"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.8.22 ב' אב תשפ"ב
מאחד הראיונות שקיימתי לספר 'המונולוגים' שאני עסוק בו, נאמר קטע שהקשבתי לו בעניין רב, שלא יכנס לספר, כי אינו נכלל בנושא הספר וגם נכתב מנקודת ראות של היום ולא כזיכרון ילדות וכך נאמר בו: "כששואלים ילד בן שלוש את מי אתה הכי אוהב הוא משיב: "את אמא". כששואלים ילד בן שמונה את מי אתה הכי אוהב, הוא משיב : "את אמא ואבא". כששואלים נער את מי אתה הכי אוהב, הוא יהיה במבוכה ויגיד: אה, אה, ו"גם את ההורים" וככה ההורים נשארים תמיד על תקן "וגם". כל זה נמשך עד שמגיע 'מצב קשה' משברי בחיים, ולא משנה על איזה רקע ובאיזה עניין, ההורים שוב חוזרים לתמונה וקודם כל: אמא! אליה באים, לה מספרים, אצלה אפשר להישבר, גם לבכות, איתה מתייעצים. לאמא, תמיד, יש את היכולות, שלא תמיד יש לאבא, שלא להישבר ממצבו של בנה, לעטוף אותו לחזק אותו ויותר מכל להבין אותו ולכן גם לומר לו דברים שאף אחד לא מעז ויכולים להיות קשים מנשוא. בחלוף השעות הקשות שוב חוזרים ל… "וגם ההורים" ולמה? כי אמא זה הדבר הכי בטוח בחיים, "כי אמא תמיד יש רק אחת". אתה מודע, מיומך הראשון ועד האחרון שאתה, הבן/בת, משוכנעים שאת/ה הדבר הכי חשוב שיש לה בחיים. שעליך היא מוכנה למסור את נפשה. שמעתי, שתי נשים מדברות ואחת אומרת לשנייה: "מה אני בסך הכל מבקשת ממנו? קצת תשומת לב, חיוך ויחס חם, לא יותר, ואת זה אין לי, אבל אני יודעת שלכשיצטרך אותי, תמיד ימצא אמא דואגת ואוהבת ואז אין טובה ממני! ואני לא מבינה איך ילדי לא עושים חשבון נפש, מדי פעם, בינם לבין עצמם. מאוד התרשמתי והתרגשתי מהכנות והחשיפה וגם האמירה הקשה שבאה לביטוי, מעניין אם גם היום נשמעים דברים דומים.
ירמיהו של מיכלאנג׳לו
פרשת השבוע "מטות" נפתחת בנושא הנדרים, השבועות, בהבטחות שאנו מבטיחים. כבר שנים רבות, בשבוע של קריאת פרשה זו, עוסקים במה שמכונה "תרבות הדיבור והשיח", במה ואיך שאנו מתבטאים. בייחוד בימים אלה כשאנו הולכים למערכת בחירות נוספת, נראה ששיאים של 'טינופת' נשברים ויישברו. נזכרתי בנביא ירמיהו שלמדנו עליו השנה בחוג של איילון, שירמיהו תיאר חברה שקרסה ואיבדה את עצמאותה ונפלה בידי כובש, ומדובר בחורבן בית ראשון. וכך אמר: "כי איש מרעהו השמרו, ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקוב, וכל רע רכיל יהלוך. ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו, לימדו לשונם דבר שקר". כמעט תיאור מדויק מהנעשה היום ברשתות החברתיות ובשיח החברתי והפוליטי. היכולת להתווכח ולשוחח זה עם זה, הם יסוד קיומנו. "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
23.7.22 כ"ד תמוז תשפ"ב
