חודש: מאי 2020

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
30.5.20   ז' סיון תש"פ

סעודת סיום הקורונה המשפחתית גרמה לי להרגשת אושר. היוזמה, הביצוע ועצם הרעיון הסבו לי הרבה שמחה ונחת. כמובן שבתוך הכלל הגדול, היו גם רגעים ייחודיים כדוגמת זה שנינתי, תותו, בקשה אותי שאבוא איתה לעפולה (לעלות לבקתה למעלה) ואחרי סיור מקיף בה, כמעט נסענו גם לחדרה (הבקתה הקטנה) כשהיא זו שמסבירה לי את מה שיש שם כאילו אני הילד. אתם יודעים, שאני בררן גדול בענייני אוכל והתקשיתי לבחור מהמאכלים הרבים שהכנתם. ניגשה אלי ליאן והציעה לי פיצה. אני קובע שזו הייתה הפיצה הכי טובה שאכלתי בחיי!  כבר אכלתי פיצות בכל העולם ישר מהתנור מצ'ילה, ועד איטליה. כזו… לא הייתה. אבל ההנאה הגדולה ביותר שלי הייתה לעמוד/לשבת ולצפות בכולכם נינוחים, שמחים על סף צוהלים (מור המצהיל). תבורכו כולכם!!!

השבוע התחלנו לעסוק בפרשות החומש "במדבר". ספר המכונה גם "ספר המספרים" כיון שהוא מתחיל במפקד האוכלוסיה פעם נוספת תוך שנה וחודש. בתורה אין ציון תאריכים בדרך כלל אך הפעם כתוב במפורש: המקום הגיאוגרפי  של המפקד – מדבר סיני. המבנה בו התקיים – אוהל מועד. התאריך הוא: האחד לחודש השני (אייר) בשנה השנייה ליציאת מצריים. המפקדים הקודמים היו אחרי יציאת מצריים, אחרי חטא עגל הזהב ועכשיו, עם הקמת המשכן. רש"י מסביר שאלוהים סופר את העם לעתים קרובות מתוך אהבתו לעם. כשאוהבים, סופרים שוב ושוב את "האוצר" שיש לנו. כיון שהסיפור מוכר לכם מכתה ג' אכתוב על שני ביטויים המוזכרים בו: הראשון, קצף! ("ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל") קצף הוא אחד מששה סוגי הכעס: כעס, זעם, חמה, חרון, אף וקצף. הכעס הוא הדרגה הנמוכה מכולם כי לרוב הוא מתמצה בדברי נזיפה או גינוי. חכמים אומרים שיתר הסוגים אינם נאמרים אלא ניכרים בפניו של אדם: הזעם ניכר בעיניים (מבט זועם), חרון ניכר באף (חרון אף), חמה ניכרת במצח, כשהדם עולה לראש, והקצף יוצא מהפה ואין יכולת להסתירו. משום כך זוכה כעסו של אלוהים במילה הקשה ביותר, "קצף"!
והביטוי השני הוא השקל! "… בשקל הקודש תיקח עשרים גירה השקל" השקל במקרא מבטא יחידת משקל. 'שקל הקודש' שווה למשקל של עשרים גרה. גרה מתכוון לגרגר חרוב. רק במאה השביעית לפני הספירה החלו להשתמש במטבעות כאמצעי חוקי. והמילה שקל כיחידת משקל בתקופת המקרא, מקובלת היום כמטבע.

השבוע חגגנו את חג השבועות בתבנית קורונית, ז.א. ללא התקהלות. אז כמה מילים על שמות החג: חג השבועות הוא השני מבין ה"רגלים". החג נחוג חמישים יום לאחר ליל הסדר, המציין את 'יציאת מצריים' מעבדות לחירות.
לחג השבועות שמות אחדים, שלכל אחד מהם פנים ייחודיות:
חג שבועות: סיום ספירת העומר שמתחיל תמיד בו' סיון ונמשך שבעה שבועות.
חג הקציר: מקורו בעבודת החקלאות ובקשר לאדמה.
חג הביכורים: על שום העבודה בבית המקדש שהיו מקריבים בו קורבן לחם מיוחד מביכורי החיטה שנקרא "שתי לחם" או "לחם תנופה".
חג מתן תורה שם הנותן ביטוי למשמעות הדתית וכיון שקוראים בו את 'מגילת רות'.
חג שבועות הפך לחגם של המתגיירים ולכן כונה גם חג החסד.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

