חודש: יוני 2018

30.6.18  י"ז תמוז תשע"ח

ברכות לסיום שנת הלימודים ואיחולים לחופש גדול (מדי) מהנה לכל הנכדים שלנו: לספיר, מור, אן, אורי בתיכון, מאי, ניר, גלי ולי, ביסודי. ורומי ותומי בגן. ואיחולינו גם להורים שתזכו לזמן איכות רבה עם ילדיהם.

כל שנה אני שואל אתכם איזה ספרים אתם קוראים? והתשובה לרוב מצערת אותי. כמעט אותו דבר קורה כשאני פותח בשיחה עמכם. אני לא מבין למה פניותי המתעניינות בנעימות לא מקבלות תשובה, כאילו עוברות ליד האוזן ולא נשמעות, וודאי שלא מקבלות תגובה. הבינותי בצער שהסיבה היא שהיום מדברים שפה אחרת, כי שפת המאה הנוכחית, היא כנראה שפה דיגיטלית , הדיגיטליזם שינה ומשנה את פני העולם: השליטה במחשב, הביצועים בסלולרי ובמכשירים נוספים ולהם מתווספת הגישה החופשית לטלוויזיה עם הסרטים האלימים עם הריאליטי המהפנט, והמשחקים האלימים, כל זה מעיד שהעולם בו כולנו חיים השתנה לגמרי, אך אני עוד מתפלא למה לא עונים לי. ולא רק לי , אני שומע זאת גם מחברי. הגעתי למסקנה שהם פשוט לא שומעים את שאלותי אפילו שאני חוזר עליהן כמה פעמים, לא כי הם חרשים למחצה ולא ששמיעתם חלשה, הם פשוט מרוכזים ושקועים ב'שפת הסימנים' הקצרים שלהם דרך המכשירים (שעבורי הם חדשים) ואינם יכולים להתנתק מהם. הבנתי שהעולם בו אני חייתי פשוט השתנה, אני גדלתי בעולם וורבלי בו משוחחים עם החברים, משחקים עם החברים, קוראים ספרים וכותבים באמצעות אותיות. כל זה יצר מצב בו השיח החברתי הוא המרכז.  'העולם החדש', עולם המכשירים המתחדשים לפרקים, מכתיב להם בהכרח קיצורי דרך בכתב באימוג'י, ובעל פה. וכך התשובות שניתנות לשאלות הכי חשובות לאדם, נענות במילה אחת: "סבבה", ב"כיף"  או "וואו", "סתאם" "אחלה" ו"כאילו" ובעברית: "בסדר", "גדול"  ו"מדהים".  דוגמה?: לפני כמה ימים אמר לי מישהו שבנו הגיע לגיל ההתבגרות ו"פסק" לדבר ולספר לא רק על מעשיו ומחשבותיו אלא גם מה קורה בבית הספר, מה למד היום וכד'. כל היום הוא בסלולרי שלו או במחשב או בטלוויזיה, שהם היום חבריו הטובים ביותר, מסתגר בחדר שלו והתשובות הכי ארוכות שלו הן מאלה שציינתי לעיל.  אני כותב זאת, בלי שמץ של הטפת מוסר דווקא היום, כי אתם יוצאים לחופש גדול וארוך ועיתותיכם בידכם, לא אשלח אתכם לחוג "שח" אבל אמליץ לכם לחוות את ההתרגשות שבקריאת ספר, בהאזנה למוזיקה גם קלסית, תעשירו את השפה שלכם ותצללו לעולמות שאינם משחק ריאליטי, תשחקו, תבלו ותשוחחו עם חבריכם "שיחות נפש" ו"שיחות עומק" על בעיות שקיימות לכם וסביבכם וגם תבלו פה ושם, בים וביבשה…
אם תנהגו לפי המלצתי – אולי עוד תגידו לי תודה! כי לא כל מה שהיה –  לא שווה.
חופשה מהנה ומשמעותית! "שבוע טוב"!

