50 ל"מלחמת ששת הימים" 10.6.17 ט"ז סיון תשע"ז
ב- 22.5.67 בשעה 08.30 קיבלתי את צו 8 במזכירות. כיהנתי אז כמזכיר כבר כמעט שנתיים. הלכתי להיפרד מרעיה, עברתי בבתי הילדים של קרין ולירן והספקתי עוד לומר שלום להורי. אמרתי לשייק שותפי, שבטח בערב אחזור. ב-10.00 הגיע האוטובוס שלקח אותנו למקום ההתכנסות בחורשות עין הוד. בנסיעה באוטובוס המלא הייתה דממה מתוחה בדרך אל הבלתי ידוע. במקום ההתכנסות הופניתי לגשת לתחבורה בפלוגת דלק כי נאמר לי שקצין הרכב לא יגיע, על אף, שטענתי, שרק לפני כמה חודשים עברתי קורס סמלי מודיעין. מצאתי שם בחורצ'יק ששאל : "אתה המפקד?" "מה פתאום"? השבתי "נעבוד ביחד!". בעודנו הולכים לחפש את המ"פ שמעתי קול קורא לי: "עמרם, בוא לשתות קפה לפני שאתה מתחיל להתרוצץ" זה היה צבינג'י שהיה בדיוק באותו תפקיד בפלוגה אחרת. את ספל הקפה הזה לא שכחתי לו עד יומו האחרון. אני שבאתי עם תרמיל גב ובו לבנים, גרביים כלי רחצה וספר, פגשתי בן אדם שבא עם קיטבג מתפוצץ מציוד. ממשרוקית ועד ערכת קפה. לפנות ערב ירדנו לאיזור הפריסה שלנו בחולות שבטה. הרכבים, כולם משאיות, נשלחו להתמלא בדלקים והתקבצו במשך הלילה בשטח. רק בבוקר הסתבר, שיש לנו 74 משאיות להתנהל איתן ובהן 74 נהגים שאיתם צריך להסתדר, כשאין לנו את דרגת הפלא שתעורר כבוד וסמכותיות. תקופת ההמתנה הייתה מאוד קשה בעיקר בגלל חוסר מעשה. וכך יום רודף יום. בבוקר היינו עוברים את כל המכוניות, דואגים שיתניעו אותן, בודקים שכל הג'ריקנים המלאים תקינים והרכב מוכן ליציאה לשטח, א"כ יורדים לגדוד לדווח דו"ח מצבה ואחר כך מה? יושבים באוהל ומפטפטים ומברברים. לימים הסתבר, שכך זכיתי ליצור קשר אמון עם הנהגים. (וזה השתלם מאוד כשנכנסנו ללחץ בסיני). לאט לאט הנהגים החלו לגלות סימני אי נחת ועצבנות מהמצב שנוצר והחלו הבקשות ליציאה: לאפטר לבאר שבע בערב, לקפיצה הביתה בשעות היום ועד לתירוצים כמו "אני מוכרח לקפוץ לשעה לבאר שבע לקנות מברשת שיניים שחסרה לי" ריבוי בקשות אלו הביא את רופא הגדוד לפרסם בציבורנו ששתיית קוקה קולה המצויה בשק"ם, עושה את אותה המלאכה בדיוק כפי שעושה צחצוח שיניים. אחד הקשיים נוסף לחוסר המעש, למי שמכיר את שבטה וסביבותיה היה, שכל יום בארבע אחה"צ החלו רוחות חזקות שהרימו ענני חול ש"כיסו" הכל בחוץ ובתוך האוהלים. תופעה שלא הייתה מוכרת לרובנו. ביום היה חם מאוד ובלילות קור כלבים, המים ששתינו היו חמים עד רותחים ביום כי הצינורות שהובילו אותם היו ממתכת ואכלנו המון לוף רווי בחול… אבל הקושי העיקרי שלי היה הניתוק מרעיה והילדים ומהבית. דאגנו והתגעגענו נורא, לא היה קשר טלפוני ואפילו לא דואר בשל זמניות השהיה במקום. אני לא יודע איך