חודש: פברואר 2021

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
7.2.21   ט"ו אדר תשפ"א   (שנה עשירית)

ברכות לסיום תפקידו:
"העברת את "המדינה" למצב שהביא את "המדינה" לחשב מסלול מחדש בצורה מושכלת ומחושבת. הראית לכל העולם ואשתו איך לא להסתנוור מהצלחות ולהצעיד את הצד העסקי של "המדינה" קדימה בדרך שתאפשר לנו להיהפך ל"מדינה" כלכלית משגשגת ומתפתחת. כמו שאתה אוהב להגיד – בצורה שאין לה אח ורע בעולם. זיהינו את הרגעים בהם אתה מתביית על מטרה, נאחז בה בכל הכוח, מסיר ומקלף בהדרגה קושי אחר קושי, מכשול אחר מכשול, עד להשגתה המלאה והמוצלחת.  את כל הכישורים והיכולות שאיפשר לך להביא את "המדינה" למקום בו היא נמצאת היום. אנחנו בטוחים שנפגוש בהם גם בתפקידך הבא, ואין לנו כל ספק שהתוצאות שיתקבלו לא יהיו פחותות מאלה שעכשיו.   "המדינה" שקיבלת ב -2009  תתקשה לזהות את "המדינה" שממנה אתה נפרד ומוסר למחליפך. אלו לא אותם המספרים, לא אותם סדרי גודל לא אותה דרך חשיבה. עליית המדרגה הכל כך משמעותית שעברה המערכת הכלכלית של "המדינה" בעשור האחרון חתומה, קודם כל, עליך." (סוף ציטוט)                                                                            
וכמה תהיות: 1. לאיזה תקופה לייחס את סגנון הברכה, לימי "שמש העמים"?  לימי ביבי?    2.  כשסיימתי לקרוא את הקטע ב"דף", חשבתי שאנחנו מקדימים להיפרד מביבי. או מפוטין. אלא שהסתבר לי שהכוונה היא לרכז המשק המסיים את תפקידו. ("מדינה" = קיבוץ)  3. ומהו המוסד הזה 'הנהלת המשק'? מי הם חבריו? מה סמכויותיו? אני מכיר את המוסדות הנבחרים: המזכירות, המצומצמת, המורחבת וגם ו. משק. אני לא מכיר גוף בשם: הנהלת המשק. 4. האם לא מספיק היה לומר: תודה גדולה! ובהצלחה!?                                           

"כשנכנס אדר מרבין בשמחה" וכד להיכנס לשמחה מתכוונים קודם כל לחג פורים. גם פורים וגם פסח שיבוא עלינו לטובה הם חגי הצלה לעם היהודי, אבל 'השמחה' בפורים שונה מהותית מ'השמחה' של פסח. בפסח יצא לחירות שבט עבדים למסע ארוך שבו הפך לעם. זו הצלה לאומית והיסטורית ויש האומרים שמשמעותה נצחית. בפורים, סיפור הצלת יהודי פרס היא ספור מקומי של הצלה במקום ובזמן בלבד. פורים הוא חג של הגולה שהיום מכנים תפוצה הבא להזכיר לעם את חוסר הביטחון הבסיסי של היהודים המפוזרים בין העמים במקום זר שלפעמים הוא נעים ונוח. אז מה גורם לנו לשמוח בפורים? אולי    הציווי לשתות  "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי' מצב המערפל את שכחת המכאובים שיש בחיים היומיומיים, מגילת אסתר מלמדת שגם אם המצב קשה, צריך לקוות לטוב שיבוא ומזמינה אותנו ליהנות מחיינו, לאהוב, להרגיש, וקצת להשתטות ולרחף בזמן נתון, זה גם לא נורא.          

היום, יום הולדתה הראשון של יהלי. כיון שאת הברכה אינה יכולה עדיין להבין, אברך את הוריה: אשריכם שזכיתם! המשיכו ככה!! וד"ל.     
"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.2.21     ח' אדר תשפ"א    (שנה עשירית)