23.5.20    כ"ט אייר תש"פ

אחרי שבועות רבים של חיים בצל הקורונה- הסגר ושינוי סדרי חיים, אנחנו חוזרים לשגרה ועמה גם לפרשות השבוע שאני אוהב לעסוק בהן. מאחר ודילגתי על פרשות ספר "ויקרא", אנסה להאיר כמה דברים על החומש הזה. חז"ל קראו לספר "ויקרא" "תורת הכוהנים" כי מעטים בו הסיפורים ורבים בו הדינים, שבחלקם הגדול נוגעים לכוהנים ולעבודתם במשכן, לעבודת המקדש ולטהרתם. אז במה עוסקות עשר הפרשות של ספר "ויקרא"?   1. בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות  2. בשנת השמיטה ובשמירת השבת   3. בלשון הרע וברכילות   4. במוות ובלידה  5.בשבתות וחגים  6.בזוגיות ובחינוך 7. בתשלומים והלוואות.
מעל כל אלה מרחפת המילה: "קדושה" שקובעת שיש קדוש ויש טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. כפי שאמר אחד ממורי: "ויקרא הוא ספר של גבולות. הוא ספר מאתגר, הוא מבחן של נאמנות". אגב אם נעשה השלכות לימינו הרי לעולם חסר הגבולות של ימינו, חדרה מגפת הקורונה והנהיגה גבולות ותחומים: הבידוד, הסגר, שטיפת הידיים, המסכה, ממש "דיני טומאה וטהרה". בסוף ספר "ויקרא" מופיע המונח "יובל', שבא אחרי שבע שנות שמיטה בשנה החמישים! ב"ויקרא" כתוב: "ביום הכיפורים בשנה החמישים, יש לתקוע בשופר ולקדש את השנה כשנת יובל, ולאחר מכן לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הקרקעות לבעליהם המקוריים". הרצל, 'חוזה המדינה', תמך ברעיון "היובל" וכתב על כך ברומן שלו "אלטנוילנד" רק עם שינוי משמעותי. "אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון" כתב, "במקום להחזיר את הקרקעות לבעליהם המקוריים "נסב את הקרקעות לחברה החדשה". (וכוונתו הייתה למדינה). גם ז'בוטינסקי  אימץ את רעיון היובל וביקש לעצב משטר כלכלי שבו מתקיים שוק חופשי למשך 49 שנים ובשנה החמישים אוספים את כל הרכוש ומחלקים אותו מחדש: "בטלים החובות, למתרושש מחזירים את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין ו'המשחק' מתחיל מראשיתו". מה שלא קרה במציאות – עד ימינו…

הקורונה בין שאר הדאגות, החרדות ההסתגרות בבתים וכד' אפשרה לנו גם זמן לעצמנו. בין היתר לעשות סדר בניירות, בצילומים, בכתובים. אישית, זכיתי לראות בוידאו, בערוץ השני שלנו שני מחזות שהוצגו ב"יום הולדת לקיבוץ", שאחד מהם נקרא "ימים מספרים" – אנשים, מקומות ומנגינות – המתבסס על כתבה של מנחם שלח וגדעון גומא שכונתה "24 שעות בחיי קיבוץ", שהוצג ב- 1995, ואותו ערכתי והוספתי כמה קטעים משלי, בוים על ידי חרמונה ומיכה, כשדורון (אז מוני) אופיר על המוזיקה. השני, נקרא "אב בן ונכד" ("שלושה דורות בקיבוץ") מחזה שאותו כתבתי ב- 1987 ואותו ביימה אורנה ספיר.

זו לא מחזאות גדולה אבל זה משלי.  מאחר ולא שמעתי מאף אחד מכם, ילדי, ולו מילה אחת לחיוב או לשלילה, אני מסיק שלא מצאתם את הזמן לצפות בהם,  או לגלות עניין וסבלנות ולו רק מחמת האיכות הלא טובה שלהם. אם הייתם רואים אותם בוודאי הייתם נזכרים בשיחות שהיו לנו בבית. ולא נותר לי אלא להצטער על כך. ומעניין, שאחרי יותר משלושים שנים אני עדיין עומד כמעט מאחורי כל מילה שכתבתי.

נסיים בציון יום הולדתה של שהם שחל השבוע. יותר מכולכם, שהם משתלבת בהגשמת מאוויינו היצירתיים. כשאני בא לברכה אני לא יודע אם להמליץ לה לעבור ולעסוק באמנות או בתחום הבריאות. בצל המחמאות לא יכול שלא לומר לה ודווקא במסגרת משפחתית רחבה כמה אני מאוכזב מכך שזנחה את עולם המחול וזה עוד לא מאוחר לחזור למסלול. שהמיתה, אנחנו מאחלים לך שמחה, אושר ובריאות, במשפחתך עם ההורים וספיר ועם כל משפחתנו הגדולה.
לו יהי!!

"שבוע טוב"!