23.6.18   י' תמוז תשע"ח

השבוע נפרדנו מנתן שחם איש גדול  מהחיים! נתן היה האיש החכם ביותר שפגשתי, היה סופר שנון ומדויק. (אהבתי רבים מספריו) , כתב המון ספרים בכל הז'אנרים (פרוזה, ילדים, מחזות) וזכה בהמון פרסים עליהם. היה בעל ידע עצום בכל התחומים,  שידע לתת לו ביטוי. אהב מוזיקה לא פחות מספרות וניגן בויולה שנים רבות. על שני דברים לא הייתה לנו אחדות דעות: על שתיית משקאות חריפים שהוא כל כך אהב ועל אכילת שן שום בבוקר. הוא היה איש חברה, איש שתענוג להיות בחברתו ולשמוע את חידודיו וחכמותיו. היה איש קיבוץ אכפתי מאוד, איש משפחה מסור.  חייו חלפו בפעילויות שונות ורבות למדינה, לתנועה, לבית אלפא, לעצמו ולמשפחתו, אבל לנו היה חבר!,  שנזכור באהבה והערכה רבה מאוד.

פרשת "חוקת" עוסקת בהרחבה בנושאי טומאה וטהרה וגם קובעת סולם "עדיפויות".  בראש סולם הטומאה עומד המת. לעומת זאת, "אבי אבות הטהרה" היא הפרה האדומה שאפרה, נאמר, מטהר הכל. מהי הפרה האדומה? ארבעה תנאים נדרשו להיות כזו: 1. שתהיה אדומה כי די בשתי שערות שחורות או לבנות כדי לפסול אותה. 2.  שלא שמו עליה עול, משמע שלא עבדה בשדה. 3. שתהיה פרה שאין בה מום. 4. שתהיה לפחות בת שנתיים. שורפים אותה ואפרה מטהר הכל. זיכרון אישי: הפעם הראשונה ששמעתי על המושג  "פרה אדומה" הייתה מפיו של ד"ר סירוטינסקי  הוטרינר שלנו. יום אחד הזעקתי אותו שיבוא בדחיפות, כי  פרה מתקשה להמליט. אחרי מאמץ לא קטן נולדה בסוף עגלה אדומה  (זה קורה לעתים רחוקות מאוד) ואז פנה אלי, חייך ואמר: "היום אנחנו טהורים"  כששאלתי "למה הוא מתכוון?" סיפר לי את סיפור הפרה האדומה מהתנ"ך ואת פשרו. אמנם היה וטרינר אבל הוסיף, שחז"ל אמרו שכל עניין הפרה האדומה והטהרה, לא בא אלא כדי לעשות תיקון לסיפור עגל הזהב. מעניין, שאיש ממורי לא שמע על פרשנות כזו.

השבוע  הסתיימה עוד שנת לימודים. לספיר הייתה זו השנה האחרונה במסגרת בי"ס תיכון. אני לא צריך להכביר מילים על כישוריו, התעניינותו בלימודים על כל סוגיהם המגוונים ולהצלחתו בהם. נאחל לו שבעוד כמה שנים יחזור ללימודים יותר ספציפים לבחירתו שלו כמו כן נאחל חופשה נעימה למור ואורי לקראת השנה הבאה. אנחנו נמשיך ללוות ולעקוב אחריכם ודלתנו פתוחה לפניותיכם.  גם לי הייתה שנת לימודים טובה, מעניינת אפילו מרתקת בשל מגוון הנושאים. לימודי תנ"ך ולימודי ספרות. מרבית המרצים הצטיינו בידע ובפתיחות שלהם והיו גם כאלה שמרנים בהסברים שלהם שממש הרגיזו אותי. השיעור ההזוי ביותר שהיה לנו היה לימוד טעמי המקרא. במילים פשוטות  איך שרים את הטקסטים. דמיינו לעצמכם כתה של 130-140 סטודנטים רובם מבוגרים לומדים את החוקים של המוזיקה, ושרים ביחד את טעמי המקרא מקהלה ענקית של זייפנים שלומדים מתי ואיפה יש לעלות או להוריד טון וווליום. ומעניין שמלבדי אף אחד לא צחק. ועכשיו … אצפה לשנת הלימודים הבאה!

