חודש: נובמבר 2021

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.11.21   כ"ג כסלו תשפ"ב

אני לא יכול שלא להתייחס לתופעת האלימות  הנוראה שעוברת ברחבי המדינה יום-יום, שעה-שעה. ולגנות אותה בכל פה. אבל השלווה שלנו.. אני יודע שזה רק עניין של זמן עד שנראה אותה גם אצלנו כי "בתוך עמנו אנחנו יושבים". בתולדות הקיבוץ התרחשו כמה וכמה מעשי אלימות, לאורך השנים. המקרה הראשון שאני זוכר מסיפורי משולם ז"ל, היה מקרה של אונס והתגובה המיידית הייתה סילוקו של החבר מהקיבוץ, בלי משטרה (הבריטית), בלי משפט, החברה הקיאה והוקיעה אותו בסילוק! לימים נתקלנו באלימות מילולית, לעתים במכות והתגובה הייתה מהירה: הודעת מזכירות בשיחה. מכהונתי שלי, אני זוכר מקרה חמור של אלימות. ניגשתי ליודקס המזכיר האולטימטיבי והתייעצתי איתו. אמר לי: "המקרה, שאתה מספר לי עליו, עצתי לך, אל תעשה כלום, הזמן יעשה את שלו" קיבלתי את עצתו ועד היום אני מצטער על כך שלא הגבתי, כי אלימות מכל סוג צריך להרוג שהיא קטנה, אחרת… מדי פעם אני שומע על התרחשויות מקומיות ואני מחכה לתגובה הולמת אבל הכי נוח, כנראה, זה לקבל את עצתו של יודקס. ויש שאומרים: "השתנו הזמנים והשתנה הקיבוץ". או "יש משפחה וצריך להתחשב בה" ואני אומר: על אלימות פוגענית יש להגיב בחומרה ובפרסום לציבור מצד אחד, מצד שני לא למהר להפנות למשטרה. יש לנו מספיק כוח, כלים ויכולת להתמודד עם האלימים.
פרשת השבוע "ויצא" עוסקת בין השאר ביחסי האחים עשו ויעקב. הפגישה המתוכננת ביניהם בדרכו של יעקב ומשפחתו מחרן לארץ כנען מעלה מספר בעיות. מתחיל באי האמון, שיעקב רוכש לעשו והחשש שהפגישה תהיה לו כמלכודת. וכששמע שעשו יבוא לפגישה עם ארבע מאות איש, יעקב נבהל ובצדק. כי ההיסטוריה של יחסיהם, זיכרון גניבת הבכורה גרמו לו לחשוש שעשו רוצה בנקמה. וכשעמדו מחנה מול מחנה יעקב נערך כך שחצה את מחנהו. הוא הציב קדימה את נשותיו ה'פחות חשובות' , את השפחות, בלהה וזילפה עם ילדיהן דן נפתלי גד ואשר לעמוד כ"בשר תותחים" מול "זעמו" של עשו, והרחק מאחור את לאה על ילדיה: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה  ורחל עם יוסף החביב עליו מכולם. זו לא ההתנהגות שציפינו מ'אבינו'. יעקב נהג ממש כמו יצחק אביו שהעדיף את עשו על פניו, בבחינת 'מעשי אבות סימן לבנים'. הסיפור כידוע נגמר בטוב והאחים נפלו איש על צוואר אחיו ובכו. יש שאומרים שהרבה דברים קשים לקריאה בתנ"ך, מסקילת ילדים סוררים או דיני אישה סוטה, אבל האופן בו יעקב מציב את ילדיו ואת נשותיו על פי סדר חשיבותן כבשר תותחים, מפחיד ומרתיע במיוחד. הפרשה מספרת לנו שגם גדולי האומה אפילו  אבותינו, לקו בפגמים מוסריים ורגשיים אך כיון שמדובר ב'אבות' הפרשנים לדורותיהם ממעיטים לדבר בגנות יעקב, ועוברים ל"סדר היום". זכרו שבכל זאת אומרים 'יעקב אבינו' ולא אומרים 'עשו אבינו'!

