"שבוע טוב" (96) על הרפת

d7a2d79ed7a8d79d-d791d7a8d7a4d7aa-2.jpg

הדיון על סילוק הרפת מחצר משמר העמק והפיכתה לחשבון בנק בלבד, עורר בי הרבה מחשבות, רגשות וזיכרונות. חשבתי, שאם אספר על האנשים שעבדו בה, שרובם כבר אינם בינינו, אבל חששתי פן יישכח מי מהם, או לספר על הפרות שהיו, היכן עמדה כל פרה (צריך רק לגרד את הצבע בכלבו ולקרוא את שמה), או על האווירה המיוחדת ששרתה ב"ענף" באותם הימים. אך בחרתי  בסיפור המתאר חוויה אופיינית מהימים ההם:

"מכת בוקר"
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט החושך. קרן האור היחידה הנראית ממרחקים, היא זו שבאה מהמחלבה של רפת ב', מקום בו דולק האור כל שעות היממה.
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט הקור. קרן האור הבוקעת מהמחלבה היא גם קרן החום, המזרזת את צעדיה של מניה בפתחו של יום חדש.
מניה תמיד מגיעה ראשונה לעבודה וכשאנחנו נכנסים למחלבה , קפואים מהקור השורר בחוץ ולפעמים רטובים מהגשם, אנחנו מקבלים בהשתאות, תמיד בהשתאות, את גלי החום עם תערובת הריחות  המאפיינים את המחלבה: ריח הקפה השחור החריף (הציקוריה) אפוף אד הריח המתקתק, שמקורו הוא סיר החלב הרותח כששניהם מתערבבים בריח הלחם הלבן הטרי שהובא זה עתה מהמאפיה, לחם שעומד בו עוד ריחה של חלה לשבת. זוהי קבלת הפנים לה אנו זוכים מדי בוקר. כשכולנו עומדים עם ספל הקפה ביד אחת ופרוסת הלחם שבצענו בידנו השניה וממלמלים: "תודה" למניה, אנו שומעים  את הכרזתו היומית של יוחנן: "ריחות באים מרגשות" ורחל שואלת : "מרגשות או הרגשות"?. אנחנו הרפתנים, מתפלאים כל בוקר מחדש איך אפשר בשעה כזו כבר לומר משהו ערכי פרט לזריקת "בוקר טוב" כפוי. כל אחד מאתנו נתון עדיין בעולמו שלו. אלה שהיה להם לילה מאושר נראים מאושרים, על פניהם חיוך דק ואלה שעבר עליהם לילה קשה, מסתובבים חמורי סבר ודעתם אינה פנויה להערות הבוקר המתחכמות של יוחנן ורחל. יוסף העומד ליד הדלת חסר סבלנות ומאיץ בכולם להתחיל בחליבה.  בעת הזו, כל אחד לוקח את השרפרף בידו האחת, את דלי הפח והווזלין בידו השנייה, המגבת לניקוי העטינים על כתפו ויוצאים איש בעקבות חבריו להתחיל בחליבת הבוקר.
פתיחת הדלת האטומה שבין המחלבה למקום בו עומדות הפרות הקשורות בעולים זו בצד זו, משנה באחת את עולם הריחות. ריחות המחלבה נסוגים מפני גל הריחות המכה בנו. ריח גוף הפרות החם שהוא תערובת של כלל הריחות: ריחו החריף החמצמץ של  התחמיץ באבוסים, ריח חריף הצורב בעיניים ומביאן עד דמעות המתערבב בריח העובש המדגדג באף, ריח הבא משרידי החציר המונח באבוס, שלא יבש דיו, בטרם כבשוהו לחבילות מרובעות. אבל הריח השולט באוויר הרפת, הוא ריח הזבל, ריח שאין בו מן החמצמצות ולא מן המתיקות, לא הצריבות ולא החריפות. זה מין ריח רע, ריח דוחה, ריח מלווה. ריח הנדבק לבגדים ואינו פג, נצמד למגפיים, שכמה שתרחצם תמיד יישאר בהם, חודר לנחיריים ולשיער, נספג בידיים, במיוחד תחת הציפורניים וכמה שלא תקרצפן, אחרי השימוש בסבון פעם ראשונה ובמברשת מיוחדת בפעם השנייה, אחרי שניגבת את ידיך ושבת והרחת אותן…  הריח המיוחד מלווה אותך, אפילו כשחבריך או אפילו בת זוגך כבר אינם חשים בו, הריח שריר וקיים ושייך לך, חלק ממך.
כל רפתן ניגש לקצה שורת הפרות, מניח את שרפרפו על רצפת הבטון ליד הפרה הראשונה בשורה,  מנקה את העטין הגדוש בחלב, מתיישב על השרפרף, הדלי בין רגליו, מניח את ראשו על ירכי פרתו ומתחיל בחליבה. יד שמאל, יד ימין, שמאל, ימין וקילוחי החלב על דפנות הדלי יוצרים מין מוזיקת בוקר השמורה רק לרפתנים. עיניים עצומות לוקחות את המחשבות והרגשות אל המשפט של יוחנן הפותח את הבוקר: "הריח הוא עניין של רגשות". כשמתעוררים בבוקר בתחושת אושר, הריחות כה ערבים וכשקמים אחרי לילה רע, אותם הריחות בדיוק, הם בלתי נסבלים.
פילוסופית חיים, שהיא מנת חלקם של רפתנים בלבד ב- 3.00 לפנות בוקר.
"שבוע טוב"!

