חודש: מאי 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

28.5.22    כ"ז סיון תשפ"ב

בשבת הסתיימו פרשות ספר "ויקרא" שמבחינות מסויימות הוא הספר המאתגר בין חומשי התורה. ב'בראשית' נברא העולם, ב'שמות' יציאת מצריים, ספר 'במדבר' מלא בסיפורי נדודי עם ישראל במדבר וספר 'דברים' הוא נאום הפרדה של משה רבנו. למי יש סבלנות לעסוק בספר 'ויקרא' העוסק בעיקר במשכן, במצוות והוראות, בדיני הקורבנות והכהנים וכמעט אין בו עלילה. בהתחשב בכך שהתורה אינה ריאליטי או ספר מתח, לקורא 'ויקרא' נדרש אורך רוח ומאמץ גדול בהתמודדות עם פרקיו ולכן, אומרים הפרשנים, זה הספר החשוב ביותר בתורה. ידוע הסיפור על מו"ל אחד שהחליט להוציא תנ"ך 'לייט' והחליט להשמיט את כל הדינים מהתנ"ך, בהנחה שהחוקים משעממים את הקורא. ספר 'ויקרא' הכולל 859 פסוקים, יצא במסגרת של כחצי עמוד בלבד. ואתן דוגמה להגדרת ה'סטטוס היהודי' מתוך הפרשה: "…אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, נתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו… ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם". הלוואי!

אחר שבמשך תקופה לא קצרה עסקנו בנושא הדיור מי עובר לאן ומתי יש סיכוי כלשהו שזה יתרחש, עברנו לדון וביתר חשיבות בנושא המזון. קיבלנו שלוש הצעות 'להפרטה' המתבססות על כך ש'גם הקיבוץ חי וקיים בעיקר על קיבתו' אביע את דעתי הבלתי נחשבת:
הסקר על 'המזון התקיים בספטמבר 2021, הוא לא פורסם כמו הסקרים האחרים שבוצעו באותו זמן, תוצאותיו הועברו לצוות 'עורכים' שהגישו לנו אותו כעבור שמונה חודשים, מעובד לשלוש אפשרויות שעל כך תצביעו. מעניין, שבשום מקום אין בנמצא ההצעה להשאיר את המצב כמות שהוא, שעלותו היא…. ₪.  עובדה זו מעידה על כך, שכל הצוות חשב שיש לנקוט צעדי הפרטה כאלה או אחרים! ואף אחד מבעלי התפקידים אותם בחרנו על פי דבריהם הם כשנבחרו לשמור על קיבוץ שיתופי, לא חשב אפילו להציע את המצב הנוכחי כראוי להצגה כאלטרנטיבה אפשרית. צעד לא ראוי בדיוק להובלת מהלך. בעיני, ורק אחרי "השארת המצב הקיים" צריכות לבוא יתר ההצעות. הדיון הוא לא רק בעיות 'הזנה' הוא משליך על כל חיינו/כם והוא מאוד קשור להצעות שתובאנה בהמשך מצוותי ה- 20-30. למושג 'קיבוץ' יש הגדרות ברורות. כל מי שחי בינינו או הצטרף אלינו יודע לאן הוא בא: ככה מתנהלים תחומי החינוך, התרבות, ארגון העבודה (שכבר נפרצה לכל עבר ואיבדנו עליו שליטה), כך, חדר האוכל ומרכזיותו בחיים, כך, התקציבים לכל פעילות, שהמוביל הוא הרעיון השיתופי הערבות ההדדית, האופי המיוחד שנוצר וכיו"ב. למה אני מדגיש זאת? כי אני חושב שחלק גדול מהדעות הנשמעות וההתנהלות אינן תואמות את העקרונות של חיינו בקיבוץ. הייתי אומר שמי שלא משלים עם צורת חיים נתונה זו אינו חייב לחיות כאן! אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח! אבל מי שמחליט לחיות בקיבוץ, חייב לקבל את עיקרי הדברים שמניתי. הקיבוץ הוא עולם שמשתנה כל הזמן, עם הזמן. אך העקרונות והרעיון על פיו הוקם נשמרים ומותאמים למציאות משתנה. אבל מי שרוצה כל הזמן לשנות  את אורח חיינו לכיוון אחר של עקרונות – חייו, שאינם תואמים את אלה שלנו, שיקום ויגיד בגלוי : "זמן הקיבוץ חלף עבר, בואו נשנה את הכל! למה להגיע לכך בייסורים ובדיונים שיימשכו תקופה ארוכה ורק יגרמו לרוח רעה בינינו, לסכסוכים בלתי פוסקים, לניכור וכד'", או… שיקום וילך. ולמה אף אחד לא מציע? כי אף אחד לא רוצה לשנות מהותית כשטוב לו, שהכסף מצוי בכיסו וזורם אליו ואינו צריך לטרוח רבות עבורו, כי נוח כל כך! (יש כאלה שטורחים ועובדים קשה מאוד). אנחנו רואים שהמחויבות לציבור הולכת ופוחתת. שימו לב רק לשינוי בגישה של 'תן וקח' איך ה"קח" התחזק וה"תן" נחלש. או היכן אבדה דעת הקהל? 
לצערי אנחנו דנים בעניין הכי שולי במכלול בעיות הישארותנו קיבוץ. בס"ה מדובר באוכל!, בס"ה 20 ₪ ליום, בשביל 'לפרק' נכס צאן ברזל! כשכולם יודעים שיום כלכלה הרבה יותר יקר ונצטרך במהרה להכפילו או לשלשו. רק שנהיה בריאים!

