"שבוע טוב" (110)

chanoch

כמה מילים על חג הקיבוץ. אני אוהב את החג כולכם יודעים. ואפילו יש לי עבר של "עשייה" עשירה בקשר לחגיגה הזאת. אני לא יכול להימנע מלהעיר, שבעיני ולתפיסתי, העיקר בחג הזה הוא מהותו – יום הולדת לקיבוץ- ולא הפגנה של ביצועים אמנותיים היפים של אחרים בפני עצמם, שיתקבלו בהנאה רבה גם ב – 7 לפברואר למשל. המהות היא הקיבוץ שלנו: מייסדיו וממשיכי דרכו, יצירותיהם, מעשיהם, עיסוקיהם, זיכרונותיהם  בשיר , במחול, בסיפורים, כ א י ל ו הם שמר, רכטר או בנאי וכאחד שמכיר את ה"חומרים", אני קובע, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מרשים, חוויתי, חינוכי (עם אותו דורון ותזמורתו, אמיר ושירתו הריקודים וההמחזות) ובעיקר שלנו! יום אחד בשנה שכולו רק אנחנו. כי מכל ה"שלנו" נותרו שובק ודגל הקיבוץ וחלוקת 'אות החבר' נטולי החגיגיות חבל לי שהתפיסה של החג היום שונה. אבל זו ביקורת אוהב.

אחת הדמויות במקרא, שתמיד משכו את ליבי הוא יתרו. הוא מוזכר במקרא בשתי פגישותיו עם משה (חתנו). הפעם הראשונה כאשר משה ברח ממצריים לאחר שהרג את המצרי – ומצא מקלט אצלו, נביא וכוהן מדיין, ובאהלו הכיר את ציפורה ושם גם נולדו לו ילדיו גרשום ואליעזר. בפעם השנייה יתרו בא אליו למדבר עם ציפורה והילדים לפגשו. מעניין שכתוב שמשה חיבקו ונישקו ולא כתוב שנהג כך עם אשתו וילדיו) בפגישה זו לימד יתרו את משה – לאחר שצפה במשה איך הוא שופט את העם. אמר לו: "ככה אי אפשר לעבוד לאורך זמן מנה לך שרי אלפים/מאות/ חמישים/עשרות ותן להם סמכות ואחריות", מכאן צמחו מוסדות השלטון. כאדם שאינו דתי, אציין: העולם, באשר הוא, חייב לו את מבנה השלטון החברתי שנוצר מיישום אמירה זו. דמיינתי אותו חיצונית לאיזה שייך סעודי- דובאי, כטיפוס רוחני מתעופף. טיפוס של 'מקור סמכות' ההופך ל'מקור השראה'. הוא האיש ש"תיווך" בין משה ואלוהים. בלשון אחרת : אולי הוא זה שממש דחף את משה במעלה הר סיני כדי שיקבל את התורה מאלוהים ( האם זה לא מזכיר לנו במיתולוגיה היוונית את זאוס ואליו על האולימפוס?). ואולי קול האלוהים שדיבר אל משה היה אפילו קולו שלו. אולי הוא הוא היה זה שדחף גם להקמת מזבח עגל הזהב כדי ליצור למשה את הכלים לכפות על העם את האמונה באלוהים? היה בדמותו של יתרו שילוב מיוחד בין נביא וכוהן ושני אלה הם כמעט הפכים. כי הנביא (מהאולימפוס או מהר סיני) מוריד את דבר האלוהים ואילו הכוהן מסתובב בתוך העם ולוקח מהאזרחים קורבנות לאל (יהיה אשר יהיה). יתרו מוזכר בסך הכל פעמיים בסיפורי התורה אבל כפי שמצטיירת דמותו, חשיבותו רבה מאוד.

