חודש: פברואר 2016

27.2.16  י"ח אדר א' תשע"ו

"דיוקן המשורר כאיש זקן"

אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור /
הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה. /
אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור /
הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים. /

את השיר החזק והקיצוני הזה כתבה לאה גולדברג בשנותיה האחרונות. השיר מבטא את הרגשותיה האישיות הנובעות ממצבה האישי, והחברתי ונוגע בייחוד בעולם הספרות ובתמורות שחלו בו, כשהיא משקיפה עליו ממרום כסאה האוניברסיטאי כמרצה מאוד מבוקשת. אבל רוח השיר מרחפת, מקיפה ומבטאת בעיות של כל חברה מתבגרת, כולל החברה הקיבוצית שלנו. בדיוק כנגד רוח זו קמה, בהנהגתה של חרמונה, קבוצת חברים שאומרים: "כל עוד אנחנו יכולים, לא נהיה סרח עודף במפעל החיים שלנו – משמר העמק! נטפל בבעיות המתעוררות, הבלתי ממוסדות של הגמלאים הבריאים כך שיהיה לנו "למה לקום בבוקר", שהאיכפתיות שלנו לגבי המתרחש, הניסיון שרכשנו עם השנים יבואו לביטוי בחיי הקיבוץ. צוות ההכנה שהקמנו כולל חברים וחברות שכולם כבר היו צעירים ומכירים את בעיות הצעיר בקיבוץ, אך 'פועל'  מול אנשים שעוד לא היו "זקנים" ואינם מבינים מספיק את הצרכים של הגמלאים ואת הרגשתם. למשל, מהי הרגשת הבדידות, את המשמעות של הכניסה לפנסיה – הפסקת העבודה, את תופעת "הזמן הפנוי" שנוצרה, את הצורך בעזרה בדברים הכי קטנים ופשוטים בחיים שלא העלית על דעתך שלא תוכל לעשותם בעצמך. קשה להשלים שלא "סופרים" אותך (לכאורה לפעמים) כי אתה כבר לא תורם. לא שותף בפעילות היומיומית – בעבודה, בהשתתפות בועדות, לא ברשימת התורנויות ועוד. במשמר העמק חיים היום כ- 140 חברים מעל גיל הפנסיה והם זקוקים לכתובת ולתמיכה בענייניהם. התלבטנו בינינו אם רק אנחנו (חברי הצוות) חושבים או מרגישים ככה ולכן כינסנו  בשעה "קשה" (שעות החדשות בטלוויזיה) את המעוניינים. לפגישה, שבה הבאנו את הדברים ושאלנו לדעתם. הופתענו מאוד, 80 חברות וחברים באו לפגישה וזה נתן לצוות  רוח גבית להמשך פעילותנו ולבקש (כמו שיש לקבוצת 150 הצעירים) ממוסדות הקיבוץ שיכירו בנו כאגף. וזאת, תוך ציון הערכה על הטיפול הנהדר לו זוכים כולם מהקיבוץ ומוסדותיו. באנו למזכירות במלוא הרכבנו, וכאן אומר את דעתי האישית שגם שותפים לה כל חברי הצוות. הופתעתי מחוסר העניין בנושא כאשר מדובר ברבע מכלל חברי הקיבוץ. פרט לחבר אחד (ירון) שתמך מאוד במהלך, נראה היה כאילו באנו להטריד, "תעשו מה שאתם רוצים, מה אתם רוצים מאתנו". דיברו מעטים, אך שפת הגוף, בעיקר של חלק מממלאי התפקידים המרכזיים אמרה הכל. אין לי מושג למה לא התקבלה שום החלטה מעשית כמו: העברת הנושא לשיחת הקיבוץ, וממנה, לו. מינויים שתבחר את הצוות שיוביל, אלא רק קריאת עידוד שאינה מחייבת "עלו והצליחו" כפי שקראתם בדף לחבר. למה אני כותב לכם על כך? פשוט כדי ליידע אתכם  שאני עוסק בנושא הזה ואולי גם כדי לקרב אתכם קצת לבעיות, שאמנם צפויות לכם עוד הרבה שנים עד שתגיעו אליהן, אבל זה יגיע…!

