"שבוע טוב" (150)

כ"ט בנובמבר 1947, בערב הכל מתנהל כרגיל, ארוחת ערב, הכנת שיעורי בית,  עולים למיטות. (כתה ח'). בתשע המטפלת מכבה את האורות ומברכת "לילה טוב, ליל מנוחה". הכל כרגיל. בתשע וחצי פרצו הילדים הגדולים מכתות י' ו י"א לחדרים החשוכים שלנו ואמרו בהתרגשות: "בואו לחדר האוכל עושים מסיבה, באו"ם החליטו על הקמת מדינת ישראל במסגרת "תכנית החלוקה" בינינו לערבים. מיהרנו לחדר האוכל ופגשנו שמחה שמעולם לא חווינו, כל חניכי המוסד רקדו מעגלים מעגלים, בכל פינה צחוק של אושר ושירה ואנחנו כמובן שהצטרפנו לחגיגה הגדולה. כעבור חצי שעה השמחה נדמה. בן עמי גורדון (אבא שלי) רכז המוסד, הופיע בפנים קודרות כל כך, שגרמו לכולם לעצור הכל! ושאל: "מה שמחה זו לכם? אתם לא מבינים שההחלטה גונזת את רעיון המדינה הדו- לאומית? ("השומר הצעיר" באותה עת, דגל במדינה דו לאומית כפתרון לסכסוך היהודי–ערבי רב השנים בתקופת המנדט הבריטי). השמחה הופסקה ואנחנו חזרנו חפויי ראש למיטותינו. כן, זה מה שאני זוכר (בטח יש  כאלה שזוכרים אחרת) שהתרחש במוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק, המוסד של כל ילדי הקיבוצים של הקיבוץ הארצי. היום כבר ממעיטים להזכיר לילה מיוחד זה וכשמציינים אותו זה תמיד רק להשמיע את ספירת הקולות, ההכרזה בתום ההצבעה ותיאור מעגלי הרוקדים ברחובות. חייבים לזכור ולספר, שכ"ט בנובמבר היה "ציר לידה" משמעותי להקמת המדינה.

ניני: רגע אחרי הגשם/ בשמים יש לי קשת/ השמש מציצה מבין העננים/וכל השלוליות צוחקות לה בפנים.- לאה נאור.

ולפרשת השבוע "תולדות" המרתקת. (הדר):  יצחק נשא את רבקה בגיל 40 ובגיל 60 נולדו לו התאומים לאחר ה"התרוצצות בבטן". יצחק איבד את חוש ראייתו אבל לא את  חושיו האחרים – חוש המישוש, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח ואיך אנחנו יודעים שחושיו עימו? חוש הטעם- כשאמר לעשיו: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי". חוש הריח- כשאמר לעשיו: "ריח בני כריח השדה". חוש השמיעה- כשאמר ליעקב: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". וחוש המישוש- כשאמר ליעקב: גשה נא ואמושך, בני, האתה זה בני עשיו?" הבעיה  הייתה שמול חמשת חושיו שלו, לרבקה היה את החוש השישי, שידע ליצור סתירה ולתמרן בין חוש השמיעה וחוש המישוש וגרם לכך, שיעקב קיבל את הבכורה, והשאר היסטוריה. אלא…לפני שנתיים עברתי ניתוח קטרקט בעיני, אמרתי לפרופסור גאייר שניתחה אותי: "שווי בנפשך, מה היה קורה אם יצחק אבינו המתעוור היה זוכה לטיפולך המסור והיה מסוגל, אחרי ניתוח מוצלח, להבחין בין עשיו חביבו לבין יעקב חביב רבקה?" תחשבו, לאן ההיסטוריה שלנו הייתה מובילה אותנו, מי היינו ואיפה היינו היום?

 1

השבוע (21.11.14) חגגנו את יום הנישואים ה – 57 שלנו. ותגידו ששוב אני מספר לכם, איך בערבו של יום עלינו ארבעה זוגות, על משאית בדרכנו לחצר ביתו של הרב ביקנעם כדי לקיים חופה כהלכתה. כעבור עשרים רגע היינו שוב על המשאית בדרכנו חזרה הביתה.  כשחזרנו, רעיה הלכה להשכיב (לישון) את ילדי "אילן" ואני פניתי לחליבת לילה. אך ראו איזו ברכה יפה ונמלצת קיבלנו מהקיבוץ במסיבת החתונות שנערכה, כמקובל אז, ברוב עם-הקיבוץ.

