חודש: אפריל 2013

כשמספרים על חג החנוכה, על פסח או על פורים, העילה לחגיגה ברורה ובהירה. לא כך הוא סיפור ל"ג בעומר, (שנציין מחר) בו אנו לא יודעים בדיוק על מה חוגגים, על מי חוגגים ולמה חוגגים. אנסה לעשות סדר היסטורי בתולדות החג. ראשון ראשון, אחרון אחרון:

הכל מתחיל בספירת העומר, כי ימי ספירת העומר נחשבים לימים של "דין", האומר שהתנהגות בני האדם בימים אלה, קובעים את גורל התבואה בשנה זו ולכן נדרש עם ישראל להקפיד באופן מיוחד על אחדות ואהבה אחד לשני, לשמחה!  בתקופה מאוחרת לאחר חורבן בית המקדש, החלו נוהגים בימי ספירת העומר במנהגי אבלות: לא מסתפרים, לא מתגלחים, לא נושאים אישה, לא שומעים מוזיקה, ולא לובשים בגד חדש. למה הפכה "ספירת העומר" משמחה לאבל? כי בימי ספירת העומר, על פי המסורת, במהלך מרד בר כוכבא מתו ממגפה 24.000  מתלמידיו של רבי עקיבא. השאלה: מדוע בל"ג בעומר נפסק האבל ומתחילה השמחה? כי ביום זה, על פי המסורת, פסקה אותה המגיפה שהשמידה את 24.000 תלמידיו של ר' עקיבא, שכולם היו "חיילים" ביחידות ה"פרטיזנים" ובצבאו של בר כוכבא. כשהיינו ילדים שרנו: "איש היה בישראל בר כוכבא שמו / איש צעיר גבה קומה עיני זוהר לו / הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור / כל העם אהב אותו כי הוא היה גיבור, גיבור, גיבור!" האם הוא היה גיבור? הרומאים שהחריבו את בית המקדש השני התנכלו ליהודים. בגזרות כמו איסור על שמירת השבת ומילת הבנים. עקב הגזרות הקשות פרץ המרד העממי שתחילתו הייתה פגיעה בגדודי הרומאים תוך הסתתרות במערות ובנקיקים אשר בסלע. ובהמשך התעצם המרד ובר כוכבא היה למנהיגו/מפקדו. הוא אסף סביבו 400.000 'גיבורי מלחמה', עמם זכה לשחרר לתקופה קצרה את ירושלים. חגיגות שחרור ירושלים אירעו בל"ג בעומר. אי אפשר שלא לציין שמאחורי בר כוכבא ניצב ר' עקיבא, כי כמו בכל "מלחמה", גם לזו נדרש "אידיאולוג", דמות שהיא המניע הרוחני/רעיוני והסמכות המוסרית שלה. זה היה ר' עקיבא, שאף 'תרם' את כל תלמידיו (24.000) למטרה קדושה זו. הרומאים כמובן שלא השלימו עם הישגי המרד ודכאוהו באכזריות . הם טבחו ביהודים והטילו עוד גזרות קשות. כשמשימתם הייתה לעקור מן היסוד כל זכר ליהדות, (מזכיר לנו, משטרים אפלים אחרים. לא?) כל הדיבורים על השיגי המרד נשמעים מגוחכים מול התוצאות הנוראיות של המפלה הסופית וקשות אף מאלו של חורבן הבית, זו הייתה כמעט השמדת עם. ובר כוכבא? הוא היה גיבור! אבל גיבור שנכשל. וכידוע, גיבור שנכשל אינו אמור להיות מודל להזדהות. אז מי הגיבור של הסיפור? נחזור לר' עקיבא. אחת הגזרות הקשות הייתה איסור לימוד תורה, כדי לעצור את הרצף של העברת התורה מדור לדור. מיודענו,     ר' עקיבא, שאיבד אלפים מתלמידיו החליט להסתכן והעמיד חמישה תלמידים, שהצליחו על אף גזרות הרומאים לשמור על הגחלת. הבכיר בהם היה ר' שמעון בר יוחאי. שהתגורר עם חבריו במקום נסתר בין 'אושא' ל'שפרעם'. כשנודע לרומאים היכן הם מסתתרים, שלחו חיילים ללכדם אך הם נמלטו על נפשם. 13 שנים שהה ר' שמעון בר יוחאי עם בנו במערה בפקיעין כשהם שותים ממימי המעיין וניזונים מפרי עץ החרוב שגדל במקום (תיזכרו בסיפורי הילדות שלכם). כל השנים האלו עסקו הוא ובנו בלימוד התורה וסודותיה. אגב, כאן תחילתה של תורת הקבלה אותה גילה לפני מותו לכמה מתלמידיו והם שכתבו את עיקריה בספר "הזוהר", ספר היסוד לתורת הקבלה. בל"ג בעומר, י"ח באייר בשנת 160 לספירה, נפטר ר' שמעון בר יוחאי שציווה להפוך את יום פטירתו ליום שמחה והודיה ולכן – עד היום – כל שנה בערב ל"ג בעומר, נוהגים להדליק ליד קברו מדורה ומקיפים אותה במעגלי רוקדים ובשירה סוערת. מסורת המדורות, בל"ג בעומר התפשטה לכל הארץ. מסתבר  מכך, שר' שמעון בר יוחאי הוא הוא הגיבור שבגללו אנו מציינים את ל"ג בעומר. כי הוא… מצד אחד התנגד לשלטון הרומי ולתרבותו המשחיתה ושילם על כך  ומצד שני לא היה לו חלק במחדל הגדול של המרד. ר' שמעון בר יוחאי, הבולט בממשיכי היהדות אחרי ר' עקיבא, במותו בל"ג בעומר, עיצב לנו את דפוס החג ואת מנהגיו. הוא הגיבור האמיתי של הסיפור. אני מקווה שעכשיו קצת הבהרתי את השאלות למה חוגגים, על מי חוגגים ועל מה חוגגים.

