חודש: נובמבר 2013

בשבוע שעבר תיארתי בכמה משפטים את מעלות עשיו. אני מרגיש צורך למנות בפניכם בכמה מילות הסבר את סבלותיו של תאומו יעקב מאז נאלץ לברוח לחרן. הוא פגש את דודו, גם הוא נוכל לא קטן (גנטיקה?). לבן כפה עליו שבע שנות עבודה עבור רחל ואז… ("בלילה הייתה רחל, בבוקר לאה") ואז… לבן אמר: "אצלנו קודם משיאים את הבת הבכורה". עוד שבע שנות עבודה עד שקיבל אותה. חשבתם פעם, שבסך הכל היו להם רק כמה רגעים של אהבה זכה בחייהם וזה היה בעת המפגש הראשון ביניהם ליד הבאר. (ככתוב "וישק לה ויבך"), ההתמודדות שלו עם עצמו על קיום הפגישה עם עשיו והפגישה. מות אהובתו רחל, פרשת דינה בתו היחידה. והאחרונה במניין: מכירת יוסף. ובכל זאת יש המכנים את יעקב "בחיר האבות" כיון שהעמיד לעם ישראל  את שנים עשר השבטים. ולסיום : גם אברהם וגם יצחק עברו משוכות, תלאות וקשיים אבל מה הן לעומת אלו שעבר יעקב.
כולנו קוראים ספרים. מי יותר – יבורך, מי פחות –מחמיץ. כולנו אוהבים את מאיר שלו, אשכול נבו, יוכי ברנדס או ליעד שוהם אבל קדמה להם בעשרת רבות של שנים ספרות עברית שהחלה ברומן העברי הראשון, "אהבת ציון". שיצא לאור ב – 1853 בגרמניה ונכתב על ידי הסופר אברהם מאפו. הספר מתאר את החיים בארץ ישראל בתקופת המלך חזקיהו והנביא ישעיהו. מתאר את החיים, שמבקרי הספרות, כינו "החיים המסמלים בטחון ושחרור לאומי". הרומן מתאר סיפור אהבה בין אמנון ותמר שהם הדמויות המרכזיות בספר, סיפור אהבה ממומש  ויש האומרים שהוא בחר בשמות אלו כדי לתקן את הקשר המעוות בו מוזכרים שני השמות במקרא. זוכרים? (זה לא סיפור לילדים). מעניין שכל התיאורים של הארץ: הטבע, הנופים, הפרטים הקטנים של בגדים ותרבות החיים וסגנונם, נכתבו מבלי שכף רגלו של מאפו דרכה בארץ. לספר הזה הייתה השפעה עצומה על הנוער העברי ואם להיתלות באילנות גבוהים, בן גוריון, למשל, הזכירו כמקור השראה לפעילותו הציונית. אבל השפעה חזקה יותר הייתה על הנוער שנפגש לראשונה עם טקסט חילוני כתוב עברית.  לשון הכתוב הייתה עברית מקראית/תלמודית וספק אם הקורא הצעיר של ימינו ששפתו היא : היוש, ביוש, מה נש', חחחחח, מז'תומרת, יביננה. למשל: ויאמר: "אבן מעמסה תכבד על לבבי, אל תיבהל ברוחך לעמסנה ולגוללנה על לבך" מאפו לא היה הראשון שפרסם כתבי יד בעברית. קדמו לו כבר מחברים בשלהי המאה ה- 18, אלא שהם לא כתבו רומנים הם כתבו מסות ומאמרים. המפורסם מכולם היה הפילוסוף משה מנדלסון (1729-1786) תרומתם של אלה בכתיבה בשפה העברית והוצאתם לאור, היא שיצרה את הרקע לתקופת ההשכלה. אבל בעצם מה אני כותב לכם כל זאת, הרי למדתם על התקופה הזו בבית הספר. אבל מי זוכר?                 "שבוע טוב"!

נ.ב. אם תהיתם למה לא התייחסתי לאריק איינשטיין, בשבוע הבא "שבוע טוב" מוקדש לאריק.

