"שבועטוב" (557)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

29.10.22   ד' חשון תשפ"ג                                                    
לרגל יום הולדתי, אני חוזר ל"שבוע טוב" מס' 2  מאוקטובר 2011, לפירושכם.

אהבת נח      
כשמלאו לנח 500 שנה הוליד את בניו: את שם, את חם ואת יפת. פנה נח אל אביו למך, שהיה כבר בן 770  שנה, ושאלו: "אבא, הנה, בני יפים וטובים,  איך אנהג עמם למען יהיו בני אדם טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". חשב למך חמש שנים (שלושה ימים) קרא לנח ואמר לו: ראה בני, הסכת לדברי, דברי אב זקן לאב צעיר: סוד חינוך ילדיך הוא הענקת אהבה ובחירת  דרך האמת שלך. אם תמצא את שביל הזהב לאחדם, ישכילו לחיות חיי תורה ומעש, למצוא נשים טובות, יפות, חכמות, רחמניות וצדקניות ואם גם בת תיוולד לך, שתזכה בחתן שהוא איש דעת ועבודה. בהגיעך לפרשת דרכים היוועץ תמיד באשתך, היא כבר תתווה אותך לדרך הישר, הלך נח לסבא מתושלח שכעת חיה מלאו לו כבר 960 שנה ושאלו: "סבא, בנים לי, איך אנהג עימם, שיגדלו אנשים טובי לב, חרוצים, נאמנים ומאמינים בדרכי?". אמר לו בקול ניחר ובקושי רב בשל גילו: "את אביך לימדתי את סוד הענקת אהבה ודרך האמת" והוסיף: "תרעיף עליהם אהבתך ואל תחסוך" וחזור והזכר להם: "משפחה יש רק אחת. ייתכן ויכוח אך הימנע מריב. כי במשפחה אין עושין חשבונות, זה הפירוש הנכון ל"סוד הענקת אהבה ודרך האמת". קולו השתנק מהתרגשות. סבא מתושלח מת בגיל 968 ואבא למך מת צעיר יותר, בגיל 777. כשהגיע נח לגיל מכובד של 550 שנה, בעת שישב בבר ושתה את כוס יינו השביעית, הרהר בדברי אביו וסבו וחשב: האם נהגתי כעצתם עם ילדיי? ההלכתי בדרכיהם? ואמר לעצמו: עוד כמה שנים אהיה בן 580 ואז אעשה דבר ואומר לילדי כמה שאני אוהב אותם, כמה שאני רוצה לחבקם כל אימת שאני פוגש בהם. כמה אני מרגיש שהם שלי/שלנו, הם וכל באי ביתם. לא שאני מטיל ספק בכך שהם יודעים ומרגישים באהבתי, אך יש דברים שצריכים גם להיאמר.

כינס את בניו, נשותיהם ונכדיו ואמר להם כשכוס יין בידו: "משפחתי האהובה! אני אעשה הכל כדי לשמור על שלימותנו ואתם שמרו על אחדות אהבה ואחווה והעבירו חובה זו מדור לדור". כשהניח את כוסו למלאה שנית נשמע קול האלוהים האומר: "נח, איש צדיק ותמים אתה, מבול אני עומד להוריד על הארץ, קום ועשה לך תיבה 300 אמה אורכה ו30 אמה גובהה. קח אתך את אשתך ואת משפחתך ואת כל מיני החיות זוגות-זוגות לתיבה ושמור עליהם כבבת עינך, בדרך האהבה והאמת שלך.

ונחזור ל-2022. כשחיפשנו ל"ספר המונולוגים" ציורים אופייניים לתקופה, מצאנו בארכיון הקיבוץ את אסופת ציורי יצחק בן מנחם ז"ל שצייר את הקיבוץ של שנות ה – 30 במאה שעברה. בין הציורים נמצא רישום שיצחק צייר אותי ואתם תשפטו האם דומה או מזכיר אותי. 