"שבוע טוב" (149)

ברכות: אנחנו מברכים בחום את קרן ליום הולדתה. אנחנו מאחלים לה את הדברים שכל אדם מאחל ומייחל לעצמו: אושר, אהבה, נחת ושמחה ומוסיפים את מילת הקסם בריאות טובה (שמתאימה לכל גיל!). הוי כמה זה חשוב!

כמה מילים על סגנון – סוג דפוס כתיבה או התנהגות/התנהלות המתקיים כאשר יש נושא משותף ורכיבים משותפים. למשל הסגנון בעולם הספורט. מי לא זוכר את "הבננה של אוננה" את עולם הדימויים של כתבי הספורט ולהבדיל, את מודעות האבל, תמיד במסגרת שחורה עבה (אני דווקא הייתי בוחר לעצמי מסגרת כחולה), שם הנפטר במרכז ושמות הסופדים בתחתית או מעל השם, ולהבדיל אלף הבדלות בהזמנות לחתונה. דף צבעוני מאוייר, במרכז שמות הנישאים, מתחתם שמות ההורים המשיאים את בניהם, למטה מקום החתונה ואיך לאשרה, הסגנון לכל מטרה פחות או יותר קבוע.

ואעבור הפעם לסגנון וסוג דפוסי האירוסין בתורה כפי שנזכרים בספר בראשית ושמות ומדובר בשלוש פרשיות אברהם אבינו, יעקב אבינו ומשה רבנו הגדול. כל זאת בעקבות פרשת השבוע "חיי שרה".  בפרשה זו, אברהם שולח את עבדו אליעזר לאור כשדים, להביא לבנו יצחק אישה מבית "טוב" ז.א. לא כנענית מקומית. "נוסחת-סגנון" האירוסין היא כזו: 1. פגישה בין הגבר והנערה ליד הבאר שהיא המרכז החברתי, התרבותי והכלכלי של הישוב. 2. הגבר מסייע לנערה להשקות את העדרים ויוצר את ה"קליק".   3. הנערה חוזרת לביתה ומספרת לאביה על הגבר שעזר לה. 4. האב מזמין אותו לביתו לסעודה בה עומד על אופיו. (הראוי?!) 5. האב נותן את בתו לגבר לאישה. בשלושת מקרי האירוסין הללו הנוסח – הסגנון שווה.  אני רוצה להשאיר את "פרשת" אברהם , העבד אליעזר ורבקה לסופו של "שבוע טוב" זה ולהתחיל בסיפור הידוע על יעקב ורחל. מה היה לנו שם? יעקב רואה את רחל, מגולל את האבן מפי הבאר, משקה את עדרי לבן אביה, מתאהב בה ממבט ראשון מנשק לה ובוכה, היא רצה הביתה ומספרת לאביה, שמזמין אותו  לביתו ונותן לו את בתו בתנאי שיעבוד אותה שבע שנים (ועוד שבע). ממש לפי "הנוסחה" לעיל. ומשה… הבורח ממצריים אחר שהרג את המצרי מגיע למדיין ושם ליד הבאר פוגש את שבע האחיות משקות את העדרים, כמובן שנחלץ לעזרתן, משם הוא מוזמן לבית יתרו שנותן לו את ציפורה לאשה. יוצא דופן, במידה מסוימת, מתרחש דווקא בפרשת השבוע שלנו בו מסופר על השידוך/אירוסין שאברהם מביא לבנו יצחק. אברהם שולח את נציגו הבכיר, העבד, עם עשרה גמלים ושפע תכשיטים להביא אישה לבנו מארץ מוצאו, ממשפחתו. ושם… כאילו עולם הפוך, גם כאן כולם חיים סביב לבאר, שם רבקה רואה את העבד ומשקה (היא, לא הוא,) לא רק אותו אלא גם את עשרת גמליו. דמיינו את הסיטואציה בה, רבקה, כדה על שכמה יורדת לבאר חוזרת עם כד מלא ומשקה את הגמלים עד שירוו. (גמל צמא שותה הרבה מים) מהשינוי בנוסח "שידוך/אירוסין" זה, שבו רבקה היא הפעילה, המבצעת, המשימתית, אנחנו כבר מבינים כמה דברים על אישיותה המיוחדת. כשלבן מזמין את העבד לביתו הוא מעלה את הצעתו, שרבקה תבוא עמו אל אדונו לארץ הזרה, להיות לו לאישה, היא מיד מסכימה להצעתו, (אחרי שקיבלה ממנו נזם וצמידים) לבא לכנען ולחיות עם איש שאינה מכירה, שאינה יודעת איך הוא נראה אפילו. אתם יודעים מהסיפור בתנ"ך, שכשהם מגיעים לארץ כנען היא רואה איש מהלך  לבד בשדה, שואלת את העבד: "מיהו"? והוא עונה לה: "אדוני"! והיא נופלת מהגמל. הסוף ידוע. היא חיה חיים קשים עם אדם מוזר, היחסים בין התאומים: יעקב ועשיו, יצחק המתעוור והמזדקן וכו' וכו'. אין ספק שרבקה היא הדמות הפעילה, הדומיננטית במשפחה (כמו ליד הבאר). אומרים שהגבר הוא ראש המשפחה, דרשנים אומרים שאכן כך, הגבר הוא ראש המשפחה אבל האישה (ואינם מתכוונים דווקא לרבקה) היא הצוואר, והצוואר הוא המניע את הראש. עד היום.

