״שבוע טוב״ (505)


"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

30.10.21  כ"ד חשוון תשפ"ב
הביטוי "מיטת סדום" המבטא מצב שלא ניתן לעמוד בו, למה הוא מתכוון? מאיפה בא? הוא בא מפרשת השבוע "ויירא". אבל אתחיל מהתחלה: סדום הייתה עיר רשעים. בפרשה שלנו אלוהים מחריב אותה בגלל התנהגות לא מוסרית של תושביה וחטאיהם הרבים. ודוגמה: בגמרא מסופר שכאשר היה מגיע אורח לעיר היו מלינים אותו על מיטה מיוחדת שנועדה לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה מדי למידות האורח, היו מקצצים את רגליו עד שיתאימו למיטה ואם היה נמוך וקצר ממידות המיטה, היו מותחים בכוח את אבריו עד שהתאימו, העיקר שמידותיו ייכנסו בדיוק למיטת- האורח. וכך נולד הביטוי המפורסם המסמל רוע ורשע  –  "מיטת סדום".

לפניכם צילום פסל "הקיבוצניק" של וויסהוף אמן רב תחומי ופסל בן 83  שחי ברמת השרון. פסל שאני מזדהה עם  מראהו ואמירתו מהרקע ועד לנשיאת פרי עמלו על כתפו, אני מזדהה עם התמימות וטוהר ארשת פניו, בגדיו ונעליו על רקע מבני הקיבוץ. היום כבר אי אפשר לפסל דמות בסגנון כזה. התבוננו בפסל האם יתאים בעיניכם למקרא הקטע הבא: אם הייתי מגיע לשיחת הקיבוץ שדנה בחידוש דמותה של המזכירות המורחבת (המח"מ) הייתי אומר ומספר למה יש לשמור על מוסד חברתי כזה:

המח"מ הוקמה על ידי דור המייסדים כגוף חברתי מתוך צורך ליצור 'מוסד' מיוחד שאינו תלוי במוסדות ה'ביצוע' של חיי הקיבוץ השוטפים, מוסד מיוחד שדן בבעיות רגישות, אישיות ופרטיות המובאות בפניו. וקבעו שסיכום הדיון מועבר ישירות להחלטת השיחה ואישורה. השיחה מקבלת את הסיכום של המח"מ או דוחה את מסקנות המח"מ מבלי לפרטן ותוך שמירה על צנעת הפרט/המשפחה. לאחר הצגת העניין, נקבע, שלא יתקיים דיון בשיחה ולא יוגש ערעור כלשהו. ככה נבנה תפקיד המח"מ והנוהל מול השיחה. מידע אישי, אני יודע וזוכר,  שלמעלה מ- 95% מההמלצות שהובאו לאישור השיחה אושרו לאורך השנים. לא היה לנו שום 'מוסד' שזכה לאימון מוחלט כזה. כמזכיר בארבע קדנציות לאורך השנים, אני זוכר שלפעמים "השתגעתי" מהחלטות המח"מ (המזכירים הם המארגנים את ישיבות המח"מ) לפעמים חשבתי שאינן צודקות או נכונות,  אבל כעבור זמן נוכחתי שה'מוסד' הזה בו יושבים חברים  שיש להם ניסיון קיבוצי רב (שלידם צעירים מתנסים), תבונה, וראיית דברים שלא נובעת מלחץ שיקולי העניינים השוטפים, הבוערים, מביאה להחלטות נבונות ונכונות לקיבוץ ולחבר שהביא את בעייתו. עם כל השינויים שהקיבוץ עבר ועובר במשך השנים, בדמוקרטיה כשלנו חשוב מאוד לקיים את ה'מוסד' הייחודי הזה, את הקשר הישיר, האובייקטיבי, הבלתי תלוי לשיחת הקיבוץ. ואפילו אם יתעורר 'כעס' במוסדות הביצוע שאופן עבודתם שונה מאוד. ואם הבנתי נכון את הפירסום לקראת השיחה, נראה/משתמע שיש מציעים להעביר מוסד חכם ורגיש זה לידי סמכות המזכירות  (הביצועית), לסיכום: אמנם הקיבוץ השתנה ומשתנה מאוד מאז, אבל תפקיד המח"מ הכרחי במבנה האירגוני-חברתי שלנו וצריך לשמור את עצמאותו.