לא נכנסתי, למשל, לסוגיה, למה תנועות הנוער הציוניות אמצו את ל"ג בעומר לחגן השנתי ואיזה מסר מצאו החלוצים מהעליות הראשונות באירועי ל"ג בעומר – אולי בהזדמנות אחרת.                                             "שבוע טוב"

 ולסיום, שיר שכתב סבא שלי, ש.ל.גורדון (ב – 1904) בשם "ל"ג בעומר":

"היערה, היערה בקשת וחץ/ נקומה נצאה שם פרח הנץ,

יציצו מעל, מצמרת של עץ/ שם ירק וזוהר ורוחב אין קץ,

נרעישה היער, כדרור שם נעוף/ נשיר עם ציפור ונצפצף צוף, צוף, צוף!

נשרוק עם חסיל ונזמזם עם הזבוב/ נרקוד עם צפרדע שוכנת בסוף.

נרוצה אחים הוי נרוץ, נשתובב!/ נריעה נצהלה נגילה בכל לב,

כל עשב, כל פרח יביע שם אומר/ היום ל"ג בעומר, היום ל"ג בעומר".

ואם תבקשו יפה אמא תשיר לכם ..

http://www.zemer.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=551

רציתי לחזור לשגרתי. לפרשנות ל'פרשת השבוע' ולאקטואליה שבה. אבל עוד קצת מיום הזיכרון. אחי, שמואל שלח אלי את הפואמה-מקאמה, שכתב וקרא בעצרת הזיכרון המרכזית של חיל האוויר בהר הטייסים. באותה עת ממש, בהסכמתו, קראתי אותה למשפחה ליד הקבר של שי.

יום הזיכרון הפרטי שלי – אבל קרב

ביום הזיכרון שרוי אני באבל קרב

נזכר במדריכים שלי נבו ובן-ברק;

בחניכי דן;

במוביל שלי זוריק בהפלה הראשונה;

בפקודיי שאינם;

בשאול, חנן. שי, דני, רוני ועודד, בני קיבוצי משמר העמק;

בעותי, אשר, עמי, וחברים אין ספור שנספו בקרבות, תאונות, ואסונות.

