"שבוע טוב"(488)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.6.21    ט"ז תמוז תשפ"א       (שנה עשירית)

"סוד החיים: קריאת ספרים! חוקרים מארה"ב גילו: קריאת ספרים, חצי שעה ביום, לא רק עוזרת להתמודד עם קשיי החיים, אלא מאריכה אותם. נבדקו הרגלי קריאה של 3.635 בני אדם בני 50 ויותר והתגלה שקוראי ספרים חיים, בממוצע, 23 חודשים יותר ממי שאינו קורא. ככל שקוראים יותר – חיים יותר, גם חצי שעה ליום יעילה". ציון עובדות אלה, המתבוססות על מחקר, נותן לנו חיזוק נוסף, למה שאנחנו אומרים וכואבים כבר כמה וכמה שנים: שרבים כבר לא קוראים ספרים ומסתפקים במסך הקסם הגדול שיש בו, אמנם, הרבה קסם, רבים כבר לא קוראים כי אין להם זמן פנוי מאחר הם עסוקים בפייסבוק או באינסטגרם או בטוויטר.  אבל מי שרוצה להיות עם עצמו, לרדת לנפש האדם, לחוויות אנוש, להתרגש, להזדהות או לחוות דמיונות, רעיונות מופלאים ומוזרים, להעמיק בנושאים, במחשבות על עולמות שונים ומשונים וסיפורי חיים אמיתיים והזויים, אין לו מקור עשיר יותר מקריאה בספרים. רק הוא/היא/ מול האותיות והספרים.כל שנה בבוא "שבוע הספר" אנחנו מנצלים את ההזדמנות להזכיר מה מפסידים אלה שלא קוראים ספרים. בתקווה…

השבוע נתקלתי במאמר המנסה להסביר את ההתנהגות של עם ישראל במדבר בעקבות מות אהרון ובמות מרים אחותו (פרשת "חוקת"). שלושים יום ביכו את אהרון  ואין תגובה על מות מרים. ההסבר הראשון נמצא בכך שאין מתאבלים על אישה בתנ"ך כפי שמתאבלים על גבר וההסבר השני שאהרון היה במעמד של הכוהן הגדול ומרים הייתה בסך הכל "מתופפת חביבה, משוררת ומארגנת ריקודי עם". אבל מרים הייתה אהובת העם שלא התעלם ממותה, והגיב בזעם על המחסור במים!  כזכור, במשך היות העם במדבר, לוותה אותו 'באר מרים' שסיפקה לו מים לרוויה. וכך אספקת המים נקשרה במרים.  השתקת הכאב על מות מרים מ'למעלה' עוררה תגובת זעם בעם על הצמא והמחסור במים ועל כך התלוננו בפני משה. משה אהרון מכים בסלע להוציא ממנו מים. כך מבטאים את כאבם הפרטי על מותה. גם הם 'המנהיגים', היו זקוקים מדי פעם, במקום לדבר בסבלנות לאבנים, להכות בסלעים. ועל כך נענשו ב- 40 שנה נוספות של נדודים במדבר. העם שפצח ב"שירת הבאר" לאחר ששתה לרוויה, אמנם משבח את חופריה משה ואהרון, אך בעצם זוכר את מרים שסיפקה להם את המים במדבר וזו הייתה דרכו להתאבל עליה.

ביום שני, ה-21.6.21, התעוררנו ליום האור הארוך ביותר בשנה, 14 שעות ו- 14 דקות אור. יום זה, ללא ספק נבחר כדי לבשר לתבל שהיום הזה הוא יום הולדתו של מור, המביא לנו באמת המון אור, חום, צהלה ושמחה. אבל השנה מור גם משנה קידומת  מ-1 ל- 2. אנחנו לפעמים חרדים משינוי הקידומת (למשל לשלי מ-8 ל- 9) אך אל תירא! זה אחד השינויים המקסימים בחיים, המעבר מ-1 ל-2  להגשמת חלומות הנעורים שאתה הולך ונפרד מהם, זה העשור בו תעשה, תכיר, תטעם, בעיניים ובגוף ותלמד בסקרנות אין קץ, לאיזה עולם מופלא נולדת. אנחנו תמיד ובכל, נהיה לצדך. ים של איחולים ושתמיד תזכור מאיפה באת, שתמיד תעשה הכל (כאימרת ההודים) כדי ש"יהיו לך הורים מאושרים", ו"משפחה גדולה מאושרת"!! ככה תבוא עליך הרוח הטובה, השמחה, האושר האישי והאהבה. 
אוהבים אותך מאוד ומחבקים חזק, הסבים שלך!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (487)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