וקצת מהפירגון שקיבלתי. את הסיפרון שהענקתם לי נתתי גם לכמה מידידי מחוץ לקיבוץ. השבוע קיבלתי מכתב תגובה מהסופר – חבר, חנוך ברטוב (שהיום מוסיפים ליד שמו "חתן פרס ישראל" לספרות) וכך כתב לי:

כמעט בהיעלם דעת קראתי את לקט הסיפורים מהחיים "שמח ועצוב" שהוא בבחינת מעט מזוקק המחזיק עולם שלם. עד היום אינני יודע איך ניתן להבחין בין מה שמתפרסם כ"ספרות" לבין מה שמשפטם של הנחשבים למומחים פוסק שאינו ראוי להיכנס להיכלה של ספרות. קל לי הרבה יותר להבחין בין זה שמרטיט אותי, אם כמכת חשמל ואם כמשב של אנושיות או כצופן המפעיל על-כרחי את כיס הדמעות, לבין מילים, מילים יפות, מחוכמות ועשירות החסרות מה שנוהגים לכנות "ניכרים דברי אמת". מה אומר לך, עמרם? זכיתי להכירך ולראותך עושה ומעשה את כולם בנסיבות דרמטיות, בלתי נשכחות, (ביריד הספר במוסקבה) במסענו לעולם שבעבר הסעיר את דמיוננו וכעדים חיים צפינו בחורבותיו. (ומי שעשה את הדרך הרעיונית ההזויה שעשינו אנחנו, לא יחוש את מלוא הזוועה שמתמצת הסיפור "גם ללב יש לילה"?) עוד בכמה מן הסיפורים התמציתיים והרגישים שבלקט גיליתי משהו מפנימיותך הצנועה, אך המושחזת להפליא. ראשון קראתי (כמנהגי הקלוקל) את הסוף, את 'שמחה, עאלק!' – ומיד נכבשתי ליכולתך לבטא בלי ויתור את מה שלכאורה אי אפשר ואסור לתת לו ביטוי, כמין המחשה של צווי שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה!" חיים עם וודקה וואלסים.  אבל זוהרים ומרגשים עד בכי הם הסיפורים רצופי האהבה והכמיהה לקיום ההמשכיות היהודית רבת-הפנים, כך הסיפורים הטרגיים על אימא ('סדר פסח משפחתי' ו'שבע נפלה וקמה') וכך הקשר העז לאישיותו של אבא, הזכור לי היטב משנות החמישים, מימי היותנו בקיבוץ הארצי ('אבי היה אומר?! ו'למה אינני (כבר) אב הסדר'). לא זה המקום לגלוש לזיכרונות משלי, ואומר רק שהן אמי והן אבי היו יחידים ממשפחותיהם שעלו מפולין, ואמי לא  התאוששה עד יומה האחרון מתחושת ריק מוחלט באין משפחה.

תודה על ספר יקר זה, שראוי להרחיבו ולהביאו לרשות הרבים.               אוהבך, חנוך ברטוב.

השבוע נפטר חברי הטוב, רמי טלמור שהזכרתי אותו בפניכם פעמים רבות  ואנחנו מאוד עצובים.

"שבוע טוב"

"שבוע טוב" (109) – ההולדר הירוק.

בעוד זיכרון חג ה – "21" טרי, אני רוצה לספר לכם סיפור לילדים מפעם-פעם ששמעתם מפי מאות פעמים. סיפור שהומצא ללירן, עוצב לתימור, שודרג להדר והושלם לשיר, שביקש ממני להעלותו על הכתב עבור גלי. ואני הוספתי – וללי. ולסיפור:

כל רפתן היה יודע שלפני שמביאים את הפרות לחליבת הבוקר, יש להביא את החלב למטבח וההולדר של החצרן לרשותו. ההולדר תמיד עמד בשעה מוקדמת זו, ליד הרמפה של חדר האוכל החשוך. ההולדר היה הטרקטור הירוק הקטן הכי ישן במשק, שכולם אהבו לעבוד איתו. לשמאלו של הנהג היה מושב מסודר עליו אפשר היה להושיב חברים לעבודה או את הילדים שלך אחרי העבודה ולנסוע איתם ברחבי הקיבוץ. לפנות בוקר אחד, לקחתי, כמידי יום את מפתח ההתנעה מתא הדואר של החצרן. ניגשתי להולדר, טיפסתי על המושב, הכנסתי את המפתח למקומו, סובבתי ימינה והטרקטור לא מניע. הוצאתי את המפתח והכנסתי אותו עוד פעם, סובבתי ימינה בחוזקה ההולדר לא מניע רק משמיע קולו: פה- פה- פה- פה,  פה-, פה-, פה-,פה אבל לא מניע כך כמה פעמים וכל ששמעתי היה: פה- פה- פה- פה- פה- פה- פה- פה.