היינו בטקס כניסתו של גלי ובני גילו לתנועת "השומר הצעיר" והוצפנו בזיכרונות על הטקס כפי שאנחנו חווינו וא"כ של ילדינו וא"כ של נכדינו הבוגרים יותר. זה לא אותו הטקס, אותה ההתרגשות, גם כאן חלים שינויים. הכתובות והסמלים שהודלקו לסיום, הפכו את המפקד לאור גדול מלא תקווה – שיש עתיד!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

21.5.22   כ' סיון תשפ"ב

בדרך כלל תכניות בישול בטלוויזיה לא מעניינות אותי. אבל… באחת התכניות  סיפרו על מעדן חדש במסעדה בתל אביב  שבה אפשר לאכול חגבים!, וכמה זה טעים, והוסיפו שבחים גדולים על המאכל החדש. נזכרתי במעשה שהיה, כשמשפחת הרפז באה לקיבוץ ב-  1942, לפני 80 שנה כבר אז התנסיתי בטעימת בשר חגבים וגם כתבתי על כך סיפורון ששמו ״כמו בהרצליה״:   
"עודד בא אלינו לכתה ג' מהרצליה. שמנמן, חייכן, חביב כזה, מיד אהבנו אותו. יום אחד בחופש הגדול, הלכנו שנינו לגן ב', גן השזיפים. האוגדן כבר נקטף כולו ורק פה ושם נראה שזיף צהוב בין העלים הירוקים. הלכנו לגן ב' כי רצינו לאכול שזיפים וידענו שאין שם אדם מבוגר שיסלק אותנו. בשולי הדרך לגן הייתה מעין תלולית ארוכה של אבק לבן, עדין כמו טלק. גררנו את רגלינו בתוך האבק שהתרומם וצבע את רגלינו ובגדינו בלבן. עודד אמר: "בוא נעשה תחרות מי משתין יותר רחוק, נראה מה זה יעשה לאבק, כמו שעשינו בהרצליה בחולות".   לבשנו מכנסיים כחולים בצבע "הפועל" וגופיות לבנות. קצת אחרי שהתחלנו בתחרות כשמכנסינו מופשלים, פתאום  קרא, כמעט צעק: "תפסיק"! על פי הכתם שנראה במכנסיו הבנתי שהוא כבר קטע את ההשתנה שלו. הוא אפילו לא שם לב לכך מרוב התרגשות. הוא זינק קדימה וחזר כשחגב בידו. "בוא נאכל אותו", הציע. "אוכלים חגבים?" שאלתי. "חכה כאן, אמר, כשהוא אוחז בחוזקה בחגב, "אני הולך לחדר של אמא להביא גפרורים וניצלה אותו. בינתיים אסוף עלים יבשים וזרדים". עד שחזר, סיימתי להשתין, אספתי ערמה של עלים יבשים וטיילתי לי לאורך תלולית הפודרה הנעימה בשולי הדרך. כשחזר, הדליק את האש, שם את החגב באש ועם מקל קטן לחץ את גופו שייצלה היטב. כעבור  דקות אחדות הוציא את החגב מהאש ואמר לי: "אוכלים רק את השוקיים, תביט!" עודד תלש רגל והראה לי איך הוא אוכל את הרגל סביב- סביב. תוך תחושת סלידה לקחתי גם אני רגל אחת. להפתעתי, לשוק של החגב היה טעם של עוף. בשר עוף דווקא אהבתי, אבל המחשבה על מה שאני אוכל הגעילה אותי. האש התחילה להתפשט אך עודד, אחרי שכרסם את יתר הרגליים אמר: "אתה לא מבין מה זה טוב, זה טעים כמו בהרצליה". כשסיפרנו בערב לילדים שאכלנו חגב, לא סיפרנו להם שכמעט גרמנו לשרפה ורק מאיר שעבר שם במקרה כיבה את האש בחולצתו, כשאנחנו נסים על נפשנו.

