בשבוע שאתם עוסקים (עם ילדיכם בעיקר) בחג הפורים הבעל"ט, אני רוצה לספר לכם בראשי פרקים, כמובן, על השיעור שהיה לי בבר אילן על פורים. לכיתה נכנס מורה צעיר (40+) נטול כיפה לראשו ותיכף תבינו למה אני מציין זאת ואמר בפתח השיעור: " הפעם אדבר היום על כל מיני רעיונות שיש לי, כאדם חילוני, על המשמעות של פורים. כיון שבמגילת אסתר המילה/השם אלוהים לא מופיעה אף פעם, אני נותן לעצמי חירות בפרשנות בתקווה לזכות בהבנתכם ואפילו בהסכמתכם. נתחיל בפוליטיקה. כשאני מנתח את מגילת אסתר אני רואה לנגד עיני ממלכה בה בתוקף החוקה שולט מלך, אך קיימות בה שתי מפלגות. האחת, בראשותו של המן והשנייה של מרדכי. מפלגת המן היא מפלגה ימנית, הגורסת שכל חלקי הממלכה הרחבה, כל 127 המדינות שייכות לה וכל מי שאינו מאמין בגישה זו, צריך להשמידו או לפחות לבודדו. ולא תטעו בי אם תגידו שזו מפלגה מקבילה למפלגת ימין קיצונית בימינו ויחסה לערביי הגדה, למשל. מולה ניצבת מפלגת מרדכי המאמינה בזכויות האזרח הבסיסיות באשר הוא, בכל 127 מדינות הממלכה, זו מפלגה ליברלית ועממית יותר. והמלך… כפי שהוגדר באיזה כתב הסמכה, אין לו מה לומר או לעשות, אך נהנה מחיי המותרות שלו (בילויים, שתייה ושיכרות) "מנהל" את הממלכה לפי הוראות המפלגה השולטת". הרגשתי בקהל השומעים את תחושות אי הנחת מההשוואה. ואז עבר המרצה לפרק השני בו השמיע את טיעוניו, בהתבססו על מדרשים, על דמותה של אסתר (הדסה) המלכה וכה אמר: "אסתר לאורך כל המגילה אינה אלא אובייקט מיני שנשלט, ללא התנגדות כלשהי, אפילו ברמז, על ידי הגבר/האדון. היא פסיבית לגמרי. היא פעלה לפי הכלל היי יפה ותשתקי! (זוכרים, ששנה שלמה הכינו אותה בהרמון לקראת פגישתה עם המלך – 6 חדשים מריחת שמנים ו – 6 חדשים סגולות ושימושי התמרוקים?) ורק אז, החברה הגברית העדיפה אותה על פני ושתי. ויותר מכך: המדרש מספר שאסתר הייתה אשתו של מרדכי (הוא לא היה דודה כפי שמקובל לחשוב) ואף על פי כן קיימה יחסים גם עם גבר אחר, עם מי תשאלו? עם המלך הערל. ואני מצטט: "הייתה עומדת מחיקו של אחשוורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. האם לאשה זו היו שני בעלים"? הוא עוד לא הספיק לסיים את המשפט ובכיתה פרצה מהומה אדירה גברים ונשים פרצו בצעקות על חילול ושיבוש! צעקו שיתלוננו בפני נשיא האוניברסיטה!, שיעיפו אותו!, שאין מקום לרעיונות צהובים כאלה!, שייתבייש לו! כמובן שהשיעור הסתיים ואני רק התבוננתי במרצה שעל פניו היה מרוח חיוך נבוך ועל פניהם של תוקפיו ההיסטרים ולא האמנתי למה שרואות עיני, במקום שהוא מעין מקדש לחירות הרוח והמחשבה העצמאית.
