חודש: מאי 2013

השבוע חווינו שתי חוויות מוזיקאליות. אתם, קרוב לוודאי שלא הייתם נוכחים כי אתם ודאי מעדיפים להקות "רעש וזעם", אבל לנו זו הייתה חוויה. הראשונה בהן, הערב עם "הדודאים" (ואני זוכר את ביקורם אצלנו ב 1957 בתקופה שבני וישראל עוד חיפשו במה פנויה להופעה בכל מקום). זה לא רק היה בבחינת "נעים להיזכר" נהנינו להקשיב לשירים ערבים לאוזן, חודרים ללב, מוכרים מימי בחרותנו ומאפשרים לנו גם להצטרף בזמזום חרישי, בהנאה מלאה. חבל, שלא שלחתם את ילדיכם לערב הפשוט, העדין והערב לאוזן שישמעו ויספגו. האירוע השני היה "ערב" על סיפורה של מקהלת הצבא האדום, המקהלה הענקית (200 זמרים) שגדלנו על שיריה וגם שרנו אותם בהתלהבות רבה במשך שנים (בתרגום עברי). אותה מקהלה, שאומרים שהיה לה חלק מכריע בניצחון הצבא האדום על הנאצים במלחמת העולם השנייה, אותה מקהלה, שזכיתי לשמוע אותה שרה בהרכבה המלא, כשנקלעתי למוסקבה ב – 1987 בחגיגות 800 שנה להיווסד העיר. עמדנו בכיכר האדומה שלוש שעות בגשם שוטף, רועדים מקור והקשבנו בצמא לשירה הנפלאה ובלי להתכוון גם שרנו את שיריה המוכרים לנו בעברית ולא פחדנו מהק.ג.ב.. זו הייתה חוויה מדהימה. קצת מושג על מקהלת הייצוג של ברה"מ. כמו במרכיבים אחרים של המהפכה הבולשביקית, ליהודים היה חלק נכבד באירועים, כך קרה שגם את מקהלת הצבא האדום (שנוסדה על בסיס של להקת בידור צבאית) המציא מוחו הקודח של יהודי בשם שוחין ב – 1928. הוא לקח כמנהל מוזיקאלי למקהלה עוד יהודי בשם אלכסנדר אלכסנדרוב (שעל שמו נקראת המקהלה האזרחית עד היום.) כשהגרמנים פלשו לרוסיה במלחמה, סטאלין, כן סטאלין עצמו, חש בצורך לחבר המנון לצבא האדום, המנון 'מלכד-עם' ואז חובר (כמובן על ידי יהודי) המנון הצבא האדום אותו שרה המקהלה הנפלאה הזו, בהמנון לא תמצאו ולו מילה אחת על סוציאליזם או קומוניזם, הוא הבין שמדינה, הבנויה ממדינות רבות צריכה להתייחס בהמנונה למכנה המשותף שהוא: ה"מולדת של כולנו", ו"אחדות העם". בכל זאת חשבו שם וידעו מה ואיך עושים כדי ללכד את העם הסובייטי לשעותיו הקשות … ורק אנקדוטה קטנה. כולנו מכירים את השיר:     "ו – ק-ט-יו-ש-ק-ה אז יצאה לשוח" כאחד השירים המפורסמים שלהם אך האמת מאחורי השיר, שזה שיר אהבה פשוט, שנכתב ע"י בנדר (יהודי כמובן) לאהובתו ששמה היה קטיה, שהפכו אותו להמנון "התותחנים" כשחיפשו דרך לתת לכל חיל המנון "גאווה" משלו.

קצת נוסטלגיה בשל שירים שאנחנו עדיין אוהבים, שהם נחלת ימים אחרים.                                                " שבוע טוב"

