חודש: דצמבר 2014

סיפור שלא סופר ואף לא עבר מפה לאוזן בקיבוצנו, היא פניית ההנהגה העולמית של השוה"צ אלינו לקבל את יאנוש קורצ'אק לחבר העובדים של המוסד החינוכי של השוה"צ וזו לשון הפנייה מ-  17.6.1937.           

צבי זוהר – משמר העמק.
"צבי יקר,  נודע לי ממקורות בטוחים לגמרי, כי יאנוש קורצ'ק רוצה מאוד לעזוב את פולין ולעלות ארצה על מנת להשתקע בה. המאורעות האחרונים בפולניה דכדכו אותו מאוד והדבר הזה אינו נותן לו אפשרות להתמיד כאן. הוא רמז, לפני אנשים אחדים שהוא רוצה להשתקע במוסד החינוכי שלנו במשמר העמק".     מי היה קורצ'אק? הוא נולד כהנריק גולדשמיד ב – 1878, היה רופא, מחנך והוגה חינוכי, סופר שכינויו הסיפרותי היה יאנוש קורצ'אק (מי לא קרא בזמנו את "המלך מתיא הראשון") עיתונאי ופעיל בתחום החינוך בעיקר בהקמת רשת בתי יתומים. הוא היה יהודי- פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים.     ב – 5.8.42 כשהגיעה שעתם של 200 ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה סירב להינצל לבדו, והלך (יש תמונה כזו) בראש הילדים  ההולכים ברביעיות ומניפים את דגל "המלך, מתיא הראשון", הוא, עשרת המטפלים וכל הילדים, לתחנת המשלוח לטרבלינקה שם הושמדו. באותו יום נשלחו מגטו ורשה עוד 4000 ילדים להשמדה.   ואני חוזר למכתב הפניה: "יחד עם זאת – לפי דבריו הוא (קורצ'אק) חושש שיפול למעמסה היות והוא זקן, בלתי מוכשר לעבודה וכו'. הוא טוען, ברב תמימותו, שאילו היה לו הון רזרבי, שממנו היה יכול לשלם למוסד כמה לא"י לחודש, על מנת שתורשה הישיבה והעבודה במוסד – היה עושה זאת בחפץ רב. זה כל כך הולם את קורצ'אק. (לכן) אם המוסד מעוניין בקורצ'אק – הרי, נדמה לי,  שעכשיו הוא הזמן לנצל את הדבר ולהציע בפניו את הדבר. זאת תהיה הצעה רצינית אשר עלולה להתקבל על ידו. אינני יודע עד כמה הדבר מונח בקו רצונכם. אולם אילו היית רוצה שאשוחח אתו בעניין זה / אני בין כה עומד להיפגש אתו השבוע / כדאי שתכתוב לי בדואר אויר את דעתך- דעתכם. אם אפשר לברר את הדבר על רגל אחת. אני מוכן בצורה "עדינה" לנגוע בעניין. אולם היות ואני עוזב את ורשה ופולניה ב- 26 או 27 בחודש הרי תשובתך צריכה להגיעני בדואר אויר או הטלגרף. זה בינתיים הכל. קבל דרישת שלום.          שלך –  צבי לוריא –  ההנהגה העליונה".

הלכתי לארכיון הקיבוץ וחיפשתי מכתב תשובה. עברתי על כל מכתבי שנות     ה – 30 ולא מצאתי תגובה כלשהי על אף שחברי הקיבוץ "הפולנים" הכירו אותו בעקבות ביקורו בקיבוץ ב – 1935.  אבא, שסיפר לי פעם את הסיפור על פנייתו לעבוד במוסד אף פעם לא סיפר מה הייתה תגובת הקיבוץ ורק הביע צער ועצב אמיתי על הירצחו בטרבלינקה ואמר לי שהיה אישיות נדירה.
ולסיום שמח יותר. אני רוצה לברך את ירון מכל לבנו, בהיבחרו כרכז שירותים. תחום שהופך יותר מכל תפקיד אחר למרכז החיים השוטפים (לצערי) ותקוותנו שיעמוד אחר הדברים שאמר בשיחה שהדגש בעבודתו יהיה סביבם ולא ב- "כי יש אילוצים". וכמובן שלא נחמיץ את ההזדמנות לשלוח לו את ברכתנו החמה לרגל יום הולדתו שכמו כל שנה ושנה,  מבשר לנו את בוא השנה האזרחית החדשה בבחינת  "שנה חלפה, שנה באה…"

"שבוע טוב!"

