ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה
23.5.26 ז' סיוון תשפ"ו
קראנו לו "חג הביכורים" כי הבאנו ביכורים בתהלוכת הביכורים, והיה מה להביא למשק החקלאי לטקס. כשענפי החקלאות נמוגו אט-אט והתרכזנו בשניים – שלושה ענפים גדולים מאוד, באופן טבעי, גם שם החג שונה, (יש לו שבעה שמות) והיום הוא נקרא בפינו "חג שבועות" וזה אומר, לא חג חקלאי ולא חג דתי. משהו בין לבין. ואם אני צופה למה שקורה בחברה הישראלית, תוך מספר שנים לא רב, החג ייקרא חג "מתן תורה". הייתי רוצה למצות אצלנו את המאחד, ולהצהיר על החג, שפרט לטקס, במרכזו יעמוד הלימוד, (הוויכוחים) ועיצוב כדי לחזק את הערכים המשותפים שלנו. במקומות רבים בישראל, החג מוקדש לליל לימודים או ליל 'תיקון' של ערכי היסוד. אחרי כמעט 105 שנים לקיומנו, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נמצא מועד מתאים שכזה לחיזוק ערכי הבסיס שלנו? ולמה לא בחג הביכורים/שבועות?
לפי בקשת בתיה עברנו על ניירות עזבונו של איתן כדי למיינם ולהחליט מה מתאים למסור לארכיון. בין הניירות גילינו גירסה על ה'סליק' ואני מפרסם אותה, בקיצורים קטנים, לזיכרו של איתן, שקרא לה שבעה כדי זהב:
"כאשר הגיעו חברי הקיבוץ אל החאן באבו-שושה, שמעו מתושבי הכפר כי היה זה חאן מפואר, אשר שימש כארמון לשייך הגדול שושא. עשיר מופלג היה השייך ולו אדמות פוריות בכל הסביבה. במרתפו טמונים שבעה כדים מלאים במטבעות זהב. קמצן היה השייך, בניו ובנותיו ציפו ליהנות מהירושה בבוא היום. את אדמותיו חילק לבניו ביד נדיבה.. בנו הבכור קיבל את אדמות 'מנסי', ייתכן ובעבר ישב שם שבט מנשה. ביתו קיבלה את אדמות רובייה, שפירושה אביב, כשמה אביבה. הבנים הצעירים התעקשו שניהם לקבל את הכפר השוכן בהרים, ולכן פוצל הכפר לשניים ויקרא שמו כופרין. כאשר קרבו ימיו למות, קרא השייך הזקן לנער, הוא משרתו האהוב, ובסתר יצאו בלילות, ובכל לילה טמנו כד ובו מטבעות הזהב. וכאשר טמנו את כל שבעת הכדים, נתן השייך לנער עבדאללה צרור ובו מטבעות זהב. הוא שילח ראותו אל קצווי ארץ, והזהירו פן יחזור לכאן ואף הוסיף ואיים "בחרב זו אערוף את ראשך". שנים חלפו אך הרינונים לא פסקו. הסיפור על כדי הזהב נלחש מפה לאוזן. התושבים הערבים סברו כי היהודים אינם טיפשים. לא סתם הסכימו לקנות חלקת קרקע זיבורית, אדמת ביצות, סלעים וטרשים. הם בוודאי יודעים על המטמון החבוי באדמתם. יום אחד הופיע בחצר הקיבוץ ערבי רכוב על חמור גדול. לצידו תלויות נפות גדולות לניפוי זרעי החיטה. לשאלת המוכתר, סיפר הערבי: "עבדאללה שמי, אני אותו נער אשר סייע לשייך הגדול בהצפנת כדי הזהב"! לאחר שסיפר למוכתר את כל פרטי הכדים המופלאים, אישר המוכתר, והסכים לקבל את עבדאללה כמנפה קבוע לתבואות הקיבוץ. אנשי הסליק, משולם וידידו גניק, ואיתם הרצל הצעיר, שומרי סוד היו. לילה לילה בהיחבא היו יוצאים ובידיהם כלי חפירה. בורות חפרו הם, עבור הסליקים, שם הוטמן נשק המגן של הקיבוץ. בשעות היום היו הם ניגשים אל עבדאללה וביקשו הנחיות לגבי אותם כדים ומקומם המשוער. עבדאללה העמיד פנים כמסרב (שהרי נשבע בפני הדייך לשמור סוד), מדי פעם נתרצה ופיזר כמה רמזים. אנשי הסליק חפרו וחפרו אך העלו חרס בידם. לילה אחד מצאו את הכד הראשון. כבד היה הכד ומלא מטבעות זהב. הם מיהרו אל המוכתר לבשר לו את הבשורה. עבדאללה קיבל תמורה הולמת ונשאר שנים במשרתו המיוחדת. באותם הימים, ב-1948, כאשר נחפר כל הקיבוץ בחפירות הגנה ומקלטים, נמצאו הכד הזה וכן שאר הכדים!״
מעודי לא שמעתי את הסיפור הזה ואיני יודע האם ב'מטבעות הזהב' יש כוונה לנשק המוטמן? האם הסיפור הוא פרי דמיונו של איתן? מה גרעין האמת שבו?
וברכות לשהם ליום הולדתה. כששהם באה אלינו אני יודע שיהיה מעניין, שנשמע את דעותיה, שתספר מה קורה סביבה, שתתן תמורה להתייחסותנו האישית האוהבת אליה. כשאנחנו שומעים אותך, גם אנחנו מתחילים לחוש את החתונה שבדרך. מה יהיה ואיך יהיה וזה מרגש אותנו. ( למשל, מדמיין איך קיקה וניני מלוות אותך…). שהם יקרה לנו, זה יהיה כנראה האירוע המרכזי בשנה הבעל"ט, שירגש את כולנו. נאחל לך המון אושר ורק שמחות עם זהר, עם ההורים סיון ולירן ואחיך ספיר, ועם כל השבט הגדל, וכמובן איתנו ו"אל תפסיקי לרקוד"!!!
צילום: רעיה
"שבועטוב"!
שבועטוב 