מקובל, שלכל חג, מוצמדת מגילה אחת מחמש המגילות הנקראת באותו יום חג. בפורים קוראים את מגילת אסתר, בפסח  את שיר השירים, בשבועות את מגילת רות, בט' באב את מגילת איכה ובסוכות את קהלת. אמרנו שבחג שבועות מדברים על מגילת רות? בשנים האחרונות למדתי ועסקתי בנושאים אלה נראה לי שניתן לכתוב "מחזה" על המגילה. ראשית הדמויות: יפתח ויסיים את המחזה הקריין שיאמר: סיפורנו מתחיל ב 5 עונשים אותם ידעה מש' אלימלך: רעב, גלות, מיתה, שכול ואלמנות. ויסיימו ב – 3 שמחות: אהבה, חתונה וציפייה לגואל. לצידו תעמודנה 3 דמויות "חיוביות": נעמי, רות ובועז,      ו – 3 דמויות "שליליות": אלימלך, ערפה והגואל. אני רוצה לצרף גם 2 מקהלות.  מקהלת בנות: המלוות את שובן של נעמי ורות לארץ ומקהלת גברים לתיאור המתרחש בשדה בעונת הקציר. אני חושב על 4 תמונות במחזה: 1. השיבה לארץ. 2. רות קוצרת. 3. רות ובועז בגורן. 4. החתונה. עם כל הכוונות הטובות שלי, מי אני מול ביאליק שכתב סיפור שאני בטוח שאינו מוכר לכם הנקרא: "מגילת ערפה" (תוספת למגילת רות) ואני מביאו לפניכם כמעט כלשונו ובסגנונו, ובטוחני שייטיב עמכם יותר מה"מחזה" שבדמיוני:    "ערפה ורות המואביות אחיות בנות אב אחד היו, בנות עגלון מלך מואב, ושתיהן נערות יפהפיות ונחמדות למראה. ותהי ערפה הוללה וסוררת ועזת נפש כבכרה קלה, ורות הייתה תמה וצנועה וחרדה כאיילת השדה. ויהי בימים ההם, ויהי רעב ביהודה, ובמואב היה לחם. ויבוא מבית לחם יהודה איש אפרתי ושמו אלימלך לגור בשדה מואב, הוא ואשתו הנדיבה נעמי ושני בניו הרכים מחלון וכליון. ויחמול עגלון על האפרתים ולא הרע להם ויגורו בשדה מואב. וימת אלימלך איש נעמי ותישאר האישה ושני בניה בכובד אבלם ויגונם. וירא עגלון את בני האפרתי הרכים והענוגים כי טובים הם ויתן להם את שתי בנותיו לנשים. אך אלוהים מנע משתי האחיות פרי בטן. ותשבנה הנערות נכריות ועגומות נפש בבית חמותן האלמנה, ויכלו ימיהן באפס ששון. מחלון וכליון גם הם לא התנחמו בנשותיהם אחרי אביהם ולא ידעו חמדה, ויהיו כשני פרחים מתעלפים בחרבוני קיץ, מקץ עשר שנים מתו ביגון חרישי, ותקברם אמם בשדה על יד קבר אביהם. ונעמי נשארה מאישה ומשני ילדיה ותאמר: "מי לי עוד פה ומה לי פה?" ותקום ותצא משדה מואב לשוב ארצה יהודה. ולא אבתה רות לשוב מאחרי חמותה כי נגע אלוהים בליבה. ותעזוב את עמה ואת ארצה ואת מולדתה ואת אלוהיה ותלך עם חמותה ארצה יהודה. וערפה שילחה את חמותה עד גבול השדה ותשק לה ותשב אל בית אמה כנעוריה. ויהי היום ויעבור פלישתי על שדה מואב, איש מידות וגבר חלציים והוא לבוש מדים ותפוש נשק וכלי מוות מכף רגל ועד קדקד, כולו ברזל ונחושת, כי גיבור מלחמה הוא. ויסר הענק אל בית ערפה וילן שם לילה. ותרא את כוחו, את גבהו ואת הדר מדיו ונשקו ותיצמד לו, ותלך אחר מאהבה הערל הפלישתי כאשר ילך הכלב אחרי אדוניו.

ורות באה לחסות תחת כנפי אלוהי ישראל ותשב את חמותה בבית לחם יהודה, ובענייה יצאה ללקט בשדה בועז בית הלחמי, להחיות נפשה ונפש חמותה. ובועז איש נחלה והון, גבר חמודות ונדיב–עם ממשפחת אלימלך ומודע לנעמי. וירא את הנערה בלקטה ויכר את תום דרכיה ואת טוהר רוחה ויקחנה לו לאשה. ולתקופת הימים ילדה לו בן ותקרא שמו עובד. ותזקן רות ותשבע ימים והיא עודנה דשנה ורעננה ותרא בני בנים ובני שלשים לבועז אישה, כולם גיבורי- חיל ויראי-אלוהים. ובאחרית ימיה יולד על ברכיה בן זקונים לישי בן בנה וייקרא שמו דוד. ויגדל הנער ויברכו אלוהים, ויהי אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, אמיץ רוח ונבון- דבר ויהי נעים זמירות ומיטיב נגן. ברעותו בצאן אביו נלחם בגבורה בחיית השדה, ויך את הארי ואת הדב ויצל מפיהם טרף. ויימלאו ההרים תרועת שיריו  המתוקים וארץ רוו זמירותיו. וערפה בלתה מזוקן בארץ פלישתים ותהי הומיה וסוררת ותשב הבלה כל הימים על אם הדרך כאחת הנבלות והיא טווה פשתים ותומכת פלך. ותרא גם היא בני שלשים לבעלה הענק, את גלית וישבי אחיו. ויגדלו הנערים פרא ויהיו פריצי אדם וגובה להם וייראה. וילבשו ברזל ונחושת כאבותם וילמדו הרג ורצח וירוו את הארץ דמעות ודם.                               כעץ כן פריו ופרי פריו וכוח אבות בזרעם אחריהם עד עולם.