ולסיום, ברכות לסיון ליום הולדתה. בין הברכות הכל כך שגרתיות וכל כך כנות כמו אושר, בריאות, נחת ושמחה מסתתרת גם משאלה פשוטה: שאנחנו רוצים לפגוש בך יותר ולא רק בענייני הבריאות שלנו שבהם את עוזרת מתי שצריך, והשיר הוא בשבילך:

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב״ (504)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.10.21   י"ז חשוון תשפ"ב

בפרשת השבוע "לך-לך, מופיע סיפור 'הברית בין הבתרים' שהוא סיפור מכונן בחיי אבות האומה שחל בשנת 2018 לפני הספירה. ולהלן הסיפור וראשית הרקע: בארץ כנען מתחוללת מלחמה בין שתי קבוצות מלכים 1. קבוצת חמשת המלכים ו- 2. קבוצת ארבעת המלכים. כשזו מנצחת ולוקחת את לוט אחיינו בשבי. אברהם מגלה מעורבות ויוצא כנגד קבוצת מלכים זו ומשחרר את לוט ויתר השבויים. אולם הניצחון מכניס את אברהם לחרדות והוא שואל את אלוהים מה יהיה אתי, אני ערירי ואפילו בן לא נתת לי משרי. ואלוהים משיב לו: "הבט לשמיים, ספור את הכוכבים, כך יהיה זרעך, ארץ כנען תהיה ארצך אבל צאצאיך ירדו ל-400 שנה למצריים". אברהם מבקש סימן המאשר שהוא מקבל את הארץ והאל אומר לו: קח עגלה משולשת (שלושה עגלים) עז משולשת (שלושה טלאים) ואייל משולש (שלושה אילים) תור וגוזל, בתר אותם לשני חלקים ושחרר את הציפור וכך עשה. לא חלף זמן רב והעיט ירד על הבתרים ואברהם נלחם בו עד שירד החושך ואברהם נרדם. כשהתעורר עם שחר ראה אש ועשן בין הבתרים והבין שאלוהים היה פה. וכך הפך האירוע האכזרי הזה לסמל הברית בינו לבין אלוהים.

עם הגעתם לגיל 70 התכנסו בני "להב"- "מגן" לציון האירוע. בפגישה הקדישה חבורת הזמר של אז, ששי היה מחבריה,  את השיר הזה לזכרו. יום לידתו של שיר היה לנו יום השמחה שדחקה את העצב. השנה מאז מותו של שי חלפה בעצב נורא והתינוק שבא לעולם הביא שמחה אדירה. סוף-סוף ראינו חיוך על פני דשה וגנייק, חיוך אמיתי שמביע מעין אישור, שהחיים נמשכים. היינו נרגשים מאוד, רעיה נסעה ללדת בבית חולים "רוטשילד" בחיפה בו רחל של שי, רחל 'שלנו', עבדה כאחות וקיבלה את הלידה. וכך תמיד יום הולדתו של שיר קשור ליום הזיכרון לשי. שיר היה לנו ילד חמד, ילד נפלא, רק מילות אהבה אפשר לקשור לו כזר. אני זוכר איך כל אחיו התייחסו לאוצר הקטן הזה וקרין הייתה לו יותר משמרים למשה רבנו.
שיר,  (איזה שם אמא נתנה לך) מה נאחל לך? מרוב ברכות ואיחולים אתרכז בשתיים: שלא תדע צער, ושמנצ'סטר יונייטד רק ינצחו! והשנייה היא הברכה שהפכה למסורתית כבר: "שיהיו לך הורים מאושרים" שתהיה נר לרגליך.

נערי

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב״ (503)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

16.10.21   י' חשון תשפ"ב

היום, היום הזה ממש, הוא יום הולדתו של תום ואנחנו שמחים איתו ועם כל משפחת גורדון ברמת חן. תומי הוא ילד כל כך נחמד, (בשבילו המציאו את הביטוי) נבון, מוכשר, שובב, אך יש לו בעיה: הוא אוהד את "מכבי חיפה" וזנח משיקוליו את "מכבי נתניה" המסורתית שלנו. חזור בך ילד יקר! ואז תהיה ממש מושלם. מאחלים לך חיים יפים טובים ונעימים עם משפחתך, עם חבריך, שתרבה דעת בביה"ס ותרבה שמחה בכל שתעשה. אוהבים אותך ומברכים אותך: ב"צמח וגדל!" באושר.