אחרי התיקון המהיר של קיקה (בעת הקראת ה"שבוע טוב" המשפחתי כל כך (63)), והתיקון המפורט של ספיר. אומרים שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו ואני מוסיף -ובנכדיו, שאפילו משה רבנו לא היה יכול לומר, כמו ספיר, בשטף כזה את הדיברות (כי היה, כידוע, מגמגם), אני חוזר על כל הקטע המתוקן כי זה חשוב לי: הדיברה החמישית אומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". המילה "כבד" אין פירושה ל"ציית", אין פירושה ל"שמוע בקול", אין פירושה "להסכים", אין פירושה "קיבוע ושימור המצב" ואפילו לא חובה "לאהוב". פירושה הוא דווקא ש"השינוי" ש"הגיוון בחיים" יהיה תוך הערכה, לימוד, דוגמה אישית (לחיוב או לשלילה), הבנה וידיעה שאין תרבות ללא שורשים והשורשים עוברים דרך ההורים, הסבים, דרך רצף הדורות. ה"כבד" בא מהשורש כ,ב,ד ז.א. לתת משקל, משקל לדעת ההורים, לדורות הקודמים ולא לבטל את דעתם. לכן כתוב גם "למען יאריכון ימיך…" למען תימצא לך האפשרות, בחלוף רוב-שנים, שתזכה/י להן, להיות לאב/אם, סבא/סבתא, שתוכל/י להעביר/למסור לבניך ובני בניך את תורתך, ו"הגדת לבנך" נאמר בהגדת פסח. ושוב תודה לקיקה ולספיר.
השבוע אני מוציא "גיליון" מיוחד לרגל יומולדתו ה – 40 של הדר מה שקוראים היום שינוי הקידומת. אבל לפני כל מה שייכתב כאן עליו, אני לא יכול שלא לציין את יומולדתה ה – 9 של ילדת הגומות היפהפיה, עם עיני הכוכבים הזוהרים, ילדת הקפיצות והריקודים, ילדת השמחה והצחוק המתגלגל, ילדת תלתלי השיער המשתולל, ילדת הרצינות התהומית כשהאצבע בפיך. המון ברכות לך, המון אהבה מכווול המשפחה, לך אורי (שם רשמי), לנו: קיקה.
ולהדר, ילדנו הרביעי. לפניכם כמה תמונות, כמה הבזקים מאירועים שונים בחייו. והראשון – הלידה. הדר נולד במשקל הגדול ביותר מבין ילדינו 3.850 ק"ג ובכל זאת החליק לאוויר העולם כאילו כבר מצפים לו יותר מדי זמן. החליק, אמרתי, יצא כולו למעט שכמו מאחר וחבל הטבור נכרך סביב ידו. כשראו שאינו רוצה להיפרד מאמא, ניגשו ושחררו את ידו ואמרו לאימו: "היד נראית בסדר, אבל תצטרכי לעקוב אחריה". הדר היה הילד הראשון שלנו שהתגורר במשך 6 השבועות הראשונים בחייו בחברת הוריו. (אחיו הגדולים באו ישר לבית תינוקות.) חידוש של אי שקט בלילות!
הדר נולד ב 16.2.73. במלחמת יום כיפור היה בן 8-9 חודשים. אני גויסתי ב6.10.73 והגעתי לחופשה ראשונה רק בסוף אוקטובר. הגעתי בשעה 11.30 לקיבוץ ונזכרתי שאולי רעיה עוד נמצאת אתו במה שהיה קרוי אז "שעת האהבה". באתי עם התרמיל והנשק ישר לבית תינוקות, כשרעיה והדר על ידיה, עולה במדרגות להחזירו. כשהתקרבתי אליו לנשיקה (הראשונה ניתנה לרעיה) הוא התבונן בי וחשב: מה האיש הזה רוצה מאתנו. או מי זה האיש שנטפל אלינו. הייתי לא מגולח, מטונף (כמעט חודש שלא התרחצתי) במדים, ממש מסריחים הביט ופרץ בבכי מר, סיבב את ראשו וכל נסיונותי להזכיר לו שאני האבא שלו עלו בתוהו. גם בערב, בבית, אחרי שהתקלחתי והתגלחתי שמר ממני מרחק בתוך השמחה עם קרין, לירן ותימור. למחרת אחרי הצהריים חזרתי לרמה, אבל קבלת הפנים שלו והבכי הקורע, זכורה לי עד היום.