19.6.21    ט' תמוז תשפ"א    (שנה עשירית)

יש לנו ממשלה חדשה, אנחנו נמצאים בראשית דרכה עם כל כך הרבה תקוות  וזו בהחלט סיבה לשמחה. לציון האירוע ראו צילום מחויך המבטא שיש אור בקצה המנהרה!  קרין ובנט לוחצים יד!

כשעלה לי הרעיון לערוך/לכתוב "הגדת – בראשית" של הקיבוץ לחג ה- 100, שיתפתי מספר חברים בנושא זה. חלק מהתגובות היה: "למה חוזרים שוב ושוב על השנים הראשונות? למה שלא תכתוב על שנות ה- 80, למשל?". שוחחתי, בין השאר, עם חברי הלל לוויתן מיגור, שהציע לי: "תנסה לספר את סיפור משמר העמק ואז תוכל להחליט אם בכלל ובאיזו תקופה להתרכז". הוא הסב את תשומת לבי לכמה דברים שבכתובים, שיקלו על כתיבתי. התרכזתי במאפייני התקופות השונות של הקיבוץ ולא בסיפור "אלה תולדות הקיבוץ". כשסקרתי את תולדותינו התגבשה אצלי הדעה שהיום, מנקודת מבט ממרחק וזמן, אני יכול לספר באובייקטיביות מלאה רק את סיפורי התקופה הראשונה. שלא כך לגבי תקופות מאוחרות יותר, בהן גם הייתי מעורב יותר. זה הקל עלי מאוד. ניגשתי לכתוב את "הגדת בראשית" מתוך תקווה שיהיה לכך המשך, שייכתבו בעתיד גם את "הגדת שמות" ו"יקרא" ו"דברים".

נתתי לחבר טוב שלי לקרוא את הכתוב והוא חזר אלי עם עשר הערות שלא הכנסתי אותן. לא כי אינן נכונות, אלא כי ביקשתי בסך הכל לברר לעצמי איך לכתוב את "הגדת מקום" לחג ה-100. אני משוכנע,  שלקוראים יהיו הרבה השגות, הערות ודגשים אחרים ואשמח לקבלם. 

חילקתי את 100 שנות קיבוץ לארבע תקופות. התקופה הראשונה – התקופה האידיאולוגית שנמשכה מראשית הקיבוץ עד שנות השישים של המאה העשרים. התקופה השנייה –המודעות לפרט, שנמשכה עד המשבר הכלכלי של שנות השמונים, התקופה השלישית – התקופה הניהולית שנמשכה עד שנות האלפיים והנוכחית, הרביעית המשפטית כשבפועל הן משתלבות אחת בשנייה.

