על "שבוע טוב"

"השבוע טוב", אותו אני קורא, למשפחתי, מדי שבת (בכל הרכב סועדים) בין ארוחת הערב לעוגה. הרעיון עלה  כמובן בהשפעת "פרשת השבוע" הנקראת מדי שבת.

אימצתי, ב"דחיפת" רעיה, את הדרך הקבועה הזו, כדי להביע/לספר/להודות/לציין אירועים/להסביר דברים שאינם מובנים מאליהם, ליקרים לי מכל, בני משפחתי. כמובן שבדברים הנקראים, מצוי, דרך כלל, איזה מסר שבהמולת הסעודה אי אפשר להעבירו. אני מקווה שמצאתי דרך לא שגרתית זו כדי לתת לנו כמשפחה ייחוד ערכי שבטח ייתן את אותותיו עם השנים.

הגיליון  חוגג באוקטובר 2021 עשר שנים ל"קיומו". בשבת שלאחר שמחת תורה תשע"ב התחלתי לכתוב את "שבוע טוב" והנה אנחנו נמצאים בתשפ״ב. פרסמנו 500 גיליונות (היינו גם בחו"ל, גם בשבתות מחוץ לבית). בשבילי זה אירוע אישי חשוב. ציון דרך, קודם כל כי לא האמנתי שאני מסוגל לעשות זאת זמן כה רב ושנית, לא האמנתי שתהיו שומעי וקוראי סבלניים כל כך, ובטח חשבתם לא פעם ולא פעמיים מה הוא מטרטר אותנו עם השטויות שלו. אבל עוד לפני שאני פורש את משנתי, אני חייב תודות לאלה שבזכותם אתם מקבלים את ה"שבוע טוב" מדי מוצ"ש. ואלו הם רעיה, רעייתי, העורכת, העורכת הלשונית, שתמיד מוצאת את המילים הנכונות, מסלקת מהמורות- דרך, מצילה אותי מהסתבכויות מיותרות בהן אני עלול ליפול (כן, היו קטעים שלא קראתי לכם כי אמא שכנעה אותי להוציאם מהטקסט). השני הוא תימור, מעצב הבלוג, היצירתי כל כך, שתמיד יודע לתת מרעיונותיו כדי שהדברים ייראו יותר טוב ויותר נכון. תודה לכם משפחתי האהובה על הכבוד וההערכה שאני מקבל מכם בגין ה"שבוע טוב" ואחרון, תודה גם לעשרת הקוראים, חברי אמת שלנו, המלווים אותנו מדי שבוע, מדי פעם גם בהערותיהם בכתב ובעל-פה.

כשהתחלתי לכתוב את "הטור" לפני תשע שנים חיפשתי ליצור משהו ייחודי, עבור המשפחה שלנו. חיפשתי כלי להעביר מסרים שחשוב לי להעביר, לציין אירועים משפחתיים, לכתוב על מה שמעסיק ומעניין אותי (בעיקר בתחום אותו אני מרבה ללמוד – יהדות ותנ"ך) ואפשרות לקרוא בפניכם בקול סיפור קצר משלי או שיר יפה. החלטתי מראש, להימנע ככל שאוכל, מעיסוק בבעיות הקיבוץ שלנו וזאת מן הטעם הפשוט, שאני לא רוצה להיראות כאיש שיש לו ביקורת טרחנית כשאינו מעורב. (מה שאיני חוסך בדיבורי).      לא קל לכתוב "טור" מדי שבוע  לאנשים הקרובים אליך ביותר – למשפחתך, לנסות לעניין בו זמנית שלושה דורות. אבל.. ויש אבל, למדתי לאהוב את סוג הכתיבה הזה. למרות שהיום אני יודע שכתיבת הסיפורים נפגעה בגללו. לסיפור אין מועד יציאה לאור אך לארוחת מוצ"ש יש. לסיפור יש נשימה ארוכה לארוחת מוצ"ש אין.

אני מתחיל את השנה העשירית. איני יודע מה "יילד יום" ואיני יודע מי נהנה יותר מהמלאכה, אנחנו, רעיה ואנוכי או אתם. אני רוצה לשמור על המשהו הייחודי הזה של משפחתנו וממשיך לחכות לרגע בו גם מישהו מכם יעלה את הגיגיו שלו דרך ה"שבוע טוב" לשמחת כולנו. יש לי רק בקשה אחת מכם: ברגע שתחשבו (ואולי זה הרגע) שאני סתם טרחן זקן (תופעה שמתלוית לגיל הביולוגי) תגידו: "אבא, (סבא) מספיק!" וזה יספיק.

באהבה, עמרם גורדון