יש מושגים שאפילו אנשים שאינם דתיים כמונו צריכים להכיר ואחד מהם הוא: "ימי בין המצרים" שחלים בין י"ז תמוז, זה היום בו צבאות המצביא טיטוס הבקיעו את חומות ירושלים בימי בית שני, (ונקרא צום י"ז בתמוז), ועד ט' באב עת הוחרב בית המקדש אחרי קרבות שנמשכו שלושה שבועות. שלושת השבועות האלה הנקראים "ימי בין המצרים" או "שלושת השבועות" בהם נוהגים יהודים, מנהגי אבלות. "הספר האדום", רומן רעיוני, המספר על חייהם של שלושה אידיאולוגים, מ"אבות" המדינה, יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, (שלושתם "סיפורים" מורכבים) שחיו, פעלו והשפיעו כמנהיגים חשובים בדורם. בספר מסופרת פרשייה לא מרכזית וגם לא כל כך חשובה המתארת את צביעותו של יערי הסוציאליסט, שנסע ברכב אמריקאי. וכך היה באמת: בשנות החמישים המוקדמות, ידידי מפ"ם והשומר הצעיר מארה"ב החליטו לשלוח שי – אוהדים למפלגה שתי מכוניות אחת דודג' (אני זוכר) והשנייה קרייזלר. במפלגה ובתנועה התעורר ויכוח גדול אם לקבל את המכוניות או לדחותן, שבסופו סוכם לקבלן!. לא היה ספק שמי שיזכה בהן יהיו יערי וחזן. אבל אז… הנושא הובא לשיחת קיבוץ ובה הושמעה הטענה שחזן צריך לסרב לקבל את הקרייזלר האימפריאליסטי. השיחה הייתה סוערת אך הסתיימה בדבריה הלא נשכחים של אממה תלמי: "מה אתם רוצים מחזן? הוא צבע את האוטו בצבע פועלי!". הקטע הזה לא מסופר בספר. ומספר, לסרט. צפיתי בסרט "תמונת הניצחון", של אבי נשר על פרשת כיבוש קיבוץ 'ניצנים' על ידי המצרים במלחמת העצמאות, ועמידת הלוחמים. כמובן שה"מערכה" שלנו עלתה שוב נגד עיני וגם היא ראויה לעיבוד קולנועי, רק שהסיום שלנו טוב יותר. אני חושב, שראוי לעבד את החומרים שישנם לסרט, לשלב בו קטעים מסרטו של יולק שצולם מיד אחרי המלחמה, חלק מהראיונות שעשו עם המשתתפים בקרבות כמו למשל שייקה גביש, להיפגש עם ה'נותרים' מאז ולדלות סיפורים מזיכרונם, מה היה ומה התרחש אצלם וסביבם, כשהבסיס יהיה המחזמר ה"מערכה".
לספיר ליום הולדתו ברכות ואיחולים לעתידו: תקשיב, תסתקרן, תתעניין, תלמד, תחקור, תמציא, תתלהב, תדמיין, תתרגש, תפרגן, תאמין, תאהב! תשיר, תרקוד, תנגן, תשמח!. שתהיה בן מסור ודואג להוריך ואח טוב לאחותך, שתהיה חבר טוב לחבריך, ונכד טוב לסביך ושתזכור תמיד מניין באת. אתה באמת יחיד ומיוחד! ואנחנו אוהבים אותך!, ומחבקים אותך, חזק!! "שבוע טוב"!
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
18.7.22 י"ט תמוז תשפ"ב
"הסעודה האחרונה" – גירסת 2022! וכעת מי בעד?
על פרשת השבוע "חוקת" כתבתי כבר מספר פעמים. הפעם רק אסכם בראשי פרקים את הפרשה המעניינת הזו ובמה היא עוסקת. הפרשה מתחילה ב: 1. מצוות הפרה האדומה. הפרשה עוסקת בענייני טומאה וטהרה וגורסת שאבי אבות הטומאה הוא המת ואבי אבות הטהרה היא הפרה האדומה. צריך לקחת פרה אדומה שאין בה מום, לשרוף אותה ואפרה מטהר הכל. זו מצווה שאיש אינו יודע למה נכתבה ומה הסיבה לכך. אולי השפעה של אמונות בפולחנים עתיקים. קראתי פרשנים שונים האומרים שהמסר הוא שיש סוד ועומק בעולם ובעיקר יש לקיים גם את מה שלא מבינים עד הסוף.