באותו רגע ראיתי את צבינג'י יוצא מחדר האוכל והולך לעבודתו בפלחה. קראתי לו: "צבינג'י , בוא רגע, אני לא מצליח להתניע את ההולדר הזקן". כפלח ותיק הוא התיישב בביטחון על המושב, הכניס את המפתח למקומו סובב ימינה והטרקטור רק משמיע לו: פה- פה- פה- פה ולא מניע. פנה אלי ושאל: "דלק בדקת?, שמן בדקת?, מים בדקת? לא בדקת! תבדוק ותראה שיניע" והלך לדרכו. בדקתי דלק – יש!, בדקתי שמן- יש! בדקתי מים – יש! שוב עליתי על הטרקטור הכנסתי את המפתח, סובבתי ימינה וההולדר רק משמיע: פה- פה- פה- פה, פה-, פה-, פה-, פה-, פה.  ההולדר לא מניע. מה עושים? חשבתי. הולכים למוסך. במוסך ראיתי את קבץ' רכון מעל טרקטור אדום גדול ניגשתי אליו ואמרתי לו: "קבץ', אני צריך להביא חלב למטבח וההולדר לא מניע, מה אתה מציע לי לעשות?" הביט בי ואמר: "אתם הרפתנים לא מבינים כלום בטרקטורים, רק הורסים אותם בוא נראה מה קורה". הגענו לחדר האוכל קבץ' עולה למושב מכניס את המפתח ומסובב ימינה והטרקטור בשלו: פה-, פה-, פה-, פה פה-, פה-, פה-, פה-, פה ולא מניע. "תגיד בדקת דלק?" "בדקתי" עניתי "ושמן?" "בדקתי" עניתי "ומים?" "גם" עניתי. קבץ' ירד מההולדר הרים את מכסה המנוע בדק את כל הכבלים והידק אותם למקומם ואמר: "עכשיו בטח יניע!" עלה למושב הכניס את המפתח אבל ההולדר רק השמיע: פה-, פה-, פה-, פה וההולדר לא מניע. בינתיים באו הרפתנים לראות מה קורה לי עם ההולדר ובאו המספויניקים והפלחים כולם התקהלו סביב להולדר הסרבן וכל אחד נתן עצות מה לעשות. רמי אמר בקול חזק: "אתם כולכם מומחים, תעשו מה שאני אומר: "אתה", פנה אלי "תעלה על המושב ואנחנו נדחוף אותך בירידה עד לכביש הראשי, תכניס להילוך שלישי וכשאצעק לך תעזוב את הקלץ', תראה, הוא יניע !" וכך עשרה אנשים דחפו בכל כוחם את ההולדר המשמיע רק: פה-, פה-, פה-, פה ורמי צועק לי: "תעזוב את הקלץ'!" ופתאום ההולדר הדוהר במורד הכביש השמיע: פרררר, פרררר, פררררר.. "הוא הניע" צעקו כולם ביחד, סוף-סוף הניע!.

בינתיים השמש זרחה, הפרות כבר געו בקול מרוב חלב בעטינים ואני טסתי עם ההולדר למחלבה , העמסתי את החלב והבאתי אותו למטבח כשהמבשלת כועסת עלי בגלל שאיחרתי כל כך. ומשם נסעתי למכון החליבה לחליבת בוקר מאוחרת.

בערב, בחדר האוכל, אמר לי קבץ': "מחר תיקח את האוליבר הכחול להביא את החלב למטבח, ההולדר גמור". למחרת בבוקר ההולדר הירוק הקטן כבר לא חיכה לי, במקומו עמד הפרגוסון האפור. שנים לאחר מכן הגיע גם האוליבר שבתמונה למעלה…

שבועטוב!

