חודש: אפריל 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

30.4.22   כ"ט ניסן תשפ"ב

בליל הסדר חגגנו את אירוע יציאת מצריים. בשביעי של פסח, כעבור שבוע , אנחנו חוגגים את קריעת ים סוף. במילים אחרות בפסח חגגנו את היציאה מעבדות לחירות ובשביעי של פסח קריעת הים מסבירה איך יצאנו (בנס?!) ממצב אבוד.. פרעה וצבאו מאחור וים סוף מלפנים, לאן יפנו? איך יחלצו? ואז הים נבקע ועם ישראל חצה אותו בבטחה.. תיאור שני "אירועים" אלה מראה כמה הנושא אקטואלי עד היום: גם 'לצאת לחירות' וגם לגלות מוצא למצב הנראה 'אבוד'. אחד ממורי אמר בהרצאתו, שקריעת ים סוף היה רגע שבו כל העצבות נעלמה לטובת השמחה, כל הציניות הסתלקה לטובת האמונה וכל זיוף נעלם ורואים רק את האמת. התוצאה של סך כל אלה באה לביטוי בפסוקים היפים ב"שירת הים": "אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים / עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה…" שירה שהפכה לנצחית, שירה היסטורית, שנכנסה גם לתנ"ך וגם לסידור התפילה כך, שמדי בוקר חוזרים עליה בתפילת שחרית. 
ההגדה הנקראת בליל הסדר נפתחת במילים: "החודש הזה לכם ראש חדשים…" והכוונה ל'ניסן' החודש הראשון, ראשית השנה. מה קרה שאנחנו חוגגים היום את ראש השנה ב- א' תשרי, ואומרים  שתשרי, 'ראש החדשים'?  כשחרב בית המקדש בשנת שבעים לספירה, חל שינוי גדול בחיי העם. השלטון שהיה בידי 'הכוהנים', בהיעדר בית המקדש, עבר לשלטון 'החכמים'! כל זה בא לביטוי גם בשינוי בתפיסה של החיים.. ניסן כחודש ראשון בטא את האביב, את הפרח המבשר את בוא  הפרי.  תשרי כחודש ראשון בטא את הבשלות של הטבע, של שבעת המינים, את אסיף היבולים ואת ראשית ההתחדשות בטבע. או אז שינו את לוח המועדים והפכו את החודש השביעי לחודש הראשון. וכך אנו מציינים וחוגגים, מאז נחרב בית המקדש: ראש השנה בירח תשרי וניסן, שפסח בו, זכה לכינוי חודש האביב.

במהלך הוצאת הספר "ימי ראשית" זכר הורי עלה לפני מספר פעמים. עניין אותי לעסוק בנושא יחסי בנים – הורים בדור שלנו. לתאר את היחסים שהיו לבנים עם הוריהם בקיבוץ הצעיר והקטן של פעם. ראיינתי שישה עשר חברים שנולדו עד שנות ה- 40 וכתבתי את סיפור זיכרונם האישי, כך, שלא יזהו מי הם ומי היו הוריהם? לכן גם לא צילמתי ולא השתמשתי בטייפ אלא בשיטה הישנה: כתיבה ביד את עדותם (זה אתגר ספרותי אמיתי). בחרתי ליצור מונולוגים מסיפורי זיכרונם של אלה שהיו מזמן 'ילדים'. לזכותי, יש לידי עורכת נפלאה ומבחינה זו אני שקט לגמרי. מה נעשה עם הכתוב האם לפרסמו עוד איננו יודעים. אני רוצה לקרוא בפניכם מונולוג אחד להתרשמותכם.                          
"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.4.22 כ"ב ניסן תשפ"ב