לפרשת השבוע. היא "פרשת נח". נח נצטווה לבנות תיבה כדי לשרוד, להגן ולהציל אותו ואת משפחתו מפני המבול. דורות רבים של פרשנים אומרים שהציווי "עשה לך תיבה" אומר הרבה מעבר למבול המים.  אדם חייב להתמודד עם בעיותיו בחיים. פרשנים אלה, כמובן נכנסים ל"תיבה" הזו בתפילה, בלימוד תורה, או בשמירת השבת.
אני חושב שהבית והמשפחה, הקטנה והגדולה,  הם ה"תיבה" המגינה עלינו. אומרים שנח היה צדיק אבל איש לא אומר 'נח אבינו' ! נח שמע שיהיה מבול בנה תיבה התכנס בה עם משפחתו. הוא לא גילה התנגדות וגם לא ניסה לשנות את בני דורו. לעומתו אברהם, כששמע על סדום התפלל וזעק וניסה לשנות את רוע הגזירה של אלוהים. האכפתיות שלו היא הסיבה שהפך לסמל הלחימה על עוולות, האם משום כך זכה להיקרא 'אברהם אבינו'?                                                                
ובהקשר לכך אתייחס לבנית בתי כנסת (תיבות נח) בקיבוצים וזה מה שמצאתי. בשנתיים האחרונות נבנו בתי כנסת בשדה נחמיה, זיקים,  בית קמה, גבעת השלושה וכפר החורש והחלו בבניית בתי כנסת בחפציבה, מרום גולן, ואלוני אבא. וגם…בניר דוד הכניסו בראש השנה ספר תורה. 150 חברי להבות חביבה באו להתפלל עם ישיבת מצפה יריחו וחברי הקהילה הדתית מקריית שמונה חזרו לכפר גלעדי להתפלל שם. קיימת אגודה בשם "איילת השחר" שדוחפת את הקיבוצים למהלך זה – האם בלחץ ה'הרחבות'? או ברצון החברים עצמם? בניית בית כנסת, כידוע, אינה נטל תקציבי כי בנייתם היא בתקציב משרד הדתות. ואני חושב לעצמי: האמנם צאצאי דור החלוצים, המייסדים שהקימו את הישובים האלה, החלוצים ששרו את  "עולם ישן עדי היסוד נחריבה" כדי לבנות משהו חדש, האם זה "מרד הנכד"? האם נכדיהם וניניהם חושבים, שדרכם לא הייתה נכונה? שבשל תפיסת עולמם החילונית הרחיקו לכת בניתוק מהעולם היהודי?, ואומרים לעצמם: "אנחנו נחזור לעבר היהודי ונקים לנו בתי כנסת ונתאים את אורחות חיינו וניצור מציאות אחרת! מעניין לדעת.

כל פעם שנודע לנו "בהיחבא", ובסודיות  מוחלטת, על רכישה כלשהי של תמה ו/או "מקורות" אחרים, שבסופו של דבר נחשף לנו בדמות מפעל, קבוצת שיווק ומי זוכר כבר כמה רכשנו, אני מהרהר איך לא עלה בדעתנו לנסות גם מפעל משותף עם מפעל או מוסד ראוי מערביי המדינה. הרי "אחוות עמים" היה אחד מיסודות אמונתנו ("ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים"). קשה לי להאמין שהסיבה היא דתית, רק כיון שה"שריעה" (כתבי הקודש שלהם) אוסרת על המוסלמי לקחת ריבית. וכידוע, בכלכלה מודרנית כולם עובדים עם ריבית. ואנחנו יודעים שהם יודעים לעשות 'מעקפים' בדיוק כפי שהיהדות עושה בשנת שמיטה. אני לא יודע ולא מבין למה אין קשר ויחס מיוחד בין הדרך הרעיונית שלנו למציאות חיינו. האם עלה בכלל רעיון כזה, ניסיון כלשהו לגשש? ואולי אני תוהה כי פשוט איני יודע הכל.

