"שבוע טוב" (500)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה   –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

סוכות תשפ"ב     (שנה עשירית)

500 "שבוע טוב"!  עשר שנים!
מקום לסיכום חלקי. קצת נתונים: מתוך 520 שבועות רק פעמיים בכל שנה לא כתבתי.
ציונים לעצמי: התמדה V. מסירות V. משימתיות V !
תימור בדק ומצא שבממוצע יש בכל שנה כ-900 קוראים או מרחפים  על פני הכתוב, הרבה מעל מה שציפיתי והצלחתי למסד את ההקראה מדי שבת כך שתהיה חלק מהארוחה המשפחתית שלנו, ותמיד יימצא מישהו שישאל יש "שבוע טוב"? גם כשהכדורגל על המסך בטלוויזיה והוא מעניין יותר. אלה הם ההישגים, אבל מולם עומד הכישלון הגדול שלא הצלחתי לחבב עליכם את סיפורי המקרא, המשולבים בפרשנות שאני מביא ל'פרשות השבוע'. כשאני מצליח להרים את עיניי לשנייה מהדף ממנו אני קורא, אני רואה לפעמים גם פרצופים די משועממים שעושים לי טובה אישית שמקשיבים בסבלנות מרבית עד שאני מסיים. בכל זאת 'אב השבט'. "העניין" השני שלא הצלחתי בו הוא שכמעט אינכם מגיבים ואני לא מבין למה. והשלישי… שלא תמיד מתקבל על ידכם בחיוב, כשאני מביע את  דעותיי על כל מיני 'עניינים' המתרחשים אצלנו ב'חצר', וזאת אני אומר על סמך התגובות (בייחוד של 'עשרת' קוראי). הסברתי יותר מפעם אחת, שאנחנו חונכנו למעורבות מרבית, לאכפתיות שאכפת לי מאוד מה קורה בקיבוץ שלנו שהוא מפעל חיינו, שלעיתים משתנה לא לטובת רעיון ה"קיבוץ" מול עינינו ממש, אלא יותר כ'הידד' לחומרנות, לנוחיות המרבית בחיים. ודאי שמתם לב שאני כותב את הערותי ודעותי רק לכם, בני משפחתי ול"עשרת" קוראי – ידידי וחברי. כבר אינני מנסה להשפיע בציבורנו בשום כיוון, אני לא בא לשיחות מהחלטה שלי, שמגיל 80, עלי להתנתק מהתערבות בהחלטות, וגם לא כותב לעלון. אני מביע בפניכם את דעותי רק בפניכם ולכן אין מקום לכעסים על דעותי הנשמעות מוזרות לחלק מכם וארכאיות לחלק אחר, ואינן לפי 'רוח הזמן'. אך כך גם יימשך, פשוט כי אכפת לי! 'ורק את אשר יאהב יוכיח'                      
ההנאה הגדולה ב- "500" הייתה והינה העבודה המשותפת עם רעיה על הכתובים ועם תימור על עדכון הדף. כל שבוע תענוג חדש לראות איך הם עובדים עם כל הלב כדי שאספיק להקריא את 'שבוע טוב' בין הסעודה לעוגה ולגלידה בארוחת מוצ"ש. תודה ענקית ל כ ם! גיליון ה- 500 הוא סיכום זמני, אני רואה בו הצלחה אישית לעמוד באתגר ששמתי לפני, אני רואה את הקלסרים המתמלאים כמסמך המלווה אותנו כבר עשר שנים והוא מהווה בהחלט חתיכת היסטוריה. 
ותודה מקרב לב לכולכם על 'קבלת' המנהג הזה שלי מדי שבוע.     

בהזדמנות זו אמשיך בעוד משהו 'אישי'. לפני כמה חודשים, לאחר אחת מהערותי/הארותי ב'שבוע טוב' על התנהלות שלא נראית לי בקיבוץ, מישהו רמז לי ברמז עבה כי "זיקנתך מביישת את בחרותך" רק במילים אחרות, נדהמתי ומיד התחלתי לבדוק את עצמי, כי זו הייתה ביקורת אישית ולא עניינית. ראשית חשבתי על אופן כתיבת הדברים ופניתי ל"גדולים": אפשר היה לצטט את דוד אבידן שכתב: "אתה רוצה את הדור, אך הדור אינו רוצה בך!". או את הומרוס  כדי לומר שזו דרכו של הטבע: "הרוח מפזרת את העלים על פני האדמה והיער שב ומוריק, מניב עלים אחרים עם בוא האביב: באותו האופן, דור אחד של בני אנוש נולד ואחר כלה" והרמז ברור. בשנתיים בהן הקורונה 'מובילה' ומפנה לנו זמן ביחד אותנו הספקנו הרבה, הדברים הגדולים בהם: שסיימתי לערוך (עם מושקו), את הסרט על "רעיה והמחול", שהוצאנו את הספר המשותף "צללים ואורות – במילים ובמראות" וכן סיימתי והגשתי, לקראת שנת המאה, את "הגדת בראשית"  (שם זמני) שהוא איסוף ועריכה וכתיבה של תולדות הקיבוץ שלנו מהיווסדו ועד הקמת המדינה. כאן עזרו לי חברים רבים, ובעיקר לילך רון.  כל זאת לדעתי, הלא אובייקטיבית, מעידה עלינו, שזקנתנו עדיין לא מביישת את בחרותנו"! ההגדרה הזו כלפינו מוטעית ובטח מוקדמת. ותשפטו אתם… נכון שקיבלתי גם דברי עידוד על הערותי  כמו : טוב שעוד יש כמוך ש"שומרים על החומות" ואפילו, שאני כמו הילד ההולנדי שמחזיק בבוהנו את החור שבסכר" (מוגזם). אנחנו עדיין בריאים  גופנית ונפשית ובהחלט "שקועים במחשבות מה לעשות בהמשך חיינו" ויש, כן יש, רעיונות חדשים לעיסוקים  משותפים. ואסיים בשיר המבטא אותי, שיר שכתב אורי ברנשטיין:
"אם תרצו בי אני עדיין כאן / 
מחכה לכם בסבלנות / 
של הבאים בימים. 
אם תרצו בי, מעתה ולתמיד / 
זיכרו רק שהתמיד שלי מתמעט / 
אבל אם תרצו בי אחכה / לא אשיב פניכם ריקם:
במחר שלי אתם תמיד מופיעים".