הדר היה הילד היחידי שלנו שלא מצץ. לא מוצץ, לא אצבע ולא פינת סמרטוט. יכול להיות שזו אחת הסיבות, שעד גיל 3 היה עורך לנו סצינות בכי איומות בשעת הפרדה בערב בבית הילדים. אבל מגיל זה תמיד הלך בשמחה אדירה לבית הילדים.
כבר מגיל צעיר היה ממציא שמות לאנשים וחפצים בהם נתקל על פי הגיונו שלו וכמו כל ילד הם היו מלאי חן למשל לאהוד גבינג (השכן מלמטה) קרא בעקשנות "אהודה" בעקבות יהודה המכבי, ללביאה (הנקבה של האריה) קרא "אריאה" ולקרם התעקש לקרוא "פרם" ולחפצים או אוכל השתמש בבטוי רכה.
בכיתה ג' או ד' למד בכיתה שצריך לעזור לזקנים וחלשים. הילדים נשלחו לחפש אותם ברחבי הקיבוץ ואכן… היה זה יום חמסין מאלה שאפילו השמש כבר לא יכולה לסבול יותר. שרה לין אישה בת 80 + הולכת לאיטה אחרי ארוחת צהריים מחדר האוכל לחדרה ונשענת בכבדות על מקלה ואז צץ לו לפתע גיבורנו, באדיבות רבה לוקח מידה את המקל "כדי להקל עליך" אמר לה. היא בקושי רב נגררת לביתה והוא משחק בשמחה עם המקל. בערב סיפרה לנו: "שהוא היה כזה נחמד ודיבר אליה בחביבות כזו, שלא יכלה להסביר לו שבלי המקל היא לא יכולה בכלל ללכת.
הדר (הבוגר) ושיר (הצעיר) למעשה התנהלו כמו תאומים ולא אחים, שביניהם מפרידות ארבע וחצי שנים. הכל עשו ביחד, שיחקו שרו ובייחוד התחבקו. בשבת הבאה תוכלו להיווכח בכך בעצמכם באלבומים. לא יישכח הביקור באיילת השחר. הלכנו לבריכה וכעבור זמן מה הופיע שם איש נכה, נטול רגליים בכלל, על כסא גלגלים. כשהם ראו אותו, שניהם החווירו אני לא זוכר מי משניהם התעלף ממש, (לפי היחס של הדר היום לביקור בבתי חולים סביר להניח שזה היה הוא) לקחנו אותם לבית הדודה, השכבנו אותם במיטות להרגעה. חודשים, אחר כך, לא פסקו (כגיבורים) לתאר את החוויה.
פורים היה החג של הדר עד ש… שנה אחת התחפש עם רותם לזוג פליקנים. תפרו להם בגד שחור וסידרו להם ראשייה שבמרכזה היה מקור ענק. לא נשכח את הבכי שנוצר מהמקור שפעם הסתיר את עין שמאל בהטותו את ראשו שמאלה או את עין ימין כשהביט ימינה. קשה בכלל לשכנע ילד בוכה לעשות משהו אבל רק כששוכנע לנסות להוריד לרגע את ה"כובע", פתאום פסק הבכי והפורים שוב היה נפלא. הדר למד בדרך קשה זו להבין שלפעמים ההורים צודקים, העיקר בתחפושת זו הנוחיות. (עם תימור כשמן בצמד "השמן והרזה" היה יותר קשה.)