ברכות חמות לסיון ליום הולדתה: בזמן האחרון אני מגיע לעתים קרובות למרפאה ורואה אותך בעבודתך מצרף קטע משיר מספר של חנניה רייכמן "עזרה ראשונה בחרוזים"   לפניכם ציטוט קטן המתאר מה צריך לדעת במקצוע האחיות: …"גוף אדם עובד בלי יגע/  אין פוסקים בו אף לרגע/  המוני תהליכים/  לסיפוק אלפי צרכים. אין במקום הפקר ותוהו/ יש בו סדר אין כמוהו /  לשם כך דרוש תיאום/  שאינו מזניח כלום.  מה נאחל לך? שתמשיכי לעזור ולהושיע, לגוף ולנפש, לסייע ולהדריך והכל כהרגלך, ב(י)סודיות, במסירות ובאהבה. ובמשפחה, רק אושר ושמחה!

מור גוזר

ב'שבועטוב' מס' 420 מ- 22.2.2020  כתבתי: "רוצים לציין את התרגשותנו הגדולה בגין גיוסם לצה״ל של ספיר ומור. לא כל סבים זוכים לחוות את גיוס נכדיהם, נמשיך לדאוג להם מעומק הלב, להתגאות בהם, ויד על הלב… לייחל לשחרורם!" אז המועד הגיע! השבוע מור השתחרר מהצבא וספיר חתם 'קבע'. נאחל למור שנה טובה, שקטה, ונעימה בבית ובחיק המשפחה. ולספיר, המשך בדרך בה בחרת, וביצוע המשימות אותן לקחת על עצמך. ואנחנו נמשיך לייחל לשחרורך.

"שבוע טוב"!

"שבועטוב" (556)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.10.22      כ"ז תשרי תשפ"ג

לפני כמה חודשים, כשהתעוררה השאלה על דפוסי הקבורה בבית הקברות שבקיבוץ, והועלו גם הצעות מעשיות לדרך הקבורה אצלנו, החלטתי לחכות לפרשת השבוע "האזינו" כדי לכתוב על כך. הכל מתחיל בתעלומת מותו וקבורתו של משה רבנו, (אחד מנושאי הפרשה). לא רק שאיש אינו יודע היכן משה נקבר, אלא גם מי בכלל קבר אותו. לא מוזכרת נוכחות אנשים על ההר, קשה להניח שהוא קבר את עצמו וגם לא מתקבל על הדעת שאלוהים עשה זאת. עובדות אלה יצרו מספר מסורות לטקס קבורה. ואתחיל במושגים:  1. "קבורת שדה" שהיא סגנון הקבורה המקובל (בארון או בלעדיו) ובו הגופה נטמנת באדמה. השיטה הזו אינה סותרת את 2. "ליקוט העצמות". זה נוהג בו פותחים את הקבר לאחר שנה לפחות, מלקטים את העצמות ושמים אותן ב"גלוסקמא" שהיא תיבה קטנה וקוברים באדמה.  באופן זה, לא ניתן להתעלם מ"התועלת והחיסכון בקרקע", בעיקר בישובים עירוניים גדולים. ו – 3. "קבורת מכפלה" – סגנון בו טומנים באדמה שני בני זוג/משפחה באותה חלקה. מנהג הנעשה נפוץ יותר ויותר בעשרים השנים האחרונות. באין הוראה מחייבת חשוב ביותר שתהיה התחשבות ברגישויות של אנשים לנורמות שהתבססו במשך השנים, בהתייחסות לנושא כה אישי ורגיש כמו טיפול ביקירנו המנוחים. ואני חוזר לנושא שהועלה אצלנו, לדעתי, אין מקום לקבוע הנחיות קיבוציות בהצבעה של רוב ומיעוט, אלא ברגישות 'בעלי -תפקידים' מול המשפחות, והתחשבות בכל משפחה ופרט העומד לפני קבורת יקיריו. ובקשר לנוהגי האבל: את משה עם ישראל ביכה במשך שלושים יום, שהם המקור לשלושים ימי אבלות במסורת שלנו, בעוד שעל יעקב אבינו התאבלו שבעה ימים בלבד ומכאן בא המושג "שבעה", ואנחנו עורכים/ערכנו אזכרה מכובדת לחברינו שנפטרים.