בפרשת "יתרו", קיימת דמות טרגית: ציפורה, בתו של… ואשתו של…. דמיינו לעצמכם אותה עומדת, בתוך הערפל, העשן והקולות למרגלות הר סיני באירוע המסעיר והמרגש של קבלת התורה ואינה מבינה לאן היא הגיעה כשהיא ניצבת בבדידות מזהרת באירוע כל כך מכונן. היא חשה בניגוד הגדול בין המצב הזה ובין הפגישות המרגשות עם הפליט ממצריים, החיים הטובים שחיו, שבהם הייתה מרכז עולמו, שנקטעו באחת במעמד הסנה הבוער, שלאחריו משה שב לעמו והיא עמו. הוא עובר חווית שיבה והיא עוברת חווית עקירה מעמה ומשפחתה. היא עוברת חווית קליטה כאשה זרה ומבינה שאין לה דרך אחרת. וכפי שנכתב עוברת את התהליך בהסכמה ובנחישות. אבל אז מגיע הרגע הכואב בו משה משלח אותה חזרה לבית אביה. הוא כבר במקום אחר. הוא המנהיג, מורה דרך, איש השליחות האלוהית. גם ניסיונו של יתרו החכם לגשר, בהביאו למדבר את ציפורה ושני הבנים לא צלח, משה יוצא לקראת יתרו ולא לקראת אשתו וילדיו ואף שמשה חוזר אליה לתקופה קצרה, באוהלם שמחוץ למחנה, חייו ורוחו נמצאים כבר בעולמות אחרים. חייה עוברים שם באוהל ריק, בתרבות זרה והיא אינה מרגישה שייכות. לכן ציפורה נשארת תמיד 'בת יתרו', זה שמה וזה זכרה של האשה שעשתה כל מאמץ להשתלב בחברה ולא עלה בידה. ציפורה אינה מבשרת תקווה גדולה לקליטת גיורות בקרב העם. על מה זה מלמד, על קשיי הקליטה שלה? או על הקליטה שלנו כחברה? נושא המתחדש בעוצמות שונות עד היום!

השבוע התחיל חודש אדר: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", נאמר בתלמוד הבבלי. אנחנו עוד נעסוק בחודש הזה בשבוע הבא ובינתיים מעין תעודת זהות. השם אדר מופיע במגילת אסתר ומקורו בחודש הבבלי 'אדרו'  יתכן שמשמעותו באה מהאכדית והמילה אדר אומרת: לחיות בעצבות, בפחד, 'להיות מוסתר'. ראו מגילת אסתר, או מגילת הסתר. מזל החודש: דגים, שבט החודש: בנימין ואבן החושן: ישפה.  אמרנו מרבין בשמחה ולנו יש ארבע סיבות משלנו, ארבעה ימי הולדת. והשבוע – שלושה מהם. ברכות: לתומר בת הארבע, שלפעמים אני חושב שהיא בת ארבעשרה, מנהלת העולם, צוהלת, צוחקת ושמחה על ועם כל הסובב לה, סמל האושר והשמחה. בורכת בכל כך הרבה קסם אישי, תשמרי על כך בשביל כולנו. שתזכי באושר ושמחה עם הורייך נואי ואיתן ואחותך הקטנה יהלי, עם הסבים, הדודים, בני הדודים, ועם כל חברותיך וחברייך לגן.     

ולאורי, שלא הספקנו להגיד מילה והיא כבר בת 17 (איזה גיל נפלא) קיקה שלנו, אנחנו מלווים אותך ונמשיך ללוות אותך בהמון אהבה, סקרנות ואמונה בכל בחירה שלך, ושלא תפסיקי לרקוד! כי המחול מביא הרבה אושר! תבורכי בהרבה שמחה ואהבה במשפחה הקטנה והגדולה, עם חברייך וחברותייך ותשתדלי לא להחמיץ אף יום בגילך המופלא.

ולהדר ברכתנו: תמשיך לרוץ במרץ ובאחריות קדימה! כל עוד רגליך נושאות אותך, תמשיך לרוץ בעשייה שלך, ברעיונות שלך שבצדם אתה צובר גם המון חובות ומחויבויות, תביט על הסובבים אותך ותעשה מאמץ להעריך ולכבד את כולם. בגילך זה כבר אפשרי. אנחנו הולכים אתך ואחריך באשר תלך בכל רעיונותיך ויוזמותיך והעיקר, המשפחה! מיה וילדיכם: מור אורי וניר. אתה כבר יודע איזה כוח יש לאהבה. מלבד זה תתחיל לשים לב לבריאותך. אוהבים מאוד ההורים שלך!

"שבוע טוב"!                                