אם אני כבר מספר על עיסוקי השונים אספר לכם שאני מכין כתבה לוידאו על המאורעות  של  1936-9בארץ ישראל, שבאפריל ימלאו 80 שנה לפריצתן. 'המאורעות' בלשון היהודים, שנקראו על ידי הערבים 'המרד' ועל ידי הבריטים 'הפרות סדר', החלו כמאבק של הערבים נגד הבריטים ששלטו בארץ על כך שהם מאפשרים עליית יהודים לארץ ישראל. כוונתם, במילים בוטות יותר ל"חסל" אחת ולתמיד את הבעיה היהודית בארץ. באופן מעשי, הכריזו על שביתה כללית של המוסדות הערביים בכל הארץ, שביתה שנמשכה 6 חודשים. כיון שהבריטים לא עשו כרצונם, החלו ברציחות יהודים. תחילה ביפו ואחר כך בכל הארץ. אני מתכוון בכתבה לעסוק בעיקר, באירועים שהתרחשו במשמר העמק. שהיה באותה עת ישוב יהודי מבודד, מוקף בכפרים ערביים שכבר הוכיחו במאורעות 1929 את יכולותיהם ההרסניות. האירועים שבשגרה היו יריות על הקיבוץ בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות, שריפות העצים הרכים ביער הצעיר, שנמשכו במשך חודשים. שבכל שרפה עלו כל חברי הקיבוץ כששקים רטובים בידם לכבות את האש. באחת כזו, התרחשה "פרשת" ביקור המשורר עז הביטוי, העיתונאי של "הבוקר" א.צ. גרינברג "אל טל ואל טף", והייתה פרשת ילדי הקצין לייזרוביץ', רצח גולדשלגר וגם כתיבת השיר האלמותי "שיר השומר" הקרוי בפינו "מעל המגדל סביב אשקיפה". אני מקווה שהכתבה תהיה מעניינת ושתצפו בה.
"שבוע טוב!"

20.2.16 י"א אדר א' תשע"ו
ראשית ברכות: להדר ליום הולדתו: חום, אהבה, שמחה, סמכותיות ואחריות. לגילך כבר צריך לתת כבוד ויקר, כי בגילך כבר צריך שיקול דעת, כובד ראש, בגרות לסגירת חשבונות עבר והרבה מאור פנים. בכל זאת 43 שנים!       שתבוא עליך הברכה! שתשטוף אותך האהבה ונהרות שמחה לך ולמשפחתך הקטנה והגדולה. ולאורי בת המצווש:
קיקה חביבה ואהובה!   היום יום הולדתך ה- 12, שאנחנו היהודים מכנים אותו בשם "בת מצווה" האומר שמהיום, חלות עליך לא סתם חובות אלא חובות שהן מצוות שהן בעיקר "עשה" וגם "אל תעשה". הקושי הגדול שלך יהיה במינון ובתזמון (זכרי תמיד שני מרכיבי חיים אלה) להתמודד עם כוחות השפע העוטפים, "מאיימים" ומפתים: הטלוויזיה, הסלולרי, האייפד ושאר מכשירי קסם מסיחי דעת, ושפע האפשרויות על סוגיהן, המשכיחים ממך את עצמך, ממחשבותייך, סביבתך החברתית, רצונותיך הגלויים והכמוסים, החוויות שהן רק שלך, הפינה שלך, את המקום שהוא שלך בלבד.                                     אני מניח, שאת התשובה לכך מצאת כאשר התעוררת בבוקר וליד הפרחים, הבלונים והברכות מצאת מעין ספר נעול שעליו כתוב באותיות זהב "יומני"! ועליו מונח מפתח קטן. מין ספר בו תוכלי לכתוב ולנעול את כל מה שקורה לך מבלי שאיש, אפילו ההורים, או החברות הכי טובות, יוכלו לדעת מה את חושבת, מה ראית ומה עשית. הכל בינך לבינך וכל פעם שתרגישי צורך להיות לבד עם עצמך, יהיה לך את המקום הבטוח הזה. ואני כותב לך, לדוגמא, את הדף הראשון: "יומני היקר! היום אני בת 12. כמעט לא ישנתי בלילה מרב התרגשות. קמתי בהרגשת אושר, התלבשתי , התרחצתי, עיצבתי את רעמת שערי איך שבא לי, התעצבנתי על אמא שרצתה שאלבש חולצה לבנה חגיגית (היא לא מבינה כלום בתלבושת יום הולדת בבית הספר). בכיתה כל החברות והחברים שלי ברכו אותי וקיבלתי מתנות. התרגשתי נורא שהמורה ברכה אותי בתחילת השיעור ואמרה עלי דברים טובים כל כך. אני יודעת שמילים כאלה נאמרות רק בברכות, אבל דבריה הביכו אותי. כשיצאנו להפסקה x התקרב אלי ולחש לי "מזל טוב"! זו הברכה שהכי חיכיתי לה, הלב ממש דפק לי בחוזקה. לא התרכזתי היום בלימודים כי חיכיתי שהורי, שאני הכי אוהבת אותם וגם את אחי ואחותי הקטנה, יקחו אותי למסעדה לכבוד היום. מה שמעצבן, שאני צריכה להגיד כל הזמן תודה ולתת חיבוק וחיוך לנותני המתנות והברכות. בטח אצטרך שוב לשמוע מסבא את סיפור הבר מצווה שלו שלא חגגו ושקיבל מתנה ספר מהמשפחה שלו, ששמעתי כבר המון פעמים. אני סוגרת אותך עכשיו יומני היקר ומחר אמשיך…"
קיקה! אנחנו מאחלים לך מלבנו, שתקטפי את העולם כולו את האהבה ואת האושר, את השמחה, את הצחוק וגם את הרצינות לראות ולהבין את החיים. מחבקים ומנשקים את גומותייך!                                                               באהבה מאתנו!