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (148)

ישנם שבועות שבהם אני רוצה לכתוב כל כך הרבה אבל אני מבטל את רעיונותי בזה אחר זה בבחינת יש טובים מאלו ולא שווה סתם להטריד. לדוגמה: מה קורה במדינה שאנשים רצים אחרי דרכון זר, או מה אני חושב על הדרבי שפוצץ, או מה אני חושב על איך מתנהלים חיי בקיבוץ כאשר אני לא מכיר רבים משותפי, או הסברי ללמה שיחת קיבוץ נראית ככה, (מוסד עליון), או לספר לכם כמה הצלחתם עם המתנות שקיבלתי מכם ליום הולדתי (שוב יש לי מה ללבוש), ואיזו שמחה מיוחדת הייתה לי מקבלת שני ספרים שכאילו נכתבו עבורי, או סתם כמה סיפורי זיכרונות עלינו, ב"צומת" שבין טיפול בהורים המזדקנים שלנו ועיסוק בילדים הצעירים שלנו, נטולי עקדה כלשהי, או לספר איך בעקבות ספרו של אברהם אזולאי (על מלחמת יום כיפור) נחלצנו לחפש את המכתבים שלי והמכתבים אלי מתקופת המלחמה ומצאנו! (ומה מצאנו בהם) כי רעיה שמרה הכל בסדר מופתי. וכמה שמחתי כשמצאנו את המכתבים שריגשו אותי כל כך שם, של רעיתי, כמובן, ושל קרין ולירן וציורים של תימור או לספר לכם על סבא גנייק ומחשבותיו על הזקנה: "כמה היא לא יפה" או לספר על אירועים היסטורים מה אירע דווקא בשבוע זה, שב- 1885 הוצג לראשונה האופנוע שנסע במהירות של 12 קמ"ש, או לספר על הקמת גטו ורשה באמצע נובמבר 1941, תש"א?  או לספר לכם את סיפור ה"יונה" המיוחדת שלנו (כזוג) ושל כל קב' תומר בטיול למכתשים, או להתמקד בפרשת השבוע על אברהם הקונה מעפרון את מערת המכפלה לקבור בה את שרה אשתו שאיש לא צפה את מותה בגיל 127 שנה, או בעקבות קריאה ב"פרשת השבוע" שעבר, הרהורים על מערכת היחסים בין האב לבנו אחרי האירוע הטראומטי "עקדת יצחק".

אסיים בקטע מתוך שירו של עמיחי:

"תנ"ך תנ"ך, אתך אתך ומדרשים אחרים"

קח את בנך יחידך אשר אהבת / והעלהו לעולה, כך אלוהים לאברהם.