כמה הערות לחג החנוכה שבעל"ט. התרבות היהודית אוהבת סיפורים ובונה עליהם את הערכים הלאומיים ואת החגים. לפני מספר שנים שמעתי הרצאה על חנוכה מפי, אני חושב, יוכי ברנדייס והיא אמרה בערך כך: "לכל חג יש סיפור משלו, סיפור המעניק לו צביון מיוחד. אך יש לכל החגים שלנו מכנה משותף, הבנוי על ה"בדיחה", מהו חג יהודי? חג יהודי הוא: "התנכלו לנו, ניסו להשמידנו, ניצלנו, יאללה, אוכל!". חג החנוכה גם הוא נמנה על "חגי ההשמדה" יחד עם פורים, פסח, ל"ג בעומר ואפילו חג העצמאות, חגים, בהם ניצלנו מהשמדה פיזית. בחנוכה ניצלנו גם מהשמדה רוחנית. חג החנוכה הוא בהחלט סיפור על איום דתי ולאומי כי ניסו לכפות עלינו בכוח תרבות זרה, תרבות אחרת! אבל… כמו שאומרים, לא ויתרנו, יצאנו למלחמה נגדם (מרד המכבים), ניצחנו אותם (באמת?) והצלחנו לשמור על התרבות היהודית שלנו (עובדה)!  יש שיגידו לכם שסיפור חנוכה לא מדויק, ויש שיגידו שהסיפור ממש מופרך,  אבל… עם סיפורים לא מתווכחים בייחוד לא עם סיפור כל כך יפה של חג האור. ועכשיו, יאללה, לביבות! יאללה, סופגניות!

אני ממשיך בסיפורי המקום. הפעם: מאורעות 1929 (תרפ"ט) המכתב הר"מ נכתב ב – 8.9.29 ונשלח ללא חתימה אישית למערכות "דבר" ו"הארץ" תחת הכותרת:   ההתנפלות על משמר העמק ומתאר את מה שקרה  באבו שושא. וכך נכתב: "ביום שני – 26.8.29 הורגשה מתיחות בסביבה. מאז הבוקר התחילו להתקהל ערבים מיוסף-בק הסמוך אלינו מרחק 800 מטר. סמוך לצהריים התחילו כ-60 ערבים להתקרב למחנה. שוטר שהיה אצלנו הצליח להחזירם על עקבותיהם אולם סימני התכונה להתנפלות לא פסו. המצב נעשה רציני והודענו מיד למפקד המשטרה בחיפה – אפנדי – המתייחס אלינו באהדה. הוא שלח אלינו ששה שוטרים ערביים עם אופיצר בראשם שבאו לפנות ערב. סמוך לשעה עשר בערב הבחין אחד השומרים מתוך החשכה המון שחור מציף את המקשאה שממעל לנקודה. האנשים הובהלו למשמרות. בנייני קבע אין במשמר העמק הוכרחנו, איפוא, לקבוע את משמרותנו בינות שקי התבואה שהכנו בעוד מועד. הערבים התקרבו והגיעו עד כדי 50 פסיעות מן המחנה. הם הקיפונו משני עברים והתחיל חילופי יריות. חלק מהשוטרים התנהג בעצלתיים ורק לאחר שאיימו עליהם יצאו לנקודותיהם. היריות גברו והלכו ונמשכו כשעה וחצי. מצד המתנפלים נשמעו יללות פצועים ולפי שנודע לנו נפלו בתגרה שני ערבים. לבסוף הערבים נפוצו ואז באה התקפת משנה, בצדנו לא היו קורבנות. אין ספק שלולא עזרתם המלאה של חלק מהשוטרים ובייחוד האופיצר, לא היינו אוצרים כח לעמוד מול המתנפלים. בינתיים שלח האופיצר שוטר למחנה האסירים העומד כ7 ק"מ מאתנו ובשתיים בלילה בא דאף – ידיד אמת שלנו – ועימו עוד 6 שוטרים שהביע צער שלא הספיק להגיע בזמן ההתקפה. הוא השתומם על היותנו משוללים הגנה מינימלית. הבטיח את עזרתו בכל שעה ועם אור הבוקר הלך. בבוקר ה- 27.8.29 קיבלנו פקודה מן המשטרה המחוזית לעזוב את הנקודה. טענו את העגלות ויצאנו בלווית האופיצר ושני שוטרים דרך נהלל לעפולה. במשמר העמק נשארו 4 שוטרים ערביים לשמור על הרכוש. ביום רביעי נשרפה ערמת קש בשדות, בליל חמישי הגורן הסמוכה לצריפי המגורים. (בו ביום גם נעקרו 8000 שתילי אורן וברוש ביער הצעיר) נודע לנו כי ביום ההתנפלות שלח יוסף-בק אל הכפר שלו מכתב הסתה ודרש להתנפל על היהודים. הכפרים הנוספים להתנפלות הם: כופריין, רוביה ואבו שושא". ב – 5.9.29 חזרנו לנקודה.