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.2.21   א' אדר תשפ"א          (שנה עשירית)
בעוברך בדרך לחדר האוכל אינך יכול שלא לשים לב לשיפוצים הנערכים במבנה רב שנים שמתאימים אותו ליעדו החדש: מאפיה! בעבר הרחוק: המקלחת הציבורית שכבר שנים רבות אינה מקלחת. מכיון ש"זיכרונות זה גם נוסטלגיה" קבלו:                 

רקוויאם למקלחת
מימי ילדותי נותר רק עץ הפלפל כפי שהיה, העץ, שניטע לפני שדרת הדקלים. גם הוא הזדקן מאוד.  בצמוד אליו הייתה המקלחת הציבורית.  מדרום לה, היו מדרגות אבן מסותתת שהובילו לכניסה צדדית לצריף חדר האוכל. ממזרח לה הייתה המאפייה ומתחתיה שכן דיר הצאן. מצפונה לה הייתה המכבסה, שבה היה טמון הסוד הגדול, ה"סליק" שמתחת לאמבטיה, שנסעה על מסלול מיוחד. חושפת פתח בו אפשר יהיה לרדת למטה בסולם ולטפל בנשק הלא חוקי ששכן שם. עוד צפונה, ה"כבארות" ומחסן התבואות וקצת מערבה , בית השימוש הציבורי. זו הייתה משמר העמק הקטנה. מבנה המקלחת עצמו חולק לשניים בחלק הדרומי מקלחת לבחורים ובצפוני, מקלחת לבחורות. בילדותנו לא היו מים חמים בבתי הילדים, אז התקלחנו במים קרים. עבורנו, "סנונית" ועבור "כפירים" בנו את בית הילדים הקרוי היום: "בית היוצר". בקצותיו הצפוני והדרומי הייתה מקלחת קטנה ובה דוד ותנור לחימום המים. כל השבוע אספנו קרשים ועצים כדי שביום חמישי בערב נתקלח במים חמים ויחפפו לנו את הראש. פעם יחידה בשבוע. אבל… כשהייתה תקלה והיו לא מעט כאלה לקחו אותנו להתקלח במקלחת של הגדולים, המקלחת הציבורית. כיון שהיו לנו מטפלת ומורה הובאנו תמיד למקלחת הבחורות. כיון שתקלות אכן מתרחשות מבלי להודיע מראש, כך גם פגשנו במקלחת בחברות הקיבוץ הרוחצות גופן.  בגילאים 6-7-8-9 כבר ידענו להבדיל בין כלב וכלבה, ובין סוסה לסוס שלא לדבר בין פרה לפר, כבר ידענו להבחין בין  שמן לבין רזה. במקלחת החברות למדנו לזהות ובשקיפות מלאה גם מה בין אדם וחווה. אני חושב שהתביישנו מהן הרבה יותר מאשר הן הראו רגשי מבוכה. כמובן שכילדים התעוררו אצלנו המון שאלות אבל מורתנו הזכורה רק לטוב, רחל מנור, ענתה על כולן אחת לאחת. אגב, אירועים כאלה קרו לנו בכתה ז', בשנה הראשונה במוסד. כדי לזכות להתרחץ במים חמים פעם בשבוע, הגו"ץ היה מתרחץ במקלחת חבר- 'העובדות' והגו"ב אצל חבר- 'העובדים'. עד היום אני זוכר את התדהמה הראשונית לפגוש שם את גיטה, רוזה הרט ואפילו את יהודית משער הגולן מסבנות את גופן בשלווה.                                                                                             
חלפו השנים. גדלנו. את כתה י"ב עשינו בקיבוץ במתכונת של חצי יום לימודים וחצי יום עבודה. בסיום יום העבודה היינו לוקחים מהצריפים בהם גרנו את המגבת, כלי הרחצה ובגדי הערב (כך קראו לבגדים שאינם בגדי עבודה) וירדנו למקלחת. דרך המבואה נכנסנו לחדר גדול שלאורך קירותיו ספסל בנוי שלבים מעץ מתחתיו מקום לכפכפים. מעל לספסלים בגובה, הותקנו ווים לתלות עליהם את  המגבות, הבגדים וכלי הרחצה. מעבר למחיצה היו 5-6 טושים ובצד עמדות כיורים לגילוח. כשנכנסנו ביום הראשון פגשנו שם את יוסף גור שעשה לנו קבלת פנים וכך אמר מילה במילה: "חברה, אתם יכולים להשתין כאן חופשי"! וכשראה על פנינו תמיהה על דבריו הוסיף: "יש לכך הצדקה אידיאולוגית ראיתי שגם חזן משתין". ועבר לנושא אחר: אם יבקשו מכם סבון או כפכף ממקלחת הבחורות,  תעבירו להן דרך השטח הפתוח במחיצה למטה בין שתי המקלחות, אבל אל תציצו, פה זה לא המוסד!".