ויהי לתקופת הימים ויאספו פלישתים את מחניהם למלחמה על ישראל ויהיו עומדים על ההר מזה וישראל עומדים על ההר מזה והגיא ביניהם. ויצא איש ממחנה פלישתים גבהו שש אמות וזרת וכובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים הוא לבוש ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים ברזל, כידון נחושת בין כתפיו, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל ונושא הצנה לפניו. ויעמוד הפלישתי ויחרף מערכות אלוהים חיים. הוא גלית הפלישתי מגת, בן שלשים לערפה. וממערכות ישראל יצא לקראתו נער אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, לא נשק לו ולא מדים, אין בידו בלתי אם מקלו וקלעו וחמישה חלוקי אבנים בילקוטו ושם אלוהים חיים על שפתיו.  הוא דוד הרועה מבית לחם בן שלשים לרות.         שני צאצאי האחיות המואביות, ענק פלישתי ונער עברי התייצבו בגיא האחד מול רעהו, והשנאה בערה בעיניהם… (סוף)

עד כאן סיפורו של ביאליק. סיפור המסתיים בהנחה שהקורא מכיר את הסוף המקראי. אתם מוזמנים לכתוב סיום לסיפור על פי דמיונכם ולהעבירו אלינו.

                          "חג שמח" ו"שבוע טוב"!

 ברכות: לניני המתוקה ילדת החלומות והמשחקים, במלאת לך חמש שנים. לחשוב שהכל עוד פרוש בפנייך, גורם לנו לחבק אותך כל כך חזק ששום ברכה מילולית לא יכולה להביע כמה אהבה מונחת שם. זה בדיוק גם מה שאנחנו מרגישים כלפי קרין שגם לה יש יומולדת. בת שלנו, את באמת האחת, כמה אהבה יש בנו אליך, היחידה והמיוחדת שלנו והתקופה האחרונה רק מוכיחה לנו זאת. אנחנו יודעים ומוקירים, שעם כל עיסוקיך וטרדותיך את לא שוכחת אותנו באה ומתקשרת כל יום. איחולנו לך: שתהיי בת ואם מאושרת ותרווי הרבה נחת. וזה כבר אומר הכל!!

אתחיל בברכות: 1. מאי כבר בת 7, גיל נהדר. קבלי מאתנו ברכות, איחולים וכמובן חיבוקים ליום הולדתך וגעגועים עזים. 2. מיה ושבע חברותיה זכו במקום הראשון במירוץ  "הר לעמק" מסלול של 216 ק"מ מתל-חי לתמרת. כרצה בכירה, היא קיבלה את המסלול הארוך של יותר מ – 30 ק"מ שב – 8 מהם הדר רץ לצידה. הייתי יכול לשאול: "מה איבדת בדרך, שככה רצת"? אבל אני, כספורטאי טלוויזיה, ובייחוד כאבא, אומר לך בגאווה רבה "כל הכבוד"!  3. וברגע האחרון… הדר בריצתו בהרצליה הבוקר שבר את כל שיאיו ורץ במהירות (הקלנועית שלי) ב – 3.47 דקות לק"מ. 4. ולמור מגיעות שתי ברכות האחת: על זכייתו (קבוצתו) באליפות ליגת הילדים בכדורגל במחוז הצפון, לאחר שהרשית 27 פעמים לרשת היריב והשנייה, לא פחות חשובה, לדעתי, היא הכניסה לתנועה בל"ג בעומר. אבל אם לא משתפים את ותיקי התנועה, את הסבים, האירוע, לטעמי, צנוע מדי. לך מור: "חזק ואמץ ! חזק, חזק ותתחזק!"