השבוע חגגנו את יום נישואינו השישים וארבעה (64). אכן, בורכנו!!!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.11.21   ט"ז כסלו תשפ"ב

בפרשת השבוע  "וייצא" מסופר על יעקב, שאחרי שהונה את יצחק אביו וגנב את הבכורה מאחיו עשו נמצא בסיטואציה חדשה. הוא נאלץ לעזוב את האוהל החם של אמא ואבא לברוח מאחיו הרוצה להרגו. אפשר להניח שחש בודד, אפילו מפוחד ובמצוקה גדולה. יעקב נאלץ להתמודד עם המצב החדש. ראשית נאחז  בברכת אביו האומר לו: "הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה" והוסיף: "צא לאזור חרן שם תמצא אישה ותקים משפחה". ואז ברגע אחד הופך יעקב מפליט שנס על נפשו לאדם נושא שליחות, כיון שקיבל משימה. יעקב יוצא לדרך מלא ביטחון עצמי ותחושת אחריות גדולה המוטלת על כתפיו. הוא מצא משמעות במציאות הקשה והבריחה הפכה לבחירה. כשאנחנו  לוקחים לעצמנו תפקיד מסויים או נותנים לילדינו, אנחנו עסוקים בהגשמת המשימה, וכל העולם נראה שונה. וזה בדיוק מה שחשתי בחג ה- 90 למוסד "שומריה". התרשמתי מהאירוע כולו. מאוד נהניתי כשראיתי את חניכי המוסד, שנקרא לו "הנוער". לוקח על עצמו משימה, שהסך- הכל שלה עלה על כל מרכיביו (קלישאה?). אירוע כזה, וחגיגת נעורים כזו, היה ערב של הזדהות עם חייהם שלהם, עם ה/ביחד/ שלהם, בשמחה אפילו בלהט. היה כל כך יפה לראות את השמחה וההתלהבות שלהם, מרומם לב! זה היה ערב שבו חזינו "בפריחת הנעורים"!, ראינו אותם במיטבם ויותר מכך מבינים מה שהם עושים כשהוטלה עליהם המשימה, או נוטלים על עצמם תפקיד, כבר נאמר לעיל בפרשת השבוע, ראיית העולם היא אחרת. מאוד נהניתי מהערב שהיה שונה מימי המוסד שלי כחניך וכרכז, אבל מוכרח להגיד ש"שירת הנוער" היא זהה!. רק הערה אחת למה שחסר לי, חסרה לי ברכת רכז שומריה, חסרה לי אמירה על הדרך, דברים ערכיים,  בה יאמר משהו על מגמות החינוך, על השקפת העולם אליה אנו מחנכים וכד' (ולא צריך לכך יותר משלוש דקות). באירוע ייחודי כזה, בציבור כזה, זה התבקש.

וברכות לקרן ליום הולדתה. כבר עשר שנים שאני מברך אותך ב'שבוע טוב' ביום הולדתך. את מכירה כבר את כל הניסוחים של אושר במשפחתך עם שיר , גלי, רומי ושנוק, שתשרור השמחה במעונך ושהכל מהלב!, באהבה!                     
וכהרגלינו מצרפים שיר: 
הנבדל של האהבה שכתב רוני סומק:
הסינים מלאו אותו בפשתן
המצרים במוץ תבואה,
הרומאים תפרו אותו מקיבה של פר
ומלומדי הרנסנס דחסו בו שיער תלוש מסוס/ להזכיר לו שידהר.
לכן מי שרוצה להחזיר את הכדור
למגרש חייו צריך למלא אותו שוב בשער אשה שאהב
להריע לה
ולא לבעוט אף פעם
במה שמתגלגל מתחת לרגליו.  
בלשון הכדורגל, כמו שמור אומר: "הכדור הוא עגול ואלוהים גדול!"
"שבוע טוב" ! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"
13.11.21   ט"ז כסלו  תשפ"ב

הייתי רוצה שתהיו הראשונים להתרשם מ"ההגדה" (שם זמני) שאני טורח עליה זמן רב ולכן מציג בפניכם פרק לדוגמה, פרק ב' (ימי נהלל). כל פרק מעשרת הפרקים יצוין בצבע רקע שונה. הביטו בו ואשמח להערותיכם/הארותיכם.                                  

