"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"
8.10.22 י"ג תשרי תשפ"ג
משהו אישי לסיום השנה האחת-עשרה של "שבוע טוב". אני מודה שמרגש אותי להביא בפניכם את ה"גיליון" האחרון של השנה. אתם, שמכירים אותי, יודעים שאת עצמי, אני לא לוקח ברצינות יתר, מקבל שקצת צוחקים עלי, עוקצים וכיו"ב. אבל, את הדברים שאני עושה, אני עושה במלוא הרצינות! כל דבר שעשיתי, ועשיתי! לכולם התייחסתי במלוא הרצינות!. היום אני מסכם אחת עשרה שנים של כתיבה שבועית של "שבועטוב". התלבטתי פעמים רבות עם עצמי אם להמשיך לכתוב את ה"פרשה השבועית" שלי או לחדול. לא תמיד הרגשתי שאני מקבל משוב, תגובות, ואפילו תהיתי, האם בכלל זה מעניין מישהו? (מלבד את רעיה) האם בכלל קוראים אותו? או שזה כמו הרבה "ניירות" שמגיעים במייל ואתה לא מתייחס אליהם. שאלתי את עצמי: האם בגלל שאני נהנה לכתוב "הרהורים", מישהו צריך ליהנות או לסבול? ובהחלט גם שאלתי את עצמי, האם בגילי (אוטוטו 89) לא הפכתי למעמסה? לא הייתי לטרחן? נודניק? חפרן? סנילי? אבל "שבוע טוב" הוא לא רק פרוייקט שלי, הוא גם פרוייקט של רעייתי, כולכם יודעים שהתוצאה הקרוייה: "ספר", למעשה כל מה ש'נכתב שלא למגירה', היא פרי עבודת העורך! – מניסיוני האישי – אני יכול לספר על כך שעות – לגבינו, מה שאתם שומעים ומקבלים, זה בעריכתה, שמציל אותי מדי שבוע מהמהמורות הנקרות בדרכי. בנוסף, לגיוון, מובאים צילומיה היפים. וכמובן, שאי אפשר בלי העיצוב היפה של תימור ש'מחייה' את הכתוב. דיברנו בינינו ורעיה אמרה שצריך להמשיך. וכיון שאתם מכירים, אפילו בביתכם, מי ומה קובע, אז ככה גם אצלנו. החלטנו שנמשיך. גם אם לא אקרא את הכתוב בארוחות ערב המשפחתיות של שבת. אולי פחות אעסוק ב'פרספקטיבה' ויותר ב'נוסטלגיה', אולי איעזר בקטעים שאני אוהב של 'כותבי- חוץ', תמיד ישנה 'פרשת השבוע' הנצחית אותה אני אוהב לפרש ועוד נושאים העוסקים ביהדות ותנ"ך הקרובים לליבי. (לצערי, לא ללב כולכם).
אני רוצה להודות לכם, בני משפחתי היקרה על אורך הרוח להקשיב להקראה מדי שבת, 554 פעמים, במשך אחת עשרה שנים, בין ה"סעודה" לקינוח, ולכם קוראי הנבחרים על סבלנותכם ועידודכם. תודה גדולה! וזו גם ההזדמנות למי שרוצה לבטל את ה"חתימה" לעשות זאת ולהודיע על כך.
זהו, מתחילים את השנה השתים עשרה.
"שבוע טוב ושנה מוצלחת"!
שבועטוב 