שנים רבות לחמנו, צחקנו ואהבנו, אבל

הם נהרגו, אחד ועוד אחד ועוד אחד,

מי באש ומי בחרב.

שורות הלוחמים מתמלאות; שורות רעיי הולכות ומתמעטות.

אנו דור שהמוות הטיל את צילו הנורא על פניו;

בטייסת בה גדלתי תלויות תמונות הטייסים כולם.

שלושה מכל עשרה לא חיו עוד כשחזרתי לפקד עליה.

הם חייכו אלי מעל הקיר בעזות פנים כמו לא ידעו כי יומם קרב.

נעלתי את החדר, כמו היום;

הרשיתי למליחות לחרוש את פני ללא קול.

רעיי שלא אפגוש עוד, כחלום יעופו.

נפגענו בקרב, עברנו תאונות, ויד הגורל אוושה אל מול פנינו;

יחדיו רקדנו את מחולות המוות,

מעוגלים יותר מוולס, קשוחים יותר מרוק אנ רול,

מדוע אתם שם ואני עדיין כאן כחרס הנשבר.

כמו בהלם קרב, איני יוצא ואיני בא ביום הזה.

לטקסים ואזכרות רבי רושם אינני הולך.

מסתגר עם פני רעיי החולפים לנגד עיניי היבשות.

רק מבנה מטוסים קטוע, עובר מעל ביתי בתום הצפירה.

אמהות ואבות שכולים, ילדים יתומים ואלמנות,

אבלכם כבד ואפל כבזלת. לו יכולתם לשכוח מעט

ולא להתמוטט מדי לילה כשנותרים לבד;

לקראת סיום, חבריי החיים, אתם מבינים אותי, כותב אליכם עכשיו:

טרם תם הקרב, ארוכה הדרך הבייתה והדלק מועט,

נותר עצב שחור ומסמא וקצב לב לא יציב,

רק התקוה לארץ שלווה תהיה לנו נחמה.

ביום הזה שרוי אני באבל קרב.

"שבוע טוב"!

אני באמת רוצה לכתוב משהו יפה ומרגש ליום הזיכרון אבל אני מתרגש יותר מדי ולא יוצא לי כלום. אבל בלי ציון היום המיוחד הזה עבורנו אי אפשר, אז אני מצרף קטע קצר מתוך חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – 1963. "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים, הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן, יקוימו אזכרות ועצרות עם ויערכו טקסי התייחדות במחנות צה"ל ובמוסדות חינוך." … יזכור עם ישראל!

חבל שלא שמעתם את הרצאתו המאלפת של אביהו רונן (היום היסטוריון) על ספרו, המתבסס על יומני אמו בתקופת השואה. אמו, שחבריה בתנועת "השומר הצעיר" הועידו אותה לחיות, כדי לספר מה אירע להם במלחמה, על אמו שניצלה והגיעה לארץ ב – 1944. כשהוא דיבר (כנושא שולי וקטן) על הנהגת התנועה בפולין שעזבה את ורשה עם כיבוש וורשה וחזרה כעבור זמן (רק הצעירים שבה), נזכרתי בסיפור הברחת דגל התנועה מוורשה לישראל. הזכרתי את הסיפור הזה, שכתבתי אותו ליהב בהיכנסו לתנועה (בתרס"ג) וכמו לפני כל סיפור שיש בו קומץ היסטוריה למדתי את הנושא. עכשיו חלק מהסיפור לפניכם:

המפקד יעבור לדום! / מפקד  דום!

היכונו להנפת הדגלים! / לדגל שור!