2. הפרשה מתארת את מות מרים הנביאה ואהרון הכוהן שני מנהיגים אהובים על כל העם. ולמה האבל על אהרון היה ארוך בזמן ומשמעותי כל כך? כיון שאהרון, כך נאמר עליו, היה "אוהב שלום ורודף שלום" ז.א. לא רק אוהב שלום אלא גם רודף שלום באופן פעיל.
3. גם האח השלישי משה, המנהיג הגדול, מתחיל 'לעזוב' את העם כשהוא מתבשר שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל והעם ימשיך בלעדיו, שמשמעותו הוא שסיפור עם ישראל גדול יותר אפילו מהמנהיג הכי גדול שלנו.
4. "שירת הבאר" ("עלי באר ענו לה / באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי עם / ממדבר מתנה"). היא שירה של אמונה, שמחה ותקווה, מעין ציווי שעל העם להמשיך בחייו גם שדור המנהיגים הולך לעולמו.
קצת פוליטיקה. בשבת קראתי ב"הארץ" מאמר המתאר את הנעשה בהנהגת מרצ. אנחנו גדלנו להיות מעורבים בפוליטיקה. וזה כנראה לא יחלוף. כקיבוץ איננו נתבעים היום אפילו לנסות להשפיע בציבור הישראלי ולהיות מעורבים במערכת הבחירות, (כולל אותי אישית) מכיוון שאני מכיר ומוקיר את פעילותה של מיכל שמאי במרצ הצעתי לה שתצא לארבעה חודשים, עד הבחירות להיות הגננת/עו"סית של מרצ ולהסדיר את היחסים הרעים בתוך הנהגתה, כי מרצ היא מפלגה שחשוב שתתקיים בכנסת. זו צריכה להיות תרומתנו לרעיון, שגם לו אנו מחוייבים בהשקפת עולמנו. ומה יהיה כאן בלי המזכירה תקופה קצרה זו? כבר היינו תקופות ארוכות יותר עם מזכיר אחד ונשארנו על תילנו. וגילוי נאות: אינני נמנה על חברי מרצ או אוהדיה.
ללירן ביום הולדתו ברכות חמות. לפעמים אני מתבונן בך ואני רואה בדמותך את אבא (הקרחת המשקפיים ומאור הפנים – מוכר לכם), לפעמים אני מביט בך ואני נזכר בילד החמוד שלי, שאני מלווה אותו להשכבה ל'גן דשה' והוא לא רוצה להיפרד ממני ואני נאלץ לעזוב אותו והולך לרפת לחליבת לילה, ובכיו מלווה אותי. המון תמונות זכורות לי ממך, שהקשה מכולן הייתה הטלפון מאוסטרליה על הפציעה. והיום, כשאתה בא אלינו לדבר על הא ועל דא ('מצוות כיבוד אם ואב'?) אני מקשיב לך, אפילו שאיני מסכים עם מה שאתה אומר, בא לי לקום ולחבק אותך וביום הולדתך על אחת כמה וכמה. אני מאושר להגיד לך "יש לך הכל: אשה נאה, דירה נאה, ילדים נאים ונהדרים ויש לך הורים מאושרים ובריאים! (כלשון הברכה ההודית), עבודה שאתה אוהב וחברים שאוהבים אותך"!, מה צריך יותר? מאחלים לך, באהבת אם ואב שאין גדולה ממנה, רק אושר, בריאות ושמחה, עם חיבוק גדול!
ולאן, נכדתנו האהובה והמיוחדת! בכל כך הרבה כישרונות ניחנת: בנגינה, בשירה, בציור ובכתיבה!. מאחלים לך שתמצאי את הדרך לשלב ביניהם ולא להניח אף אחד מהם. לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו רחוקים ממך כסבים והאיחול הגדול שלנו לך ביום הולדתך שנתקרב, כי אנחנו אוהבים אותך, דואגים לך ורוצים שמנת חלקך תהיה רק אושר ושמחה לך ולמשפחתך, אהבה, כיבוד הורים ואחים/ות, שלווה, הרבה יצירה ונחת, הרבה נחת.