זה היה מקום נפלא של ביחד, בייחוד כשפרצה שם שירה אדירה או צחוקים מתגלגלים, או שקט של שיחת חברים אמיתית. מי שנכנס למקלחת לא מיהר לסיים, כי איפה תמצא אחווה כזו?   

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
6.2.21  כ"ד שבט תשפ"א     (שנה עשירית)
נשאלתי למה הסיפורים שאני כותב הם קצרים. אין לך סיפורים ארוכים? אז יש,  אבל , אתם מכירים את דעתי, ש"סוד ההצלחה הוא הקיצור". ומהיכן זה בא? תשמעו סיפור: יוסל בירשטיין הסופר, טען שתמיד אפשר לצמצם ולקצר בכתיבה או באמירה והיה נוהג להדגים בסיפור מחייו: "פעם נסעתי באוטובוס בירושלים. האוטובוס נעצר לפני רמזור אדום. לידו ממש עצר עוד אוטובוס. האישה שישבה לידי פתחה את החלון וצעקה לאישה באוטובוס השני: "רחל, למה לא היית בלוויה של לייזר?" ענתה לה רחל: "לא הרגשתי כל כך טוב, אבל איך הייתה הלוויה?" אמרה לה שכנתי: "תשמעי…" אבל כמו שאמרה "תשמעי!" הרמזור הפך לירוק ושני האוטובוסים התרחקו זה מזה. חייכתי אליה ושאלתי:  "אז איך הייתה הלוויה?" האשה שראתה שכבר פעם אחת התחילה לספר והאוטובוסים נפרדו, חששה שארד בתחנה הקרובה, הבינה שהיא צריכה לקצר ואמרה: "ההלוויה שלו בהחלט לא הייתה כמו החתונה שלו". ובירשטיין סיים: "זה סוד הצמצום במיטבו"! וזה גם מה שעשתה מרים הנביאה ב'שירת הים' הארוכה של משה. הנקראת ממש בפרשת השבוע שלנו "בשלח".  בימים אלה אני עוסק בכתיבת/עריכת "ספר בראשית" לחג המאה, להלן טעימה קטנה, קטע קצר המתאר את הריקודים לאחר שיחת הקיבוץ בנוה שאנן ב- 1922.               
לקוח מתוך "לעת אוהלים" של אמה תלמי:
" … קרבו האנשים, הורחב המעגל, עוד אלה מתקינים חגורת מכנסיהם, אלה פושטים חולצותיהם, ובוחרים להם מקום במעגל, מיד יביא המעגל את המקום לכל אחד. הם קורעים זרועות שלובות, שולבים מחדש, המעגל נפרם, ננעל, אינו עוצר, אינו עומד, מושך הוא והולך, אחרון המהססים נבלע בריקוד. דוד שלף מטפחת לבנה מכיסו והניפה סביב ראשו. הרתיע וקפץ כשרגליו צמודות זו אל זו. נשען על עקביו, שיגר בהונות לימין, שיגר לשמאל ואחריו החזיקו אחרים. דוד בריקוד, ראש גיבורי הריקוד הוא. חגר יוסל מתניו ויצא כנגדו במטפחת לבנה ו"יבנה, יבנה, הוי יבנה" ". פלא שכל שיחה נמשכה עד אור הבוקר?                                               
ועוד משהו קטן. נשאלתי למה אנחנו מניחים בסידור השולחן לאר' הערב של מוצ"ש את הסכינים שהלהב כלפי פנים. יש לכך כמובן הסבר. כשהיינו בשליחות בצ'ילה לפני המון שנים, היינו מוזמנים מדי פעם לארוחות אצל חברים ושם למדנו שגם בדברים קטנים אפשר להביע רגשות. כשלהב הסכין מופנה אל הצלחת סימן הוא שהאורח אהוב ורצוי וכשמופנה החוצה, הוא אינו רצוי, אבל… עדיין אורח. אני לא יודע אם זה מנהג צ'יליאני או יהודי, אך הוא מצא חן בעינינו. 
"שבוע טוב"!