התיפוף המהיר ותרועת החצוצרה הרטיטו את לבבות הנוכחים במפקד. יותר מ – 7000 נער ונערה עמדו מתוחים ונשאו עיניהם אל הדגל המרוט, השרוף בשוליו, העולה אט-אט אל ראש התורן. המילים "קן וורשה" הבהיקו באורם של עמודי האש הבוערים כשהסיסמא "חזק ואמץ" כתובה אף היא בכתובת אש. היה זה בקיץ 1945, אלפי חניכי השומר הצעיר התכנסו ל"שומריה" הראשונה על הכרמל. היו אלה 5 ימים של שיחות ומסיבות, תחרויות ספורט ומחנאות של תנועת נוער גדולה, ערכית, מפגינה ולוחמת על השקפותיה בקרב הישוב היהודי הקטן בארץ בסוף מלחמת העולם השנייה. מפה לאוזן עברה השמועה, שדגל קן ורשה, שהגיע בדרך לא דרך יונף במפקד הסיום של השומריה ובמפקד יסופר כיצד חולץ וכיצד הגיע לארץ ישראל מגטו ורשה שנחרב במרד של 1943.     כל הנוכחים הרבים היו מאוד נרגשים. עמדתי בתוך קבוצת ילדים בני 10-12 עיניים בורקות ואזניים כרויות שלא להפסיד אף מילה שנאמרה. עמדנו וצפינו בדגל המתרומם אל על. הרגשתי השתייכות לתנועה גדולה, שותף להמון ילדים כמוני שהדגל המיוחד הזה, הוא סמלם. לאחר שהלמות התופים חדלה ותרועת החצוצרות נדמה, שמענו את הסיפור: עם כיבוש וורשה ע"י הנאצים בסתיו 1939, עזבה כל הנהגת התנועה את העיר ועברה לוילנה. שמואל ברצלב לקח עימו למשמורת את דגל קן ורשה, שהיה גם דגל תנועת "השומר הצעיר" העולמית, כדי שלא ייפול בידי הנאצים. כעבור מספר שבועות חזרו חמישה חברי ההנהגה בדרך לא דרך לוורשה, לארגן את שרידי התנועה מחדש. אלה היו: מרדכי אניילביץ' שהיה לימים מפקד הגטו, שמואל ברצלב, סגנו וחברו הקרוב שהיה גם ה"אידאולוג" של המרד, טוסיה אלטמן ועוד שני חברים. חברי ההנהגה שנשארו בוילנה (המבוגרים שבחבורה) החליטו לעשות הכל להגיע לארץ ישראל. אחת מהם, צימרה – תמרה זכין, נטלה את הדגל תחת אחריותה. היא כרכה אותו על גופה תחת בגדיה ונסעה כך, עם קבוצת חברים קטנה ברכבות לאורך כל ברית המועצות. מדי כמה תחנות היו ז'נדרמים רוסים עולים לרכבת, מחפשים בכלי הנוסעים, שופכים תכולתם על הרצפה המזוהמת, שמא מי מהם מבריח משהו, בודקים את התעודות (המזויפות) יורדים מהרכבת ומאפשרים לה להמשיך בדרכה. אחרי חודשים ארוכים הגיעו לגבול פרס. עברו בגנבה את הגבול ומפרס הגיעו לארץ. רק אז צימרה – תמרה הסירה את הדגל מגופה ומסרה אותו לראשי התנועה בארץ. היום ב'שומריה' יניפו אותו אל-על לראשונה. כך סופר. היתה דממה מוחלטת והתרגשות עצומה: הנה, אנחנו, הילדים רואים במו עינינו את הדגל! סיפור הברחת הדגל נמשך בהדגשת המחויבות והאחריות שנופלת עלינו השומרים הצעירים לשמרו מכל משמר. הפלגתי במחשבותי על האנשים האמיצים האלה, שסיכנו את חייהם, נסעו ברכבות ימים ולילות, הלכו ברגל קילומטרים רבים וחיפשו מסתור, מזון ומים. דאגתם היחידה הייתה להביא את הדגל לארץ על אף הסכנות שבדרך. ראיתי את האנשים האלה בדמותו של מיכאל סטרוגוף, ספר אותו קראתי בעת ההיא, אנשים אמיצים, נחושים חדורי תחושת משימה ללא גבול. התעשתי ממחשבותי רק כשהתחילו לשיר את ההימנונים: "התקוה" – ההמנון של עמנו, "האינטרנציונל", המנון תנועת הפועלים ו"תחזקנה" ההמנון של התנועה שגם סיים את המפקד. כשחזרנו הביתה סיפרתי להורי, שהתחנכו וחינכו בקן וורשה את סיפור הדגל ואבא רק אמר" "דגל הוא סמל! ראה וזכור תמיד איזו משמעות יש לסמלים בחיים.