הדר עולה למוסד. כבר אמרתי לכם פעם שלא היה לנו אף ילד, שבגינו באנו לשיחות המחנכים כל כך הרבה פעמים. כיון שהדר עשה רק "חצי י"ב" אז שמענו את אותו תקליט רק חמש וחצי שנים שהדר לא ממצה את יכולתו, עשרות פעמים על הפוטנציאל הגלום בו, זה עוד היה סביר אבל לא יכולנו לסבול ש"אינו ממלא את חובותיו". בשביל שני מחנכים כמונו זה היה בלתי נסבל אז הוספנו משלנו וגם לדברינו התייחס בערך כמו לדברי מוריו ומחנכיו.
בצבא זכינו לשמוע ממנו משפט שלעולם לא אשכח אותו. בהיותו בטירונות ליד גוש עציון באנו לביקור הורים. ישבנו על הדשא מחוץ לשער (עם ינון והוריו) אחרי שלוש שעות שאכל בתיאבון רב את האוכל שהבאנו מהבית, אמרנו שאנחנו צריכים לזוז… ואז נשמע המשפט הבלתי נשכח: "מה, אתם כבר הולכים"? זו הייתה אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבלנו מאחד מילדינו.
סיום מסע כומתה (המצולם מכל הכיוונים) התקיים על פסגת מצדה. מאות ההורים הגיעו בטרם עלה השחר חיכינו לבנים המסיימים למעלה והנה כעבור כשעה מופיעים מולינו שני צללים (הדר וינון) שבקושי עומדים על רגליהם, לא מסוגלים לומר מילה, לא לחייך, רק מבטי סבל. אגב, לא השוויתי עם תמונות פניו וגופו בסיום המרתון אבל בראש שלי, הדמיון ביניהן מפתיע. פעמיים נתגלה בדמות ישו הסובל במסע הצלב שלו, ארשת פניו הייתה זהה לגמרי. אני חושב שהשוק של ההורים, ממראה הבנים, בכל מסעות הכומתה, הביא לשינוי הגישה לכך: שיבואו רק כעבור כמה שעות.
ביקור בצפת. באחד הטיולים שלנו בצפון, מעין "לקחת אוטו ולנסוע" הגענו לצפת והגענו לשער הבסיס בו שירת הדר. גם מיה אבל זה נודע לנו מאוחר יותר. הדר יצא לקראתנו ואנחנו שכבר ראינו אין ספור חיילים במדים, דבר כזה לא ראינו. בבסיס של סדירים מסתובב חייל חולצה מכופתרת לא נכון , מכנסיים קשורים בחבל, כן, חבל, משתלשלות על הנעליים הלא קשורות. זה היה ביטוי חיצוני ליחסי האהבה וההערכה בין הדר לצה"ל וזה לא היה "מרד בן".
כשהדר הביא את מיה אלינו. רק ראינו את התלתלים והגומה מיד ידענו שזהו זה. מאז שמיה שינתה/הפכה לנושאת השם גורדון – המשך הסיפורים יסופרו על ידה. ואליה עצמה נתייחס בחגה שלה שגם יגיע.