אני אוהב לחפש בפרשות השבוע אקטואליה. ועל כן, ערב פתיחת חגיגות ה- 100 שלנו "התיישב" לי עם פרשת השבוע, פרשת 'תולדות', העוסקת ביצחק אבינו. פרשה זו נוגעת גם בנו, בני הדור השני למייסדים. היא מצדיעה למתמידים למסורים, לממשיכי- דרך. אברהם, כמו דור המייסדים שלנו, ולהיפך, שהיו מהפכנים שמרדו באורח החיים הגלותיים עזבו את בית ההורים החם והנוח ואת הקהילה היהודית בה חיו והתחנכו, עלו לארץ ובנו את המקום הזה בלהט מהפכני, ויצרו משהו חדש, שונה לגמרי. אברהם אבינו, מרד בכל, כמו שאמר אחד ממורי: "לא הפסיק לחולל מהפכות: 'עם ישראל', 'ארץ ישראל' ו'תורת ישראל". זה התחיל בהרס הפסלים של אביו, הליכה למקום חדש, ארץ כנען, ועד הקמת ראשית היהדות במקום החדש, הוא היה מהפכן. יצחק בנו לא מרד, זה אולי ה'מרד' הגדול שלו, כי אם גם הוא היה בוחר ב'למרוד', דרכו של אברהם לא הייתה נמשכת והופכת לאפיזודה חד פעמית. כמה אפור ומשעמם נחשב להמשיך בדרך בה התחילו אבותיך, כמה זה לא זוהר ומפתה כשאתה צריך למצוא את המשמעות ואת החידוש בחיים, בתוכך ולא בחוץ. אנחנו קוראים איך יצחק  מתמודד עם אותם אתגרים כאברהם, חופר אותן בארות, מייצר בהצלחה בשנות בצורת קשות, גידולי חקלאות בארץ גרר,  שומע את אותן הבטחות אלוהים וממשיך לצעוד בדרך שהוריו פרצו. כל ההתחלות קשות, בלי עקביות ועקשנות אי אפשר לבנות דבר לטווח ארוך. נהוג לדבר רבות במתחילים! והממשיכים זוכים להרבה פחות תהילה. כיצחק, וכך גם בני הדור השני לקיבוץ, פרשת השבוע מאפשרת לנו לחשוב עליהם, אני חושב שהם ראויים לכך. ולסיפורינו הספציפי, כשהבנים הראשונים סיימו את המוסד ב- 1940 וזה היה המוסד החינוכי של כל קיבוצי "השומר הצעיר",  היה בתנועה ויכוח גדול האם להועיד אותם לבניית קיבוצים חדשים, להמשך מחודש של המהפכה, קו שייצג שנהבי, או להבין, שעתיד הקיבוצים תלוי בהמשכיות של בניו, קו שחזן הוביל. בוועידת התנועה נקבע שהבנים ימשיכו את דרך הוריהם בקיבוץ בו נולדו ולצרף אליהם השלמות ישראליות עירוניות. וראו, היום כבר דור רביעי וניצני הדור החמישי של ממשיכים בונה את חייו כאן. מדהים הדמיון בין פרשת "תולדות" לתקופת ראשית ההתיישבות בקיבוץ.

וברגע האחרון: הסרת כובע , השתחוות, טפיחה על הכתף וחיבוק גדול ללירן ש"עשה" אתמול בטבריה את חצי 'איש הברזל'. ( 1900 מ' שחייה, 90 ק"מ רכיבה על אופניים ו – 21 ק"מ ריצה). כתוב ש"אב לא מקנא בבנו ובתלמידו"  רק תדע שאני מקנא בך ומצטער שכבר אינני יכול.