1. התקופה הראשונה –  האידיאולוגית, הצטיינה בעוני כלכלי ועושר רוחני. בצד בעיות קיומיות ראשוניות כמו בטחון, תנאי חיים קשים ובניית תשתית לקיום, והכל בצניעות ובהסתפקות במועט. זו הייתה חברה סוציאליסטית שעקרונותיה היו: סולידריות, ערבות הדדית, שוויון, שיתוף, ביטול דפוסי ניצול, שוויון ערך העבודה וכלכלה שיתופית, הפיכת 'הפירמידה של בורוכוב' שעבודת החקלאות עיקרית ומרכזית בה. כמובן שלא חסרו בתקופה זו התיאוריות של אבות הסוציאליזם והקומוניזם – מארקס ואנגלס שהאמינו, שכך יביאו לשינוי משטר פוליטי עולמי וזה הכיוון אליו צריך לחתור. אך מקימי הקיבוץ הבינו שבניית החברה קודמת לכיבוש השלטון. הם הבחינו בין המשטר הקומוניסטי בברה"מ לבין הקיבוץ ואמרו: "אנחנו מממשים ומגשימים בחיים היומיומיים שלנו את עקרונות הסוציאליזם טוב מהם". הקיבוץ היה חברה מתלבטת ומתחבטת בכל הנושאים האלה בדגש על תפקיד 'הציונות'! בתקופה זו נקלטו בודדים וגרעינים מיועדים להתיישבות ו'השלמות'. החברים היו מתכנסים לדון בכל הנושאים הללו וכך גיבשו את ה'קולקטיביות הרעיונית'. לא היה נושא בארץ ובעולם, ששיחת הקיבוץ, המוסד העליון של חיי הקיבוץ, לא עסקה בו, והתקבלו סיכומים משותפים אפילו ללא הצבעות. לצד השיחה, 'המציאו' את הועדות ככלי ביצוע. החברים חינכו ועיצבו את בניהם לאותה דרך חיים והשקפת חיים באמצעות שיטה  שקראו לה  "החינוך המשותף" שטיפחה את 'הקבוצה', את "האנחנו" – כולנו יחד, תוך היכרות אישית קרובה, הקשבה והבנה. הייתה זו חברה שהקימה משק חקלאי לפרנסתה (בסיוע הסוכנות היהודית), שנקרא 'משק מעורב', שבו מתקיימים ענפים שונים, על טהרת העבודה העצמית, משק  שיהווה בסיס לבניין- העל לקיבוץ, לתנועה ולעם. חברה שתיצור תרבות עצמית של תיאטרון, ספרות, שירה, מוזיקה, אמנות פלסטית ומחול, כך יצרו דפוס חברה חדש.  עמוד האש של החברה הזו היה מאוד אידיאולוגי.

2. אחרי שלושים שנה +/- החלה להשתלב בה התקופה השנייה, תקופת -המודעות לפרט. ששינתה את סדר היום הקיבוצי והביאה לשינוי הגישה לחבר/ה ולמשפחה. השינויים הגדולים הם: 
א. מהקיבוץ כ'דרך חיים' – לקיבוץ כ'בית'  ב. מסימני קריאה – לסימני שאלה.
ג. מה'אנחנו' – ל'אני'. ד. מהקולקטיב – למימוש עצמי. ה. דור הבנים מצטרף  לקיבוץ. 
החלה תקופה בה מצד אחד שמו דגש על המשק והפיכתו למודרני- סגרו ענפים קטנים ופנו לענפים גדולים יותר בחקלאות, וכן החלו בבניית ניצני תעשייה. הייתה דאגה לשיפור רמת החיים, לצרכי הפרט והמשפחה. החלו לבנות דירות מרווחות יותר הכוללות שירותים. לצד זאת החברים החלו לבטא את רצונותיהם: "אני צריך את זה ואת זה" או "יש לי בעיה אישית" וכיו"ב. הועדות התחזקו וניתן להן היתר לקבלת החלטות שקודם היו בידי שיחת הקיבוץ. מנגד חל רפיון גדול בעוצמת הקולקטיב מול הפרט. חלו בקיעים ראשונים בזיקה האידיאולוגית בעיקר ביחס לברה"מ. דעיכת הקולקטיביות הרעיונית הוליכה לכמיהה לעיצוב אישי ולשינויים קהילתיים. הייתה זו תקופה של פריחה ועושר תרבותי עצום בכל התחומים. החלו לדבר על "מדעי ההתנהגות" התחילו לעסוק ב"דינמיקה קבוצתית" עסקו רבות ב"תהליכי קבלת החלטות" כל זה הביא לשינוי בסדר היום הקיבוצי. (אגב, זו הייתה גם תקופה סוערת בחיי המדינה ובה ארבע מלחמות: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שהשפעתן על חיי הקיבוץ הייתה גדולה) 