ואנחנו קוראים לו אברהם אבינו, איזה אב / הוא לנו, שהיה מוכן להקריב את בנו על המזבח! /

דבר אחר, אלוהים לא ידע אהבה לבנים, / אבל הוא ידע אהבה להרים /

ומכל ההרים אהב את הר המוריה / הר יחידו, אשר אהב ולכן עשו עליו /

את העקדה ואת בתי המקדש.

" שבוע טוב"

"שבוע טוב" (147)

19 שנים חלפו מאז הירצחו של רבין. 19 שנים של מלמול בלתי פוסק איך, איך, איך יגאל עמיר ניצח. 19 שנים של מחשבות ורגשות על הרצח הנתעב. כל אחד זוכר ודאי היכן הוא היה כששמע על הרצח בכיכר. אנחנו ישבנו אצל רינה ואדם בביתם וב-21.00 התחלתי את שבוע שמירת הלילה שלי. הגעתי לשער, פתחתי את ערוץ 1. כששמעתי שרבין נורה בתום העצרת טלפנתי לרעיה לחדר של רינה ואדם ואמרתי לה, שכרגע הודיעו שרבין נורה ושיפתחו מהר את הטלוויזיה. ב-  22.00  ראינו את חיים יבין (אם איני טועה) מודיע על מותו של רבין ויותר מאוחר  איתן הבר מבית החולים מוסר הודעה  – המשודרת עד היום.       ביולי 1995,  רבין בא ללא מלווים אל יריד הספר הבין-לאומי בירושלים, , לדוכן "ספריית פועלים" והתעניין באנציקלופדיה העברית שלנו. צלם, מרשות העיתונות, צילם  את התמונה הזו המונחת קבע על הכוננית שלנו.

rabin

השבוע היה ממש סוער!חלו בו תאריכים חגיגיים כמו יום הולדתה של מיה שאנחנו מאחלים מכל הלב ברכות ואיחולים ותקוות ואהבה לה, למשפחתהולהוריה, רקטוב,שמחה ואושר לך מיה! (זה לא המקום להזכיר לך על סיור בתנובה) וה– 7 לנובמבר 1917, יום, שבולפני 97 שנים התחוללה  "מהפכת אוקטובר"הגדולה שהטביעה את חותמה על כל המאה ה- 20, מהפכה ששינתה את פני "רוח" העולם ולנו נתנה תקוה לחיים יפים, טובים וצודקים יותרלכל בני האדם. ציון התאריך היה לאחד מחגינו הגדולים והמפוארים, בהזדמנות אחרת אספר לכם מחוויותנו באותם הימים.

במרכזו של "שבוע טוב" זה אביא את ברכתה של רעיה לירון לסיום תפקידו בשומריה. למשפחה שלנו יש 'שורשים' בשומריה ולא רק כחניכים. אבא, בן עמי, ריכז את המוסד במשך כ- 10 שנים (1949-1958) אני ריכזתי את המוסד במשך 7 שנים (1977-1984) והגדילה לעשות רעיה שמ-1971 (!) ועד היוםעדיין קשורה לשומריה ועסקה במשך כל כך הרבה השנים בחינוך ועד לספרייה. היום שומריה היא פנימיה שירון ריכז אותה במהלך 11 השנים האחרונות (2003-2014) אני חושב שלנו היה הרבה יותר קל, לרכז מסגרת, שהייתה בית ספר שמכיל את הפנימייה והיווה מסגרת חינוכית אחת (רובכם חוויתם זאת בעצמכם).  נחזור לברכתה של רעיה בערב פרדה היפה, הכנה והחם שערכו לו חבריו משומריה ומהחינוך שעבדו אתו.

1.11.14

לירון–עם סיום תפקידו ב"שומריה":

לא מקובל במקומותינו לומר שבחיו של אדם בפניו. אנחנו אומרים אותם, אומרים ואפילו גאים לעשות זאת.