                                "שבוע טוב" !

" זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.11.21   ב' כסלו תשפ"ב

ראשית, אני רוצה להודות לכם, מעומק הלב, על "יום ההולדת " שלי. יש רגעים שאני מרגיש "לבד בעמדה", אך כשכולכם איתנו/סביבינו אני מרגיש מהי משפחה וזו הרגשה נהדרת. תודה לכם! מצרף משהו נחמד:  "אינני מבין למה מציינים ימי הולדת עגולים: 30, 50, 80, אומר ידידי רוביק רוזנטל, ומוסיף אני דווקא מעדיף את  ימי ההולדת המסתיימים ב- 8 כי יש להם משמעות מיוחדת: הנער חוגג 18, שהוא בגמטריה חי. הגיל שבו האדם חי, תוסס, ועושה חיים. האיש בן ה- 28, זה כח. הצעיר במיטב כוחו במובן הפיזי הפשוט. הגבר הגיע לגיל 38, לח, כמו שנאמר, לא נס ליחו. מגיע לגיל 48, מח, הכוח והלכלוכית כבר אחרי השיא, אבל הידע והניסיון, המוח – בשיאם. הגעת לגיל 58 הספקת הרבה עד כה. אתה נח על זרי  דפנה  ועל כורסה שרכשת לאחרונה. יום הולדת 68 הגיע, כעת אתה סח, מספר איך היה פעם לכל מי שרק מוכן לשמוע. הגעת לגיל 78. עח. עח עח קרכצן כאן, כאבים שם. אם אתה בן 88 מי צריך אותך? יאללה, ל-פח!. חוגגים לך 98 אתה צח כתינוק. מאכילים אותך, מטפלים בך, ולא נזכיר את החיתולים. הגעת לגיל 108, חביבי, נותנים לך – קח!                              

לא קל לרדת לעומקן של פרשות השבוע, לכן אנסה למצוא בתוך הפרשות קטעים מיוחדים שלא מרבים לעסוק בהם. השבוע, כמה משפטים על "הצחוק"! הצחוק העברי הראשון היה צחוקו של אברהם עם קבלת בשורת מלאכי האלוהים ששרה תלד לו בן. זה היה צחוק  על האפשרות שגבר בן מאה ואישה בת תשעים יולידו בן. הצחוק העברי השני היה של שרה וצחוקה היה על "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן". הפרשנים, שעסקו לאורך הדורות בצחוק בעולמנו סברו שהצחוק של אברהם התקבל כצחוק חיובי, כצחוק אמוני ומתפעל. את צחוקה של שרה גינו וכינו  כ"צחוק קטן, צחוק קטן אמונה ומזלזל". תראו את שרה: האשה, היפה, האופה, העצובה, העקרה, המקנאה, הפגועה, הזקנה, האומללה. צוחקת ולא מאמינה ולא מעלה בדעתה שתלד בן, ושאברהם ייקח לה אותו בעקבות צו אלוהי ויעקוד אותו, סיפור אחר שרחוק מכל צחוק.

ואסיים בברכה ואיחולים למיה ליום הולדתה. יום ההולדת, הוא היום היחידי בשנה שבו אתה יכול להרעיף מחמאות, ברכות ואיחולים למישהו והוא תמיד יקבל זאת, לפעמים במבוכה, בחיוך אוהד או במעט מילים זולת "תודה". אנחנו רוצים לברכך באושר, בריאות ושמחה השגרתיות, במשפחתך עם הדר וילדיכם מור, קיקה וניני ולהוסיף תודות על היותך כל כך משפחתית, דואגת, בחום ואהבה, שזה כלל לא מובן מאליו. בכל זאת נחזור לשגרה ונאחל לך אושר בריאות ושמחה!

"שבוע טוב"!