שני קטעים הקשורים לחג הסוכות ולנו האנשים הפשוטים. קטעים, מהחוג לפילוסופיה יהודית שהביאה רעיה ואני מביאם כלשונם:    1. התייחסות לגודל הדירה:  "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג) אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וההסבר: עד עשרים אמה – עושה אדם דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה – אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע.  (הנתונים באים מ'התלמוד הבבלי')  2. בעיות זיכרון. חייב אדם לזכור בעושרו את העוני, בימי תפארתו את השפלות, בגדלותו – את הפשטות, בימי שלום – את סכנת המלחמה, על פני היבשה – את סערות הים, בעיר- את המדבר. לפי שאין לך דבר, שיש בו כדי לשמחנו יותר מזיכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר.(כתב פילון האלכסנדרוני)

והערה ל'אקטואליה' שלנו החוזרת בדמות דיוני ה-"20-30". עוד טרם 'נשטפו' כלי האוכל אחרי הדיונים המעייפים רבי המתח המיותר על הפרטת המזון וכבר גוררים (כן, גוררים) אותנו לדיונים, בהם המחלוקת לא תהיה קטנה יותר, וכן המתח, הריב והמדון. המתינו קצת, תנו לנו תקופת שקט מסוימת, שבה נחזור למלא 'אסמינו', לאכול ולשמוח בצוותא בחדר האוכל, תנו לנו את המאחד  והמקרב בינינו, תנו לנו שוב לאהוב אחד את השני, עייפנו מהמחלוקות, תנו לנו את שנת ה-101 לקיבוץ, שתהיה שנת שלווה ואחווה ולאחריה שובו לשקול את צעדיכם.

השבוע ציינו את יום הולדתו של ילד הקסם תומי ושל בננו הצעיר תמיד שיר.  לך תומי נאחל שתמשיך לקפוץ, לרקוד, לשמוח, לשחק, ללמוד ולאהוב את הכל בחיק משפחתך האוהבת וחיבוק חם מאתנו הסבים שלך… 
ולך שיר, שבימים אלה ממש מתרחש בך/כם הפסוק " איש תחת גפנו ותחת תאנתו" בדירתכם החדשה שבנווה 'הגורן'. שתהא בכם 'ברכת הבית' האומרת: "בזה הבית תשרה הברכה, יתמלא תמיד שפע אור ושמחה, בו ידורו אחווה שלום ושלווה, וידעו כל שוכניו רוב בריאות ואהבה".     
חיבוק אהבה גדול מכל המשפחה!

"שבועטוב"!

"שבועטוב" (555)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

15.10.22   כ' תשרי תשפ"ג   שנה שתים עשרה.

בערב יום כיפור בחדר האוכל, שהיה מכובד מאוד, שכותרתו הייתה "על הדבש ועל העוקץ", ושאליו רובכם לא הגיע, "גנבה את ההצגה", כמו שאומרים, יונה וייס בדבריה, וככה החלה את קריאתה: "הדבש והעוקץ, המר והמתוק" הם קטבים על אותו הרצף. הם גם הפכים וגם מהווים שלמות. הם מגדירים זה את זה ומוגדרים זה על ידי זה. לא נוכל לדעת מהו יום אם אין לילה. לא נדע שמחה מהי אם לא ידענו עצב. הקטבים גם מנוגדים וגם מהווים שלם אחד. כל החלטה וכל בחירה שנעשה בחיינו יהיה לה גם דבש וגם עוקץ, יהיה בה גם רווח וגם אובדן. …האדם בנוי מאין ספור איכויות ותכונות מנוגדות – המהוות ביחד את השלם כמו טוב ורע, חלש וחזק, תוקפני ומתון, מעניין ומשעמם ועוד…מי שרוצה לקרוא את כל מילותיה החכמות שרק יבקש! ואני מודה לה שהסכימה שאצטט קטעים מדבריה. הבטתי בחברים סביבי וראיתי רק שלושה חברים שגילם פחות מ-60 וחשבתי ,האם בעוד כמה שנים יצויין יום כיפור בציבור שלנו ביחד, או שיהפוך גם הוא, ליום פרטי /משפחתי?

