הדיון על סילוק הרפת מחצר משמר העמק והפיכתה לחשבון בנק בלבד, עורר בי הרבה מחשבות, רגשות וזיכרונות. חשבתי, שאם אספר על האנשים שעבדו בה, שרובם כבר אינם בינינו, אבל חששתי פן יישכח מי מהם, או לספר על הפרות שהיו, היכן עמדה כל פרה (צריך רק לגרד את הצבע בכלבו ולקרוא את שמה), או על האווירה המיוחדת ששרתה ב"ענף" באותם הימים. אך בחרתי בסיפור המתאר חוויה אופיינית מהימים ההם:
"מכת בוקר"
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט החושך. קרן האור היחידה הנראית ממרחקים, היא זו שבאה מהמחלבה של רפת ב', מקום בו דולק האור כל שעות היממה.
בדרך לרפת בשלוש לפנות בוקר, שולט הקור. קרן האור הבוקעת מהמחלבה היא גם קרן החום, המזרזת את צעדיה של מניה בפתחו של יום חדש.
מניה תמיד מגיעה ראשונה לעבודה וכשאנחנו נכנסים למחלבה , קפואים מהקור השורר בחוץ ולפעמים רטובים מהגשם, אנחנו מקבלים בהשתאות, תמיד בהשתאות, את גלי החום עם תערובת הריחות המאפיינים את המחלבה: ריח הקפה השחור החריף (הציקוריה) אפוף אד הריח המתקתק, שמקורו הוא סיר החלב הרותח כששניהם מתערבבים בריח הלחם הלבן הטרי שהובא זה עתה מהמאפיה, לחם שעומד בו עוד ריחה של חלה לשבת. זוהי קבלת הפנים לה אנו זוכים מדי בוקר. כשכולנו עומדים עם ספל הקפה ביד אחת ופרוסת הלחם שבצענו בידנו השניה וממלמלים: "תודה" למניה, אנו שומעים את הכרזתו היומית של יוחנן: "ריחות באים מרגשות" ורחל שואלת : "מרגשות או הרגשות"?. אנחנו הרפתנים, מתפלאים כל בוקר מחדש איך אפשר בשעה כזו כבר לומר משהו ערכי פרט לזריקת "בוקר טוב" כפוי. כל אחד מאתנו נתון עדיין בעולמו שלו. אלה שהיה להם לילה מאושר נראים מאושרים, על פניהם חיוך דק ואלה שעבר עליהם לילה קשה, מסתובבים חמורי סבר ודעתם אינה פנויה להערות הבוקר המתחכמות של יוחנן ורחל. יוסף העומד ליד הדלת חסר סבלנות ומאיץ בכולם להתחיל בחליבה. בעת הזו, כל אחד לוקח את השרפרף בידו האחת, את דלי הפח והווזלין בידו השנייה, המגבת לניקוי העטינים על כתפו ויוצאים איש בעקבות חבריו להתחיל בחליבת הבוקר.
פתיחת הדלת האטומה שבין המחלבה למקום בו עומדות הפרות הקשורות בעולים זו בצד זו, משנה באחת את עולם הריחות. ריחות המחלבה נסוגים מפני גל הריחות המכה בנו. ריח גוף הפרות החם שהוא תערובת של כלל הריחות: ריחו החריף החמצמץ של התחמיץ באבוסים, ריח חריף הצורב בעיניים ומביאן עד דמעות המתערבב בריח העובש המדגדג באף, ריח הבא משרידי החציר המונח באבוס, שלא יבש דיו, בטרם כבשוהו לחבילות מרובעות. אבל הריח השולט באוויר הרפת, הוא ריח הזבל, ריח שאין בו מן החמצמצות ולא מן המתיקות, לא הצריבות ולא החריפות. זה מין ריח רע, ריח דוחה, ריח מלווה. ריח הנדבק לבגדים ואינו פג, נצמד למגפיים, שכמה שתרחצם תמיד יישאר בהם, חודר לנחיריים ולשיער, נספג בידיים, במיוחד תחת הציפורניים וכמה שלא תקרצפן, אחרי השימוש בסבון פעם ראשונה ובמברשת מיוחדת בפעם השנייה, אחרי שניגבת את ידיך ושבת והרחת אותן… הריח המיוחד מלווה אותך, אפילו כשחבריך או אפילו בת זוגך כבר אינם חשים בו, הריח שריר וקיים ושייך לך, חלק ממך.
כל רפתן ניגש לקצה שורת הפרות, מניח את שרפרפו על רצפת הבטון ליד הפרה הראשונה בשורה, מנקה את העטין הגדוש בחלב, מתיישב על השרפרף, הדלי בין רגליו, מניח את ראשו על ירכי פרתו ומתחיל בחליבה. יד שמאל, יד ימין, שמאל, ימין וקילוחי החלב על דפנות הדלי יוצרים מין מוזיקת בוקר השמורה רק לרפתנים. עיניים עצומות לוקחות את המחשבות והרגשות אל המשפט של יוחנן הפותח את הבוקר: "הריח הוא עניין של רגשות". כשמתעוררים בבוקר בתחושת אושר, הריחות כה ערבים וכשקמים אחרי לילה רע, אותם הריחות בדיוק, הם בלתי נסבלים.
פילוסופית חיים, שהיא מנת חלקם של רפתנים בלבד ב- 3.00 לפנות בוקר.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 