הרגשתי צורך להקדיש במסגרת המשפחתית שלנו, את ה"שבוע טוב" המיוחד הזה לאמרי, בנוסף למה שאמרתי בוידאו. בשיחה האחרונה בינינו שאלתי אותו : "אמרי, מה אתה מתעסק עם הפנסיה בתנועה הקיבוצית, למה אתה צריך לומר להם, שאנחנו יכולים לעמוד בהצעתך, כי אנחנו עשירים והם לא?" אמרי הביט בי ואמר לי: "שכחת את הערבות ההדדית?" שתקתי. בתשובתו ביטא את תמצית חייו הציבוריים. בלוויה סופר רבות עליו, ועל פעילותו, שתי מילים לא נשמעו שם: ,שליחות" ו"חום" עליהן אומר כמה משפטים. המייסדים ראו את חייהם כשליחות. אמרי היה הדמות שאליה דור המייסדים פילל, עליה חלמו שכך ייראה הדור השני,  שכך ייראו ממשיכי דרכם. אנחנו נתנו עדיפות לבניית המשק והכלכלה, אבל אמרי היה גם גדול בתחום הפעילות הציבורית וגם גדול בבניית המשק. עד יומו האחרון נשא את שתי הכפות הכבדות האלה על כתפיו  ולצדן משימות נוספות כמו בטחון. (כדי לשמור עליהן!) הוא נשא את ערכי העבודה הפשוטה, הפיזית העבודה העצמית במעורבותו הפעילה לאורך כל חייו. מהותם של כל הדברים  ששמענו בהלוויה המכובדת מאוד- מאוד, היו בכך, שאמרי לא ראה את עצמו כעסקן ציבורי, אלא כשליח, שליח של החברה, שליח של רעיון שצריך להגשימו.  צנוע ועניו  היה, ליבו לא גבה והחברות האמיתית הכנה לא הופרה. אף פעם.

אולי בזכות לוי ורחילקה, אורה, או בזכות החינוך המשותף, בזכות משמר העמק קיבוצנו המיוחד, או בזכות הפנמת הרעיון של הקיבוץ כביטוי עליון (של מה שנחשב היום כסיסמאות) להגשמת הציונות והסוציאליזם והחברות הבסיסית, אמרי היה אנושי לחבריו, לכל אדם. אנושיות שהקרינה חום על אנשי שיחו וחבריו ובחום הזה שבה את ליבם, והם היו לשותפיו. לפעמים תוך ויכוח, אי הסכמות, אך תוך ליבון ושאיפה לסיכום משותף. ללא נימה אישית, ללא התבצרות מאחורי עמדות, אלא על ידי מגע אנושי, אוהד, במבט ובמילה הנאמרת. תראו כמה מילים ומושגים של "פעם" נהיים אקטואלים כל כך, בבואנו לומר מילות פרדה מחבר שלנו.

אבל יותר מכל עבורנו, אמרי היה הבן דוד האהוב של רעיה. כשהוריו נסעו לשליחות של חצי שנה בחו"ל, כפי שהיה מקובל( בימים ההם), אמרי היה בבית של דשה וגנייק ואז, אני חושב, הפך מבן דוד לאח. ב -9.9 כשהתעוררנו בבוקר רעיה אמרה לי: "היום יום הולדתו של אמרי", ככה החל היום. בכל עניין משפחתי של המשפחה המורחבת הייתה מתייעצת אתו ולא פעם חזרה על סיפור האכזבה המשמעותית של ילדותם, וכך אמרי סיפר: "בכתה א' בעת טיול ביער, ליד סלע יום הולדת, ראינו שני חרדונים אחד על השני. רובליק מקיבוץ דליה שהיה המורה שלנו, נתן לנו בהזדמנות זו, את ההסברה המינית הראשונה ובין היתר פירט שקרובי משפחה לא יכולים להתחתן כי יוולד להם ילד לא 'בסדר'. גם רעיה וגם אני יצאנו הרוסים ממה שנאמר, כי בזאת חלום חתונתנו נגוז." "עד הגיוס לצבא" רעיה הייתה אומרת לי: "היינו ממש מחויבים אחד לשני אחר כך התבגרנו אבל תמיד שמרנו מבט אחד על השני וחשנו קירבה רבה".
אמרי יחסר לנו מאוד.

