתה של נואי  ב – 9.3.86 זכור לי כאחד הימים המאושרים שלנו,  נכדה ראשונה – דור רביעי למייסדים, מבשרת המשכיות אמיתית. ובאמצעותה יש כבר דור חמישי והאושר שלנו רק גדל. מה נאחל לך? אוהבים אותך ומאחלים לך אושר, בריאות ושמחה עם איתן, עם הפרחים  הנפלאים שאתם מגדלים – תומר ויהלי, עם הורייך ועם כולנו. חיבוק גדול!

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.3.22   ב' אדר ב' תשפ"ב
אנחנו בפתחו של חודש אדר ב'. מה עומד מאחורי הנוהג שכל 3-4 שנים יש לנו אדר א' ואדר ב'. ההסבר הוא  ששנה נוצרית מתבססת על השמש וכוללת 365 יום, השנה המוסלמית מתבססת על הירח וכוללת 354 ימים (לכן הרמדאן, למשל, חל פעם בקיץ ופעם בחורף ואין לו עונה קבועה) השנה היהודית קרובה  לזו המוסלמית, אך כיון שהחגים היהודיים קשורים לעונות השנה – חג 'סוכות' יחול תמיד בסתיו וחג הפסח תמיד יתקיים באביב. כדי לשמור על כך, נוצר צורך בהתאמה בין שנת השמש (הנוצרית) ושנת הירח (המוסלמית). כיון שכל 19 שנים המעגל בין ה'שנים' השונות נסגר, היהדות, מאז חורבן הבית, הכניסה  חודש  נוסף לשנה, 7 פעמים ב- 19 שנה. השנה הזו נקראת "שנה מעוברת". כך נוצר אדר א' ואדר ב'. כשאדר ב' הוא החודש 'האמיתי' ביניהם. ימי ההולדת של ילדי חודש אדר 'הרגיל' נחגגים באדר ב', גם ימי הזיכרון וגולת הכותרת, חג פורים שאתם כל כך מחכים לו.

בקומי משנתי אני מדבר עם אשתי ומשתף אותה במה אני הולך לספר היום. שיחת הבוקר הזו הינה הבסיס לכל מה שייכתב. דעתה ועצותיה ניכרים בכל שורה כתובה. ולאחר שיחת הבוקר, או בצהריים, או בערב, אני נותר לבד מול המחשב ומעלה עליו באותיות "אריאל" את הדברים אותם אני רוצה לספר. באומנות הכתיבה כמו במוזיקה או ציור או מחול אין דמוקרטיה, רק היוצר מול עצמו בסגנון הכתיבה, בבירור משמעות של מילים או רעיונות. כאשר סיפור הדברים נכתב, אפשר להראות, לשתף, לשמוע עצות והערות והיוצר יחליט לשנות או אם בכלל לקבלן. כך היה בליקוט, בכתיבה ובעריכה של "ימי ראשית". היוזמה, הביצוע והצבת המטרה לכתוב את סיפור המקום לדורות הבאים היו שלי/שלנו בלבד ונעשו לכבוד דור המייסדים, ודור הבנים הראשונים הנאספים אליהם, והמחויבות שלנו כלפיהם. ביקשתי שלילך תהיה השותפה שלי ליצירה והיא, אכן, ידעה להפוך לזהב את המוצר שהוגש לה והוסיפה משלה, ואורית, שמתוך אהבה למקום והזדהות אתו, הייתה לשותפה נוספת, בעיצוב המוצר והפיכתו לייחודי כל כך. להוצאת ספר נדרשה הקצאה כספית, וצוות המאה לאחר שהוצגה לו התכנית  תמך ואישר את ההשקעה. כך, נוצר הספר "ימי ראשית".    ולכם, בני משפחתי, אני רוצה להודות על הערב המיוחד שהיה בקיבוץ. מהדר שהפיק, יהב שעל ההגברה, כל הקריינים ועד ספיר, צעיר הקוראים. זה לא מובן מאליו שאדם בגילי משקיע באהבה כמעט שנה מחייו ליצירת ספר לציבור שהוא כל כך שונה מכל המוזכר בספר, אבל הם יורשיו.  באדמה, באהבת המקום בהצלחות ובגאווה עליו. הסיפור מחכה להמשך! ועומד עכשיו לרשות הכלל שילמד, יידע ויזכור. לילדים, לבני הנוער לחברים צעירים, לנקלטים, למצטרפים, ל'עוזבים' שהקיבוץ יקר לליבם ולאירועים שעוד יתרחשו. … אני, קם משנתי ומדבר עם אשתי על מה לספר היום, ושיחה זו הינה הבסיס לכל מה שעוד ייכתב.
ותוספת אקטואלית  בקשר למלחמה באוקראינה מצאתי בדברי רבי נחמן מברסלב שכך אמר: "יהי רצון מלפניך שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם. לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת"
"שבוע טוב"!