רבים שמעו את רזי ברקאי בתכניתו היומית ברדיו "מה בוער" מתייחס לרגשות השכול של האימהות השכולות שלנו ושל אויבנו. למחרת שמעתי בגל"צ את השיחה בין אביו של הדר גולדין, איש דתי, שיודע ומכיר את התנ"ך, לרזי ברקאי שבו אמר בערך: "איך אתה משווה בין האימהות שלנו ואימהות המחבלים". והוסיף, שצריך להדיחו מגלי צה"ל וקרא לחיילים שלא להאזין לתחנה. אמרתי "איש דתי", כי כשאמר את הדברים, חשבתי על 'שירת דבורה' בה מתוארת אמו של סיסרא המצפה לבנה, שכבר לא יחזור. שימו לב, בשירת דבורה ששוררה אחר המלחמה מצאה הנביאה לנכון לציין את כאבה של אם סיסרא במילים: "בעד החלון נשקפה ותיבב, / אם סיסרא בעד האשנב. / מדוע בושש רכבו לבוא.
/ מדוע אחרו פעמי מרכבותיו?"
כך תיארה הנביאה את האם השכולה של מפקד האויבים לפני כשלושת אלפי שנים. אני בהחלט חושב שכאב השכול האישי של האימהות דומה מאוד גם אם מדובר באויבים.
נזכרתי שבלימודי ספרות, בבר- אילן, נתבקשנו לכתוב סיפור קצר על דמות מספר שופטים. כתבתי סיפור על כך שסיסרא לאחר תבוסתו, ברח דווקא לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני מאחר שהיה ביניהם רומן ממושך, (פרי דמיוני כמובן) הוא היה בטוח שאצלה ימצא מחסה מצבא ברק בן אבינועם.  לאחר שהציעה את משכבם, השקתה אותו חלב על אף שביקש מים וכך, מותש, הרדימה אותו.   יעל אשת חבר הקיני הרגה את סיסרא רק לכשהרגישה, שאם היא תיתן לו מסתור, יהרגו גם אותה. (זה בקיצור רב) בשיעור קראתי בקול את סיפורי ודמיינו לכם איזו מהומה עוררתי.                                                                              "שבוע טוב"!