בעברינו, בחג הקיבוץ היינו (רן מנחם ואנוכי) עושים מה שהיה קרוי אז "ערב שני" מיועד רק לחברי הקיבוץ. הקדשנו את אחד הערבים ל"סוגיות הביטחון" וסיפרנו לראשונה על נטישת המקום במאורעות 1929. אירוע שנשמר בסוד בפני ילדי הקיבוץ והמצטרפים ברבות השנים. למחרת התנפלו עלינו חלק מהוותיקים בבחינת "תבושו, איך העזתם בערב חגיגי כזה לספר על העזיבה", "מאיפה אתם בכלל יודעים מה היה" "זה היה רק לשבוע" וכד'. (במאורעות 29 16 יישובים ננטשו) ואסיים בסיפור שסיפר אבנר א. משריד: "נשלחתי למשמר העמק ב- 1929 עם טרקטור כדי לחרוש בשדותיה. פרצו אז מאורעות 29. באחד הימים קמתי לעבודתי ומצאתי שכל חברי משמר העמק נטשו ונשארתי בודד –אינני גיבור יותר גדול מחזן, חשבתי עליתי על הטרקטור וחזרתי לשריד".

"שבוע טוב"!

מילון:
פסו = חלפו.   אופיצר = קצין.    פסיעה = צעד.    מתנפלים = תוקפים    נפוצו = התפזרו.    אוצרים כח = מסוגלים.   נקודה = ישוב.

"פרוזדור לחג" (ציטוטים מחתולי על 1922):
1. "העקרון הנודיסטי היה מקובל יותר לגבי היחסים החברתיים בין איש לרעהו. אם אתה חושב דבר על חברך חייב אתה להגיד לו זאת אם זה נעים ואם לא נעים. שאם לאו – אתה לא ישר".
2. "האמונה בערכים אבסולוטיים מביאה רבים אל הצמחונות. מספר הצמחונים הגיע עד 13. (מתוך 85 חברים) והם חלק נכבד מן הקיבוץ הקטן. ולא מדובר כלל על צמחונות מטעמי דיאטה או בריאות".
3. "גם מנהגי נימוס הם עניין קונבנציונלי, ועל כן פסולים. ואם כך – אין "בוקר טוב" ואין "תודה" וכו". ברוח זו חינכנו בנהלל את ילדינו הראשונים".

 הערה אישית: בן עמי הגיע לקיבוץ רק עם איחוד קיבוץ ב' וד' בעפולה ואז החל במלחמתו העיקשת על ה"שלום", "בוקר טוב" ויתר ביטויי הנימוסין כמו "תודה".

4. "הקניין הוא גורם משעבד וטוב לו למי שאין לו, ועל כן לאחר שנתקבל/הוחלט שתוקם קומונה בלתי מחייבת, אצו רבים להביא את מעט המטלטלים לאוהל הקומונה והשאר הצטרפו בהמשך הזמן".
באיזה אמונות הם החזיקו והיכן אנחנו נמצאים היום אחרי 93 שנים?

פגישת עשיו ויעקב עומדת במרכז  'פרשת השבוע'. אנחנו למדים מהסיפור המקראי, שעשיו היה מוכן לשכוח על כל הסכסוכים ביניהם ולפתוח בדרך של אחווה מחודשת, והראיה שהזמין את יעקב לבוא עמו/אליו להר שעיר שבאדום, ואילו יעקב הספקן, המשיך ב"כבדהו וחשדהו". ואמר לו: "שובה לביתך ואני עם כבודתי אגיע אליך ב'קצב' שלי". וכך, בעוד עשיו פונה אדומה, יעקב פונה כנענה.

"בצהרי יום", במדבר החשוף, הלוהט מחום השמש, כשהרוח מרימה ענני אבק המסתחררים אל על. בשדה הפתוח, מגיחות שתי דמויות ממזרח וממערב ומתקרבות זו אל זו. שני קאובויים על סף זקנתם צועדים בנחישות מופגנת אחד מול השני, הולכים ומתקרבים זה אל זה, ניצבים זה מול זה ומחשבתם אחת: זיכרון הבגידה הגדולה. האם נקמה או התפייסות. התחלה חדשה או סוף. הסכין המוכנה לשליפה מוחבאת היטב באבנט חגורם, ליבם פועם בחזקה, הם מתקרבים זה אל זה, המבט מרוכז, הגוף דרוך. האיש השעיר לבוש בגדי צייד ומולו צועד האיש ההדור, המהסס. הם מתקרבים זה לזה ואינם יודעים עדיין, נקמה או פיוס. ואז… (המוזיקה מתחזקת. הכינורות, החצוצרות, התופים, מחרישי- רקיע) הם חשים, איש כלעומת אחיו ובצעדי ריצה נופלים איש על צוואר אחיו וגועים בבכי מר. "עשווי, אחי", מלמל יעקב, "יענקלה, יענקס, יקי, קובי", מירר בבכי עשיו. כך, סביר להניח, התרחשה פגישת עשיו ויעקב אחרי עשרים שנות ניתוק ביניהם. היבוא עכשיו השלום המיוחל?         