ועוד כמה מילים לא על הדר אלא אל הדר (בעצם לכולכם). הדיברה החמישית אומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". המילה "כבד" אין פירושה ל"ציית", אין פירושה ל"שמוע בקול" אין פירושה ל"הסכים" ואין פירושו "קיבוע ושימור המצב" ואפילו לא חובה "לאהוב". פירושה הוא דווקא ש"השינוי" ש"הגיוון בחיים" יהיה תוך הערכה, לימוד, דוגמה אישית (לחיוב או שלילה), הבנה וידיעה שאין תרבות ללא שורשים, והשורשים עוברים דרך ההורים, הסבים אל רצף הדורות. ה"כבד" בא משורש כ,ב,ד, ז.א. לתת משקל, משקל לדעת ההורים, לדורות הקודמים ולא לבטל את דעתם. לכן כתוב גם "למען יאריכון ימיך…" למען תמצא לך האפשרות להיות לאב/אם, סבא/סבתא, שתוכל להעביר/למסור לבניך ובני בניך את תורתך. ו"הגדת לבנך" בהגדת פסח
ולסיום: הדר ניחן ברוח טובה, בהומור, בקריצה, בחברות טובה ונאמנות. תמיד מוכן לעשות למעננו ולגלות אחריות כלפינו. אני לא יודע איך קרה וקורה, שהדר תמיד נפל רך ומלווה בחיוך ממזרי, הוא איש של משימות שהוא מגדיר לעצמו והוא איש (אנשים מכנים את בני ה – 40) שגם כשהוא צוחק עליך, מזלזל בך, אפילו מבטל את דעותיך, "הוא עושה את זה כל כך בחן, שזה נראה לך יותר מכן." מה נאחל לך – הכל! כל מה שתחפוץ בו, סיפוק בעבודה ואהבה ענקית במשפחתך הגרעינית והמורחבת. ואל תשכח שהגעת לגיל שמותר כבר לחשוב על פשרות בחיים ושצריך כבר קצת לחשוב על בריאותך שלך!
העיקר, שענן הרצון הטוב והאהבה ימשיך ללוותך בחייך!
אח… אם היינו יכול לחזור לסצינת יום כיפור ההיא לקחת אותך על הידיים לחבק ולנשק את "האוצר" שלנו, מה לא היינו משלמים בשביל שוב להעניק אהבה תינוקית כזו ולהסניף אותך.
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרינו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו, כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משירי ציון. איך נשיר על אדמת נכר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי…" תהילים קלז. מוכר לכם ! מאיפה? ממתי?. (זה בדיוק מה שאמרתם לאהובתכם תחת לחופה, המשפט האחרון, טרם היו לנשותיכם)! השבוע החלטתי שבשנה הבאה אלמד ברצינות את ספר "תהילים". אני רוצה, להשכלתכם, לתת דוגמית לעניין הרב שספר זה מעורר אצלי. תראו, את ספר תהילים כתב דוד המלך, כך קובעים כל המומחים, אבל הפסוקים המצוטטים מתייחסים לגלות בבל שהייתה תוצאה של חורבן בית ראשון (586 לספירה). את בית המקדש הראשון בנה, כידוע, המלך שלמה, בנו של דוד (ובתקופה ההיא מלך נכנס לתפקיד קודמו רק עם מותו) אז נשאלת השאלה, כי אין ויכוח מי כתב את תהילים, איך דוד ידע, ולא רק ידע, גם כתב, על חורבן הבית ועל היציאה לגלות לבבל. חז"ל – כותבי מרבית המדרשים, פתרו את הסוגיה בצורה פשוטה, הם צרפו לדוד, לצד התואר מלך גם את התואר נביא ולנביא, כידוע, אין בעיות לצפות מה יקרה בעתיד ולכן יכול היה לכתוב את פרק תהילים היפה הזה. אומרים שאנחנו בימינו "תופרים" תיקים לצרכינו, תראו איך החכמים ידעו "לתפור לצרכי ה"שם", לא מרתק?