וברכות לשהם ליום הולדתה. האיחול הראשון: בריאות. האיחול השני: שתזכי במהרה בדירה חדשה גדולה יותר, יפה יותר ובעיקר: נוחה יותר. האיחול השלישי: שתמשיכי להיות לנו נעימה, טובה, פתוחה וחביבה, שיהיה לך הכי טוב! והאיחול הרביעי: שתחזרי מהר לעולם המחול, ותרקדי. החמישי : הרבה נחת ואושר במשפחתך שלך ובמשפחתנו הגדולה.          
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

14.5.22    י"ג סיון תשפ"ב

נכון, המציאות שלנו משתנה ואחד הסימנים לכך הוא שלא צוין השנה בשום דרך ה'אחד במאי', חג הפועלים הבין לאומי. האם זה נובע משכחה או שסממנים ושאיפות כמו סולידריות מעמדית, ניצול בני אדם, הזדהות עם הרעיון לבנות עולם חדש וטוב יותר, כבר לא נוגעות לנו. לי, זה עצוב. כדי שלא נחזור על אותה תופעה לגבי ל"ג בעומר שחל השבוע,  כמה פרטים היסטורים.                               
מרד בר כוכבא ברומאים היה בין השנים 136-132 לפנה"ס. מנהיגו הצבאי היה בר כוכבא שקיבל את חסותו הרוחנית של רבי עקיבא. תקופה קצרה גם התקיימה "עצמאות" יהודית בארץ. ואז העלו על נס את מנהג הדלקת המשואות, שהודלקו על פסגות ההרים שבישרו לעם על הניצחונות שהתחוללו בקרבות ברחבי הארץ. המרד דוכא על ידי הרומאים ביד קשה מאות אלפי מורדים ואזרחים נהרגו במהלך הדיכוי והקרבות מול האימפריה הרומאית. מאות ישובים נהרסו. (מזכיר לכם משהו דומה היום?) זה היה העימות הגדול האחרון בין היהודים לבין ה'זרים' עד למלחמת העצמאות (יותר מ2000 שנה). אז גם התעורר הוויכוח על משמעותו של מרד בר כוכבא האם הוא זה שהביא למעשה לחורבן הגדול? החל מהמאה ה- 12 לספירה החלו היהודים בגולה להפוך את ל"ג בעומר ליום שמחה, יום שהוא סימן ואות להפסקת נוהגי האבלות המתקיימים בתקופת ספירת העומר, לא להתחתן, לא להתגלח לא לקיום יחסי אישות וכד'. (שבחלקם תקפים עד היום). יום ל"ג בעומר נקבע, כיון שזה יום הולדתו ויום מותו של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי). בתחילת המאה ה- 20 התנועה הציונית, הצמאה לגיבורי- עבר חיברה את מיתוס גבורת בר כוכבא ואנשיו לל"ג בעומר והפכה אותו לרעיון ה'חירות הלאומית'. אימוץ 'יום הגבורה' על ידי התנועה הציונית לא בא לבטוי בתפילות אלא באימונים בנשק, פעילות גופנית יציאה לטבע והדלקת מדורות לזכר העבר היהודי, שהיה במידה רבה זניח. כן קוימו עצרות עם, מחנות נוער ונוצרה מסורת שביום זה מקבלים את המצטרפים החדשים. בשוה"צ, גבורת בר כוכבא  התעמעמה, פרט לכמה שירים כמו: "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור…" זה היה בעיקרו יום צופי, הקמת מחנות, משחקים צופיים של 24 שעות ויותר ובסופו של יום מפקד אש חגיגי, בו החניכים מטפסים בשכבות הגיל ומקבלים עניבה בצבע אחר. "בני מצדה" הצעירים מצטרפים לתנועה. זה היה יום גדול, מרגש וחוויתי!  מה זה אומר היום למצטרפים החדשים? אולי גלי יסביר לנו.             

ואסיים בברכה חמה לקרין, בכורתנו, ליום הולדתה. לא אחזור שוב, על ליל הולדתה בסנטיאגו, השנה, קבלי חיבוק חזק ותודה גדולה על שלמרות העומסים המוטלים עליך, עדיין את זוכרת אותנו ודואגת גם לנו. בת יקרה שלנו! בבואך לעולמנו, שינית לנו את החיים למאושרים יותר וזה המון.  איחולינו לך ולנו: "שיהיו לך הורים בריאים ומאושרים".                                                          
נראה קטן, אך בעל משמעות גדולה.  

"שבוע טוב"!.