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
11.7.22 י"ב תמוז תשפ"ב
על "המערכה". זו הייתה הפקה אדירה וכבר נאמרו על המופע כל המחמאות והשבחים ואני שותף להם. אל אף היותי לא אובייקטיבי כשכל כך הרבה בני משפחתנו שותפים. ראש וראשון הדר, המפיק הראשי שמאחורי הקלעים מניע את הכל, דרך השחקנים לירן ושיר (גילוי נאות: כשראיתי את לירן מתגלגל עם עגלת האוכל בתחילת המחזה, ראיתי לנגד עיני את אבא שלי, ממש אחד לאחד (הקרחת, המשקפיים, מאור הפנים) ועד שהם, ואורי וניר על הבמה וסיון ומיה מאחורי הקלעים. באמת לילה גדול עבר עלינו, שהזכיר לי את הרוח הגדולה ששרתה בקיבוץ בעת הצגת "טיל אוילנשפיגל" ב- 1955 בניצוחה של מיתה. כבר כתבתי ש"אינני מצפה שהכתוב במחזה יהיה כפי שהיה במציאות, החשוב הוא ש"רוח הדברים" תבוא לביטוי". ואוסיף: בזמן ימי המלחמה החברים התנהלו תוך עצב וצער נורא. כבר בהפגזה הראשונה, במטח הראשון, נהרגו ארבעה חברים ובהמשך עוד אחד, הלוויות נערכו בלילות באבטחת הפלמ"ח. בקרבות על כיבוש הכפרים שכתרו אותנו, נהרגו עוד 19 אנשים ש'נחלצו לעזרתנו' שבמותם הפכו חלק מאתנו. כל התקופה הזאת, לנו לילדים, הייתה מלווה בפחדים, והמוות האפשרי נוכח באווירה ששרתה בקיבוץ. לכל זאת לא נמצא מקום בהצגה ואני רוצה להוסיף: הקיבוץ נהרס ולאורך כל המערכה שרר עצב גדול שחיבר וליכד בין החברים. אבא סיפר לי: "עשרה ימים לא נשמע צחוק בחצר ואפילו לא נראה חיוך, וזו אחת הסיבות שהתעקשתי על עריכת סדר פסח". לטפל, בימתית, באבדות בנפש ורכוש זו התמודדות לא פשוטה, אך אלה היו דברים מאוד משמעותיים. כאחד שחי כאן בתקופה זו, זה חסר לי. כמובן, שעצמת החוויה שחווינו לא תישכח ושוב אומר: "תודה גדולה על מה שנתתם"! עד כאן השלמת תמונת ״המערכה״. אני מצרף את מה שהדר כתב למשתתפים אחרי שהכל הסתיים:
ציפ : מה ? זהו ? זה נגמר ? אז זהו? זה נגמר? ככה פשוט קמנו והלכנו אחרי הרמת הכוסית האינטימית של השחקנים וההפקה, עם הרפליקות והמיזנסצינות שהם רק שלנו במשפחה הלא קטנה שיצרנו בשלושה חודשים האחרונים, היו צחוקים נאומי השראה ודיבורים רציניים.
ואני עולה למגדל ומתבונן מלמעלה והבטן מתחילה להתהפך.. מצד אחד שזה לא ייגמר לעולם ומצד שני הניסיון מזכיר לי שאלו חייו של מפיק, רכבת הרים רגשית ארוכה שלא נגמרת אף פעם והגדולה זה כבר לחפש את הדבר הבא כדי שהצלילה לריקנות תהיה כמה שיותר קצרה.. חיליק : איזה שקט, אני לא זוכר הרבה זמן כזה שקט. וואו איזה שקט היה היום, שני טלפונים שלא קשורים בכלל להפקה, אחד שהגיע שליח של הסודה ושני שהזכיר לי שצריך להסיע את הנערה לאימון. אין טלפון ארוך ארוך ארוך בנוגע לתיאום חזרות. אין טלפון מגורמי ההפקה השונים שרוצים היום חזרת תנועה או שירה ומאיפה לעזאזל משיגים טול שיסתיר את התזמורת. אין טלפון בנוגע לתפאורה ואם צריך להזיז את הכל שני מטר ימינה אז רק תגיד… שומע גנייק אל תשאל הבאתי טנק… אין טלפון לגבי עיצוב התאורה והסאונד והודר, את הנשמה אני אתן בשבילך. אין טלפון מהמחזאי שאולי בכל זאת נוסיף משפט או נוריד פזמון כי זה לא הגיוני. אין טלפון מהבימאי שלא מבין איך זה יכול להיות שמישהו לא מגיע לחזרות שבוע לפני הצגה כי יש לו תורנות בשער..