ובמעבר חד – לשמחות. היום הזה ממש, לקרן יש יום הולדת וגם היא משנה קידומת. במה נברכך, כלתנו הצעירה? בהמון אושר עם שיר והילדים, בשמחה והנאה בכל אשר תפני ותעשי והנאה רבה מלימודייך. מה עוד נאמר לך?  שאנחנו אוהבים אותך מאוד!

"שבוע טוב"

כשהיינו ילדים, ללוח החגים השנתי שלנו, בחודש נובמבר היו שני מועדים לציון שנים רבות לפני שנוסף לו "הכ"ט" ואלו היו: השני בנובמבר וגדול ממנו, השביעי בנובמבר. שני מועדים אלה כמעט ואינם מוזכרים היום, אבל היו אלה אירועים בדרגת חשיבות עליונה עבורנו. השני בנובמבר או כפי שכינוהו "הצהרת בלפור", היה אישורה של ממשלת בריטניה הגדולה על הלגיטימיות להקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ ישראל ועל זכותם של היהודים לעלות לארץ. זה קרה בשני לנובמבר 1917 כשהלורד בלפור מסר ללורד רוטשילד שיעביר לחיים וייצמן איגרת בנוסח: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י ותשתדל, במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בא"י, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". האירוע נחוג מדי שנה בשל משמעותו הייחודית, שהובילה להקמת המדינה. אני מציין זאת כתזכורת למה שהיה ונותר אירוע שולי בעיני מרבית תושבי המדינה היום, אבל כילדים ציינו אותו בעצרות, בלמידה בכיתות והרגשנו חג. מי שיעשה פעם עבודת "שרשים" של המדינה כדאי שיכניס אירוע זה לעבודתו.  "החג" השני הוא ה – "7 בנובמבר" יום המהפכה הבולשביקית ששנתה את השם רוסיה לברית המועצות זו שהקימה את המשטר הקומוניסטי הראשון בעידן המודרני, זו שנתנה כל כך הרבה תקווה לאנושות. אני זוכר מימי ילדותי את צריף חדר האוכל של הקיבוץ. כולו מעוטר בדגלים אדומים ופה ושם הדגל שלנו הכחול לבן ואת תמונות המנהיגים ( מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין) המתנוססות על הקיר ואנחנו היינו כל כך נרגשים ומזדהים. על המהפכה הזו כבר סיפרתי כל כך הרבה בהזדמנויות שונות, שאסתפק הפעם בשיר אופייני, קצר וממצה מאת שמואל ירושלמי:
"מחושליאש – מהפכה, לקרב!"
ברעם – נחושת נטביע צעדנו / מחושלי אש – מהפכה,
נצא לקרב! / לעולם / נניף ארגמן – דגלנו
נפתח שער / לעתיד חדש!

אמונתנו העיוורת בהישגי אותה מהפכה, התנפצו סופית כשהתגלו בועידה עשרים פשעיו של סטאלין ובמבצע קדש (1956), כשראינו את הנשק הסובייטי מופנה כלפינו. אבל זה כבר מביא אותנו לסיפור אחר.
"שבוע טוב"!

השבוע אנו חוגגים שלושה ימי הולדת לסיון, לי, ולמיה (ממש היום) אני רוצה לברך אותך סיון בהרבה אושר, שמחה ושפע חוויות במשפחה, עם לירן וילדיכם שגדלו, עם חבריך וחברותיך והכי חשוב עם עצמך. זה הגיל בו צריך להתחיל לחשוב גם על עצמך. למיה המשנה קידומת נאחל: אושר, שמחה, סיפוק בעבודה, גידול ילדים/פרחים, ואחרי שעשית כבר את המרתון הראשון שלך, שבטח יבואו עוד, זכרי, שמרתון זה לא רק בריצה. נאחל לך הרבה חוויות יפות עם הדר, הילדים ועם ההורים החביבים שלך. אם נאחד את גילכן נגיע בערך לגילי אבל כיון שלהגיע לגבורות זה לא כזה "מצב" חגיגי, אציין בפניכם רק שנולדתי ב-י"ב חשוון תרצ"ד (וכבר סיפרתי לכם פעם, שעד שעליתי למוסד חגגו לי את ימי ההולדת לפי תאריך עברי) ורצה הגורל שב-י"ב חשוון תשע"ד נולד נכדינו תום, ובינינו… בדיוק 80 שנה. זו מתנה!

