"שבוע טוב" (382)

29.6.19  כ"ו סיון תשע"ט

במרכזה של פרשת "שלח לך", משה שולח שנים- עשר מרגלים לתור את הארץ ולדווח על הממצאים מכל ההיבטים : גיאוגרפי, דמוגרפי, כלכלי, מדיני, צבאי וחברתי. וכששבו מהמשימה, כך כתוב: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמור הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות". ציטוט מפרשת השבוע. קטע זה מעלה את השאלה האקטואלית מה התקשורת צריכה לספק לנו, עובדות או דעות. האם רק לספר מה היה, הווה, קורה, או גם לתת דעות ופרשנויות למתואר בכתבה. שנים עשר המרגלים נשלחים מהמדבר לארץ ישראל כדי לשוב ולדווח למשה ולעם מה ראו והרוב ביניהם (עשרה מתוך שנים עשר) חוזרים עם מסקנות קשות על כך. ואומרים: "הארץ אינה טובה לנו, לא כדאי להמשיך הלאה בדרך". מהו בעצם חטא המרגלים הנחשב לחטא היסטורי, שהעונש עליו היה: שעל ארבעים הימים בהם ריגלו בארץ ישראל ינדוד העם במדבר ארבעים שנה. בהיבט התקשורתי, הם בסך הכל לא הבדילו בין העובדות שהיה עליהם לספק לבין דעותיהם ותחושותיהם האישיות ושמו את הדגש על הפרשנות האישית לחוויותיהם בארץ. במילים אחרות הם הפכו ממדווחים לפרשנים ומכאן קצרה הדרך, לתפקיד 'היועצים'. הם נשלחו להביא מידע אבל חזרו וסיפרו לא רק על המציאות שראו אלא הדגישו את פרשנותם האישית ובכך גרמו לעם לרגשות מרירות , תיסכול וחוסר מוטיבציה להמשיך את המסע אל היעד שנקבע. ולא נותר לנו אלא לחשוב גם היום, שכל ידיעה בתקשורת ראויה לקריאה ביקורתית ולחשיבה – האם מוסרים לי בידיעה אינפורמציה, או באים 'להשפיע' עלי על ידי הבעת דעה ועל פי זה לנקוט עמדה. ונחזור עוד רגע למרגלים שלנו. 'שטיפת המוח' שהם עשו לעם במדבר לא צלחה והוכחה לכך שגם היום אחרי 3000 שנים אנחנו קוראים בארצנו את הפרשה הזו שמסקנתה הייתה שאין סיכוי ואין טעם להגיע לארץ ישראל. אם לתאר את הסיטואציה בכתבה מהיום זה ייראה בערך כך: "העם התקבץ לעת ערב ברחבת המשכן לקבל את פניהם של המרגלים. לראותם ולשמוע את דברם. כשסיימו לספר על מסעם אמרו : זהו, "העם אמר את דברו"! הבה נחזור מהר מצריימה! וכשהמיעוט, שני הנציגים שסברו אחרת אמרו את דברם, כשהם נושאים מוט ועליו אשכולות ענבים ורימוני הארץ להמחיש את טוב הארץ, ההמון שאג: "אלה 'שמאלנים' אלה"! בוז להם!  משה, הנביא והמדינאי, עמד מאוכזב מהדו"ח ששמע ואמר לעצמו: "לא לכך התכוונתי ששלחתי דווקא את שנים עשר המכובדים הללו לתור את הארץ, עליהם היה לספר לעם את מה שאני אומר כבר זמן רב, שהארץ המיועדת לנו טובה היא, ארץ זבת חלב ודבש. בנאומו לעם דחה את הדו"ח שהוגש לו וסיים את דברו ב"עלה נעלה" והורה להמשיך בדרך. העם השפיל את עיניו והמשיך בדרך הארוכה לעוד 39 שנים במדבר.