כל תלמיד, באשר הוא, ללא קשר לגיל, מין, או מוצא, שמח לקראת החופש הגדול אבל רק תלמידים בודדים זוכים לכך שיום הראשון לחופשתם הוא גם יום הולדתם. מור שלנו הוא אחד מהם ששמחתו כפולה. אנו מאחלים לו הרבה מזל טוב ליום ההולדת, להזכיר לו שאחרי שנת י"ב, השנה המצפה לו והוא לה, עוד יתגעגע לצאת לחופש הגדול האחרון שלו. אוהבים אותך מאוד גם בשל התנהלותך כלפינו – תמיד כפה, תמיד חצי חיבוק מלווה בשאלה איך את/ה? תמיד יודע ליצור תחושת אינטימיות , חביבות וחום, שאי אפשר שלא לאהוב. אנחנו, אמנם, עוד מחכים לטיול שהבטחת לפסל "הארי השואג" אבל יודעים שמתישהו זה יקרה ושזה יקרה .. זה יבוא מאהבה.
מורי, שתהנה מהטוב, שתכיר היטב את הגבולות בין דבר לדבר ותזכה לסיפוק, לאושר ושמחה! עם הוריך, אחיותיך ואהבותיך!

"שבוע טוב"!

16.6.18  ג' תמוז תשע"ח

עצוב לנו מאוד על צבה שהלך, חבר של שנים ארוכות, חבר ילדות, איש אהוב.
האבדן נוכח בחייו מראשיתם ועד לסופם. כשהיה בן 3, התייתם מאביו שנרצח בדרכו מעין השופט הביתה ב- 1938 במאורעות. שכל את ציפי אם שלושת בניו הראשונים ואבד את בנו דרור בצבא ביחידת ההנדסה הימית. יתום, אלמן ואב שכול והוא נשאר חזק. "החיים חזקים מכל"  כדברי האימרה, כלפי חוץ נראה שאימץ אותה בכח רב ובאומץ. התחתנו באותה חתונה ארבעה זוגות כאשר שלוש מהכלות בנות קב' תומר, (ציפי, דניאלה ורעיה) נשארנו בקשר הדוק בבילוי חופשות משותפות, בטיולים משותפים, בגידול הילדים. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי קשורים בו. הייתי בן חמש כשאבא שלו, אברהם גולדשלגר נרצח. אני זוכר את הלוויה שיצאה מחדר הקריאה (המזכירות הנטושה היום). אני זוכר את התמונה: ליד הבית של רוזה, אמו, היום במקום בו נמצא הבית של הגר ארנון/נירית (בלב הקיבוץ), רוזה עומדת וילדיה עוזי בן 7 וצבה בן 3 משני צדיה… והתמונה האחרונה הטרייה  מלפני 10 ימים ליד המכבסה יושב בקלנועית. הוא סיפר לנו על קשיי הנשימה ועל התרופה הביולוגית אותה הוא מקבל שמונעת ממנו תופעות לווי אבל מחלישה אותו מאוד, הוא נשמע בהחלט אופטימי בדיבורו. לאורך השנים היינו לו לשותפים בנקודות מפגש קשות: כשציפי מתה, רעיה לקחה את הילדים אלינו,  הייתי האיש ש"בישר" לו על נפילת דרור, וגם מי שקשר קשר מיוחד לליאור.  בואה של נעמי השיבה לו את המשפחה החמה, הדואגת , נולדו ילדים נוספים פרי אהבתם. אהבה עד כלות ימיו.

