"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
סוכות תשפ"ב (שנה עשירית)
500 "שבוע טוב"! עשר שנים!
מקום לסיכום חלקי. קצת נתונים: מתוך 520 שבועות רק פעמיים בכל שנה לא כתבתי.
ציונים לעצמי: התמדה V. מסירות V. משימתיות V !
תימור בדק ומצא שבממוצע יש בכל שנה כ-900 קוראים או מרחפים על פני הכתוב, הרבה מעל מה שציפיתי והצלחתי למסד את ההקראה מדי שבת כך שתהיה חלק מהארוחה המשפחתית שלנו, ותמיד יימצא מישהו שישאל יש "שבוע טוב"? גם כשהכדורגל על המסך בטלוויזיה והוא מעניין יותר. אלה הם ההישגים, אבל מולם עומד הכישלון הגדול שלא הצלחתי לחבב עליכם את סיפורי המקרא, המשולבים בפרשנות שאני מביא ל'פרשות השבוע'. כשאני מצליח להרים את עיניי לשנייה מהדף ממנו אני קורא, אני רואה לפעמים גם פרצופים די משועממים שעושים לי טובה אישית שמקשיבים בסבלנות מרבית עד שאני מסיים. בכל זאת 'אב השבט'. "העניין" השני שלא הצלחתי בו הוא שכמעט אינכם מגיבים ואני לא מבין למה. והשלישי… שלא תמיד מתקבל על ידכם בחיוב, כשאני מביע את דעותיי על כל מיני 'עניינים' המתרחשים אצלנו ב'חצר', וזאת אני אומר על סמך התגובות (בייחוד של 'עשרת' קוראי). הסברתי יותר מפעם אחת, שאנחנו חונכנו למעורבות מרבית, לאכפתיות שאכפת לי מאוד מה קורה בקיבוץ שלנו שהוא מפעל חיינו, שלעיתים משתנה לא לטובת רעיון ה"קיבוץ" מול עינינו ממש, אלא יותר כ'הידד' לחומרנות, לנוחיות המרבית בחיים. ודאי שמתם לב שאני כותב את הערותי ודעותי רק לכם, בני משפחתי ול"עשרת" קוראי – ידידי וחברי. כבר אינני מנסה להשפיע בציבורנו בשום כיוון, אני לא בא לשיחות מהחלטה שלי, שמגיל 80, עלי להתנתק מהתערבות בהחלטות, וגם לא כותב לעלון. אני מביע בפניכם את דעותי רק בפניכם ולכן אין מקום לכעסים על דעותי הנשמעות מוזרות לחלק מכם וארכאיות לחלק אחר, ואינן לפי 'רוח הזמן'. אך כך גם יימשך, פשוט כי אכפת לי! 'ורק את אשר יאהב יוכיח'
ההנאה הגדולה ב- "500" הייתה והינה העבודה המשותפת עם רעיה על הכתובים ועם תימור על עדכון הדף. כל שבוע תענוג חדש לראות איך הם עובדים עם כל הלב כדי שאספיק להקריא את 'שבוע טוב' בין הסעודה לעוגה ולגלידה בארוחת מוצ"ש. תודה ענקית ל כ ם! גיליון ה- 500 הוא סיכום זמני, אני רואה בו הצלחה אישית לעמוד באתגר ששמתי לפני, אני רואה את הקלסרים המתמלאים כמסמך המלווה אותנו כבר עשר שנים והוא מהווה בהחלט חתיכת היסטוריה.
ותודה מקרב לב לכולכם על 'קבלת' המנהג הזה שלי מדי שבוע.
בהזדמנות זו אמשיך בעוד משהו 'אישי'. לפני כמה חודשים, לאחר אחת מהערותי/הארותי ב'שבוע טוב' על התנהלות שלא נראית לי בקיבוץ, מישהו רמז לי ברמז עבה כי "זיקנתך מביישת את בחרותך" רק במילים אחרות, נדהמתי ומיד התחלתי לבדוק את עצמי, כי זו הייתה ביקורת אישית ולא עניינית. ראשית חשבתי על אופן כתיבת הדברים ופניתי ל"גדולים": אפשר היה לצטט את דוד אבידן שכתב: "אתה רוצה את הדור, אך הדור אינו רוצה בך!". או את הומרוס כדי לומר שזו דרכו של הטבע: "הרוח מפזרת את העלים על פני האדמה והיער שב ומוריק, מניב עלים אחרים עם בוא האביב: באותו האופן, דור אחד של בני אנוש נולד ואחר כלה" והרמז ברור. בשנתיים בהן הקורונה 'מובילה' ומפנה לנו זמן ביחד אותנו הספקנו הרבה, הדברים הגדולים בהם: שסיימתי לערוך (עם מושקו), את הסרט על "רעיה והמחול", שהוצאנו את הספר המשותף "צללים ואורות – במילים ובמראות" וכן סיימתי והגשתי, לקראת שנת המאה, את "הגדת בראשית" (שם זמני) שהוא איסוף ועריכה וכתיבה של תולדות הקיבוץ שלנו מהיווסדו ועד הקמת המדינה. כאן עזרו לי חברים רבים, ובעיקר לילך רון. כל זאת לדעתי, הלא אובייקטיבית, מעידה עלינו, שזקנתנו עדיין לא מביישת את בחרותנו"! ההגדרה הזו כלפינו מוטעית ובטח מוקדמת. ותשפטו אתם… נכון שקיבלתי גם דברי עידוד על הערותי כמו : טוב שעוד יש כמוך ש"שומרים על החומות" ואפילו, שאני כמו הילד ההולנדי שמחזיק בבוהנו את החור שבסכר" (מוגזם). אנחנו עדיין בריאים גופנית ונפשית ובהחלט "שקועים במחשבות מה לעשות בהמשך חיינו" ויש, כן יש, רעיונות חדשים לעיסוקים משותפים. ואסיים בשיר המבטא אותי, שיר שכתב אורי ברנשטיין:
"אם תרצו בי אני עדיין כאן /
מחכה לכם בסבלנות /
של הבאים בימים.
אם תרצו בי, מעתה ולתמיד /
זיכרו רק שהתמיד שלי מתמעט /
אבל אם תרצו בי אחכה / לא אשיב פניכם ריקם:
במחר שלי אתם תמיד מופיעים".
מועדים לשמחה, חג שמח ו"שבוע טוב"!
שבועטוב 