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

7.5.22   ו' סיון תשפ"ב

יומן השבוע: 
יום א' ה 1 במאי. יום התקווה הגדול בשנה. חולצה לבנה, דש אדום. יום האמונה בעתיד טוב יותר, יום הסולידריות המעמדית, יום בו שרים את האינטרנציונל, את המילים: "… עולם ישן עדי היסוד נחרימה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול מחר – הכל"! לא הצרות של היומיום רק מבט לעתיד. זה היה אחד מחגינו הגדולים, המפקד, הדגלים, ההפגנות, האמונה בברית המועצות המבשרת הגדולה, תחושת האחווה תחת הסיסמא שנקראה בפי כל: "פועלי כל הארצות – התאחדו" הרגשנו שאנחנו הדור להגשמת המחשבות הטובות, הנכונות והראויות. זה היה יום אחד בשנה שכולו תקווה וגם הוא נמוג. במה אפשר בכלל להאמין היום?
יום ב'  2.5. יום של ברכות שמחה ואיחולי 'מזל טוב' למאי ליום הולדתה! היום בו נביע את אהבתנו, את גאוותנו וגעגועינו? שיהיה לך כל שתשאפי, הרבה שמחה ואושר במשפחתך. כל כך רוצים כבר לראותך ולחבקך.

יום ד' – יום הזיכרון.  שוב חולפות לעינינו תמונות חיינו מ"מאורעות" 36-39 המערכה על משמר העמק, מלחמת העצמאות, מבצע 'קדש' מלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפורים, לבנון הראשונה, בהן שירתנו עדיין, מלחמת המפרץ, לבנון השנייה, 'צוק איתן' 'שומר חומות' וכך זה נמשך ויימשך. להיזכר כמה חברים כמו אחים שלנו נפלו… זה יום הזיכרון הפרטי של כל כך הרבה משפחות. ויום הזיכרון של שי שלנו. יום של כאב שאינו מרפה עם הזמן.

יום ה'  –  יום העצמאות   זה היה יום של התרוממות רוח, יום כל כך שמח, יום של התגשמות מאוויים היסטוריים ואקטואלים, הרגשנו חג אמיתי. יום של טפיחה על שכם וגאווה על מי שאנחנו, ראו למה הגענו!!! השנה אני מודאג. אני רוצה שנינינו יגדלו בעולם של ערכים נוסף על צרות החיים הפרטיים, עולם שבו גם יחלמו במונחים גדולים ורחבים כמו: עולם חדש, רוח חדשה, אנושות אנושית, שיוויון מלא ואחווה בין בני האדם. ואז מוציאה שרת החינוך תכנית בה לא יהיה יותר צורך להיבחן בהיסטוריה, תנ"ך ספרות ואזרחות ואתה חושב האם הכל זה רק טכנולוגיה על סוגיה המגוונים. אז איך יבינו למשל את הקמת המדינה, את הציונות,  הסכסוך הפלשתיני, או את המתרחש באוקראינה,  איך למלא את הנפש בלי ספרות, בלי שירה? ואיפה החינוך לערכים? היכן יווצר החומר הגולמי לחזון ולחלומות על… אז אני היום אזרח מודאג. אבל "איזה מזל", שהשרים מתחלפים אחת לשנה/שנתיים ותכניותיהם הולכות אתם.

יום ו' –  פרשת השבוע, פרשת "קדושים" ועל אף היותה קצרה (רק 64 פסוקים), מצויים בה חמישים ואחת מצוות בכל תחומי החיים: חקלאות, עסקים, שבת, רכילות, חגים, עבודת אלילים וגם המשפט: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן". המשמעות, ואני אומר זאת כ"זקן", דואגים לנו באופן יוצא מן הכלל לכל צרכינו הפיזיים, לבריאותנו ולבקשותינו. אבל, שימו לב, הפרשנים אומרים שהכוונה אינה לרחם על הזקן, אלא לכבדו, לייקרו, ו"הדרת" מלשון הדר. לראות את היופי בקמטים ללמוד את ניסיונו בחיים, לבוא אליו, להתעניין בו ולהקשיב לו, להוציא אותו לטיול או לאוהל לסעודה, לתת מענה ללבד שלו.     זה מתחיל להיראות כהטפת מוסר של אדם זקן ולא לזאת התכוונתי.

שבת  7.5. יום הולדתה של ניר – ניני. נכדה מקסימה שמביעה את רגשותיה בחום, בחיבוק. אוהבים אותך ומאחלים לך רק טוב, רק שמח, רק עבודה קשה והשקעה בכל שתעשי ואז תצליחי. כמובן הרבה אושר במשפחתך, הורייך, אחייך חברותייך וחברייך. מכל המשפחה האוהבת. המשיכי להיות את!   הסבים שלך!

"שבוע טוב"!