שקט, אני לא זוכר הרבה זמן כזה שקט. שרקה : זה היה הרבה יותר קשה משחשבתי. אוהו כמה שזה היה קשה התהליך הזה שהחל מזמן מזמן לפני שנה וחצי בפגישה בבית קפה בצפון תל אביב ועד להצגה השלישית שלשום. האם זה היה שווה הכל? בהחלט כן! את המשברים ההפקתיים שלעיתים יצאו החוצה טיפה יותר מדי, את גל הפרישות והזעקה לעזרה שחסרים לי שני ערבים ותוך שעה כבר היו שניים, את שיחות העידוד האינסופיות עם כולם מהסבא ועד לנער ועם כל גורמי ההפקה השונים.זה לא ייאמן כמה עברנו ביחד, מערב החשיפה בזנדלי דרך חזרות קריאה של תמונות ספציפיות בלבד ולימוד השירים באולפן ועד לערב הקסום ההוא במועדון לחבר שעשינו קריאה של הכל כולל שירים ואז ידעתי שיש לנו את זה! ומשם כל סופש שלם חזרות מעייפות באולם ואני מרגיש שאתם רוצים להרוג אותי..
ומגיע לשבועיים האחרונים והלחץ מתחיל לעלות אצל כולנו ובדרך משברון אישי קצר שעובר מהר מהצפוי בזכות החבורה מצומצמת שלי שמודיעה לי שאין מצב והשתגעת? וכמאמר הקלישאה כל משברון הוא הזדמנות גדולה ואני מתנפל על השבועיים האחרונים בכל הכח ולא מוריד את הרגל מהגז עד שהמשאית מחליטה שגם לה נגמרו הברקסים ואז רגע עוצר נושם. מבין שכל מה שחלמנו אז קורם עור וגידים ונהיה המפלצת ההפקתית שעומדת מולנו. וזהו, שלושה ימים אחרונים, נשאר רק ללחוץ PLAY וירטואלי בראש והקיואים רצים קדימה וזאת שעומדת לידי על הגבעה בודקת שאני נושם סדיר ואני לוחש על אוטומט : אוברטורה, פלייבק מצילה, תוציאי נק 3, פתח את 9, קיו תאורה 45 על המגדל, וככה הלאה עד ההשתחוויה, בלאק!גידי : לחמתם בגבורה רבה, באמת!
ואני הגבתי: …"מאוד יפה ומרגש. אהבתי את הז'אנר שבחרת ומצאתי שהוא מתאים מאוד. חשבתי, שאתה צריך לכתוב! מרשימות על.. ועד לסיפורים. אל תחכה, כמוני , לגיל 70 כדי להתחיל. יש לך את זה וזה גם ילמד אותך להתיחס לביקורת ולתגובות שליליות בשוויון נפש. 'אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו' אבל לא כתוב דבר על גאוה. אני כל כך גאה בך!
וברכות לגלי ליום הולדתו ה- 12. ברכות לגלי עם סיום לימודיו ב"פלגים" ברכות לגלי על הצטיינותו במתמטיקה, ברכות לגלי על חלקו בהצלחת קבוצת הכדורגל ואיחולים לגלי עם יציאתו ללמודים ב"מגידו", שם תמצא בספרייה את רעיה ברגעיך הקשים ואיחולי הצלחה בעלותך לשומריה, שם תמצא את ניני גם בעת 'מצב רוח' וכעס, שתהיה לך קליטה קלה, נעימה וטובה. האיחולים הכי חשובים הם לך ולמשפחתך, להוריך ש'הביאוך עד הלום' ולאחותך ולאחיך הצעירים, שתהא השמחה שורה במעונכם, רק טוב , אושר ואהבה. ואנחנו הסבים שלך תמיד נלווה אותך, לפחות בלב.