                   זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה

16.5.20  כ"ב אייר תש"פ

האם ימי הקורונה חלפו? יגידו ימים. אנצל את מועד סיום הגל הנוכחי כדי להודות. ראשית, למיה, על מסירותה, נחישותה והתמדתה לשמור שנהיה 'יושבי בית'. אני מניח שזה עייף אותה  ושהיה לה קשה לעמוד ב"טרטורים" שהצבנו בפניה לבקרים, אך רוחה לא נפלה! אין לי יותר מילים כדי להודות לה, רק חיבוק! עכשיו כבר מותר?! אבל לא נשכח גם את עזרת כולכם 'לשמור על עצמנו', קרין שידעה לשלב הסעדה עם ביקורי "שיחה", סיון במטעמיה והתעניינותה, קרן בתרומתה ל'קבלות השבת' בשבילנו, את ביקורי שיר – "אתם צריכים משהו"? לירן בשיחה הטלפונית היומית שלו ובביקוריו והדר בין ריצותיו אחרי ה'מגפה', שהביא לנו את מנות המזון תמיד מחייך ועליז, מנוגד כל כך לאווירה הכללית השוררת. ירון על העזרות במחשב ואורנה!   וכן, תימור מרחוק, בשיחותיו המתמידות ידע לחזק לנו את האגו האיטלקטואלי והרגשי אותו השלימו הצצות נואי ותותו. אשרינו, שככה לנו! ולמרות התקוממותנו על השמירה המוקפדת על "חיינו", רוצים לומר לכולכם ולכל אחד לחוד, המון תודות!    ומי ייתן שתמשיכו כך גם בלי "איומים וסכנות"…

לבתנו בת השישים – מהוריך 13.5.2020
יום שישי, 13.5.1960, בשעה 02.30, בחדר ההמתנה בבית החולים "סנטה מריה" שבסנטיאגו דה צ'ילה, נשמעה פעיית תינוקת, שהביאה עמה צהלת שמחה קולנית (שלי). כעבור כמה רגעים נפתחה דלת, ראשה של אחות הציץ ושאל:
Senor Gordon? Tiene hija! (מר גורדון? יש לך בת!) והזמין אותי להיכנס לחדר גדול שבמרכזו מיטה גדולה, עליה שכבה האם המאושרת כשעל הקיר מעליה תלויה תמונה גדולה של ישו פורש ידיו, ועל אף הקרשים אליהם מוסמר, נראה היה לי כשולח זרועותיו דווקא לחיבוק "ברוכה הבאה". ליד המיטה ניצבה מיטת תינוקת קטנטונת. אך הדבר הכי יפה בו חזו עיני הייתה התינוקת – שהשבוע מלאו לה, לבתנו הבכורה, לקרין, שישים שנה. לא יאומן! רק הזיכרון על כך מחזיר אותי לאחת החוויות המכוננות בחיי. את הסיפור הזה כבר שמעתם אין ספור פעמים ויש להניח שגם תשמעו אותו עוד ועוד, לפחות פעם בשנה כי זה כוחו של סיפור מכונן, זה הפך כבר להיות כמו הגדה שיש להגידה. בעינינו, ניחנת בכל שאפשר לייחל לו. כשאתה ילד חוגגים לך ההורים את יום ההולדת, כאתה מתבגר בני הזוג מציינים זאת ועם השנים, הילדים שלך הם המארגנים לך את מסיבות יום ההולדת (בייחוד עגולה). נודה, שהחגיגה האמיתית היא שלנו, ההורים. הנה חזרנו להתחלה וההורים שלך רוצים לחגוג לך את האירוע. אני לא בטוח שנביא קוסם או תזמורת או כדור פורח. אבל יום הולדת ראוי, נחגוג לך.
בסיפור שנות חייך מקופלות כמעט כל שנותינו הבוגרות, מה עברנו, איך היו חיינו ואיך התפתחנו עד שהגענו לאן שהגענו, איך נעשינו למשפחה גדולה כשכל אחד מילדינו שנולד אחרייך, הוא הדבר הכי יקר לנו בחיים.  את היית אתנו ואיתם בכל שלב ושלב. וחווית גם את מה שקרה בקיבוץ שלנו לאורך השנים. אני מרגיש, שכילדה קטנה, היינו לך, הורייך, נקודת משען תומכת ומכילה והיום… אני מרגיש שאת משענת לנו וכתובת לימים שיבואו, ולא בכדי הוכתרת בתואר "היהלום שבכתר". אנחנו חיים אותך, מלווים אותך מחבקים אותך כבר שישים שנה, כילדה, כנערה, כאשה, כאמא, וכסבתא!  עם הזמן שחולף גם דואגים לבריאותך, כי בריאות טובה היא בסיס לאושר אישי, משפחתי וחברתי. כפי שכתב אלתרמן בשירו "שיר משמר" לבתו במילותיו הנרגשות:
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך"…
ונוסיף: "שמרי עליך, על משפחתך, על חייך"!
אנחנו אוהבים ומאמצים אותך אל לבנו. מאמינים בך ומתפללים לשלומך ולאושרך. ואי אפשר שלא לברך גם את ירון שלידך כבר "כמה שנים טובות" ולחבק את ילדיכם: נואי, יהב וליאן  ואת נכדותיך תומר ויהלי שבורכו בך!