ועוד בקשר ליום כיפור. כולנו, מכירים ומקשיבים ביום כיפור ל"נתנה תוקף" בלחן של רוזנבלום, ומשירתו הנפלאה של אלבלק. כולנו מייחסים אותו לרבי אמנון ממגנצא. ומה הסיפור האמיתי מאחורי הפיוט? ר' אמנון ממגנצא השתייך למשפחה אמידה בעיר, ר' בקרב קהילה אשכנזית גדולה. בסביבות שנת ה1000 לספירה הוא 'התבקש' על ידי ההגמון בעיר להמיר את דתו והוא ביקש כמה ימים לחשוב על כך. וכשהשיב בשלילה, נלקח ועונה קשות כדי שיסכים לכך והוא סירב . בתגובה לסירובו נקצצו ידיו ורגליו. הסיפור הוא שעל ערש דווי, שפתיו דובבו בפני משפחתו ורעיו את מילות 'נתנה תוקף' וקראו את היצירה על שמו. ולא היא! את הנוסח המקורי מצאו לימים ב"גניזה" בקהיר שנכתב 500-600 שנה קודם לכן, בסוף ימי תקופת התלמוד. ר' אמנון הכיר אותו ומצא בו משהו מיוחד כשמלמל אותו על ערש דווי. הוא לא כתב אותו כפי שחושבים, הוא פרסם אותו וגרם לכך שהוכנס לספר התפילות לראש השנה. תפילה שבמהותה, האל שם את המתפלל במקהלה השמיימית, המסייעת למתפלל לתקן את דרכיו. ולכן זה פיוט הנאמר בתפילת "מוסף" בשני ימי ראש השנה, ובהרבה מקומות בעולם גם ביום כיפור. לי, אישית, מילות השיר והלחן המצמרר הפך לאחד הסממנים של מלחמת יום כיפור, שבשנה הבאה ימלאו, לא יאומן, חמישים שנה, שבזיכרוני, כאילו היה זה אתמול.

איני יכול להתעלם מפרשת" האזינו" ולמה? ואני מצטט מהמחברת שלי מה כתוב על הפרשה (ויש הרבה) ובחרתי בקטע הזה: …בפרשה זו לא מופיעות מצוות מעשיות, רוב תוכנה הוא שירה. משה רבנו משאיר בידנו שירה שמתארת את עתיד עם ישראל: את הכניסה לארץ, את הגלות ואת הגאולה. אחד הביטויים המפורסמים בפרשה הוא: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". משה רבנו מבקש לומר במילים אלו, שגם אחר מותו, הדור הצעיר ימשיך לפנות לדורות הקודמים. "העולם לא שייך לצעירים", אמר, "העולם שייך למנוסים". יש חשש שכאשר העם שייכנס לארץ, ישמין ויתבסס וכשיהיה לו קל ונוח – הוא יבעט בערכים ובזהות שהביא עמו. במילים אחרות, משה רבנו מזהיר אותנו מחברת השפע, מהתמכרות לחומרנות ולנוחות, מהזנחת החזון וזיכרון העבר. ככתוב בפרשה: "וישמן ישורון ויבעט". לחיות את העושר הוא לא פחות קשה מהעוני.האם יש מקום להעלאת דמיון כלשהו לימינו? גם זה חומר למחשבה!