אחרי כל הברכות שהרעפתי כאן, אני רוצה להתייחס לאירועים שמתרחשים בקיבוץ שלנו ולהסביר את עמדתי. הרבה רוחות סערו בעקבות חליפת המכתבים (בתפוצת נאט"ו) בין אוקסי ורכז השירותים. חליפת האגרות התנהלה בסגנון שאינני אוהב, כי אין דבר חשוב יותר מלהקשיב לדעת החבר, לנסות להבין את בעייתו (לפעמים מצוקתו) ו..גם לתת תשובות בהתאם. כמובן שעל אותו/ם חבר/ים חובה להתייחס בכבוד לממלאי התפקידים ולו בזכות שאנחנו בחרנו אותם למלא את תפקידם. אבל מה שעומד מאחורי הדברים שנכתבו ביניהם הוא משבר ערכים ההולך ומחריף. עניינית, אני חושב שיעקב צודק במרבית טיעוניו. אתם יודעים, שאני, במקום להתמודד על אמיתותי בחרתי ללכת הצידה (אחרי שנוכחתי שלא "סופרים" אותי). כל הכבוד לאותם שומרי-חומות "המטרידים" את המוסדות והקיבוץ כשהם לא מוותרים על האמת שלהם, על אף שנתקלים בתנועת יד מבטלת האומרת: "זמנך עבר" או בבטויי זלזול כמו: "לא סותמים לך את הפה, דבר כרצונך" אבל בפועל לא מתייחסים לדברים הנאמרים. אני לא בא ל"קטר", כי אני במקום אחר, אבל גם ממקומי הנוח, אני חייב בהתייחסות לדבר שהוא הכי יקר לי אחרי משפחתי והוא משפחת הקיבוץ. הקיבוץ חווה משברים רבים במאה שנות קיומו, מרביתם נבעו מתוך אי היכולת להתאים את המציאות הקיבוצית לאידיאולוגיה. חוסר היכולת הזו גרמה לחברי הקיבוצים לתחושה "שלא הצלחנו", ואפילו לתחושת כישלון אישי או חוסר אונים למצוא את המפתח לאיזון בין השאיפות למציאות, ורבים קמו ועזבו. המשבר הנוכחי, הנמשך, הוא היפוכו של המשברים שתיארתי, כי במשבר הזה האידיאולוגיה, או תרצו, החזון, הפכו לנטל, למעמסה שממנה צריך להשתחרר  ואז… תבוא גאולה לחבר הקיבוץ. אך כיון שאי אפשר להשתחרר, במשמר העמק, מהכול במכה אחת, אנחנו, לכאורה, ממשיכים להחזיק באותה אידיאולוגיה אך באופן מעשי נוטשים אותה כל פעם בצעד קטן, "לא משמעותי", אומרים לנו, שמביא לצעד נוסף, והסוף לכאורה (שוב לכאורה) כבר כתוב ולא על הקרח. אני נשמע פסימי? השבוע במסגרת כתבה לוידאו על המכינה  על שם רבין ב"אורנים", ערכתי שם מספר ראיונות, והופתעתי לשמוע מי"גימלים דברים שתומכים ברעיון הקיבוצי הרבה יותר משאני שומע אצלנו בחצר. פתאום נהייתי אופטימי, אולי כשהם ייקחו אחריות על העניינים, לא יתווכחו על שטויות צרכניות ("נורא חשובות ומשמעותיות לקיומנו") אלא יישמעו שוב דיבורים על רעיונות חדשים לקיום חיי קיבוץ, על עבודה עצמית האפשרית (גם לבעלי תואר שני ושלישי, למשל,) על מוטיבציה ורצון להצליח, על לקיחת אחריות, על עמידה בדרישות שמחייבות דרך חיים כזאת, על חיי יצירה גדולה. תאמינו לי, התרגשתי מהם והרגשתי דזה 'וו, ממש כפי שהרגשנו אנחנו, הוריכם, כשבאנו לשליחות בצ'ילה. לסיום אצטט (מהזיכרון) את מוקי צור שאמר: "חברי הקיבוץ, אף פעם, לא ניסו לשחזר את כישלון מגדל בבל, אולי, כן, את סולם יעקב, על כרית אבן, על חלומו הפרוע. חברי הקיבוץ אף פעם לא הכירו במלאכים בסולמם, כי אין כאלה, אלא רק באנשים העולים ויורדים." לדעתי, כדי לסגור את המעגל, כאן נעוץ "משבר הערכים" שהיום מכנים "אי הבנות." אתם לא צריכים להסכים אתי אבל תחשבו