כיון שעומדים אנו בימים של טרם פורים, וכיון שפורים הפך ברבות הימים לחג שתיית אלכוהול "עד לא ידע", אני בא לכתוב לכם על המשקה האלכוהולי היחיד שאהבתי, על הויסקי. אולי קרין ולירן עוד זוכרים את הבקבוקים ששכנו בכוננית ושמשו לרוב את אלברטו חודורקובסקי ואותי. ראשית קצת היסטוריה של הויסקי. יש ויכוח גדול בין סקוטלנד לאירלנד מי מולדת הויסקי. התיעוד הראשון לייצור המאלט ויסקי נמצא בידיעה שהופיעה בעיתון סקוטי משנת 1494. הידיעה מספרת על הזמנה שהופנתה לנזיר ג'ון קור לייצר את "מי החיים" (כפי שקראו בימים ההם לויסקי) מ – 8 "מידות" של שעורה מונבטת, כמות המספיקה היום לייצור כ -1400 בקבוקים. הווה אומר שלנזיר הזה היה ידע רב במזקקות. האירים כמובן חולקים עליהם בטענה שאירלנד היא המולדת ועל כך משיבים הסקוטים: שימציאו הוכחה אחת. ייצור הויסקי הראשון, יועד לצרכים רפואיים לא פחות מאשר לשתייה חגיגית ברוב עם. המחלות שטופלו בעזרתו היו בעיות מעיים, כאבי בטן, אבעבועות ואפילו שיתוק. הויסקי נתפס גם כסגולה לאריכות ימים. הויסקי בראשיתו נעשה במזקקות ביתיות ורק באמצע המאה ה – 17 הוקמו מזקקות למטרות מסחריות. השעורה, חומר הגלם לויסקי, גודלה על ידי האיכרים בכמויות גדולות למען לא יחסר להם אף פעם המשקה המיוחל. ככה התחילה תעשיית הויסקי וראו לאן היגיעה. אסיים בחידון אמריקאי קצר: 1. על פי הדעה הרווחת בעולם מי זיקק לראשונה ויסקי? היפנים? האירים? הסקוטים? אין תשובה ברורה. (התשובה האירים) 2. מה מציינות השנים על בקבוק הויסקי? גיל הויסקי המבוגר בתערובת? שנות הוותק של המאסטרו? גיל הויסקי הצעיר בתערובת? הגיל הממוצע של כלל הויסקי בתערובת? (התשובה הגיל הצעיר) 3. מה תפקידה של החבית? לתת לויסקי צבע? לתת לויסקי טעם? לתת לויסקי ריח וארומה? כל התשובות נכונות. ( התשובה ריח וארומה) 4. כמה שנים מינימום, צריך הויסקי להתיישן בחבית? 2?, 5?, 3?, 4?. (התשובה 3) 5. מי מנשיאי ארה"ב היה בעלים של מזקקת ויסקי? ג'ורג' וושינגטון? ביל קלינטון? ריצ'רד ניקסון? אברהם לינקולן? (התשובה – וושינגטון). בבקשה מכם, שתו כאוות נפשכם, אבל במידה! שיהיה לכם פורים שמח!
לפני שאנחנו נכנסים למחזור חדש של חגיגות משפחתיות, אני רוצה ל"סכם" את חגיגות ה – 21. מנקודת מבטי האישית. אני חושב שהיה חג בו האווירה הייתה נעימה מאוד, לא ערב "מקסים" אבל ערב מהנה. (בייחוד נהניתי מכם 8 המשתתפים "שלנו") ובואו נאמר, שאחרי שנת ה – 90, אפשר לקיים גם ערב צנוע, פשוט, מכובד שנותן הרגשת חג לכווולם. בכל זאת כמה הערות ביני לבינכם: א'. הטקסים, זה קטע שמאוד מביך את ה"חתנים והכלות". (כשב – 1963 כשהתחלנו רן מנחם ואנוכי עם ה"טקסים – לתת כבוד לגיל" לא חשבנו שזה יגיע גם אלינו) לא ייתכן שבמהלך הטקס, האגבי היום, (בעת חלוקת הפרחים לבני ה – 70), יכבה האור בבחינת "כי זה לוקח יותר מדי זמן". בעיני, זה זלזול משווע בכבוד החברים/ות. ומעליב, כמעט