ליד מגרש הטניס שהוקם לזכרו

השבוע, שוב נפגש מועד חג הסוכות עם יום הזיכרון לשי. עלינו לבית הקברות רעיה קראה שיר, תימור קרא את מה שכתב. שמנו בר-קוד על המצבה ומעתה, ניתן יהיה לדעת עליו.  שי ממשיך לחיות עמנו וזכרו ברוך יומיום.

"שבוע טוב"!

"שבועטוב" (554)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

8.10.22   י"ג תשרי תשפ"ג

משהו אישי לסיום השנה האחת-עשרה של "שבוע טוב". אני מודה שמרגש אותי להביא בפניכם את ה"גיליון" האחרון של השנה. אתם, שמכירים אותי, יודעים  שאת עצמי, אני לא לוקח ברצינות יתר, מקבל שקצת צוחקים עלי, עוקצים וכיו"ב. אבל, את הדברים שאני עושה, אני עושה במלוא הרצינות! כל דבר שעשיתי, ועשיתי! לכולם התייחסתי במלוא הרצינות!. היום אני מסכם אחת עשרה שנים של כתיבה שבועית של "שבועטוב".  התלבטתי פעמים רבות עם עצמי אם להמשיך לכתוב את ה"פרשה השבועית" שלי או לחדול. לא תמיד הרגשתי שאני מקבל משוב, תגובות, ואפילו תהיתי, האם בכלל זה מעניין מישהו? (מלבד את רעיה) האם בכלל קוראים אותו? או שזה כמו הרבה "ניירות" שמגיעים במייל ואתה לא מתייחס אליהם. שאלתי את עצמי: האם בגלל שאני נהנה לכתוב "הרהורים", מישהו צריך ליהנות או לסבול?  ובהחלט גם שאלתי את עצמי, האם בגילי (אוטוטו 89) לא הפכתי למעמסה? לא הייתי לטרחן? נודניק? חפרן? סנילי? אבל "שבוע טוב" הוא לא רק פרוייקט שלי, הוא גם פרוייקט של רעייתי, כולכם יודעים שהתוצאה הקרוייה: "ספר", למעשה כל מה ש'נכתב שלא למגירה', היא פרי עבודת העורך! – מניסיוני האישי – אני יכול לספר על כך שעות – לגבינו, מה שאתם שומעים ומקבלים, זה בעריכתה, שמציל אותי מדי שבוע מהמהמורות הנקרות בדרכי. בנוסף, לגיוון, מובאים צילומיה היפים. וכמובן, שאי אפשר בלי העיצוב היפה של תימור ש'מחייה' את הכתוב. דיברנו בינינו ורעיה אמרה שצריך להמשיך. וכיון שאתם מכירים, אפילו בביתכם, מי ומה קובע, אז ככה גם אצלנו. החלטנו שנמשיך. גם אם לא אקרא את הכתוב בארוחות ערב המשפחתיות של שבת. אולי פחות אעסוק ב'פרספקטיבה' ויותר ב'נוסטלגיה', אולי איעזר בקטעים שאני אוהב של 'כותבי- חוץ', תמיד ישנה 'פרשת השבוע' הנצחית אותה אני אוהב לפרש ועוד נושאים העוסקים ביהדות ותנ"ך הקרובים לליבי. (לצערי, לא ללב כולכם).  

אני רוצה להודות לכם, בני משפחתי היקרה על אורך הרוח להקשיב להקראה מדי שבת, 554 פעמים, במשך אחת עשרה שנים, בין ה"סעודה" לקינוח, ולכם קוראי הנבחרים על סבלנותכם ועידודכם. תודה גדולה! וזו גם ההזדמנות למי שרוצה לבטל את ה"חתימה" לעשות זאת ולהודיע על כך.
זהו, מתחילים את השנה השתים עשרה.

"שבוע טוב ושנה מוצלחת"!