מעבודתי בחינוך לאורך שנים רבות, אני לוקחת לעצמי את הזכות לומר לירון דברים ממקום זה. עם הקמת פנימית שומריה, ירון בנה את עצמו כאיש חינוך,כשכל רמ"ח ושס"ה גופו נתונים למשימה זו של חינוך הדור הבא.  כל ימיו, צהריו ולילותיו מה שמכונה עיתותיו -מכוונים לעבודת קודש זו, שכדי להצליח בה אתה מוכרח לתת את כל- כולך.עבודתו התחילה בקביעת היעד וסימון המטרה של הקמת חברת נעורים עצמאית, חברת נעורים אותה מכוונים המחנכים שמחליטים רק בשלושת ה"ביתים" כפי שקבע פולי לפני עשרות שנים: ביטחון, בריאות ובטיחות (ומלמל לעצמו – וכסף). וזה אומר –  התנהלות אישית, דוגמה אישית, אמונה, מסירות, נאמנות, התמדה, עבודת צוות וניהול משתף, הצבת גבולות ברורים בין חברות לסמכות, קשר ישיר בין סמכות לאחריות, יכולת הכלה של הדברים החיוביים וגם השליליים. אחד מכלי העבודה בחינוך הוא בדרך כלל מילולי, – הטון, התוכן, האופן, הכנות והאמת. ירון מוסיף לכלאלה את הכלי החשוב לא פחות: ההומור האישי שלו.ומעל הכל גם רוח אנושית טובה, וחברות טובה.

החינוך, בעיני, הוא ערך מצטבר ואני רואה איך קשרים ויחסים אישיים ממשיכים להתקיים גם אחרי גיל החינוך ונאמין שקרוב לוודאי שכך גם הערכים שהונחלו.

ירון עסק בכל זאת בהצלחה במשך שנים רבות ורוחו לא נפלה, לכן נוכל לומר בפה מלא שעבודתו בהחלט ראוייה לתואר : מפעל חיים! ועל כמה אנשים אפשר לומר זאת? חברה קיבוצית כשלנו צריכה לדעת לנצל בתחומה אנשי חינוך שזה ייעודם, לטפח אותם ולפתח אותם. כי מלאכת החינוך אינה נעשית קלה יותר – משכלולים ושדרוגים טכנולוגיים ועד לרמת מעורבות ההורים, מדיבור ענייני עד השתלחות, ממתן כבוד עד פסילה.

אנחנו מקווים שירון לא "יתבזבז" בתפקידים מנהליים שוטפים (החשובים כשלעצמם ) וינצל את האוטוריטה ומשנתו החינוכית שרכש ויידע למצואאת מקומו כאן או במסגרות אחרות שונות, כמובן אחרי שנת מילוי הבטריות.

ואנחנו נברך ונאחל לך ירון, הצלח בכל שתבחר- כי לך יש את זה! ובגדול!!

 

"שבוע טוב"!                                                                 רעיה ועמרם

"שבוע טוב" (146)

ברכות לסיון ליומולדתה. בשנה האחרונה ביקרתי יותר מדי פעמים במרפאה ומאור הפנים של סיון בו אני פוגש, ההבנה במבט למצוקותיי, החיוך, חילופי המילים, הם שמאוד מקלים על אחד כמוני שתמיד חרד כשהוא נכנס למרפאה. זו ההזדמנות לומר תודה ולאחל לה שכל מה שתרצה יתגשם בשמחה ובאהבה.

מחר 2 בנובמבר ופרט לכך שהוא יום הולדתה של מיה, בתולדות מדינת ישראל זה תאריך היסטורי, יום הצהרת בלפור מ – 1917. אני יודע שאירוע זה רחוק מכם מאוד, אך אני עדיין זוכר מימי ילדותי תאריך זה כ"חג". הצהרת בלפור  הייתה מסמך של כוונות טובות שהעניקה ממשלת בריטניה לתנועה הציונית. עוררה התלהבות ותקווה בקרב היהודים ומנהיגי התנועה הציונית ובראשם פרופ' חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. מה אומרת הצהרת בלפור? "ממשלת בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". אירוע ראוי לציון.