3. התקופה השלישית  – התקופה הניהולית,  התחילה עם המשבר הכלכלי של שנות השמונים כהמשך לתקופה השנייה  – תקופת ה"מודעות" שמימשה ויישמה את עצמה על פי המושגים שכבר עלו. לפתע, כמו איבדה התנועה את בטחונה העצמי, וחדלה לסמוך על עצמה. פניות למכוני ייעוץ לפעילויות רבות של הקיבוץ שהביאו גם לשינויים סמנטיים כמו: רכז הפך למנהל, סדרן עבודה למנהל כוח אדם, (המזכיר לא נהיה יו"ר הקהילה). במקום הנהלות ענפים גדולים באו מועצות מנהלים. הדגש עבר לניהול מקצועי מול הניהול ה'חובבני' – המשותף שאפיין את התקופות הקודמות, כשהמנהל המקצועי מייתר את החבר הפשוט מהצורך להיות מעורב בניהול אורחות החיים. נוצרה שפה אחרת בין הקיבוץ שנוסד ונבנה על ברכי הסוציאליזם לבין המנהלים המטמיעים את השפה הקפיטליסטית לחצר הקיבוץ. זו תקופה שאופיינה בהכנסת הלינה המשפחתית, מהלך שהביא לשינוי גדול באורחות החיים. תקפה בה העבודה השכירה פשטה בכל מקום כולל בשירותים ובעזיבה גדולה של בנים. חיפושי ה"דרך" באו לביטוי בתופעת ה"תקנוניזציה" – הצורך לקבוע נורמות התנהגות יצרה גל של 'תקנון לכל נושא' והדוגמאות רבות: תקנון רכב, תקנון נוהגי אבלות, תקנון לנסיעות לחו"ל תקנון חתונות, ואפילו תקנון לחלוקת בגדים (שמלה שלישית). ואז… עלו מילות הקסם "מודלים", "דירקטוריון" ו"מנהל בכיר". כמובן שהנפגע הגדול והחשוב ביותר, בתקופה הניהולית המתוארת כאן היא השיחה, שיחת הקיבוץ – המוסד העליון המחליט –   השיחה איבדה את מרכזיותה. חברים חדלו להשתתף בה כי חשו והבינו שאין להם השפעה על קבלת החלטות, שהחשובות והגורליות שבהן התקבלו בשיתוף ובנוכחות היועצים, במוסדות מקצועיים מצומצמים, וכתוצאה מירידת קרנה של השיחה גם הועדות, הצוותים, המזכירות והמזכירים שינו את נוהלי עבודתם.

4. בשנות האלפיים החלה התקופה הרביעית, התקופה המשפטית – כהמשך לקודמתה. תהליך המשפטיזציה נכנס לסדר היום הקיבוצי מהחבר הבודד דרך הנהלות הקיבוצים והנהגת התנועה. לא זזים בלי עורך דין צמוד לכל נושא.   עו"ד, שעוסק אפילו בתביעות חברים בבית משפט כנגד קיבוצם. התחילו לעלות בתנועה לראש העניינים נושאים כמו ירושות, שיוך דירות, הרחבות ופיצויים (עזיבה, למשל). וכל זה בא לביטוי גם בעמודי העיתונות הקיבוצית. במילים אחרות, מה שבעידנים קודמים עשתה 'דעת הקהל' ומוסדות הקיבוץ בניהול אורחות החיים של הקיבוץ, בתקופה המשפטית עושים זאת עורכי הדין והיועצים המשפטיים, להם ניתנה הסמכות ויש להם השפעה גדולה מאוד על סגנון ניהול חיינו. יש הבדל גדול בין התקופות, אפילו בעת עריכת 'התקנונים', היה ביטוי פנימי ורצון של החברים לנהל בעצמם את אורחות חייהם. בתקופה המשפטית כוחם פוחת ומקור הסמכות החיצוני מתחזק והוא למעשה מעצב את חיינו. היום מושם הדגש  על ענייני 'הכנסה', 'צריכה' וה'כסף' במקום על צדק ושוויון, במקום טיפוח חברה משימתית, בניית שכבת מנהלים 'מקצועיים' לתקופות ארוכות, הנעזרת ומסתמכת על גורמים משפטיים חיצוניים, והם המעצבים, הם המחליטים. השקיפות כבר אינה מחובתם על אף התפתחות אמצעי התקשורת. הם אלה הקובעים את סדר היום בחצר המעורפלת והנבוכה של הקיבוץ.

בעת כתיבת הדברים האלה אנו מצויים בעיצומה של תקופת ה"קורונה" שעלולה, ליצור מצבים חדשים ובלתי צפויים המסוגלים לערער את המירקם הקיבוצי לכיוונים של הפרטה, או דווקא לחזק את רוח הקולקטיב. סיכוי גדול מול סיכון גדול מאוד.