עברנו בחיינו הרבה מאוד סדרים. בקיבוץ, בהובלת אבא ובהובלתי, ולא נשכח את הסדרים בבית השגריר בצ'ילה ואת 'הסדרים- השניים' למחרת בפדרציה הציונית ובתנועה בסנטיאגו. וכמובן, את הסדרים המשפחתיים שלנו. אך מעולם לא חוויתי שני סדרים (הארוך ביותר והקצר ביותר) בערב אחד, כמו שחוויתי בצבא, בפסח בתשי"ב (1952). אותו חגגתי כחייל בסדיר בקסטינה. כיון שנשארנו בבסיס למטרת שמירות, לפני הכניסה לחדר האוכל החגיגי אסף אותנו המפקד- תורן ואמר בערך כך: אתם נכנסים לסדר אבל אתם יוצאים לשמירה בשעות שנקבעו לכם, ומה עם הסדר כהלכתו? שאל מישהו והוא ענה: לליל הסדר יש ארבע מצוות עיקריות: 1. סיפור יציאת מצריים. 2. אכילת מצה. 3. אכילת מרור ו-4. שתיית ארבע כוסות יין או מיץ ענבים. כדי שלא תרגישו לא נוח שאתם יוצאים באמצע הטקס נעשה את הטקס כבר עכשיו ב-4 דקות. מלמל משהו ואמר "זהו, קראנו פרקים מההגדה, נברך בדקה על אכילת מצה ומרור ותשתו ברצף 4 כוסיות מיץ ענבים". והוסיף: "עשינו סדר פסח כהלכתו ואתם יכולים לצאת לשמירה. זה היה ה"סדר" הקצר ביותר בחיי. ואז נכנסתי לחדר האוכל החגיגי ורב הפיקוד הקריא ושר בעצמו במשך שעתיים אולי שלוש, את ההגדה המסורתית, וכמובן הוסיף "הרהורים" משלו. זה היה אחד הסדרים הארוכים בחיי. וכך היו  לי שני סדרים באותו לילה ולאחריהם יצאתי לשמירה.                                                

לפני כמה ימים אמר לי אדם יקר: "אחרי שהתפנית מסיפורי משמר העמק אולי תיקח לך משימה לעדכן את ההגדה של הקיבוץ הארצי?" הרי לאורך הדורות הכניסו והוציאו קטעים בהגדה? חייכתי ואמרתי לו מה שרעיה אומרת על הרעיון: "קראו את פרקי אבותיכם והוסיפו גם קצת משלכם". ואני מספר זאת כשהדגש הוא על המילים "אבותיכם" ועל "משלכם" כי יש דברים של אבותינו שאין לעדכן אפילו שיש לנו דברים יפים, נבונים וחדשניים באותו עניין. זכות אבות? לא, זה רצף דורות, זו מהותו של עם, ולכן תוסיפו משלכם לאותו רצף דורות.

מי מחליט אצלנו איזה מבנים מורידים ואיזה לא? לפני כמה שבועות כתבתי על הורדת "עמדת השער", ועל "רעיון העוועים" להוריד את הסליק היחיד שנשאר יחד עם המכבסה ששמשה לו כיסוי, והזמנתי את חברי המזכירות לסיור במקום. והנה… השבוע הרסו בהינף את בית התינוקות שנבנה בדיוק לפני 70 שנה וכבר שופץ פעמיים.  לציבור פירסמו ברבים שעושים שיפוץ! למבנה אבל בפועל עשו מה שנקרא בעברית 'פינוי – בינוי'. אולי בכוונה טובה שלא "נבזבז" חמש שיחות קיבוץ בויכוח אם ל'הוריד' את המבנה, או לשמר אותו. וחבל לתת לחברים שהמבנים הישנים הם סימני דרך בחייהם להביע את דעתם. כשנכנסתי בגיל 12 לעבוד ברפת ופרה (לידה) הפכה לי את הדלי והחלב נשפך, כמעט פרצתי בבכי, יוחנן לוסטיג הרגיע אותי ולימד אותי ש"על חלב שנשפך לא בוכים". כמה 'חלב- מבנים' צריך עוד להישפך?        
אולי כדאי להמתין עוד 10 שנים ואז, סביר להניח שלא יכאב לאף אחד. ובכל זאת, מי מחליט?

אני מציין באיחור את יום הולדתה של ליאן ומדי שנה זוכר ומתגעגע לילדה הקטנה הנמסה וממיסה כל לב.  פרט לגילוי הלב האישי שלי, אנחנו מאחלים לך ביום הולדתך, שהוא גם תחילת דרכך החדשה בעיר הגדולה: הצלחה, שמחה, אהבה ואושר (וקצת עושר) ושאף פעם לא תשכחי מניין באת! אוהבים ומחבקים אותך ואת הוריך. הסבים שלך וכל המשפחה.   