"שבוע טוב" (108)

 

כשמתקרב "יום הולדת לקיבוץ" אנחנו מרגישים תמיד הרגשת חג. לובשים  חולצה לבנה ו…(תשלימו לבד). לפעמים יש בנו הרגשת חג של התעלות רוח, לפעמים מהולה במורת רוח וטעם חמצמץ, אך כיון שהקיבוץ כל כך יקר לנו זה היום בו אנחנו מביטים לאחור בגאווה גדולה וגם קדימה בחששות כבדים. אני מנסה כל שנה ללמוד/לזכור משהו מתולדות משמר העמק.והיום:על השיחה, על תולדות שיחת החברים, שיחת קיבוץ.

להקמת הקיבוץ קדמו שיחות ודיונים רבים. ראשיתם בעריכת מעין ועידה תנועתית על כביש ג'דה – חיפה בה נפלה ההחלטה להקים את קיבוץ ב' (הוא משמר העמק). אולם פרט לרצון העז להקים קיבוץ, לא ידעו איך הקיבוץ צריך להיראות, איך בונים לחברה המבוססת על שוויון ושותפות מלאים את הכלים הארגוניים ואת המוסדות הדרושים לקיימה. שיחות רבות התקיימו על הנושא החשוב הזה וכך, בתחילה נקבע תפקיד "סדרן עבודה", אחריו נבחר/ מונה "האקונום" (גזבר).  לאט-לאט התפתח מבנה ארגוני דמוקרטי, שאפשר את קיום הקיבוץ. מההתחלה, שיחת החברים היה המוסד העליון, המרכזי, הבסיסי, שעל נחיצותו וחיוניותו, לא היו חילוקי דעות.

   עם יסוד הקיבוץ הצטרפו אליו שני חברים מבית אלפא שלאחד מהם,הייתה השפעה רבה על התנהלות השיחה ומיסודה, יהושע בירר שמו. בירר עצמו היה חבר בקבוצת "ביתניה", הזכורה והידועה כקבוצה שבדמותה הוקמו קיבוצי העלייה השלישית,אותו דגם של ההתכנסות בצוותא מדי ערב, החברים מדברים על עצמם ועורכים חשבון נפש פרטי לפני כל חברי הקבוצה, יצר אינטימיות חברתית וחברות אמתית בין החברים. יהושע בירר העתיק מביתניה את הדפוס הזה של מבנה השיחה ואופייה ואת תוכנה לחברי קיבוץ ב' בלילות ארוכים, חברים קמו ודיברו על רחשי – לבם, על  מחשבותיהם והתלבטויותיהם. כולם נענו לקריאה והקשיבו לדברים בשקט תוך נתינת כבוד לחבר המדבר.

" אני זוכר שיחה אחת בנהלל", מספר גדעון, "כולם ישבו בשקט, הורידו ראשיהם וחיכו. אז קמה בחורה אחת ואמרה משהו. שוב הייתה שתיקה כללית אחר-כך הסבירו לי, שבחורה זו שמה יטקה ושהיא הודיעה שהיא בהריון. ברוך אמר כמה מלים שלא הבנתי, ראיתי שכולם שתקו והורידו ראשיהם. האם אמר משהו רציני או עצוב? אני לא יודע כי לא הבנתי עדיין את השפה העברית אחר כך רקדו כולם על הרצפה."

השיחות באופן זה לא האריכו ימים ונמשכו חודשים אחדים בלבד,  הביקורת על שיחות של השתפכויות נפש הלכה וגברה והגיעה לשיחה עצמה. היו שטענו שדברי בירר הם בגדר מיסטיקה, אינם מובנים ואינם עוזרים לפתור ולקדם את הבעיות האמתיות הלוחצות. הצורך לדון בעניינים שוטפים-קיומיים, בשאלות המטרידות את הציבור החל תופס חלק חשוב בשיחות. המעבר לשיחות כאלו, השינוי בתוכנן, הוריד מאוד את קרנו של בירר. ובהיות הקיבוץ בעפולה עזב את הקיבוץ.