מועדים לשמחה, חג שמח ו"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (499)           

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

18.9.21   י"ב תשרי  תשפ"ב    (שנה עשירית)

חודש תשרי גזור משם החודש הבבלי, תשוריתו, שפירושו "ראשית". בימינו נחשב לחודש הראשון, על פי הלוח המקראי הוא החודש השביעי. "ראש השנה", "יום הכיפורים" וחג סוכות" נקראים חגי תשרי ומכאן נגזרת האמירה "אחרי החגים"! אתייחס  לברכת שנה טובה מיוחדת. וזו הברכה "ברכת השנים" בנוסח הספרדי, ברכה שקל לברך אך קשה להגשים ולממש, ובה נכתב:  "תהא השנה הזאת, שנת אהבה  /  שנת ברכה  /  שנת גדילה  /  שנת דרישת טוב  /  שנת השראה  /  שנת ויתור  /  שנת זיכרונות יפים  /  שנת חברות אמת  /  שנת טוב  /  שנת יצירה  /  שנת כוחות חדשים  /  שנת לימוד  /  שנת מרץ ונמרצות  /  שנת נשימה עמוקה  /  שנת סבלנות  /  שנת עצמאות  /  שנת פרנסה  /  שנת צדק  /  שנת קור רוח  /  שנת רפואה  /  שנת שלום  /  שנת תיקון  /  שנת תום לב / תהא השנה הזאת שנת רחמים ועת רצון מלפניך לנו ולכל באי עולם". איזה יופי של ברכה ואיחולים לשנה חדשה!.

 וליום כיפור. יום הכיפורים שינה את אופיו בגין מלחמת יום הכיפורים. עד אז זה היה "חג" של דתיים ומסורתיים ואילו כחילוניים, לפעמים, לא התייחסנו אליו כלל וכלל . זה היה יום עבודה רגיל, נסענו לטיולים, לים בעצם לכל מקום כדי ליהנות מחילוניותנו, לפעמים גם בזלזול לאלה שצמו ובילו יום שלם בבית הכנסת. המלחמה הזו הפכה ליום שבו ה'יהודיות' הייתה ל'ישראליות',  נולד יום שמאחד את כל הציבור, שלכל אחד יש משהו גדול וחשוב שצריך לזכור ולהזכיר לדורות הבאים. נולד יום 'לאומי'!, אולי יום יחיד בלוח השנה בו עם משוסע  מתאחד. כי למחרת כבר שוב יהיה אחרת.  שני שירים שאנחנו שרים בעצמה רבה כל יום כיפור, מבטאים את האחדות שנוצרה. שני שירים, מעין שני "לוחות- ברית" שבאו בעקבות המלחמה ההיא שזכו לאהבת העם: "נתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצא (שנכתב  במאה ה- 10/11 לספירה ) שהלחין יאיר רוזנבלום המתחיל במילים: 
"נתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת".                              
ו"לו יהי" של נעמי שמר,עם המילים: "ואם פתאום יזהר מאופל  /  על ראשנו אור כוכב  / כל שנבקש לו יהי  /  אז  תן שלוה ותן גם כוח  /  לכל אלה שנאהב  / כל שנבקש לו יהי". הצירוף של שני שירים אלה אותם אנו שרים ממש  זה אחר זה בערב יום כיפור, איפשר לנו להיפתח ולהאזין ברוח אחרת לשני הקולות.                                                                     