                                      
ואם לשלב שמחות אציין את יום הולדתו של שני!, ילד תפארת שכל רואיו יהללוהו. ילד מתוק נטול תלתלים, שאוטוטו עולה לכתה א' ואוצרות מילות החן שלמד בגן, תשתכללנה וחדשות ודאי תבואנה ישירות מבית הספר. אוהבים אותך מאוד ומאחלים לך הרבה אושר ושמחה עם הוריך קרן ושיר ועם אחיך גלי ורומי ועם משפחתך, חבריך וחבריך במשחק הכדורגל!         
מאחלים: הסבים שלך וכל המשפחה ה'מציקה' לך.

"שבוע טוב"! 

     "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

     15.4.22    י"ד ניסן   ערב פסח תשפ"ב  

 (קטע מסיפור)
…"בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת ילדינו ונכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של אשתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר –  בזיכרונות מ"הסדר" של אבא, שידע לתת לנו את התחושה  בחשיבות התכנסותה של המשפחה שלנו, של משפחת הקיבוץ ושל עם ישראל כולו".

"שבועטוב"! , "חגים ומועדים לששון״!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.4.22   ח' ניסן תשפ"ב  מוקדש ל – 4 באפריל.

4.4.48 , 74 שנים למערכה על משמר העמק. שמעתם הרבה על המערכה ומהלכיה. אבל לא שמעתם על תיאור הקרבות מהצד של צבא קאוקג'י. כך פורסם, אז, בעיתונות הערבית: 
ביום ב' כבש קאוקג'י את משמר העמק והרג את כל תושביה ומגיניה.
ביום ג' הרס את הביצורים של הנקודה ופגע בתושבים רבים.
ביום ה' משמר העמק נכנעה לקאוקג'י והסכימה לאכסן חיל מצב של צבאו.  
ביום ו' משמר העמק דחתה את האולטימטום של קאוקג'י וצבא השחרור שם עליה מצור.
המשוריינים שלנו חדרו לתוך המושבה. חיל הרגלים התקרב עד למרחק קצר. הצבא הבריטי עזר לפנות את עיי המפולת. 80 יהודים נהרגו ו – 120 נפצעו.  בהודעה אישית שלו לעיתונות אמר: "אין בכווני להרוג תושבים שלווים או להחריב את רכושם – אם רק ירצו לחיות בשלום, יעזבו את השאיפות הציוניות ואת פשעי "ההגנה" , אני מבטיח חסות, יחס טוב ואספקת מזונות. "איני רוצה להשמידם אלא רק להוציא מראשם את ה"שגעונות הציוניים". 
כך נראו הדברים מהצד הערבי ומה היה באמת במערכה אנו חוזרים ומספרים מדי שנה בשנה.

שנה לאחר הקרבות כתב משה שמיר ב"על המשמר": מהי משמר העמק? גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול לעבר רובייה? המוסד, הבניין הזה הגאה, החולש על סביבותיו וקוויו הישרים, בשטחיו המבהיקים? הילדים במגרש הספורט? הדשא, האזדרכת הפורחת? החברים? הנוער? היער המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי מרעה הבעל בדרך להר הגעש או שדות הדגן למטה – על גדות הקישון? ומסיים ב: הם השכנים יודעים שאת משמר העמק אין לנצח, היכרות של למעלה מעשרים שנה הספיקה לכך – אבל הנה עלתה האש – היימצא ביניהם מי שיעזור לנו לכבותה – למען השלום, למען השדות, למען הכפרים, למענם, למען העדרים והמרעה, למען ערבי הקיץ, למען העננים באופק, למען יופיה של המוחרקה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק.

בספר "ימי ראשית" כתבתי: הצלקות נצרבו בכל מי שהיה שותף באותם ימי קרבות. המערכה על משמר העמק שהייתה חלק מהמאבק של המדינה שבדרך, וההפצצה לאחריה, הותירו כאב חד, ולצדו סיפוק וגאווה על עמידתנו, על הישגינו. עמל כפינו היה למגש הכסף להגשמת החלום הציוני. ביום ה' באייר תש"ח הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל!

"שבוע טוב"!