השבוע הסתיימה שנת הלימודים של תשע"ט. אנחנו רוצים לברך את תום בגנו, את רומי בסיימה את הגן כשפניה לכתה א' ואת לי, גלי, ניר, תלמידי ביה"ס היסודי ואת מאי, אורי, אן ומור (שכבר סיים ובורך) תלמידי התיכון, את ספיר בסיימו שלב א' במכינת טרום צבא, וגם אני מסיים עוד שנה בלימודיי.
סוף שנה, כידוע, מבשר על כך שהנה, הנה באה שנה חדשה: שיעבור עליכם החופש בנעימים, בילוי מהנה וגם משמעותי, וכמו שאמרו הורי: 'שתנוחו ותצברו כוח' לקראת שנת הלימודים הבאה עליכם לטובה, שמן הסתם גם יהיו בה גם קשיים. ואל תשכחו לבוא ולשמח את הסבים שלכם!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(380)

15.6.19   י"ב סיון תשע"ט

הרהורים בעקבות חג השבועות: בשבוע שעבר מניתי את תשעת השמות שיש לחג השבועות. אפילו אנחנו כבר אומרים חג שבועות ולא חג הביכורים כפי שנהגנו לכנותו שנים רבות. האם אנחנו הולכים ומתקרבים למגמה שייקרא לחג  "חג מתן תורה"? אני חושש מאוד שכך נתקדם מהר ל"חג כפיית תורה" במדינת ישראל, ובכך, (בחוקה) נשאף לחזור לחיות כמו ב"ימי דוד המלך".
מורי לימדוני שיש ויכוח  היכן היה עם ישראל בעת 'טקס' מתן התורה על ידי משה, האם למרגלות הר סיני (גירסה אחת) או תחת הר סיני (גירסה שניה) במילים אחרות: אם קיבל את התורה למרגלות ההר, קיבלה תוך חופש, או אם קיבל אותה תחת ההר קיבלה תחת הפחדה, בכפייה!. אני חושב שההיסטוריה מוכיחה שהתורה התקבלה בכפייה, ולא זו בלבד אלא גם בשאיפה לכפות את תורתו על כל העממים המפריעים לעם ישראל בדרכו הארוכה במדבר.
רק לפני חמישים יום חגגנו את חג הפסח חג החירות וכבר אנו חוגגים את חג הכפייה הדתית?  לא הייתי מעלה הרהורים אלה אלמלא כל מה שמתרחש היום "במדינתנו האהובה". לפני לא הרבה שנים ידענו להגיב על ה"דברים הנוראים" שנשמעים ונכתבים, היום חדלנו להיות גורם משפיע. עצוב.


ואם עסקינן בנושאי כפייה דתית , שמעו את הסיפור הבא שמצאתי בספריית "בר אילן":
סיפור הגדת המדינה.  את 'הגדת העצמאות' חיבר ועיצב : אהרון מגד. בהוצאת מטכל/אכא – תשי"ב, 1952. חוברת זו היא כנראה הניסיון הראשון לחבר הגדה לעצמאות ישראל. מגד עשה טעות חמורה וחיבר את הגדת העצמאות במבנה של ההגדה של פסח, כשצ.ה.ל תופש את מקומו של אלוהים.  ודוגמית קטנה מתוך ההגדה: המפקד (קורא בטקס): "לא  ע"י מלאך, ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח היכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם ע"י צ.ה.ל שרוחו דרוכה וזרועו עזה!
נרים כוס שלישי לחיי צ.ה.ל.!"

 

הניסיון הזה כשל עוד באיבו בלחץ הרבנות הראשית, אך עותק ממנה מצאתי בספריית האוניברסיטה (ראו צילום). הפסילה נעשתה בשנה הרביעית למדינת ישראל שבראשה עמד בן גוריון שמאחוריו מפא"י ומפ"ם. ולסגור מעגל: בשביל למנוע את "כפיית" מתן תורה היום…היו צריכים כבר אז להפריד בין הדת והמדינה!

"שבוע טוב"!

וברגע האחרון: ברכות מכל הלב לתימור על קבלת התואר מוסמך אוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ( M.A)  בהצטיינות!!!