צבינג'י קיבל אפטר אחד וכשחזר הביא לי וליזדי (שהיה אתי באותה פלוגה) דרישת שלום בצורת מכתב שחיבקתי ונישקתי אותו (כמו בסרטים). ההמתנה חשפה אצל האנשים את תכונותיהם: השמח, הבדרן, המסתגר, השתקן, הממורמר, הכעוס וכד'. חיי השגרה חסרי התכלית, החלו כבר לגרום לריבים ולטענות אישיות שהיה עלי לפתור. נהגתי לפי האימרה: "הנבון מוותר" ולרוב זה הצליח. הוויכוחים הסוערים ביותר היו למה לא משחררים אותנו אם אנחנו לא עושים כלום!. שבוע? שבועיים? שלושה? אני זוכר את הנאום המגומגם של אשכול שהמסקנה המדכאת ממנו אצלנו הייתה, שההמתנה הזו תימשך לנצח. אני לא יכול לתאר את השמחה שפרצה כשקיבלנו ב5.6.67 ב09.00 בבוקר את הפקודה לצאת לדרך, בבחינת סו"ס נעשה משהו. אני זוכר את פני הנהגים הצוהלים, איך נשכחו בבת אחת כל המתחים והריבים ביניהם ורק חיוכים וטפיחות על הכתפיים, איך מיד הופיעו על המשאיות הכתובות "תל-אביב – קהיר" ושכאלה. הגדוד שלנו היה באוגדה של אריק שרון ואני זוכר את הנאום הפתטי של המ"פ לפני שיצאנו לדרך שבו אמר שכל אחד צריך להיות מוכן להרוג ולהיהרג ואיש הגיב. כך, בצפירות מחרישות אוזניים של המכוניות בעת חציית הגבול לסיני, תמה תקופת ההמתנה שעליה דרך כלל מדלגים ועוברים לסדר היום בשל הניצחון הגדול באמת.
מכיון שתפקידי במלחמות ישראל היו כתומך לחימה, על סיפור לחימה, ביקשתי משמואל שיתאר פעילות מלחמתית שלו ונענה ברצון:
תקיפה בירושלים בליל המלחמה הראשון (מתוך הספר "דורי")
יום הלחימה הראשון כמעט הסתיים. השמדנו את רוב-רובם של חילות-האוויר של מצרים, סוריה וירדן וחשבתי שהסתיימה המלחמה ואפשר לנוח קצת. איזו טעות הייתה זו. אחרי שעתיים של תיאורים סוערים ומסעירים של אירועי היום, כאשר כולם משדרים ואיש אינו במצב קליטה, החושך ירד מזמן ואנו עדיין מלאי אדרנלין ושכורי הצלחה, שוב פתח את פיו הרמקול של הטייסת שאינו נח לרגע, והכריז: "דורי לחדר מבצעים, דורי לחדר מבצעים." "שמע דורי" פנה אליי. "יש לחימה קשה בירושלים. הצנחנים עולים על גבעת התחמושת…" – השם הזה לא היה מוכר לי כלל – "ארטילריה ירדנית מפגיזה את ירושלים ללא הפסק ויש נפגעים בין האזרחים." הדברים נשמעו לי מוזרים למדי באותה אווירת אופוריה שבה היינו שרויים. האם הערבים טרם הבינו שהפסידו במלחמה? "אנחנו, כלומר אתה, עומד לתקוף את הארטילריה ולשתק אותה. אחריך יגיעו מטוסים שלנו ומטייסות אחרות." הוא ניגש למפה, הראה לי את המיקום המשוער של עמדות-ארטילריה ירדניות, ותדרך אותי לפי כל הסעיפים. זכור לי דגש אחד בדבריו: "גובה פני השטח קרוב ל-2500 רגל ולכן הגובה המזערי ביעפים חייב להיות גבוה פי שניים מהמקובל כדי שתחזור בשלום, ברור"? כן, זה היה ברור.