לסיכום: המאפיינים של הקיבוץ היום רחוקים מאוד מליבת הערכים והנורמות של מייסדיו עד כדי שנשאל את עצמנו האם אנחנו עדיין קיבוץ או שאנחנו 'מקום' שחיים בו בני אדם המכונה "קיבוץ". הכלכלה תופשת מקום הרבה יותר חשוב מבעבר, ויש לה משמעות גדולה ברווחה בה אנו חיים, בנוחיות, בשפע, אך גם: ביצירת ניכור בין החברים, שותפות ללא הכרת השותפים, התעצמות המשפחה והחמולה מול החברה הקיבוצית הנחלשת, עם זאת, עדיין לא פחת ערכם של ערכי החוסן החברתי, הערבות ההדדית, תרבות וחינוך משותפים, התארגנות למופת בשעת הצורך והתמודדות אישית, חברתית ומשקית במציאות המשתנה. 

והמסקנה שלי: למציאות חיים זו צריך למצוא דרך חברתית מתאימה, אולי שיטה חדשה ואחרת שתהיה תואמת את 'רוח' התקופה, שתהיה יותר יעילה אבל הוגנת. להבין שאין בינינו יותר אחדות רעיונית, אין אידיאולוגיה המכוונת אפילו לחיי קיבוץ. ואז השלב הבא אולי?…  פתחה של תקופה חמישית?
אך בכך צריכים כבר לעסוק בני הדורות השלישי, הרביעי והחמישי למייסדים.
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (486)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.6.21   ב' תמוז תשפ"א      (שנה עשירית)

אני מזדהה עם יוזמות המזכירות שהובאו ב"דף לחבר" האחרון לבחון את "מצב" העניינים בקיבוץ ולטפל בבעיות מזוויות ראיה שונות. אך  הבעיה שנראית לי משמעותית ביותר היא העיתוי. היום נכון להשקיע כל מחשבה ולפעול למטרה אחת בלבד: לחבר ולאחד מחדש את הקיבוץ לאחר שנת הקורונה! ולזאת יש להפנות את כל הצוותים הפעילים ולדחות כל עיסוק בשאלות שקיימות בהן מחלוקות. זה עתה חזרנו להתכנס לארוחות ליל שבת בחדר האוכל, וזו למשל סיבה לערב תרבותי, להרבות שמחה לציבורנו. או לנסות לקיים שיחת קיבוץ בין 14.30 ל16.30. אני יודע שיש בינינו בעלי רעיונות ויוזמות טובים ממני.  נושא הפרטת האוכל, שהונחתה עלינו למשל, הוא נושא מרבה ויכוחים וחילוקי דעות. וכך גם מרבית הנושאים ב- 20-30. אני אומר: "הניחו אותם בצד היום, זמנם יגיע. עיסקו בעיקר ולא בתפל. רצוי שהיוזמות תהיינה בבנייה מחודשת של ה'מכנה המשותף הטוב של הקיבוץ'.

ויש 'הפרטה' מתוכננת, שמדאיגה יותר, והיא 'הפרטת' בחירת חלק מממלאי התפקידים ולהעבירה מרשות הכלל לרשות 'ההנהלות' למיניהן. במילים של ה"דף": "להפסיק את בחירת חלק מחברי הועדות בשיחה ולהעבירן לאגף/ ועדה מזכירות/ ועדת משק. הזכות לבחור אינה פחותה מהזכות להיבחר. הוצאת האקט הזה מכלל החברים והעברתו לבעלי תפקידים, יש לשלול אותו על הסף,  כיון שביסודו הוא אנטי הרעיון הנקרא "קיבוץ". מעניין אותי (כאחד שנחשב לאחד ש"עבר זמנו", אבל הקיבוץ הוא מפעל חייו) מה חושבת המזכירות על כך, ורצוי שתפרסם את עמדתה עוד לפני אישור השיחה.

