חודש: ינואר 2023

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.1.23    ו' שבט תשפ"ג

מקובל לומר ששמות נשים מופיעים מעט בתנ"ך. פרט לסיפור הולדת משה, שם מוזכרות חמש נשים בשמותיהן: פועה ושפרה, יוכבד, מרים וביתיה בת פרעה. (שלוש מצריות ושתי עבריות.) אבל אי אפשר שלא להזכיר את האשה השישית, ציפורה בת יתרו אשתו של משה, שהצילה אותו מהמלאך האלוהי שאיים על חייו בטענה שהזניח את ברית המילה של בנו. היא עצמה חתכה את העורלה של בנם אליעזר וזרקה אותה לרגלי משה למען יראה המלאך ויסתלק מהמקום.
להלן תעודת הזהות של משה:
שם: משה.
כינוי: רבנו.
שם האב: עמרם בן קהת.
שם האם: יוכבד בת לוי.
נולד ב – 1393 לפה"ס.
מקום הלידה: גושן, מצריים.
נפטר: 1273 לפה"ס.
מקום מותו: הר נבו.
עיסוק: רועה צאן, מנהיג.
שם אשתו: ציפורה.
שמות ילדיו: גרשום ואליעזר.

מרבים להשתמש היום במושג 'משילות'. נשאר צמודים לפרשת השבוע "וארא". אצל פרעה הייתה משילות מושלמת. עמו ועבדיו 'הזרים' צייתו לכל מוצא מפיו,  ושל שריו, של החרטומים, של הנוגסים וכל בעלי השררה. אלא… שקם לו מתחרה גדול שחשב שהוא- הוא צריך לנהל את המשילות והוא "אלוהים" בכבודו ובעצמו. שרצה להוכיח שהוא גדול יותר. כדי לזכות בהכרה בגדולתו, באו ונחתו 'מכות מצריים'. (בהן עוסקת הפרשה) להוכיח מיהו השליט בעולם (בין אלכסנדריה ודמשק). ולמה לא הספיקה מכה אחת או שתיים? האם נדרשו עשר מכות, בקרב ה'מצ'ואיסטי' הזה? בפועל, מצב העברים לא נעשה טוב יותר בין מכה למכה, אלא ההיפך, מצבם הורע! והמאבק בין אלוהים והחרטומים רק התעצם. הסובלים העקרים, נודה, היו דווקא בני העם המצרי. המילה משילות משמעותה 'עוצמה ובלעדיות' וזה מה שמחבר את הימים ההם לימינו, כי מי שמשתמש בסיסמת ה'משילות' מבקש בראש וראשונה להפגין עליונות על ערביי ישראל. על אורח החיים, על תרבותם ולהבהיר מי כאן 'בעל הבית'! וגם כאן בחסות 'האלימות האלוהית' הנמשכת ממכות מצריים ועד השליטה בשטחים היום.

הזר שקיבלתי לכבוד ה-90 שיחול השנה

תמו חגיגות ה – 101 שמענו הרבה מילים הטופחות על הכתף, אבל אין די לתשבחות שיש להרעיף על ערב המחול, ערב של מופע מושקע, מרגש, יפה כל כך, וכל הכבוד לעופרה, שהגתה וניהלה את האירוע, לכל אלה שטרחו בהפקה, בלבוש, בעריכת הוידאו המורכבת, בקול ובאור. ויותר מכל שבחים למשתתפות/ים הרבות, שהשקיעו את הכל בריקודים. כשחבר אמר: "בכיתי מהתרגשות" הבנתי בדיוק למה הוא התכוון כי זה היה בכי של אושר. אושר של כולנו.
"שבועטוב!"