"שבוע טוב"!
נ.ב. לקראת ה"חתימה" על "שבוע טוב" לשנת 2015, כתבו לי אם אתם מעוניינים להמשיך לקבלו.

חדש! – אם אצליח – אנסה מדי שבוע עד ה – "21", שהוא יום הולדת הקיבוץ, להביא בפניכם "סיפור" אמיתי ובעיות שעסקו בהן  במהלך ההיסטוריה הקצרה של קיבוצנו, כולם מסתמכים על מקורות אוטנטיים. (בזמן האחרון עסקנו בשאלות קליטת חברים). נפל לידי מכתב/מאמר של חתולי במסגרת עדויות ותיקים המתייחס לימי הקמת הקיבוץ ב – 1922 וכך כתוב בנושא הקליטה: "הבעיה של קבלת חברים עלתה לעתים קרובות. הדעה הרווחת הייתה כי ראוי להתקבל לקיבוץ רק אדם העשוי להעלות את הרמה בקיבוץ והקיצוניים דבקו בקריטריון זה גם במקרים של קבלת "חבר" או "חברה" (בן או בת זוג) של אחד החברים בקיבוץ. (הסיפור הידוע ביותר הוא שידידותם האמיצה של ב. ומ. הפכה לנתק מוחלט, כאשר מ. לא ידע שלב. חברו הטוב, יחסים עם ב. והצביע נגד קבלתה לחברות). הרגישות לעניין הרמה בקיבוץ הייתה גדולה. הרבה דובר על כך. הצעה יוצאת דופן הוצעה לשיפור הרמה בקיבוץ על ידי הוצאת עשרה חברים שאינם תורמים, לחייו החברתיים".  (ההצעה שלא התקבלה).
חלפו 93 שנים ומה השתנה? שאז כולם הכירו את המבקשים להצטרף ושאז הייתה הצבעה גלויה בשיחת החברים והיום לא כך ולא כך.

ועל פרשת השבוע ו"ייצא". כמה נתונים. יעקב חי בין השנים 2108 – 2255 לבריאת העולם (לפנה"ס) נולד ונקבר והוא בן 147שנים בארץ כנען, נשוי לשתיים, (אחת אהובה ואחת פחות – סיפור בפני עצמו)  וחי גם עם שתי שפחותיהן. היו לו 12 בנים ובת שנולדו כולם כשהיה בין גיל 84 לגיל 97.      21 שנים חי אצל לבן אחי אמו (בגולה) בחרן ו-17 שנים במצריים סמוך ליוסף בנו. מסוכסך עם אביו יצחק, אחיו עשיו, דודו לבן הארמי ולחלק מבניו. מלחמתו הגדולה הייתה עם האלוהים (סיפור חלום יעקב), מכאן שמו הנוסף: ישראל. שבע 'פרשות השבוע' (מתוך 54) מוקדשות לו ולאירועים סביבו. חשבתם פעם למה בעצם יעקב רצה בבכורה? די מובן שהוא בנה על הירושה הגדולה, כבן בכור, שיקבל מאבא ועל הנכסים שיירש שיאפשרו לו עושר ואושר עד סוף ימיו, ולמה ברח? לא רק מפחד אחיו עשיו "הנשדד" אלא שהוא גם הבין, שהוליך שולל ובדרכי רמיה את אביו. רמיה שאין לה כפרה. כך איבד במעשה אחד גם את משפחתו וגם את "ירושתו".
אני רוצה להמתיק לכם קצת את הסיפור הכאוב  על יעקב הדמות המורכבת והמסכנה, בסיפורון שקראתי המתייחס לנושא ומספר על בת שהביאה את בן זוגה להכיר את ההורים. ישב האב עם הבחור ושאלו: "מה מעשיך"? ענה לו הבחור: "אני קבלן" "קבלן של מה?" שאל האב, ענה לו הבחור: "קבלן בנייה" "ומה אתה בונה?" שאל האב, "אני בונה עליך" השיבו.

"שבוע טוב"