חודש: דצמבר 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

31.12.22   ז' טבת תשפ"ג

מרוב אירועי משחקים, סביבונים, מרוצים, סופגניות, לביבות וטקסי הדלקת נרות, העלאת שמו של יהודה המכבי ושל משפחת החשמונאים מלפני 2100 שנים, שהם הסיבה לחגיגה, הולכת ונשכחת, לפחות קטנה. כבר לא מספרים על משפחת החשמונאים ופועלה, אזכיר את האירועים שהיו: אנטיוכוס (הרביעי) אפיפנס, שליט האימפריה הסלווקית רצה לאחד את האימפריה תחת פולחן דתי יווני ותרבות הלניסטית. כתוצאה מכך, ירושלים חוללה וקיום המסורת היהודית נאסרה. (167 לפנה"ס) ואז פרץ המרד בהנהגת מתתיהו החשמונאי וחמשת בניו, (יוחנן, אלעזר, יהודה, שמעון ויונתן) שמטרתם הראשונה הייתה לחדש את חופש הפולחן הדתי. יהודה המקבי (מלשון מקבת-פטיש) השיג זאת בסדרת ניצחונות מזהירה. אלעזר נהרג ב'קרב זכריה' כשחיסל פיל כשחשב שיושב עליו  המפקד של הסלווקים והפיל מחץ אותו. אחר שלוש שנים מפרוץ המרד שוחרר חלק גדול מירושלים, המקדש טוהר החשמונאים חגגו את חנוכת המקדש שמונה ימים. ומה קרה אחר כך? האימפריה הסלווקית לא הובסה והאיום נשאר. יהודה (כמדינאי) חיפש בעלת ברית חזקה ושמע על רומא, אז רפובליקה מתפתחת. יהודה שלח משלחת לרומא וב161 לפנה"ס נכרתה ברית הגנה הדדית איתה שלאחר חתימתה, שלח יהודה את רוב חייליו לביתם לאחר שבע שנות שרות בצבאו. אבל האויב לא נח ושלח את גנרל בכחידס לדכא את המרד. יהודה עם צבא מילואים של 800 לוחמים הובס בקרב והוא עצמו נהרג בקרב 'אלעשה'. המרד דוכא, הסלווקים והמתייוונים חזרו למקדש ורדפו את מתנגדיהם עד שרבים חיפשו מקלט במדבר. אבל…המורדים שנותרו בחרו ביונתן הקטן, צעיר בני מתתיהו להנהיגם. יונתן, כמו יהודה, חיפש בעלת ברית ובחר בנבטים להם היה הסכם עם יהודה. המשלחת בראשות יוחנן אחיו יצאה לעבר הירדן המזרחי, אך הנבטים לא כיבדו את ההסכם והרגו את כל חברי המשלחת. נותרו שני בנים. משבר מזמן גם מבחן למנהיגות ויונתן קם מעפר סחף אחריו את האומה כולה וקרא למלחמת עצמאות, הפעולה הראשונה הייתה הענשת הנבטים והצלחתה גרמה לרבים להצטרף למורדים. גם הוא בחר במלחמת גרילה ובמשך שנתיים התיש את צבא הסלווקים. בכחידס, מפקדם, מחליט לשוב לאנטיוכיה  ומבטל את הזכויות שהעניק למתיוונים.   יונתן למד מכשלון יהודה ולא מיהר לטהר את המקדש הוא התמקם במכמש ובנה צבא חזק של 40.000 לוחמים מאומנים. כשצבאו היה מוכן, בחג סוכות של 152 לפנה"ס הוא מסתער על ירושלים, משחרר אותה, מטהר  את בית המקדש, מתמנה ככוהן גדול וממשיך גם לפקד על הצבא. המטרה הדתית של המרד הושגה – ביטול הגזירות הדתיות הושגה על ידי יונתן ולא ע"י יהודה. אך הוא נותר נאמן לזכר אחיו יהודה והשאיר את מועד החגיגה לתאריך בו יהודה שחרר את העיר ב- 164 לפה"ס. ומה היה בסופה של המשפחה?   את האחיזה הריבונית עשו האחים יונתן ושמעון שלא הסתפקו בטיהור המקדש, לא הסתפקו בקיום חיים דתיים תחת שלטון זר ודרשו, שהרעיון הלאומי צריך לכלול גם עצמאות מדינית. יונתן המשיך במהלכיו הצבאיים והמדיניים במשך תשע שנים ואז הוא נכשל בהבנת האויב ונרצח. שמעון, האח היחידי שנותר, ממשיך את מדיניות יונתן, ממשיך בשחרור הארץ עד שבשנת 142לפנה"ס הוא מקים את "המדינה היהודית" ומתמנה לנשיא. (לא מלך). ב- 134 לפה"ס, הוא ושני בניו נרצחו על ידי קרוב משפחה. אלה הם מחוללי חג החנוכה שאנו חוגגים היום. ועל עלילות הדורות הבאים של משפחת החשמונאים בהזדמנות אחרת.