במלחמת יום כיפור, ביום השלישי למלחמה, נפגשנו בחום, בלחיצת יד, כמעט חיבוק, כשהגיע לתדלק את טנק החילוץ שלו בתחנת הדלק שהקמנו בצומת ווסט, שם נתתי לו (ואני זוכר את שאלתו: "אם יש לי") תחתונים וגרביים.  גם שם הוא היה האיש עם ידי הזהב שפתר כל בעיה טכנית קטנה כגדולה.  אני אומר שהיה איש קיבוץ למופת, עם ההבנה שבחיי קיבוץ יש מחויבות תמידית בעשייה היומיומית, בעבודתו הגובלת באמנות, בנאמנות לדרך (כמו שנאמר) ולחברה, במסירות  למשפחה.  יכולתי לספר על אין ספור פגישות, שיחות, וחוויות לאורך השנים ואולי אעשה זאת פעם.
אנו כואבים מאוד את מותו.  רבים מחברי "הלכו לעולמם" בזמן האחרון,  והאמירה "זו דרכו של עולם" אינה מנחמת.

אף ש'פרשת קורח' מרתקת, לא נראה לי מתאים לצרף אותה לנאמר כאן.
אסיים בשיר של גברוש שמש, שהשתתף בקרבות כאן  במלחמת השחרור:

הנצה החמה בין גבעת המורה ותבור / עמק יזרעאל שיר עצוב לך אשירה
וישירו עמי באלף שיר ומזמור /  עצי היער ממשמר העמק לג'וערה
מי יחיה ומי ימות היום / מי ישוב עם שוך קרב
מי אל יצועו יבוא לחלום  /  מי יקיץ ימשיך ויאהב
נשקנו דל  תפילותינו רבות  /  יום חדש משחר אל פתחנו
אתמול שוב קברנו את מתינו  /  בחלקת היער בבית הקברות
הישוב מחר במזרח האור  /  התזרח שמש בין גבעת המורה ותבור.

שיבואו עלינו ימים טובים!

9.6.18   כ"ו סיון תשע"ח

פרשת השבוע "שלח לך" מספרת את סיפור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. שנים עשר מכובדים  שהיו מנהיגי השבטים. המשימות שהטיל עליהם לא היו משימות צבאיות – מודיעיניות, אלא משימות אידיאולוגיות לאומיות, כדי לחזק את רוח העם וכדי להבטיח לעם שהם הולכים במדבר אל המקום הראוי לו – ארץ כנען. אתעכב על סיפור בתוך הקטע, על האמירות הסותרות של המרגלים: שניים מהם – יהושע בן נון וכלב בן יפונה אמרו : "טובה היא הארץ, ארץ זבת חלב ודבש! ועשרה מתוך שנים עשר המרגלים אמרו: הארץ ענייה ויושביה מזי רעב, ארץ בה חיים נפילים ענקים. ככתוב: "ושם ראינו, את הנפילים בני ענק – מן – הנפילים ונהי בעינינו כחגבים." על הפחדה והרתעת העם מהכניסה לארץ וכמה חזקים הם תושבי הארץ שאותם יהיה להכניע, שמעתי (בכיתה) את המשל הבא: " בהודו חי לו פיל ענק שהיה יוצא כל יום לעבודתו ביער ובדרכו היה דורך על קן נמלים גדול ונמלים רבות נרמסו תחת רגליו. התאספו הנמלים והחליטו לחסל את הפיל. הכינו לו מארב בדרך וכשעבר בו, החלו עשרות נמלים אמיצות לטפס על רגליו. והנה… אחת הנמלים, הזריזה והנועזת שבחבורה הגיעה למרומי צווארו. הביטו כל הנמלים עליה וצעקו לה בקולי קולות: "תחנקי אותו! תחנקי אותו!" והנמשל, אמר מורנו:  "זה מה שיקרה לעם כשיכנס לארץ, כנמלים יהיה! מול תושביה החזקים. כך ניסו עשרת המרגלים, שהארץ לא נשאה חן בעיניהם, להנמיך את הציפיות ולתאר לכל העם, מה מחכה לו בארץ היעודה. ועל מי (הפיל) שיתייצב מולו. והסוף ידוע, משה שמע לעצת המיעוט של המשלחת ששלח והשאר היסטוריה.
השבוע החל "שבוע הספר העברי" מדי שנה מתקיים ביוני שבוע הספר ומתנהל בחודש יחסית נוח לקיימו בירידים בכיכרות הערים תחת כיפת השמיים. היריד הראשון התקיים בתל אביב בקיץ 1926 . נמשך יום אחד בלבד ונקרא כך "יום הספר העברי". רק ב – 1959 החלו לקיים אותו במשך שבוע, בכל הערים,  המושבות והעיירות ברחבי המדינה. היום 'שבוע הספר' מתקיים במשך כל חודש יוני. לצער רבים, מהשנה שעברה הירידים פועלים רק בארבע ערים בגלל שמשרד החינוך הפסיק לתמוך בקיומו.
הסטטיסטיקה הרשמית מתחילה רק ב- 1948, באותה שנה יצאו לאור כאלפיים ספרים חדשים, לאוכלוסייה של 800.000 תושבים והשנה, 2018, כעבור 70 שנה, יצאו לאור 7700 ספרים חדשים לאוכלוסייה של קרוב ל9.000000.
20 שנה כיתתי את רגלי מדי שנה בכל המקומות בהם התקיים יריד הספרים כדי לראות ולעזור בתצוגה של 'ספריית פועלים' וכך ראיתי כל שנה, לא רק את תצוגות הספרים של כל המו"לים במדינה אלא חוויתי בעוצמה את חגיגת "הספר העברי".