13.2.16  ד' אדר א' תשע"ו

כבר זמן רב אני רוצה להתייחס לסוגיות פוליטיות שלנו ו"לגעת" בקצוות ההזויים מימין ומשמאל, ב"שוברי שתיקה" וב"אם תרצו", על "שתולים" ו"גדר חיה", בחרדים האשכנזיים והמזרחיים שמשתלטים עלינו, באופוזיציה הרפויה, בביביזם  ותוך כדי, להביע את מחשבותי גם לבועתנו בה אנו חיים. מצד שני יש בהתייחסות גם קביעת עמדה, לגבי הרבה תופעות מרגיזות מעצבנות (ומיעוטן גם גורם להרגשת נחת), אך עבורי, המשמעות להתייחסות זו, היא להיות אקטיבי, לעשות משהו כדי לקדם את דעותי במעשה לא רק באמירה, ובזה אני לא רוצה! במילים אחרות היום, הכי נוח לי, לשבת בצד ולהשקיף. אבל… שמואל, אחי, מוציא לרבים את דעותיו ב'מבט אישי'. במס' 491 שלו, בתמצות רב, ובניסוח מיוחד, הוא מבטא פחות או יותר את המחשבות שרצות במוחי. והסכים לפרסם את המבט האישי שלו באכסניה שלי:
1. מה אעשה ואני באמצע.
2. הולך לי ברחוב רחב ומסוכן. זרקו אותי מהמדרכה הימנית שם גיניתי בכל תוקף את תנועת הימין הקיצוני, את "אם תרצו" וקראתי לפינוי כל הגבעות שנוער התמקם עליהן.
3.  זרקו אותי מהמדרכה השמאלית שם גיניתי תנועות שמחבלות לי במדינה, כמו "שוברים שתיקה" ואחרות קיצוניות ממנה.
4. זורקים אותי מכל דרך שפויה כי הצהרתי ללא בושה שמחבלים יש לנטרל סופית.
5.  טוענים שאי אפשר להרתיע מחבלים-מתאבדים. זו טעות לא מקצועית. אפשר וצריך להרתיע מחבלים פוטנציאליים לפני שהחליטו להתאבד, ויש אפשרויות רבות.
6. אין הבדל משמעותי בין הקצנה לימין והקצנה לשמאל. שתיהן הורסות את המדינה שלי. שתיהן עיוורות מלראות את הנזק שהן גורמות את הרוע ואת העוול.
7. אומרים דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, שהיא חייבת לשים גבולות בפני אלו שעמלים להרוס אותה כי ייקוב הדין את ההר, ואצלנו? המרכז השפוי, חסר עצמה, חסר מצפן, חסר אומץ ותורם את שלו להרס המתחולל לעינינו.
8. ואני הנע ברחוב הסואן, מאויים מימין ומשמאל. מוכן לעשות ככל יכולתי לתת בידי מרכז גדול שפוי ואקטיבי, את הכלים להגן על המדינה שלי".סכים עם תיאור המצב המתואר לעיל. לצערי, כן, לצערי, רוב המסכימים, כמוני, שקועים בכורסא ואומרים: "אוי, לאן שהגענו" ומסתפקים בכך. בהיעדר אידיאולוגיה ברורה, תפיסת עולם ששווה להילחם עליה, המצב רק יחמיר והאנחות בכורסא תגברנה. גם זה אחד השינויים שעוברים עלינו.

בשעה שחגגתם את ט"ו בשבט רעיה הקריאה לי סיפורון של אפשטיין במדור "קצרים" שלו. סיפור על עץ שנקרא :
נחמה, כפי שהסביר לי ילד בן חמש.
– העץ הזה היה עצוב.
– ועכשיו הוא לא עצוב?
לא.
למה?
כי הוא כבר בכה את כל העלים שלו                                                                                                                                      "שבוע טוב"!