בשבוע שעבר נסענו עם רעותי ויהב לחנוכת מצפור השייטת ביער עופר. קבלת הפנים החמה, הארגון והסדר הטוב ביום השמש החם כיסו אפילו על הנאומים הלא קצרים. הנוף מרהיב והזיכרון לחללי השייטת מכובד. הצטערנו שלא באתם אתנו!. בדרככם מאי- שם לאי- שם, כדאי להגיע לשם!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב״ (502)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

9.10.21   ג' חשון תשפ"ב

תמיד היינו שמחים מאוד ואפילו גאים כשבנינו ונכדינו הגדולים יצאו לשנת חופש לטיול בחו"ל ובייחוד למי שהגיע לסנטיאגו ושלח לנו צילום ליד ה"בית" שלנו  ב-    Villavicencio 371 ליד סנטה לוסיה. שמחנו שליאן נוסעת לדרום /מרכז הקונטיננט מקום/איזור, שזכורים לנו לטוב, את מראות הנופים המדהימים, את "צבע ואופי" האנשים ואפילו את הריחות. לבני דורנו לא הייתה שנת חופש, השתחררנו מהצבא ולמחרת בבוקר עמדנו לרשות סדרני העבודה. לנו, היה מזל שיצאנו לשליחות בצ'ילה וכך בגיל 20-24 זכינו להכיר עולם אחר ואנשים אחרים. היום כולם זוכים בחוויות מהטיול הגדול ואנחנו מאחלים לליאן ושחר שייהנו מהטיול כל-כך ויוכלו לספר לנכדיהם בבוא היום, כמה היה נפלא להיות ב… ובב…. עם כל הסיפורים על הקשיים ופסגות היופי וכל זאת למרות, שנכון לעכשיו, צ'ילה, היפה בארצות דרום אמריקה, לא נכללת עדיין בתכניתם. . ליאנה, אנחנו כבר דואגים (זה מהגיל כנראה) ומתגעגעים . ואם תוכלו, תשלחו מדי פעם צילום יפה תוסיפו כמה מילים שגם נרגיש  להיות אתכם בנופים המוכרים. אני מתחיל להתרגש וזה לא בריא לי אז אסיים כאן. בפרשת השבוע  "כי תבוא" כתובה הברכה: "בואך לשלום וצאתך בשלום" אנחנו מברכים: "צאתכם לשלום ובואכם בשלום!" את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך!!! ושאהבה זו תלווה אותך תמיד!  

מרחשוון בא מהשם הבבלי "ורחו-שמנו" כלומר החודש השמיני ויש אומרים שנגזר מהמילה "שמן" כי בחודש זה חל מסיק הזיתים. היום מכנים אותו חודש חשוון בלבד. הורדת ה"מר" התרחשה בימי הביניים, כש'חכמים' חשבו שה"מר" הוא מעין פניית כבוד מיותרת לחודש שגרתי כל כך. חשון הוא חודש של "אחרי החגים" שאין בו חגים או אירועים מיוחדים. בימינו קשרו לחודש אירועים וימים מיוחדים: "הצהרת בלפור", המהפכה הסובייטית, "כ"ט בנובמבר", "רצח רבין". ולאחרונה גם "חג הסיגד". אירועים שבהחלט שוברים את השגרה של  ימים רגילים.   בא' מרחשוון הסתיימה, על פי המסורת, בניית בית המקדש הראשון בטקס רב רושם והדר. אם לסכם, קיימים שלושה מעגלי התייחסות בחודש חשוון. הקוסמי: התפילות לגשם, בחודש זה מתחילים לבקש על הגשם. יש שעושים זאת בתפילה ויש שרק מרימים ראשם השמימה ומחפשים את העננים שימטירו. היהודי : הקדושה שבהקמת בית המקדש הראשון, 'מקדש שלמה' והישראלי :  התגשמות החלום על הקמת בית לאומי בארץ ישראל מהצהרת בלפור ועד החרדות על קיומו עד היום.
ירח חשוון השגרתי, מאפשר לנו לחשוב על החיוב והשלילי בשגרה ובזרימת הזמן בחיינו.
"שבוע טוב"!

 " זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

2.10.21   כ"ו תשרי תשפ"ב     (שנה אחת עשרה)

הפרשה האחרונה בפרשות השבוע היא "וזאת הברכה". משה מסיים את דרכו כמנהיג בברכה לעם העומד להיכנס לארץ ישראל. לא בתסכול, לא בזעם, ולא בכעס אלא באהבה, בחיבוק , בהבנה ובהשלמה מסכם את הדרך שעשה וזו שנותרה לעם לעשות ומברך את שבטי ישראל כולם. משה כבר נח על משכבו על הר נבו ואנחנו שוב מתחילים לקרוא את התורה מהתחלה בספר 'בראשית'.  סיפור בריאת העולם והאנושות. שתים עשר פרשות כלולות בספר המתפרש על פני יותר מאלפיים שנה כשהדגש מושם, לדעתי, דווקא על רגעים ועל הפרטים הקטנים. לדוגמה, מתמקד באברהם שממהר להכניס אורחים לאוהל, ברבקה המשקה גמלים ליד הבאר או ביעקב המברך את ילדיו לפני מותו. אבל תמיד נמצא ב'פרשות' עובדות חדשות, היבטים חדשים, מידע חדש ומתחים חדשים. בשבת קוראים את הפרשה הראשונה בה הכל נברא: השמש והירח, בעלי החיים, העצים, האדם וגם השבת. וכך זה מתחיל: " בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ…
כתב צבי עצמון:
"בראשית ברא אלוהים את המים ואת הארץ.
ויברא אלוהים את הקול ואת הרעם ושריקת הרוח
על פני תהום רבה ורחש מבעית ורעש התוהו.
או אז ברא אלוהים את המילים והשפה,
ויאמר אלוהים: טוב, טוב מאוד,
עכשיו יש תשתית להתחיל במלאכה"

בימים אלה מציינים שלושים שנה לעלייה הרוסית, למיליון+ היהודים ובני זוגם שלא כולם היו בדיוק יהודים, שעלו לארץ ורובם ככולם גם נקלטו בה ותרמו תרומה גדולה בכל תחומי התרבות, הפוליטיקה, הספורט, המדע, ועוד. ולמה אני מציין זאת? כי הייתי שותף לכך. ב- 1987 הייתי חבר במשלחת ליריד הספר במוסקבה. התפקיד המרכזי שלנו, פרט לפעילות בביתן הישראלי,  היה להיפגש עם יהודים, ליצור אתם קשרים, להביא להם ספרים (לקחנו אתנו עשרת אלפים ספרים למטרה זו), שאותם חילקנו במפגשי לילה כשה- k.g.b  מאחורינו בבתיהם. ונוצרו  קשרים. ראינו את הכמיהה שלהם לקשר עם ישראל וכשהשערים נפתחו, כל פעם שהגיע מי מהם לארץ  התבקשנו לבוא כולנו לשדה התעופה לקבלו. באותם ימים ריכזתי, בטרמינולוגיה עכשווית, ניהלתי, את 'ספריית פועלים' כך שלא הייתה לי בעיה להגיע לנתב"ג. באנו לקבל את פניהם של אלו שהכרנו ביריד, הפעילים שבהם, רובם  "אסירי ציון" , הם התקבלו על ידי מאות אנשים וכמו בלוויה (חלילה) או בחתונה (כן ירבו) השתרך תור ארוך ללחוץ את ידם ולהחליף איתם כמה מילים. רק לשיר את 'התקווה' בעוצמה ובהתרגשות  באולם הקבלה בחברתם, כבר מעביר צמרמורת. בעקבות האירועים האלה (והייתי אז מזכיר), יזמתי החלטה שאנחנו נקלוט, במסגרת 'בית ראשון במולדת' עשרה "רוסים", שחלקם חי בינינו כבר כ- 30 שנה. לדעתי זו עלייה מבורכת מאוד למדינה.  אגב, כתוצאה מפעילותי הצנועה, נשלחתי על ידי משרד החוץ עוד שש פעמים לערים שונות בברית המועצות ששינתה את שמה חזרה לרוסיה, להקים במרכז הקהילתי ספריות בשפה העברית בעיקר של הספרות הישראלית אחרי קום המדינה.

אחד החידושים מעתה ואילך יהיה, שכל שבוע אפרסם בו תמונה שרעיה צילמה למען יהיה ה"שבוע טוב" יפה יותר, אופטימי יותר ואקטואלי!

הבשורה המשמחת על חתונתם הצפויה של יהב ורעותי הוכיחה לי שיש עוד מדרגות בסולם האושר. ואם לנו הסבה אושר כזה, אני מניח שיותר מכך להורים, לקרין וירון, וכן לאחיות ולאחייניות ולכל המשפחה. אנחנו מחבקים אתכם באהבה גדולה ושמחה ענקית! זכרו: "אנחנו נהיה בשבילכם תמיד, רק שהתמיד הזה גם מתקצר".  שהכל יהיה רק במזל טוב!

"שבוע טוב"!