אמרתי משפיל. ב'. זה היה, בעיקרו (יותר מדי), חגם של הילדים. חברי הקיבוץ, כנראה שלא הסכימו/רצו להשתתף. לא יודע. אבל החג האמיתי של החברים, בעיני, היו שני האירועים להם אורה רון הייתה הכתובת האחראית והם תערוכת 39 ציירים ופסלים בפואייה ובכניסה המזרחית והשני, פרי עמל כתיבה של 11 חברים שבאו לבטוי בערב של "חברים מספרים על חברים". אצלינו מקובל לחשוב שהאמנים הם אנשי האמנות הפלסטית, אבל, גם הכותבים שרובם כותבים מפרי מוחם, הם אמנים מקומיים. (נכון שחלק, ובזה אני קצת מתמצא, פגועי מגלומניה, המנציחים את עצמם לדעת), אבל גם הם (צריכים להודות) "נגועים" ביצירתיות! ובחג הזה,, אם נוסיף את המוזיקאים והמחוללים והמנגנים היה ביטוי כולל נהדר ליצירה הקיבוצית שלנו ! ובכך שווה שנתברך. כי כל עוד חיים בתוכנו יוצרים כה רבים, יש לנו עתיד כחברה שלא מצפה רק לבונוס, אלא משהו ערכי גדול, אולי, אפילו מתמה! ו – ג'. (וכבר שנים אני מדבר על כך) לא ייתכן שבמשך כל הערב לא יוזכרו ולו במילה או במחווה קטנה מייסדי הקיבוץ. וד"ל.
ואעבור לנושא רגיש בכל חברה וגם אצלנו: יחסים בין דוריים וחילופי דורות. יש שלוש דרכים לתאר את חילופי הדורות והיחסים ביניהם: 1. ההמשכיות . 2. הניתוק והמהפכה ו – 3. הדרך לכרוך את שתי הראשונות יחדיו ולראות את הדור הצעיר כמנסח מחדש את דרכי אבותיו, מתקן את פגמי דור האבות. אתחיל בסיפורי המקרא. מבין בניו (הרבים) של יעקב (אבינו) קמו שני מנהיגים יהודה ויוסף. יהודה נחשב למנהיג הלומד, הסובל מעליות וירידות, שנכשל אך יודע להודות בטעויותיו ולקחת עליהן אחריות. ויוסף, המנהיג הטבעי, המנהיג הכלכלי, ה"מתגלגל" לעמדת המנהיג כמעט בעל כורחו ונעשה למשנה למלך מצריים. ואז…קם מלך חדש במצריים ש"לא ידע את יוסף" ולעברים קם מנהיג אחר שתופש את מרכז הבמה והוא משה בן עמרם משבט לוי. לוי (בן שלישי) לא נחשב כדמות חשובה במשפחת יעקב. איך סוגרים פער שנים כזה והופכים אותו לסיפור בין דורי? הדבר ראשון עליו תוהה משה, שבא משבט לוי הוא ההשוואה לדמויות מנהיגי הדורות הקודמים ובהצטנעותו: "מי אני שאלך לפרעה למען יוציא את בני ישראל ממצריים" והוא, שלא גדל בין בני עמו היכל להיות להם למנהיג? הוא, שנזקק תמיד לעזרה כי אינו מדבר כיאות (זוכרים את סיפור הגחלים מול האבן היקרה?) "מי אני ומי הם" שואל משה. אבל "מחבר התנ"ך" חייב למצוא פתרון לפער השנים ביו יוסף למשה ומספר שהקב"ה, חוזר שוב על ההבטחה ל"אבותינו" על הארץ (!) ומצרף את משה ואהרון ל"אבות". רק אז, מצווה עליהם (המחבר) ללכת לפרעה. לכן בספר שמות, מופיעה רשימה מקוצרת של השושלת ובה מוזכרים רק שלושה מבני יעקב: ראובן, שמעון ולוי. כך נפתרה שאלת רצף הדורות, וכך נסגר פער 400 השנים. אז את נושא הדורות הסדרנו איכשהו, אבל איזה מנהיג היה משה? המהפכן? הממשיך? או הממזג את שניהם ומתקן את פגמי דור אבותיו? ההמשך יבוא מתישהו. "שבוע טוב"
שבועטוב 