" שבוע טוב" (95)

איחולי מזל טוב ענק לג'ני ותימור להולדת הבן שיצמח ויגדל בשמחה ובאושר וגם לנו, להולדת הנכד ה- 14, ולכווולנו המתברכים במזל טוב. אושר זה דבר מאוד אינטימי ולכן קשה להגדירו האם אלו הן פעימות הלב המואצות? האם זה החיוך שאינו יורד מהפנים? הלבביות המוקרנת? האם זה החיבוק החם העוטף? ואולי הכל ביחד! אנחנו מאושרים אתכם עם תום הנכדון החדש שלנו.

השבוע עלינו לבית הקברות לזכור את שי. 38 שנים בלעדיו, לא יכולים לשכוח  ומשתדלים להנחיל את הזיכרון הזה. היום יומולדתו של שיר, וכל שנה אחזור על כך, שהולדתו הביאה לנו אור, שיר חדש בתוך העצב והכאב על שי. יום הולדתו תמיד היה ויהיה לנו משהו מיוחד של שמחת התחדשות מתוך האבדן. איחולי שמחה ואושר לך, שיר לקרן ולילדים. ובתפנית חדה, השבוע נפתחה גם שנת הלימודים האקדמאית ואנחנו מאחלים לנואי, לקרן ולי הצלחה והנאה.