"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
2.7.22 ג' תמוז תשפ"ב פרשת השבוע – "פרשת קורח" נופלת עלינו בדיוק רב כשהממשלה מתפרקת, שהאופוזיציה מצליחה בשאיפותיה ובדרכים מלוכלכות להביא שוב לבחירות. ומה הדומה? מה היא פרשת קורח? קבוצת אנשים גדולה(מש' קורח) קמה נגד מנהיגותו של משה ורוצה לקבל לידיה את מנהיגות העם ויוצאת כנגד משה. משה, שלא נבחר על ידי העם אלא אלוהים מינה אותו, מתייעץ עמו מה לעשות, ובסוף אלוהים פוער את פי האדמה ובולע את קורח ועדתו. וההשלכות לימינו: קורח חלק על מנהיגותו של משה ואהרון (לגיטימי לגמרי) מה שהניע אותו זה אגו ורצון לשלוט ולנווט. ומה מניע את 'הביביסטים' היום? הרצון לשלוט בכוח ולנווט ולשם כך… הפצת "פייק- ניוז" לגיטימי. גם קורח ועדתו הפיצו כנגד משה "שהוציא את עם ישראל ממצריים לשווא", וכינו אותה אפילו "ארץ זבת חלב ודבש" במקום ארץ העבדות. והיום, מנהיגי הביביזם מפזרים, כדי לכבוש את השלטון, אמרות מומצאות, כאילו הכל שחור (ולבן) בלבד. ועניין נוסף מקביל הוא הפופוליזם: קורח הטיח במשה: "כל העדה כולם קדושים" ואמר: "כל העם מושלם ואין יותר במה להשתפר, אתם נפלאים רק תלכו אחרי" לעומת משה שאמר "קדושים תהיו" ז.א. האדם צריך תיקון עצמי והעם הוא במסע תמידי אל השיפור. במילים אחרות קורח אומר: התורה נותנת לנו קדושה אוטומטית. ומשה אומר: התורה נותנת לנו אפשרות להכניס קדושה לחיים. בשביל להשיגה, צריך לעבוד! ואני (הקטן) חושב: איך על כל התרחשות וכל אירוע אקטואלי אפשר למצוא קטע מתאים בתורה. נפלא!
תפאורה למופע המאה
חשוב לחזק את מיתוס המערכה על משמר העמק את זה אני אומר, לפני שצפיתי במחזה. אבל כאחד שחי את תקופה ההיא, אינני מצפה שהכתוב במחזה יהיה כפי שהיה במציאות. זה בלתי אפשרי משום שאין 'רק עובדות', יש זיכרונות שהם לרוב אישיים ואינם מתועדים ויש ים של רגשות נלווים. בהצגה כעבור 74 שנים חשובה "רוח הדברים" בעקבות האירועים שהתרחשו. וכאן גדולתו של הרעיון לציין ולהדגיש בשנת המאה את המבחן הקשה ביותר אותו עבר הקיבוץ כחברה במאה שנותיו. המופע ימחיש לילדנו/נכדינו/נינינו בצורה כזו או אחרת את האירוע הגדול, שהתרחש כאן, אצלנו בבית, לפני 74 שנים, שמטבע הדברים הוא הולך ונשכח. אנחנו לא מתעסקים בו די, החברים הרבים שהצטרפו ואני כולל בזאת גם את הבנים, לא לקיבוץ ההוא הצטרפו. לכן טוב להעלות ולעורר שוב את התקופה, לספר את הסיפור גם הכואב, להביא את האירועים, את הדמויות, ועוד בצורת מחזמר, שהוא מדיה החודרת ללב ולרגשות. הוא גם נותן פתח למי שרוצה ללמוד ולדעת את תולדות מלחמת העצמאות בהיבט המקומי ובהיבט הארצי. לכן אני רואה בחיוב רב את העלאת המחזמר כחיזוק המיתוס של המערכה על משמר העמק לדורות. "שבוע טוב"!
שבועטוב 