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.1.23     כ"ח טבת תשפ"ג

השנה אקבל בחג הקיבוץ זר פרחים, המבשר את גיל ה- 90 הממשמש ובא. וזו הזדמנות עבורי לעסוק בנושא עליו גניק היה אומר: "להזדקן זה לא עניין יפה". ההזדקנות היא תהליך ביולוגי, הזקנה היא תהליך מנטלי, תהליך העובר על הפרט כאינדיבידואל. ואין דין אחד לכל בני האדם. אוסיף להגדרות: "איש זקן" בעיני, הוא רק אדם שנזקק לסיוע מתמיד. כשאני חושב על עצמי או על רעיה ועל עוד מחברי אני אומר: אדם יכול להזדקן ולא להיות זקן! אם הוא עצמאי בהתנהלותו, סקרן, יוצר דברים, רוקד, מתעמל, כותב, מצייר, חושב, שיש לו בשביל מה לקום בבוקר הוא יכול להגיע לסוף ימיו מבלי להיות זקן (זה שתלוי בסעד וסיוע מתמיד). בשנים עברו, מי שהגיע לגיל 65 ויצא לפנסיה נחשב כבר לזקן, בטל ממעש. היום, הוא מצטרף לגיל השלישי. כשאורך החיים מתארך, מסתבר, שאי אפשר להשוות בני 70 לבני 90 ואפילו 100 כקבוצה חד גילית וחד בעייתית. הגיע לידי ספר של צבי לניר העוסק בסוגיות אלה והוא טוען, שהיום קיים, גיל נוסף, כשבן אדם מזדקן ביולוגית ועדיין אינו זקן מנטלית וקורא לו גיל "התבונה". שם אני נמצא, כך אני חושב. נכון שהיום אני הולך יותר לאט, לא שולט ברזי המחשב והסלולרי, מתקשה בכל מיני פעילויות פיזיות, אבל מנטלית, לא מרגיש שהשנים חולפות. הדבר הראשון שמפחיד בהזדקנות הוא ירידה בפעילות המוח. לניר מספר על מבחן, שאותו עשו לקבוצת גילאי הארבעים ולגילאי השמונים. הצעירים סיימו את המבחן מהר יותר מהזקנים, אבל כעבור חודש כשנשאלו מה היה במבחן, הזקנים זכרו הרבה יותר טוב. התובנה, היכולת 'להעמיק', עם הניסיון בחיים שצברו הצביעו על יתרונם בהבנת החומר. ולחברי הצעירים (שגם הם יזדקנו בוודאי) אני אומר שאולי ה"הזדקנות" תעשה להם אישית (כי זה הגיל למימוש עצמי אמיתי) ולחברה הסובבת כולה, רק טוב?!בפרשת השבוע בה אנו פותחים את ספר "שמות", מתחילים בשמותיהם של 70 היורדים למצריים לשבור רעב ,שהם יעקב ובניו. ועוברים ל"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" מכאן מתחיל הסיפור הגדול עם "פרעה שלא ידע את יוסף", מתחיל  התהליך ארוך השנים של המעבר מהמשפחה לעם, אותו הוביל משה הגדול מכולם. שהיא גם הדמות הדומיננטית של ספר 'שמות'.

חגגנו את יום הולדת לקיבוץ במחווה ל – 100 שנות מחול. כיון שהוצגו רק 50-60 השנים האחרונות אני בא להשלים את ה'מאה למחול'. הכוראוגרף הראשון היה חשקו בריקוד "הסמלים והרוחות", בהצגה "מלחמת החיים והמוות" שהוצגה במאי 1922 בנוה שאנן. הרקדן הראשי היה חתולי, הפרימה בלרינה הייתה שולמית, לימים אשתו, ו'פרחי האביב' היו שולמית, דבורה והניה. מסופר בעלם צעיר הצועד לעבר החיים ופוגש דמויות שונות בדרכו. הריקוד מאוד הצליח, רק שמחמת החושך בצריף חדר האוכל לא ראו דבר. מוכרחים לציין לשבח את נושקה שעל הפסנתר, שהייתה מופקדת על כל לימודי התנועה אצל ילדי הקיבוץ שלאורך המון שנים הייתה מאוד מעורבת בהופעות ובחגים. הכוראוגרפית הבאה הייתה רבקה רינד, לימים דיאמנט, ששנים רבות הכינה את הריקודים והמחולות לחגים ולאירועים. אותה החליפה תמר צלר- שניר. ואחרי תמר המשיכה  צלילה רהט ואז… באה אלינו חרמונה, לימדה מחול בכל הגילאים וגילתה לנו עולם חדש של מחול אמנותי ושל טקסי חגים. וגם עפרה המשיכה בדרך זו.  ואת המשך סיפורנו ראיתם בעיניכם בחג הקיבוץ.