וכמה מילים על חנה קציר ז"ל, אישה שכל חיי היה לי איתה שיח מתמשך ומאוד הערכתי, כיבדתי ואהבתי אותה. וקטע מתוך דברים שכתבתי לזיכרה: …"חנה גילתה שני "חורים" בתחום התרבות שלנו, שלא ניתן להם ביטוי מעמיק דיו. יום כיפור ויום השואה ויצקה בהם תוכן שאנו מציינים אותו מדי שנה בשנה. לא סתם הליצנים קראו לה "חנה ו' המיליונים". במותה נעצבתי מאוד כי חנה הייתה עבורי אושיה, חכמה, ערכית, אנושית, חרוצה, נאמנה, חברה טובה, אוהבת ודוגמה אישית.
איפה ישנם עוד אנשים כמוה? נזכור אותה כדמות מופת!
"שבוע טוב"!

2.6.18   י"ט סיון תשע"ח

בפרשת השבוע "נשא" לצד ברכת הכהנים , מדובר גם על הנזיר והסוטה, אך מפאת האהבה הגדולה של חלק מכם למשקאות האלכוהול, אתייחס רק לנזיר. הנזיר, אותה  דמות בעלת שיער ארוך, מוזנח בהופעתו, מרושל בבגדיו הארוכים חי במגבלות רבות. הסימן הבולט של הנזירות, היה התרחקות מוחלטת מן היין. הנזיר גוזר על עצמו להתנזר מן היין לתקופה ארוכה ומתרחק אפילו מכל מה שרומז על יין כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג ענבים (הקליפה הדקה של העינב) וכל זאת כדי שאפילו מחשבותיו הנסתרות לא יביאוהו אל היין. הנזיר בתקופת המקרא לא התנזר מנשים. היה נשוי והייתה לו משפחה, לדוגמה: הנזיר- השופט שמשון הגיבור! המצווה הייתה להתנזר רק מסימני היין. בעצם למה? למה ירחיק אדם ויגזור על עצמו התנזרות זו? הרי כתוב "ויין ישמח לבב אנוש", כל יהודי טוב מברך על היין מדי ליל שבת ובמוצ"ש, יש מצווה של ארבע כוסות בליל הסדר ומגדיל לעשות בפורים כשהוא שותה "עד לא ידע"! החכמים הסבירו: "היין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" והנלכדים בקסמו אף מאבדים לעיתים צלם אנוש.   טיפת היין הראשונה בחיים שותה התינוק בעת ברית המילה שלו עצמו ויש אומרים שמכיוון שהתינוק חש  שהיין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, וכל פעם שהאדם צריך להירגע ממשהו מטריד נזכר בבריתו, נזכר ושותה כוס יין. על הגמילה מהיין אמרו אבותינו: " הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".
חודש יוני הוא חודש קיצי, חם, מעיק, אך בזיכרוני  הוא חודש המלחמות .