   ההחלטות בשיחות לא נפלו בהצבעות מאחר שמשמעות ההצבעה, היה שימוש בנוהל פורמלי, ונוהל פורמלי כלשהו, נחשב לפסול לחלוטין. כך התפתח דפוס החלטה של "סיכום דעת הכלל", (צנטראליזם דמוקרטי) שהתבסס כולו בהסכמות מדברי כל החברים שהתבטאו בנושא והתעלם לחלוטין מהרוב השותק ודעותיו. השיחות, נמשכו שעות ארוכות אך בסיומן,תמיד החברים יצאו בהרגשה נפלאה שההחלטה שהתקבלה היא משותפת לכולם, של כווולם.

מאז חלפו 92 שנים ומה קורה?מה יקרה? שאלה גדולה!

שיהיה לנו חג שמח!

 "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (107)

Almond_large

רומי בת שנה (אתמול) כל כך נעים לחשוב על הגיל הזה ועל כל האפשרויות הפתוחות בפניו, הכל נע עדיין בין החיוך המתוק ומחיאות הכפיים הקטנות, לא רק שלה גם של ההורים המאושרים ושל גלי. מה נאחל לך נכדונת, שתלכי ותרוצי… את תלכי ותרוצי! שתנבטנה שינייך, הן תנבטנה! שתהיה סביבך רק אהבה… היא כבר קיימת! כי אי אפשר שלא לאהוב מישהי מתוקה כל כך.

בבתי הכנסת קוראים השבוע את פרשת "בשלח" ויש בה  שני דברים שכדאי להתייחס אליהם. האחד: שפרשה זו נקראת תמיד בשבוע בו חל ט"ו בשבט. מקומו של ט"ו בשבט קופח בסידור התפילה היהודי למרות שקיימת 'ברכת האילנות' בחלק מהסידורים של עדות המזרח אך בשום מקום לא מוזכר "ראש השנה לאילנות". למעשה היה זה ש"י עגנון שנתן ביטוי מעצב לחג זה בציינו את תשומת הלב בגולה לשני מנהגים הנקשרים ליום (חג) זה: א. אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם הארץ. ב. אין תינוקות פטורים בו מן ה"חדר", היינו מהלימודים. רק התנועה הציונית וההתיישבות בארץ שינתה את אופיו של החג והפכה אותו ל"חג הנטיעות" שהתפתח עד ל"שבוע שמירת הטבע". אולי מפתיע שבחוגים רבים במדינה מקיימים את המנהג הקבלי ועורכים  "סדר ט"ו בשבט", המתאר את רצון האלוהים ללמד את בני ישראל במדבר כמה צריך להשקיע כדי לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש. והדבר השני: שלראשונה (אחרי תיאור בריאת העולם) אנו נתקלים בכתובים בסדר- שבוע. כפי שכתוב לגבי המן, אותו המזון שאכלו אבותינו במדבר : "ששה ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" משמע, שהמן אינו יורד בשבת ואינו נאסף בשבת ומכאן, אמרו הפרשנים שכבר אז התקיימו מצוות שמירת השבת. (עוד בטרם ניתנו עשרת הדיברות). אגדה מספרת כיצד הצילו ציפורים את כבודו של משה. משה ציווה על העם ללקט את המן ביום שישי בכמות כפולה כי בשבת הוא לא יירד מהשמיים. באו דתן ואבירם (האופוזיציונרים) שביקשו להמעיט את דמותו של משה בעיני העם, אספו מן בכמויות גדולות ופיזרו אותו על פני המדבר כדי שבני ישראל יאספו אותו בשבת, אבל הציפורים הקדימו אותם ואכלו את כל המן ואלו מבני ישראל שיצאו בשבת מאהליהם לאסוף את המן מצאו את המדבר חרב. וכך כבודו של משה ניצל. חלפו אלפיים שנות גולה ועליהן קבע אחד- העם את המשפט: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" במילים פשוטות יותר: השבת תמיד נשמרה לעם ישראל כיום מנוחה.