ארגנתי לי מפה ושרטטתי נתיב טיסה. לרגע קט חשבתי שטעיתי. הנתיב מהבסיס לירושלים היה קצר ביותר לעומת הנתיבים הארוכים לשדה התעופה אינשאס בעומק מצרים, שאליו טסתי שלוש פעמים באותו יום. אספתי את ציוד הטיסה והמפות, האחת לניווט והשנייה בקנה-מידה של חיילים הולכי-רגל, שעליה סימנתי את סוללות התותחים ויצאתי לדרך. הסמב"ד היה מטוס יפיפה, שאהבתי עד שהתקדמתי למטוס הבא, מתחת לכנפיים נתלו שני מכלים נתיקים של דלק ושתי פצצות במשקל של רבע טון כל אחת, שאותן היה עליי להעביר אל סוללות הארטילריה הירדנית בדיוור ישיר ומדויק. נכנסתי לסמב"ד "שלי". נקשרתי, הנעתי, הסעתי, התיישרתי על המסלול והמראתי. התכוננתי לראות את אורותיה של ירושלים כפי שהיינו רואים אותם מרחוק בטיסות אימונים. אולם הפעם שרר חושך צלמוות, ואת מקום האורות מילאו הבזקי התפוצצויות במקום שבו שיערתי שנמצאת העיר. או אז "נפל לי האסימון" – יש האפלה מלאה בשתי ערי ירושלים, זו שלנו וזו שלהם. חשבתי על התמרונים לקראת תקיפה ואחריהם על הצלילה לתוך האפלה והיציאה ממנה בלילה חשוך. אובדן התמצאות – ורטיגו בשבילנו – הוא סכנה לא פחותה מאש נגד מטוסים. אמרתי לעצמי: "דורי, צריך להיזהר, לתכנן מראש כל צעד, זה לא משחק ילדים, אך דיה לצרה בשעתה, בתנאי חשכה אלו יהיה קל יותר לזהות את התותחים על פי הבזקי הירי שלהם, וכיוון ההפגזה."
עשיתי שניים-שלושה סיבובים מעל לעיר, ודי מהר זיהיתי על-פי ההבהקים שלוש סוללות תותחים שסומנו במפה שלי. היו לי רק שתי פצצות, לכן החלטתי לתקוף בשני יעפים שתי סוללות שונות, מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה לשתק אותן ולהפסיק את נפילת פגזיהן על אזרחיה התמימים של ירושלים, שחלקם עדיין נשא את צלקות הקרבות ממלחמת העצמאות.
זכרתי גם את האזהרה מפני גובה ההרים, וביצעתי את שני היעפים בדיוק לפי הספר, כמו במטווח מוגבל וסטרילי לגמרי. כנראה ידע מנהל הלחימה שאפעל בדיוק לפי ההוראות כשבחר בי למשימה. כשהתבגרתי, התפוגגה תכונה חיובית זו שלי. אינני יכול להבטיח שהשמדתי תותחים, אך לשביעות רצוני שתי הסוללות שתקפתי הפסיקו להפגיז את העיר. שמעתי ברדיו מטוסים אחרים מתקרבים לגזרה, דיווחתי תוצאות, עדכנתי את המטוסים בפרטים שעשויים להקל עליהם וטסתי חזרה הביתה, מלא סיפוק ועייף מאוד לאחר כמעט יממה רצופה של לחימה.
המלחמה נסתיימה בתרועות ניצחון, באופוריה של עם מנצח ומאוחד! ומאז… התחלנו לדבר על כיבוש ועולה המחשבה: 50 שנה אחרי, האם באמת המלחמה הזו הסתיימה?
"שבוע טוב"!
שבועטוב 