 6.2.16  כ"ז שבט תשע"ו

בשבוע שעבר חגגנו את 'חג הקיבוץ', הנקרא גם יום הולדת לקיבוץ, ו/או "21". ב-"21" ינואר 1936 לפני 80 שנה, כך כתוב, התקיים נשף צנוע. מאמירה זו  מבינים, שהיו הרבה דיבורים יפים וחגיגיים ובכן, על מה ברכו בנשף?
1. על הגיענו לנחלה של 6700 דונם קרקע.
2. על שהסתיים המשפט בינינו לערביי רובייה- תחתה, בו הם חויבו לשלם פיצויים על כך שעלו עם עדריהם על שדות הקיבוץ.
3. על שבשיחות הקיבוץ סוכמה תכנית המשק, סוכמה בעיית 'עזרת קרובים' ונמשך הדיון הארוך על המקלחת המשותפת במוסד.
4. על כך שהגיעו להסכם עם הגזבר על הקצאת 12 לא"י להוצאת העלון "ידיעות משמר העמק".
5. על הסרת האיום בהשבתת העבודה בצאן משום שהגזבר סירב לקנות שעון לרועה שעלותו 25 אגורות.
6. על כך שההכנסה הכללית הייתה 10.000 לא"י והרווח היה 500.
7. על ביקור ילדי הכפר הערבי כופרין במוסד.
8. על ביקורי אח"מים חשובים בקיבוץ כמו הנציב העליון ווקופ, אוסישקין וד"ר חיים וייצמן.
9. על כך שהוקם סניף ה"פועל" במשמר העמק.
10. על שנבנתה ברכת הקטלדיפ ברפת.
ו- 11. על הבעת תקוה שהשנה (1936) הקיבוץ יזכה ויהיה לו חשמל. כולם באו (כמובן) בחולצות לבנות מגוהצות, נעליים מצוחצחות ובמצב רוח מרומם. הנשף הצנוע הסתיים בריקודים עד אור הבוקר. כולם נהנו כל כך, ואף חבר לא בא בהתרסה לחברי ועדת התרבות: "שהיה לקיבוץ חג מחורבן ושיחפשו להם עיסוק אחר".

בהמשך לפרשת 'יתרו' שהסתיימה במעמד הר סיני, קבלת התורה ועשרת הדברות. הרי כמה פרטים שרצוי לדעת. עשרת הדיברות, כידוע, נכתבו על שני לוחות, שעל כל לוח חמש דיברות. חמש העוסקות בנושאים שבין אדם למקום וחמש בין אדם לחברו. איך מבדילים ביניהן? כל הדיברות בהן נזכר שם האלוהים נחשבות לבין אדם למקום וכל אלה שלא מוזכר בהן שם האלוהים הן בין אדם לחברו. אם כך למה הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך' נחשב מצווה שבין אדם למקום? כי הוא נובע מהכרת טובה למי שטרח והשקיע בגידול ילדיו, באמצעות ההכרה בסמכות ומרות ההורים. כפי שהאדם המקבל את התורה, הכרת תודה בפיו, ומקבל את סמכות ומרות בורא עולם. מן הטעם של הכרת התודה וקבלת סמכות המשותפת להורים ולאלוהים, נכנס דיבר זה ללוח "בין אדם למקום" למרות שההיגיון האנושי אומר שזו מצווה שמקומה ב"בין אדם לחברו".    עשרת הדיברות המקוריות מציינות את קשר המחויבות והאהבה שבין עם ישראל לאלוהי ישראל ונקראות 'לוחות הברית'.  גם הקשר בין בני זוג נישאים נקרא 'ברית הנישואים'. ויש האומרים שהקשר אינו מקרי שאם נקיים כראוי את ה'ברית' הזו, נגיע במהרה לטכס ה'ברית מילה', בריתו של אברהם אבינו וד"ל.

ולסיום, בכ"ט טבת חל יום השפה העברית. משום מה דילגתי עליו. אז ציון קטן: בפרשנות השפה העברית לשלבי התפתחות האדם:
א'. תינוק – שלב הלקיחה – מלשון יונק.
ב'. עולל – שלב ההתנסות – מלשון מעולל.
ג'. בוגר – שלב ההתמודדות – בסיקול אותיות מלשון גובר.
ד'. נער – שלב המרד במוסכמות – מלשון התנערות.
ה'. עלם – שלב השאלות – מלשון על- מה.
ו'. בחור – שלב ההחלטה – מלשון בחירה.                                                                                                           "שבוע טוב"!