.                                                            "שבוע טוב"!

ליהב הייתה השבוע חגיגת יומולדת ה-23 במספר. במה נברכו? לפני עשר שנים (תרס"ג) נכנסת לתנועה. לכבוד האירוע (שאותנו ריגש מאוד) כתבתי לך סיפור ששמו: "הדגל הגיע ליעד". סיפור על תלאות דגל קן "השומר הצעיר" בוורשה עד הגיעו לארץ והצגתו בשומריה הראשונה (1945) על הכרמל. עיקרו של הסיפור, כפי שסח לי אבי מאוחר יותר, הוא שדגל הוא סמל! ולסמלים יש משמעות עמוקה בחיים! באמת שאינני יודע בדיוק מהם הסמלים שלך מה משמעותם עבורך, כי היום, מניפת האפשרויות שאתה ניצב מולן היא כמעט אין-סופית והסמלים עלולים ללכת לאיבוד מול הפיתויים בדרך, אז אין כיומולדת כדי לאחל לך: תבחר במה שתבחר (אנחנו אתך!) אבל כדי לדעת לאן אתה הולך, עליך לזכור מאין באת! זה מצפן דרכים נהדר. אנחנו – סומכים על בחירתך ודרכך. עוד מילה להוריך – אשריכם!!!.

החטא הראשון של האדם, (כולל חווה), אירע בגלל אכילת התפוח בגן העדן.  מאז היחסים בין בני האדם והמזון רק הולכים ומסתבכים. מצד אחד תעשיית המזון פורחת, מציאות חיינו מאפשרת הקדשת זמן ותשומת לב למזון, קרי: אוכל ושתייה. (מזון רוחני זה תחום אחר.) בואו נביט על עצמנו, אנחנו, כחברה, אוכלים הרבה-הרבה מעל מה שאנחנו בעצם צריכים, ויותר ממה שאנחנו אוכלים אנחנו מרבים לדבר על אוכל, מחליפים מרשמים, שעות של דיונים סלולרים במרכיבי המטעמים, מטעימות ועד סעודות שלמות. תכניות בישול וריאליטי תופסות את השעות הכי נצפות בטלוויזיה וזוכות לאחוזי צפייה הגבוהים ביותר. המזון הפך לנו למרכיב כל כך חשוב, שאין אירוע חברתי תרבותי שאין בו כיבוד קל או כבד.(ונאנחים על מר גורלם של ילדי הגולה). מה אנחנו מביאים לחברינו בבקרנו אותם: עוגה, פשטידה או סתם גלידה. איפה אנחנו חוגגים אירועים בחיינו? במסעדות!  (וכואבים את מר גורלם של "ילדי ביאפרה"). אנחנו חיים בעולם, שהמזון יצר תרבות חיים שלמה סביבו ואז… אנחנו משמינים ומשמינים, ומתחילות בעיות בריאות, ואז… קמה תנועת "נגד", מכונה משומנת היטב שסיסמתה היא: דיאטה, (תזונה נכונה) ועיסוק בספורט (פעילות גופנית) והכל כדי לאזן אותנו עם "עולם המזון" העודף בו אנו חיים. אם נקשור את כל זה לפסח (בכל זאת פרשת "שמיני", העוסקת במה מותר ואסור לאכול) ומה זה אומר: שבוע בלי לחם (מצרך יסוד), איסורי חמץ למיניו, במילים אחרות, אפשר ליהנות  במשך שבוע גם מאוכל עליו חלים חוקים ומגבלות של מותר ואסור, "שבוע בריאות"? אבל אם זה כל כך בריא (שבוע הפסח) למה תמיד אחריו כולם מתחילים בדיאטה?            

שבוע טוב!