שבת שלום ו"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (106)

b-b

כמו מדי שנה, הסימן להתחלת שנה חדשה הוא יומולדתו של ירון. מברכים אותך מכל לב בהצלחה בכל שתעשה, באושר, נחת, ובבריאות טובה. (הזדמנות לספר לך שהיום יש מקצוע כזה שנקרא רפואה המיוצג בציבור ע"י רופא).

פרשת השבוע עוסקת, בין היתר, במכות מצריים האחרונות. אספר על המכה השמינית, מכת הארבה, שלדעתי היא שונה מיתר המכות בכך, שניחתה כמכה רעה, אך הסתבר "שיצאה" מכה טובה ומשה אהרון ואלוהים היו צריכים לאלתר פתרון מיידי כדי להפכה למכה רעה.

שמענו על הארבה בגלל המתקפה עלינו בשנה שחלפה. וכמה נתונים עליו: הארבה הוא סוג של חגב. לשלבי התפתחותו יש כינויים כמו ילק או חסיל, יש 10 מיני ארבה שהמסוכן שבהם  מכונה "ארבה המדבר". תנאי התפתחותו והתרבותו דורשים אקלים חם וריבוי גשמים כי אדמה לחה נוחה להטלת הביצים. בדרך כלל מצוי בלהקות המחפשות מזון תוך נדידה, לארבה יש  כנפיים אך איתן הוא מסוגל לעוף רק ק"מ מעטים ולכן הוא תלוי במשטר הרוחות. מחזור חייו כ – 3 שבועות ועובר 5 דרגות התפתחות עד בגרות מלאה.  המתבגרים צבעם ורוד/אדום והבוגר חום/צהוב. הוא גורם לנזקים  בגידולים חד-שנתיים כמו הדגנים ורב שנתיים כמו עצי פרי. בתרבות המצרית ובכלל באזור, הארבה נחשב למאכל טעים (כמו כל משפחת החגבים) באירופה גילו אותו כמאכל תאווה רק בימי הביניים.

ואשר למכת הארבה בפרשנות שלי בלבד: המצרים השתוללו משמחה למראהו. (אחרי 7 מכות קשות) החלו לאוספו, תחילה לכלי הבישול הביתיים שלהם ואחר כך, למקרר, לפריזר ולמזווה. הכמות הייתה כה גדולה (כמו שכתוב "ותחשך הארץ"), שהמצרים מילאו כלי קיבול גדולים, המליחו, תיבלו והכינו מהארבה "שימורים" לימי רעב קשים. ואז…  משה, אהרון ואלוהים ראו שהמצרים שמחים ואפילו חוגגים את "מכת הארבה", טיכסו עצה והחליטו להרחיק מכה זו מהארץ (וכמו שכתוב: "ותבוא רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף") בקיצור הרוח נשאה את הארבה הלאה והלאה וחגיגות השמחה במצריים הפכו באחת לעצב ובסופן ל"מכה".

ולעניין אחר לגמרי השבוע שמענו את גלי (3.5) מדקלם משירי ביאליק. בהחלט מפתיע! אין לי מילים לשבח את שי רגב, הגננת שלו, שמחנכת אותו נכון בנושא ערכים לאומיים, מסורת וסיפרות טובה. אתם הרי יודעים שגירסה ד'ינוקתא אין שוכחים.

בבית רעיה שלפה מהכוננית ספר שירים של ביאליק "שירים ופזמונות לילדים" באיוריו הנפלאים של נחום גוטמן, ספר שניתן לדשה עוד לפני הולדתה של רעיה, על הספר הזה גדלנו, אולי כי לא היכרנו את הסיפרות הענפה על סמי הכבאי והתחלנו לקרוא בשירים ולהיזכר בציורים המלווים. והנה שיר הילדים המפורסם ביותר שלו: "קן לציפור". ואלה מילות השיר:

קן לציפור / בין העצים, / ובקן לה / שלוש ביצים.

ובכל ביצה / – הס, פן תעיר! –  / ישן לו – אפרוח זעיר.

האם סמי הכבאי או בוב הבנאי היו מסוגלים כך להתבטא?

"שבוע טוב!"