בשבוע הבא ייצא "גיליון מס' 500 , שגם סוגר עשר שנות "שבוע טוב". חגיגה קטנה! התלבטתי ועדיין מתלבט אם להמשיך לשנה האחת עשרה. ובכל זאת  לפני החלטה סופית, אבקש כמו מדי שנה, ובכנות: מי שאינו מעוניין מכל סיבה שהיא שאשלח לו את "שבוע טוב", שיכתוב לי או יגיד לי ואני אכבד את רצונו.       
שנה חדשה… גם לג'ני מתחילה ספירת שנה נוספת ואנחנו מברכים אותה מכל לב ליום הולדתה. מה נאחל לך? אהבה? יש לך מכל הכיוונים, הערכה? הרי במה שאת נוגעת את מוערכת ומצליחה, אז נאחל שלווה, רוגע והרבה כוחות להתמודד עם נפלאות הגיל אליו הגעת, הרבה אושר במשפחתך עם תימור וילדיכם, בריאות ושתשרור הרבה שמחה בחייך!. המון אהבה, מאתנו במיוחד, ומכל המשפחה הגדולה שלנו.

"שבוע טוב"!  

כוכבים בשמיים

11.9.2021

זכרון מתוק:
אני קורא עכשיו בספרו של ליאמסרס "גשם כוכבים". ספרים מעוררים מחשבות, רגשות וגם זיכרונות. ובעקבות הקריאה נזכרתי בחווית ילדות שהייתה לי עם אבא שלי:  בכיתה ג' או ד', באחד מלילות חודש אוגוסט, אבא העיר אותי משנתי ולקח אותי בחושך מוחלט לסככת האריזה שבכרם ב'. כל הדרך אחז בידי ושתק. כשהגענו, נשכב על  האדמה כשראשו מונח על תלולית של תלם אמר לי: לשכב על ידו. נשכבתי כשכל גופי רועד אולי מקור ואולי מפחד ואבא חיבק אותי חזק.
מעלינו הייתה כיפת שמיים זרועה כוכבים מנצנצים, שמיכת כוכבים כפי שלא ראיתי אף פעם. נצמדתי לאבא ונמלאתי שקט ושלווה שלא הרגשתי אף פעם עם אבא. אבא אמר: "באנו הנה, לחושך הזה כדי שאראה לך ואספר לך על כוכבי השמים. יש כמה כוכבים בשמיים שכל אדם צריך להכיר אותם. כוכבים  כמו "כוכב הצפון" או קבוצות כוכבים כמו "קסיופיאה" שמיד אראה לך אותם". הוא הרים את ידו ואמר: "תראה את הכוכב הזוהר ביותר בין הכוכבים הקטנים, בזווית שאני מראה לך בידי, אתה רואה?" שאל, "קוראים לו 'כוכב הצפון' הוא מסמן את כיוון הצפון ותמיד נמצא באותו מקום ואינו משנה את מקומו לאורך הלילה כמו כוכבים אחרים, שלפעמים נראים במזרח וכעבור כמה שעות במערב. יורדי ים – ספנים במשך אלפי שנים עשו דרכם לאורו.
"אתה רואה?" שאל אחרי שווידא שאכן אני רואה הפטיר: "בני, אתה מבין כל כך מהר". עכשיו תרד ממנו ותראה ארבעה כוכבים כמו גלגלים של עגלה ומעליהם שלושה כמו ייצול, אתה רואה? קוראים לקבוצה הזו 'העגלה הגדולה' או 'הדובה הגדולה' משם הוביל אותי ל'דובה הקטנה' ל'קסיופיאה' ול'אוריון', הראה לי את 'שביל החלב' החוצה את הרקיע. שכבנו כך על האדמה כשאבא מחבק אותי ואנו מביטים בשמיים. פתאום אמרתי: "תראה אבא, כוכב נופל ועוד כוכב נופל, מה זה?" הוא הסביר את תופעת המטיאורים, שאינם כוכבים אלא חלקיקי כוכבים. עוד סיפר, שבני אדם בכל העולם מאמינים שאם הם מבקשים משהו בזמן מעופו של הכוכב בשמיים, בקשתם מתמלאת. זו אמונה כזו" אמר. אבל כשרציתי לבקש משהו, כבר לא נראה כוכב נופל, אבא המשיך לספר שיש אנשים שאפילו רואים בכוכבים המנצנצים פנים, פני אדם ממש ומאמינים שהם פנים של אנשים שכבר לא חיים. זה היה סיפור קצת מפחיד. הבטתי לשמיים, אף פעם לא הרגשתי את אבא קרוב כל כך אלי. ואף פעם לא ראיתי שמיים כאלה וזכיתי לראות בחיי אין ספור 'כיפות שמיים' זרועות כוכבים.
בארץ ובחו"ל, את החוויה הזו ניסיתי להעביר לילדינו, להקים אותם משנתם באמצע הלילה ולהראות להם ליקוי לבנה מלא וכוכבים מוכרים. וכשהגיעו הנכדים… נו, אני כבר לא מסוגל לשכב על הגב על האדמה ולעשות זאת בישיבה או עמידה, זו כבר חוויה אחרת. אז אולי אחד מכם , נכדי ונכדותי ייקח אותי לסגירת מעגל?…  ואם אתם רואים כוכב נופל בשמים, בחגי תשרי, תבקשו  בשביל כולנו שתהיה "שנה טובה"! "שנה שמחה"!