ביום שישי ה-13.5.1960 בשעה 02.30 בבית החולים "סנטה מריה"   בסנטיאגו דה צ'ילה נשמעה פעיית תינוקת… כך החל סיפור חייך!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון הוא לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון הוא גם פרספקטיבה"

9.5.20  ט"ו אייר תש"פ

מי שחשב ששכחתי, בצל הקורונה ו/או בצל חג העצמאות את האחד במאי טועה. לציון יום שאירע ב-1887 מותר כבר לאחר בשבוע. אתייחס לשירת ה"אינטרנציונל" המלווה אותנו מילדותינו בכמה עובדות יבשות:
1. האינטרנציונל במקורו נכתב בצרפת בעקבות דיכוי הקומונה הפריזאית במהלך המלחמה עם פרוסיה.
2.  את המילים כתב משורר צרפתי ששמו פואטייה ב- 1881.
3. את הלחן כתב  המלחין הצרפתי פייר דה גיטר ב- 1888.
4. תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי.
הערה: בשנת 1985 בהמלצת בן אהרון (מזכיר ההסתדרות) נכתב נוסח חדש לאינטרנציונל על ידי חיים חפר ואושר על ידי הועדה המרכזת של ההסתדרות.
5. האזינו לשירת האינטרנציונל.

למה שהגויים קוראים יום הולדת 12, אנחנו, היהודים, קוראים "בת מצווה". ובכן, ניר (ניני) הגיעה למצוות ומגיע לה ולהוריה ברכה חמה מיוחדת.  מה פירוש היות בת או בר מצווה? ביהדות יש דברים ההופכים מ"חובה" ל"מצווה". ישנם דברים שאפילו ילדים קטנים חייבים לעשות כמו ניקוי חדרם, כמו לעזור לחבריהם, להגיע בזמן לביה"ס ועוד ועוד. ביום המיוחד הזה החובות הופכות למצוות. קוראים למצב הזה גם לקיחת אחריות!. מבין כל המצוות,  החשובה ביותר היא מצוות 'כיבוד הורים', כי זו המצווה שתלווה אותך לאורך כל חייהם וחייך!
אני רוצה להציע לך, ואם זיכרוני אינו מטעני, הצעתי זאת לכל 'בנות המצווה' במשפחתנו, לכתוב יומן! (פעם היו ספרונים כרוכים יפה, שהיה כתוב על כריכתם "יומני" ושהיו נסגרים על ידי מנעול קטן). אני ממליץ שיהיה לך יומן אישי שאף אחד לא יוכל לקרוא ולדעת מה יש בו. לא ההורים ולא החברות הטובות.  היומן יהיה לך פינה בה תוכלי להיות רק עם עצמך. על תקוותיך ואכזבותיך וכל חוויותיך. תראי שהכתיבה בו תעשה לך טוב. ותזכרי, אם תחליטי על כך, שזו הייתה עצה חכמה מהסבים האוהבים אותך כל כך.
ניני, מה נאחל לך? שתוצפי באהבה במשפחה שלך, במשפחתנו הגדולה, עם חברותיך וחבריך, בכל שתעשי! אז מה נוסיף לילדה כל כך מקסימה, יפה, נבונה, חמה, מחבקת ומחייכת?  היום אומרים כל זאת במילה אחת :
מ ה מ מ ת!!! שתזכי רק להצלחה אושר ושמחה!!!

וברגע האחרון ממש:
ימינו אינם פשוטים בתקופת הקורונה ואפילו מבלבלים בתחומי ה"עשה" ו"אל תעשה". ואני, שדעותי ידועות לכם ומקבל את הגזרות כי… מוצא במציאות הקיבוצית הקורונית שלנו (ולא נשכח שאנחנו חיים בקיבוץ) את קרן האור ב"שידורי המגפה" העולים מדי שבוע ומראים לנו את עצמנו בהומור עצמי ובחיבה גדולה, במראה!  בלי לפגוע אבל כן לעקוץ, בלי להעליב אבל כן לקרוץ. הייתי מברך על כך בכל מצב אבל הידיעה שהמנוע והרוח החיה של כל זאת (נמסר לי ממקורות חוץ) הוא הדר מוסיפה לברכה גם גאווה אישית ומשפחתית. וחבל, מה חבל שהשבוע צפינו בתכנית האחרונה לעונה. זה יחסר לנו מאוד.  אנו תקווה שהדר וכל החבורה יתפסו ברוח זו, מקום קבוע במדיה גם בעתיד.

"שבוע טוב"!