בסיפורי המקרא 3 פעמים הוקמו משפחות בעקבות בגין פגישה ליד באר. הראשונה, כאשר אברהם שלח את עבדו להביא אישה לבנו יצחק וכשהעבד בא לבאר, הוא פגש ברבקה שהשקתה את גמליו במהירות ויעילות כזו, שלקחה לכנען לבית אדונו אברהם למען תהא לאשתו של יצחק. פגישה שנייה מפורסמת לא פחות היא הפגישה בין  יעקב ורחל, ושם כתוב במפורש שראה אותה ומיד אהבה. הפגישה השלישית הייתה הפגישה של משה בבנות יתרו. משלוש הפגישות האלו אנו למדים 1. הבאר הייתה הכיכר המרכזית של הישובים, הפאב המקומי, אצטדיון הכדורגל, שם כולם פגשו את כולם ושם התרחשו חיי החברה. 2. הבאר הייתה מקור החיים הפיזיים לבעלי החיים, לצומח ולבני האדם. 3. הבאר כמקור מים חיים, במשמעות רחבה, סימלה את כל מה שאנחנו מכנים תרבות-עם. שם פרחה האהבה, שם התקיימו החגיגות, שם שרו ורקדו, שם נאמרו המילים היפות והיומיומיות. הבאר הייתה מרכז החיים!

אני יודע (אני חושב) היכן הייתה "הבאר" שסיון פגשה את לירן, אני יודע היכן הייתה "הבאר" שמיה פגשה את הדר ואני יודע היכן הייתה "הבאר" בה אנחנו נפגשנו וזה לא היה בוורשה. מפגישות מהסוג הזה נוצרות משפחות גדולות ויפות כמו שלנו!  ואירוע משפחתי נוסף. ביום רביעי שעבר התקיימה ה"ברית" של תום. כיון שראיתם את התמונות שתימור שלח, אתם מבינים פחות או יותר מה התרחש, אז אספר על אירוע סנדקות שלי מלפני שנים. באחת מנסיעותי ליריד הספרים במוסקבה היכרתי את סרגיי, סרגי כאהן אם איני טועה וכעבור כמה שנים הוא הזמין אותי להיות סנדק לבנו שנולד בירושלים, והטקס יהיה במעלה אדומים. לא רציתי לאכזבו, לבשתי חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ובאתי. האולם היה מפוצץ ב"רוסים" מאוד רעבים, שאת רובם פגשתי במוסקבה ושמחתי לפגשם בישראל. כשהגיע המוהל ושאל מי הסנדק קראו לי, הראו לי את כסא הסנדק, כסא גבוה עשוי מעץ מגולף להפליא. התיישבתי עליו בחיוך רחב, השרוולים מופשלים על השלושת-רבעי, הכיפה הלבנה במקומה, הצלם ניצב ממול ואז הניחו את התינוק על ברכי ו…טרח…הכיסא נשבר, נפלתי ארצה אוחז בתינוק בזרועותי שלא ייפגע. סרגי הסתער אלי ולקח את התינוק ומסביב שקט, דממה. "מה עושים עכשיו?" אני שואל "מחליפים כיסא?" "לא", אני שומע, "כיסא סנדק לא מחליפים, כסא סנדק מתקנים!". וכך חלפו עוד שעתיים עד שהגיע הנגר המקומי שתיקן ושיפץ ובסוף הביט בי ואמר: "על הכיסא הזה ישבו אנשים ששקלו 100 קילו, אני לא מבין איך הוא נשבר דווקא אצלך שאין לך משקל בכלל?" בקיצור, חזרתי למרומי הכיסא , החזקתי שוב את התינוק ותהליך המילה היה קצר ביותר, בלי יותר מדי אמירות, וכשתם, כולם הסתערו על האוכל ואני חמקתי אל החושך לנסוע הביתה כשסרגיי רץ אחרי ומודה לי על השתתפותי הפעילה בטקס.

 "שבוע טוב" שמח לכולנו!