ביום שישי שעבר נסענו עם ספיר ומשפחתו לטיול בר מצווה ב"מנהרות הכותל" וב"שרשרת הדורות". כבר בתחילת הסיור ניגשים ל"מפה בולטת" המתארת את הרי ירושלים החשופים (לפני 5000 שנה) כשהדגש בהסבר, היא אבן השתייה שבמרכז הר המוריה המקום אליו לקח אברהם אבינו את בנו יחידו באירוע הנקרא "עקדת יצחק". התבוננתי במקט ונזכרתי שב'פרשות השבוע' הבעל"ט, אברהם הוא גיבורן. השבוע, סיפור עקדת יצחק הדרמטי עומד במרכז הפרשה. אבל בחרתי להתייחס דווקא לשתי מצוות אחרות, המצויות בפרשה, שאנו נתקלים בהן בחיי היומיום שלנו והן: מצוות ביקור חולים ומצוות הכנסת אורחים וכל אחד מאתנו מתייחס אליהן כרצונו, כנדיבות ליבו ובמידת יכולתו. אז מה כתוב בפרשה?.  המושג 'ביקור חולים' הראשון בתנ"ך, אירע, כששלושת המלאכים באו לבקר את אברהם החולה, הסובל מכאבים נוראים זה שלושה ימים, אחרי שקיים את מצוות ברית המילה שלו. תארו לעצמכם אדם לא צעיר מל את עצמו, וכי לא יסבול כאבים? כשלא עומדות לרשותו לא תרופות ולא משכחים אחרים. המורה שלי אומר: "אלוהים בא לראות מה שלומו של אברהם באמצעות המלאכים" ומוסיף "כל המבקר חולה גורם לו שיחיה". לי, אישית קשה לקיים את מצוות ביקור חולים (במיוחד בבית גלעד) למרות  שהייתי, אולי, המזכיר היחיד, שבערב ראש השנה, ערך "סיבוב" ביקורים בבתי החולים בהם היו מאושפזים חברינו כדי לברכם. אולי כש"אתבגר" עוד קצת הקושי האישי יפוג. ואז…אברהם גמל למלאכים בהכנסת אורחים  בסעודה (סטייק בקר) כל כך מוצלחת שהביאה לו את הבשורה שבן יוולד לו ולשרה. המונח אש"ל (אכילה שתייה, לינה) שאול מהימים ההם. בדרך כלל מערכת היחסים בין המארח לאורח, במקרא, מתרכזת בשני דברים גשמיים מאוד: באכילה ובלינה. לא נאמר שהאירוח צריך לכלול גם משהו רוחני או בידורי, לא מדובר בשעשועים או שיחה משותפת. המצווה מחייבת מזון ומקום לינה. ראו מה שפר עלינו גורלנו שלנו, שאין לנו כבר בעיות לארח את אורחנו בדירותינו הגדולות, וגם מזון לא חסר לנו, לא בבית ולא בחדר האוכל (אפילו שיש כאלה המבקשים להפריטו) ואנו ממלאים מצוות אלו באהבה ובנוחות.
"שבת שלום"!

"שבוע טוב " (94)

חלפו שנתיים מאז התחלתי לכתוב את "שבוע טוב"  ואני חושב שראוי לציין זאת. (מתוך סך של 104 סעודות שבת – כתבתי ל – 93 מהן, 6 שבתות בילינו בחו"ל ו – 5 פעמים נעדרנו מהבית). התחלתי לכתוב לכם, משפחתי הגדולה והיפה, כניסיון להעביר ידע ומסרים בדרך שונה מהמקובל במקומותינו, בדרך משלי. בחרתי בכתיבת "פרשת השבוע שלי" שקראתי לה "שבוע טוב". המועד בו בחרתי להתחיל היה פרשת השבוע הראשונה של תשע"ב (2111). ראוי, חשבתי, לציין את השנתיים שחלפו ביעף ולהעלות מחדש את הפירוש שלי לפרשה השנייה בסדר הפרשות, "פרשת נח"! אני משער שאינכם זוכרים אותה (מלבד, אולי, ספיר) לכן, אני מרשה לעצמי לחזור עליה, בעיקר, כי היא מתייחסת למשפחה הנורמלית הראשונה בתנ"ך. ועוד הערה מחייבת. לצד הקלסר בו אני שומר (פרט למחשב) את גיליונות 'שבוע טוב', נשמר גם תיק ובו כל התיקונים שרעיתי מכניסה בהם בכתב ידה. והיה אם מישהו, ביום מן הימים, "יחקור" פעם בכתוב, הוא יזכה להבין מה גדול חלקה ומה גדולה תודתי, כך שבעצם זו כבר "יצירתנו" המשותפת. ואחרי הקדמה זו נעלה שוב את "שבוע טוב" מס' (2) מיום א' חשון תשע"ב:

                                 אהבת נח 
כשמלאו לנח 500 שנה הוליד את בניו: את שם, את חם ואת יפת. פנה נח אל אביו למך, שהיה כבר בן 770  שנה, ושאלו: "אבא, הנה, בני יפים וטובים,  איך אנהג עמם למען יהיו בני אדם טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". חשב למך חמש שנים (שלושה ימים) קרא לנח ואמר לו: ראה בני, הסכת לדברי, דברי אב זקן לאב צעיר: סוד חינוך ילדיך הוא הענקת אהבה ובחירת  דרך האמת שלך. אם תמצא את שביל הזהב לאחדם, ישכילו לחיות חיי תורה ומעש, למצוא נשים טובות, יפות, רחמניות וצדקניות ואם גם בת תיוולד לך, היא תזכה בחתן שהוא איש דעת ועבודה. בהגיעך לפרשת דרכים היוועץ תמיד באשתך, היא כבר תתווה אותך לדרך הישר, הלך נח לסבא מתושלח שכעת חיה מלאו לו כבר 960 שנה ושאלו: "סבא, בנים לי, איך אנהג עימם שיגדלו אנשים טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?" אמר לו בקול ניחר ובקושי רב בשל גילו: "את אביך לימדתי את סוד הענקת אהבה ודרך האמת " והוסיף : "תרעיף עליהם אהבתך ואל תחסוך" וחזור והזכר להם : "משפחה יש רק אחת. ייתכן ויכוח אך הימנע מריב. כי במשפחה אין עושין חשבונות, זה הפירוש הנכון לסוד הענקת אהבה ודרך האמת". קולו השתנק מהתרגשות. סבא מתושלח מת בגיל 969 ואבא למך מת צעיר בגיל 777. כשהגיע נח לגיל מכובד של 550 שנה, בעת שישב בבר ושתה את כוס יינו השביעית, הרהר בדברי אביו וסבו וחשב: האם נהגתי כעצתם עם ילדי? ההלכתי בדרכיהם? ואמר לעצמו: עוד כמה שנים אהיה בן 580 ואז אעשה דבר ואומר לילדי כמה שאני אוהב אותם, כמה שאני רוצה לחבקם כל אימת שאני פוגש בהם. כמה אני מרגיש שהם שלי/שלנו, הם וכל באי ביתם. לא שאני מטיל ספק בכך שהם יודעים ומרגישים באהבתי, אך יש דברים שצריכים גם להיאמר. כינס את שלושת בניו, נשותיהם ונכדיו ואמר להם כשכוס יין בידו : "משפחתי האהובה! אני אעשה הכל כדי לשמור על שלמותנו ואתם, שמרו על אחדות ואחווה והעבירו חובה זו מדור לדור". כשהניח את כוסו כדי למלאה שנית נשמע קול האלוהים האומר: "נח, איש צדיק ותמים אתה, מבול אני עומד להוריד על הארץ, קום ועשה לך תיבה 300 אמה אורכה ו30 אמה גובהה. קח אתך את אשתך ואת משפחתך ואת כל מיני החיות זוגות-זוגות לתיבה ושמור עליהם כבבת עינך, בדרך האהבה והאמת שלך.  והשאר היסטוריה!

                                "שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (93)

ב – 1954 השתתפתי בהקפת התבור הראשונה וזו הייתה הריצה הארוכה ביותר שהתקיימה בזמנו בארץ. (לזכרו של יצחק שדה שהיה מפקד הפלמ"ח ובתמונה של המפקדה בקרבות משמר העמק יושב על יד גניק). ריצה של 10 ק"מ תמימים וקשים. על ריצת המרתון שמענו לראשונה בשיעור הסטוריה על יוון העתיקה. והנה, מיה והדר רצו את המרתון המלא ואנו כל כך שמחים מכך, שהנה, יוצא חלצינו מגשים משאת נפש כמוסה שלי.  ראשית, אספר מניין באה הריצה הזו. "מקורות" הריצה (כפי שכתוב אצל היוונים) הם בשנת ה – 490 לפנה"ס. על פי האגדה, המסופרת מדור לדור, היה זה פידיפידס, שליח מיוחד של צבא אתונה, שרץ מהעיירה מרתון עד אתונה ( המרחק הוא רק 34.5 ק"מ) כדי להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי. האגדה ממשיכה ומספרת שמיד אחר שמסר את ההודעה המשמחת לב יווני, נפל ומת. כך נוצר סמל וכך התחיל הויכוח האם זה בריא. ולא נתייחס לכך.