"שבוע טוב" (379)            

חג שבועות                     8.6.19 ה' סיון תשע"ט

חג שבועות הוא החג היחידי שלא נקבע לו תאריך מדוייק בתורה, זה חג יחיד ומיוחד שתלוי בחג אחר והוא פסח ומצוות הספירה האומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את העומר, שבע שבתות תמימות תהיינה".
חג השבועות עשיר מאוד בתכניו, מלא רעיונות וסמלים ומגוון במנהגיו ומעידים על כך השמות הרבים שניתנו לו. שבעה שמות לחג: "חג השבועות", "חג הקציר", "חג הביכורים", "חג החמישים", "עצרת", "חג מתן תורה" ו"יום הקהל". ניתן לו גם השם השמיני: "חג סיום האביב – ראשית הקיץ", כיון שקציר החיטים מבטא את אופייה של העונה החקלאית. ויש המוסיפים לו גם שם תשיעי: "יום הדין לפירות האילן"- ראשית הבשלת הפירות. מחקר עכשווי אומר שחג השבועות הוא בעצם חג השבועות ומתייחס לשבועת הברית שהעם נשבע לאל, שבאה לביטוי בטקס רב רושם בו קראו אחת לשנה את כל חוקי התורה כשבסוף הטקס, כשכל העם נאסף בירושלים, העם נשבע לקיימם.
עד כאן זווית אחת להבנת החג אבל, אחת "המהפכות" הגדולות של דור הורינו בתרבות הלאומית היה חג ביכורים! שבמרכזו "פרי עמל כפיים" שבא כולו מענפי החקלאות, מעבודת האדמה. כך נוצר טקס הבאת הביכורים של כל ענף וענף, טקס שכלל הקראת פסוקים מהמקרא, שירים, וריקודים אך החגיגי ביותר היה טקס הבאת הביכורים לבמה המרכזית. מקיבוץ של משק מעורב בו היו 10-15 ענפים חקלאיים נותרו שלושה: לול, מטע וגד"ש וראוי לציין שיש לנו גם ענף בקר עם עין השופט, רפת עם גזית וערכים כספיים מ"בננות חוף". מצעד הטרקטורים, המטוס המרסס, ההופעות ו"התחליף" המוצלח הצגת התינוקות הותירו אותנו עם השאלה: מקום החקלאות בחיינו, האם רק נוסטלגיה עשירה? רק זיכרונות של חג גדול? האם אין לנו דרך אחרת לשמור על המהפך בפירוש היצירתי של חג מתן תורה לחג הביכורים? ואולי להשקיע מחשבה, בהזדמנות זו, איך לפתח נושאים חקלאיים? ולהתייחס לגידולים מסויימים (מזרע עד פרי) ואולי, פשוט ללכת עם הזמן, ולהמציא נוסח הולם לחג "קיץ" בחיק הטבע. או שהמציאות במדינה תביא אותנו לחזור ולציין את הנוסחים המקראיים כמו המנהג: "תיקון ליל שבועות", בלילה הקודם לחג עצמו.  זהו ליל לימוד מיוחד הכולל קטעים מהתחלות וסופי פרקים בתורה. תיקון בארמית פירושו 'קישוט', הווה אומר שכל ליל הלימוד הזה הוא מירוק/קישוט התורה לקראת הצגתה למחרת. מנהג זה חודר היום גם לחברה החילונית ומתקיים גם בקיבוצים רבים אצלנו אף אחד לא הרים את ה"כפפה" הזו. יש יופי רב בלראות אותנו כולנו מסובים יחד ומקדישים אותו ללימוד תורה כלשהי, יכולה להיות תורת הקיבוץ, שרבים בינינו תורה זו מאוד רחוקה מהם. אפשר לעסוק בכל נושא מפוליטיקה, חברה, מדינה ועד הכתוב בתנ"ך.. ושימת דגש על מגילת רות, הרומן הנפלא המעלה את בעיית הגר, הזר, והשונה. אני מחכה שמישהו עם נשמה יתרה יקום ויעשה!
"שבוע טוב"!