אני מרגיש צורך להתגאות בכך, שרעיה היא היום ותיקת המחוללות הרוקדות  במחול הקיבוצי שלנו. היא רקדה את "עיזה ופזיזה" היא רקדה בטקסי ט"ו בשבט הזכורים לטוב מאז, רקדה אצל נושקה ואצל ציפ עומר ועד שהייתה לנאמנה ברקדניות של חרמונה ולבאות אחריה, רוקדת עד היום ואיזה אושר לה

"שבועטוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

14.1.23     כ"א טבת תשפ"ג

אחד הנושאים הראשונים שלמדנו בכתה ז' (1945) היה על 'תנועת ההשכלה' שקראה לרפורמות תרבותיות ביצירת ספרות היהודית ועיתונות יהודית כתובה בעברית במרכז ומזרח אירופה במאה ה- 19. המורה שלנו, פולי, ניסה ודי הצליח לשכנע אותנו כמה התנועה הזו הייתה חשובה להקמת הציונות בכלל, והציונות החילונית בפרט. ולמה אני כותב על כך? יום אחד התקשרה אלי בת קבוצתי ושאלה אותי אם אני זוכר שירים של יל"ג (יהודה לייב גורדון). אמרתי לה שאני זוכר שניים: את "צדקיהו בבית הפקודות" ואת "קוצו של יוד" ואז סיפרה שקראה שוב את "קוצו של יוד" שמלאו 150 שנה לכתיבתו וששום דבר לא השתנה. אז מי היה יל"ג (1830 – 1892)? הוא היה משורר, סופר ועורך עברי, נחשב לגדול המשוררים של 'תנועת ההשכלה' והתפרסם במלחמתו הנוקבת בממסד הרבני.  ולא, לא מדובר בקרוב משפחה במידה שתהיתם. מלחמתו הביאה את הרבנים של אז להלשין עליו בפני משטרת הצאר,  שהוא עוסק בפעילות קומוניסטית חתרנית צעד שהביאו למאסר ושליחה לגלות.  השיר אותו אצטט הנקרא "קוצו של יוד" נכתב על סיפור אמיתי: סיפור על אשה עגונה שבעלה נטש אותה, ולימים כשהכירה גבר, כדי לבנות את חייה מחדש, ביקשה להשיג גט  מבעלה הנוטש. וכשנדמה היה שהכל מסתדר טוב, בא אחד הרבנים וקבע שבשל 'קוצו של יוד' בטופס, אין להכיר בגט! וכך דן את האשה האומללה לחיי פרישות עד יום מותה. ועל כך כתב יל"ג שיר שקרא לו "קוצו של יוד" שמתחיל כך: "אשה עברייה מי ידע חייך?  /  בחושך באת ובחושך תלכי  /  …  תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי, תאפי, ותבשלי ובלא עת תיבולי…" וכך הלאה והלאה ברוח הימים, שיר ארוך, שנכתב לפני 150 שנה. ואני שואל האם משהו השתנה? האם היום ב- 2023 זו לא המדיניות של הרבנות הראשית ושל ממשלת ישראל הריבונית החדשה?

ולפרשת השבוע "ויחי" הסוגרת את ספר בראשית. "ויקרבו ימי ישראל (יעקב) למות , ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו: "… אל תקברני במצריים. ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצריים וקברתני בקבורתם" ויאמר (יוסף) אנוכי אעשה כדבריך." וגם הוא ציווה לקוברו בארץ ישראל. את רגעיו האחרונים מקדיש יעקב בטקסט הפיוטי הנקרא "ברכת הבנים", בהרעפת ברכות על בניו שבחלקן גם ביקורת על התנהגות בניו (ראובן, שמעון ולוי, למשל), ברכות משמעותיות, שיבטיחו את המשך קיום השושלת ואת המשך קיום עם ישראל.

ואקנח בברכה לרומי ליום הולדתה העשירי! במה נברכך? שתעשירי את עצמך בכל מה שידך/רגלך נוגעת, שתמיד תרצי עוד ועוד בעולם הלימודים, עולם הספרים, עולם הספורט והכדורגל. עשי את מה שאת אוהבת ואהבי את מה שאת עושה, ואף פעם אל תזניחי את המשפחה , לא הגדולה ולא הקטנה! כי מה שהכי חשוב זו המשפחה! אוהבים אותך, ב"שלום" שאת מפטירה לעברנו, בחיוך כשאת נכנסת לארוחת ערב של שבת. שתהיי מאושרת ושמחה עם ההורים והאחים, ורגע, שכחתי, תתחילי לרקוד! זאת כבר מסורת!