חלפו מספר שנים וב – 1896 חודשה האולימפיאדה באתונה וכמובן שהמרתון הפך למקצוע "חובה" והוכר כאירוע הנועל את האולימפיאדה. עד 1920 המרחק היה שונה מאולימפיאדה לאולימפיאדה אבל… במשחקי לונדון ב – 1908 המסלול הוארך כדי שנכדי המלך יוכלו לחזות בהזנקה מחלונות טירת וינדזור ואורך המסלול מהטירה עד לאצטדיון בלונדון היה 42.195 ק"מ. רק ב – 1921 נקבע על ידי התאחדות האתלטיקה הבין לאומית, שזה יהיה המרחק הרשמי של ריצת המרתון. (את כל זאת אני זוכר מסיפוריו של אבא בלוותו אותי לישון בדרך לבית הילדים.) מאז ומתמיד הריצה הזו הייתה לחיבור וגשר בספורט בין העבר להווה. הצבתם בפניכם מטרה – והשגתם אותה. אנחנו גאים בכם. מאוד.

כמוכם קראתי וראיתי במגזין, את הצגת תיאומי המבנה הארגוני החדשים. האמת, כיון ש"פרשתי" מכל פעילות, אעלה בפניכם כמה ממחשבותי ואתם מוזמנים להתייחס אליהן: כגון חוסר מקום לנושא: כלי התקשורת (היום אלף-בית של ניהול והתאמה לתקופה), כמו הימנעות "מלציין" על הכתובת האחראית לשקיפות לציבור או לרעיון "הדמוקרטי" ההזוי של הרכבת המזכירות מ10 פונקציונרים ורק 5 אזרחים. אין הגדרות ופירוט ל"שיחה", ל"רוטציה" ועוד. אבל מה שעלה במוחי כשקראתי וצפיתי בהצגת התכנית היה השיח רב השנים בין ה"חכמים", על מה בין תורה ומורשת, ומה בין תורה למורשה? תורה היא מה שקיבלנו בהר סיני ומורשה היא המסורת והמנהגים שעברו במשפחה, בקהילה, מאב לבן. תורה היא "הוראה" מפורשת שיש לקיימה, מורשה היא, שאדם מורשה לעשותה אך אינו חייב. ושתי דוגמאות קטנות: מזוזה היא תורה, לנשקה היא מורשה. ברית מילה היא תורה, המציצה היא מורשה. מכאן אחזור לעניינינו הרגשתי מתוך "ההתאמות" שהוצגו, שאין התייחסות ל"תורת" הקיבוץ, ההתייחסות היא למה שמכונה היום "נורמות". אנחנו חוששים לגעת בנושא, פן יסתבר לנו שלדורות הממשיכים אין "תורה" קרי: אידיאולוגיה והמורשה שאנחנו מורישים להם בצל הנוחות שבחיים- ה"נורמות", מאפשרות את ה"כיסוי" לשימוש בסיסמאות כמו "התייעלות" "מיצוי" "שיתופיות" "מקצועיות" וכיו"ב . מזל שבתחום התרבות והחינוך נוצרה מורשת (מסורת) שכדאי עדיין לשמור עליה. חיי קיבוץ דומים למרתון  (אם להתייחס לראשית הדף) ולא לריצות קצרות לכל הכיוונים. בלי שילוב של תורה ומורשת, הקיבוץ לא יהיה אלא מקום לחיות בו בלבד.

 "שבוע טוב"