לפני עשר שנים הייתה מחאת קיץ 2011. האוהלים בשדרות רוטשילד, בתל- אביב, בירושלים וערים אחרות, שפע אירועים, הפגנות, פעולות, שיעורים ומעגלי-שיח. נסחפנו בתחושות שיתוף, ערבות הדדית והתעוררות של מאות אלפים שהביאה… לחורף של אדישות. המחאה לא חזרה מאז. אחד ממורי בימים ההם אמר: "המחאה הראשונה הייתה בריאת העולם. זו הייתה מחאה נגד התוהו ובוהו והביאה לסדר בתוך הכאוס, והבחינה בין הרשויות כדי לאפשר חיים במציאות מורכבת. אם בריאת העולם הייתה מהפכה, אז המהפכן הראשון הוא לא פחות ולא יותר אלוהים בכבודו ובעצמו. ואנחנו שנבראנו בצלמו ירשנו את חוסר השקט, המניע אותנו לעשות מעשה, לשנות, לתקן וכך להשתתף בהליך הבריאה". כך אומר יהודי משכיל דתי.  ואוסיף למחשבה זו: שאם אלוהים הוא המוחה הראשון, אז אברהם אבינו היה המוחה האנושי הראשון. ותיזכרו בסיפור איך הוא הרס את הפסלים והאלילים בחנותו של אביו, זו הייתה מחאה נגד אביו והתרבות בה צמח. ואז קם והלך ע"פ הציווי : "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך…"  ומאז… כל תקופה ומחאותיה כל תקופה ומהפכותיה כנגד הנורמות הקיימות, המעיקות, מצוקות ומצבים הדורשים שינוי.

"שבוע טוב"!           

"שבוע טוב" (485)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
4.6.21   כ"ד סיון תשפ"א  (שנה עשירית)                                                                                                

אני רוצה להודות, לשבח, לקלס, ולהתפאר על אירוע בת-מצווה של ניני באיחור של שנת הקורונה. להודות על הכל על הארגון וסידור השטח, על האוכל ועל התכנית האמנותית. כשכל הזמן מרחפת לעינינו דמותה של ה"כלה" – ניר.

 "פולני לא חוגג חג בלי להביא אתו מתנה כלשהי. בן של פולני לפעמים שוכח להביא שי קטן כשהוא בא לחגוג, אבל הוא הכין מתנה ובהזדמנות יביא וייתן אותה. בן של בן של פולני חושב שהחיוך שהוא מחלק, שווה יותר מכל מתנה". את ההצהרה הפסקנית הזו שמעתי כשנקלעתי לדיון מוזר ומפתיע על מתנות בחגים ובאירועים. הצטרפתי לדיון ואמרתי: שלפני שנים, היה לשי ערך מוחשי בבחינת הזדמנות להיטיב את רמת החיים. לפי המשפט הידוע: "אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעת של אדם". היום יש לכולם הכל ולכן השי לחג, הפך לביטוי, בעיקר, של תשומת לב, לגילוי של חיבה ותחושה של קירבה. ו"הגילוי-לב" הקטן הזה מביע לפעמים יותר ממילים. ולכן, היום,  דין פרח כדין זהב. ולכן יש טעם גם היום, פעם- פעמיים בשנה לשמר את המנהג הפולני הזה, ואני חושב שדווקא בשטח זה  קיבלנו מהורינו, הורשנו, ודי הצלחנו בבחינת "פולני לפולני מביע אומר".

חודש תמוז אף הוא לקוח משם החודש הבבלי "דמוזו" ונקרא על שם אל הצמחייה, הפריון והמזון. הבבלים האמינו שבכל שנה תמוזו יורד לשאול בתחילת החודש ועורכים לו לוויות חגיגיות, כאילו הטבע מת. לפי אמונתם הוא חוזר לחיים בסתיו כשהצמחים מתחילים לצמוח. אפילו בתנ"ך, בספר יחזקאל מסופר על הנשים המבכות את התמוז בשער בית המקדש. תקופת "התמוז" נמשכת שלושה חודשים המתחילים בשיא הקיץ (חום יוני – יולי) עד ראש השנה. בתמוז היום הארוך בשנה ובו 14 שעות אור ועשר שעות חושך.

בי"ז בתמוז פרצו הבבלים את חומות ירושלים וכסימן לאבל, עד היום, מתחילים שלושה שבועות הנקראים 'בין המצרים' הנמשכים עד ט' באב. ומול ימי העצב הלאומיים ראו את המוני התלמידים המאושרים שעוד מעט יצאו לחופשת הקיץ ולא ניכר בהם אפילו שמץ צער או אבל, רק שמחה!

"שבוע טוב"!