"שבועטוב"!                                                                  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

7.1.23    י"ד טבת תשפ"ג

שנה אזרחית חדשה 2023! לפנינו נאחל לנו שתהיה טובה מקודמתה.
נחזור מאה שנים לאחור ונראה מה היו בימים ההם, האירועים המרכזיים בקיבוצנו השוהה בנהלל, בשנת 1923.                
3.1.23 – עובדים בלקט אבנים (עבודת דחק).       
20.1 – גשם , בוץ, עוני, מבשלים על גבי כיריים מאולתרים, בעיקר תה.  
21.1- יום הולדת לקיבוץ – נשף צנוע.
25.1 – חוסר עבודה, עוסקים בספרות ובמוזיקה, אין כסף. 
7.3 – נשף פורים.
25.5 – דיון על הטיפול המשותף בילדים. (חודש לפני הולדת הילד הראשון  שיוולד בקיבוץ).
5.7 – חוסר עבודה מוחלט – הקיבוץ יוצא לטיולים בארץ.
10.8– משיגים עבודה בבניין.
15.11- שיחת קיבוץ על השאיפה להתיישבות.
1.12- יהושע בירר יוצא לגליציה למגבית למען קניית קרקע להתיישבות לקיבוץ.
15.12 – חברים אחדים נשלחים להכשרה חקלאית למקווה ישראל ובית אלפא
עם כל הקשיים שחווינו, הייתה זו שנה בה התלכדנו, התכנסנו יחדיו כל ערב, שוחחנו הרבה על תכלית חיינו, שרנו, רקדנו ושמחנו במעשינו.
מתוך "60 שנות חיים" בעריכת מאיר צור.

שנה אזרחית חדשה מלווה בממשלה חדשה המציבה דאגות וחששות ואמנה כמה מהן: שנויים מרחיקי לכת בפיצול מערכת הביטחון ועד שינוי הוראות בפתיחה באש, שינויים במערכת החינוך, כמו חקיקת חוק יסוד: לימוד תורה, פיסקת ההתגברות, שינוי במערכת המשפט כמו שינוי בהליך בחירת שופטים, הפרדה מגדרית לא תיחשב לאפליה, סעיף הנכד בחוק השבות ועוד כהנה וכהנה. אני מודאג בעיקר מכך שהקרע בעם רק מתרחב ונפער עוד ועוד. כששוחחתי על כך עם חבר אמר לי: אם זה הכי מדאיג אותך, לך לפרשת השבוע ותראה שבסוף הכל מסתדר. פרשת "ויגש", בה מסופר איך אחרי נתק של עשרים ושתיים שנים יוסף ואחיו מתאחדים. יוסף על אף העבר הרע שנגרם לו בידי אחיו, הבין שנקמה זו לא "תכנית עבודה" הוא מדחיק את כל ההתעללויות שעבר. אבל היום, הוא בעמדת כוח מולם: הוא שר מצרי בכיר והם, הרעבים, באים לבקש מזון ולא מכירים אותו. הוא בוחן אותם, ולוקח אליו את בנימין אחיו הצעיר ואז יהודה אומר לו: "קח אותי במקומו" והוא מבין שהם למדו לקח ומקיימים "ערבות הדדית" משפחתית, למרות שנפגע מהם פעם אחר פעם, ויכול בהחלט ובצדק לשחק את הקורבן המסכן מול אחיו, הוא בוחר, באצילות רבה לפתור חיובית את הקונפליקט המשפחתי. יש האומרים, שזה הרגע המרגש ביותר בתורה כשיוסף, כשליט מצרי, מתגלה בפני אחיו ואומר להם: "אני יוסף אחיכם"! כולם בוכים והנתק היה כלא היה.
הלואי על כל עם ישראל. לעתים אני מופתע איך פרשת השבוע כל כך תואמת ונוגעת…

נוף חורפי ושלכת מוקדמת..

"שבועטוב"!