Strasz

פרשת השבוע הייתה "פרשת נח". לא אעסוק במבול ולא בתיבה, לא בצדיקותו של נח ולא בתיאורי רוע ושחיתות שגרמו למבול. אעסוק דווקא ב'יונה' ששלח נח לראות "הקלו המים". למה בחר נח דווקא ביונה? היונה עבורנו היא מבשרת השלום הגדולה, היונה הלבנה המסמלת רק תום ותקווה, שאנו משלחים אותה לשמיים בתפילה לטוב בחגנו. בעצם, זו ציפור די מגעילה (נושאת פשפשים לרוב, מפיצה מחלות, מחרבנת בכל מקום). נח בחר ביונה, אחרי כישלון העורב,  בשל תכונותיה המיוחדות, שהעיקרית שבהן היא התשוקה לשוב לקן שלה. אתה משלחה והיא שבה! מלכים בכל העולם היו כותבים אגרות קושרים אותן לרגל יונה מאולפת ומשלחים אותה והיא כעבור ימים או שבועות, שבה ונושאת אגרת תשובה. ליונה חוש התמצאות טבעי המאפשר לה לאתר את שובכה. מדענים גילו שאחרי אימון מתאים, אפשר להרגיל יונה לעביר מידע במרחק של 1000 ק"מ במהירות של 70 קמ"ש. נח היה הראשון שעשה שימוש ביונה. בהמשך עשו שימוש ביונים במצריים העתיקה ובפרס. צלאח- א- דין במלחמותיו ואפילו נפוליאון בסוף המאה ה- 18.

yon

בדברי ימי התנועה הציונית זכורה העובדה, שיונת הדואר ששגרו אנשי ניל"י נתפסה על ידי הטורקים בקיסריה וחשפה את הפעילות היהודית האנטי טורקית והפרו בריטית. ידוע גם על הבאת 150 יונים ע"י "ההגנה" (1938) ששימשה יסוד לחיל היונאים בראשית צה"ל, שהתקיים עד 1954 כשהרמטכ"ל משה דיין פירק אותו. ואי אפשר כמובן שלא להזכיר את ספרו של מאיר שלו "יונה ונער", שבמרכזו יונה פלמ"חאית במלחמת השחרור, המאולפת בידי שני יונאים עבריים צעירים לשאת יונוגראמות אל הכוחות הלוחמים ומהם, ולשאת מכתבי אהבה בין נער ונערה המתמכרים לאילוף יונים ולסערת אהבתם. היום לא רואים במקומותינו שובכי יונים, אבל אנחנו כילדים גידלנו יונים. במשק הילדים היה לנו כלוב ובתוכו עשרות יונים מכל הצבעים. פחי שמן ריקים שימשו להן להטלה, הדגרה וגידול גוזלים. למדנו להבחין ביניהן נתנו שם לכל אחת ואחד, למדנו להשאיר פתח בשובך, לקחנו את היונים ליער או לשדות, הפרחנו אותן ורצנו מהר הביתה, תמיד הן חזרו לשובך שלהן לפנינו. היינו מנהלים יומן צפייה ביונים, אבל…המפורסם שבהם הוא היומן של קב' "עופר" ודוגמית ממנו: 1. רשימת היונים: הז'לובק השחור, הז'לובק החום, הגוזל הקטן, הגוזל הגדול, הכחול, הזכר הזיפט, הציץ החום, הציץ הלבן ועוד ועוד. לצד השמות, "יומן האירועים" של כל יונה ויון.

_MG_7735a

נכון, לא הייתה אז טלוויזיה ולא מחשב, וודאי שלא חבר סלולרי מתוחכם אבל חוויות היו אף היו. הייתה אז ילדות שונה מאוד מימי מהילדות של היום אך מאז ימי נח ועד היום, היונה היא סמל מבשר תקווה לימים טובים, ימים של שלום.                                                                                  "שבוע טוב"!

הערת העורך: אבא וסבא שלנו- מזל טוב ל-81 , מאחלים לך (ואולי בעצם לנו) מכל הלב שתמשיך להיות מנהיג השבט שלנו בדרכך הייחודית, החכמה, הישרה, היצירתית, החברית, הקלילה והאנושית כל כך.
מכולנו: רומי, תום, לי, גלי, ניר, מאי, אורי, אן, מור, ספיר, שהם, ליאן, יהב, נואי, קרן ושיר, מיה והדר, ג'ני ותימור, סיון ולירן, קרין וירון.
(אמא לא שכחנו אותך- הרבה אושר עם ראש השבט!)