ב- 5 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים וב- 6 ליוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל המוכרת בשם מלחמת לבנון הראשונה.  אספר על אפיזודה אישית קטנה מאוד ובלתי נשכחת שהתרחשה במהלך 'מלחמת ששת הימים' עם חברי לקיבוץ, לפלוגה וברבות הימים שכני: יעקב יזדי. יזדי בא לקיבוץ מאהבה לנעמי קיסר, שניהם מוצאם מירושלים. אדם שקט וחברותי, איש מעשה. הוא עבד במטעים במסירות ובנאמנות. היה פעיל בחיי הקיבוץ, רוקד וקורא בחגים. היה אחד מאתנו. המפגש האישי הראשון בינינו היה כשערכנו "ערב שני" לקיבוץ על נושא הביטחון ואז נודע לי שיזדי היה חבר באצ"ל בעברו. חשבתי שזו תהיה אטרקציה מפתיעה לערב. נפגשתי איתו והוא סיפר על כל מיני פעילויות בהן השתתף בשורות האצ"ל ודיבר בטון כזה אדיש על אירועים כל כך מסעירים של הימים שלפני הקמת המדינה, שהחלטתי לנסוע לארכיון אצ"ל שבבית ז'בוטינסקי בתל אביב ולברר עליו. שעות ישבתי וחיפשתי ולא העליתי דבר ואז ביקשתי מהארכיבר שייתן לי את תיקי ירושלים, שם הוזכר יזדי אחד בשתי פעולות נגד הבריטים. שחזרתי אליו אמר לי בצניעותו: היו הרבה יזדים באצ"ל כאילו "לא רוצה לספר יותר". הצטערתי שאין לי את האטרקציה למסיבה. כעבור כמה שנים, כשהגדוד שלנו הוקם, גיליתי ששובצנו לאותה פלוגה ובמילואים כמו במילואים נוצרים קשרים חבריים מיוחדים. היינו יושבים ומדברים בייחוד בלילות. באחד מהם דיבר על האצ"ל ומה היה בשבילו, בשבילם, המזרחיים והעיר "אני כבר שנים בקיבוץ ועוד לא הבנתי איך אתם המפ"מניקים הסכמתם לקבל אחד מהאצ"ל אליכם, איך לא בדקתם"? עד היום, בהיזכרי ב'רוח הזמנים ההם' בקיבוץ, בשנות החמישים הראשונות, לא מבין איך קבלו אותו. (אני מניח שבזכותה של נעמי). ונחזור לששת הימים. הרבה שיחות היו לנו בתקופת ההמתנה והופתעתי כמה הרבה דיבר אהבה על ירושלים שלו. כשפרצה המלחמה, בדרכנו ל'נחל', נסענו בשיירת משאיות, כמוביל השיירה, זכיתי ובמכוניתי היה רדיו. בשעה ארבע אחר הצהריים הודיעו בחדשות שירושלים שוחררה והר הבית בידנו!  כבר סיפרתי אלף פעמים, איך עצרתי את שיירת המשאיות כולה, ירדתי מהקבינה ורצתי כעשר משאיות בשיירה לאחור, שם ישב יזדי. קראתי לו בצעקה שירושלים שוחררה! הוא קפץ מהקבינה והתחבקנו ארוכות הוא רעד כמו בעת בכי ואמר : "אני הייתי צריך להיות שם ולא כאן" אמרתי לו רק: "יללה, זזים!" לימים התברר לי שאת החיבוק המוזר הזה במדבר סיני שנינו לא שכחנו.
גם דברים קטנים כאלה קורים במלחמות והם לא נשכחים.
"שבוע טוב"!