סיפור משפחת החשמונאים אירע לפני יותר מ- 2000 שנה, אבל פנינו קדימה! מחר תחל שנה אזרחית חדשה. יש כאלה שעבורם זו סיבה למסיבה גדולה, לשתייה ללא בקרה וחיפוש נשיקת חצות בפומבי. מדי שנה אני חוזר ואומר שציון החג שלנו ומבשרו הוא יום הולדתו של ירון!     מברכים אותך מכל לב! ברכה חמה לך עם משפחתך ההולכת ומתרחבת מכל המשפחה הגדולה שלנו. וכמו תמיד שמור על בריאותך ועל רוחך הטובה והרבה בשמחה!

"שבועטוב"!  

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

24.12.22   ל' כסלו תשפ"ג

השבוע התקיים מפגש לרגל סיומו של החוג לאמנות שהתקיים במשך 26 שנים- המפגש הוקדש לפרדה והוקרה לאורה שיזמה והובילה את החוג לאורך כל שנותיו. אורה הביאה למפגשים את מיטב המרצים בתחומי האמנות השונים וערכה סיורים במוזיאונים ובסדנאות יוצרים.תודה גדולה לאורה על שלל החוויות ממשתתפי החוג.

פרשת השבוע 'וישב' עוסקת בין השאר ביחסי אשת פוטיפר ומשרתה יוסף, שאותו חמדה. אני זוכר את המורה הצעירה יחסית, דתיה (לפי כיסוי הראש בתרבוש) בבר אילן. שלימדה את הפרק הזה שאמרה בערך כך: "קל לשנוא את אשת פוטיפר, האשה הפתיינית, הכוחנית והרמאית שתפקידה בהיסטוריה (מסתבר) היה להכניס את יוסף לבית האסורים ממנו יעלה לגדולה בבית פרעה. אבל צריך להעריך אותה גם כי כל מה שעשתה היה כדי לשרוד בעולם הגברים של הימים ההם. היא, כאשת שר, הייתה אשת בית ולא יכלה כך סתם לצאת לשוטט ברחובות ולפגוש אנשים. יוסף, בן שבע עשרה שנים, היה משרתה, הצמוד אליה כל היום. מה הפלא שחשקה בו והיו רגעים שאפילו תשוקתה גברה וגרמה לה לחזר אחרי הנער. איך יוצאים מהסבך הזה? מצד אחד לא רצתה לוותר על החיים הטובים בארמונו של שר הטבחים ומצד שני הייתה תשוקתה. היא הבינה שאם בעלה יגלה שהיא פיתתה את המשרת, יסלק אותה מהבית לרחוב חסרת כל, והבינה שאם בחברה המצרית הגבוהה יגלו על יחסיה עם עבד-משרת  תהיה ללעג וקלס ובמחשבותיה על הישרדותה, החליטה להעליל על יוסף עלילת 'מעשה מגונה' שעשה בה כשהיא מנפנפת בידה בכנף בגדו שקרעה מבגדיו ואפילו שולפת את הקלף הגזעני בכנותה אותו "איש עברי". כך, בחוכמתה, היא עושה את המעשה היחיד האפשרי שיאפשר לה לשרוד, שישמר גם את נישואיה, גם את אמינותה וגם את מעמדה החברתי. השאלה הראשונה שהופנתה אליה, הייתה: "למה, במקום לשבח את התנהגותו המוסרית של יוסף, את מנסה להסביר לנו את מניעיה של אשת פוטיפר?" איך כאשה דתיה את מגלה סימפטיה והבנה אליה"?

ואי אפשר בלי משחק הגמר של המונדיאל, משחק שלא ראינו כמותו, מותח, מרגש, מפעים! גולים, דמעות אושר ואכזבה משחק יוצא דופן!. ב- 1954 בוובל של מנחם רותם מ"עופר", הצטופפנו ושמענו, ברדיו הקטן שהיה לו, את שידור הגמר של המונדיאל בין הונגריה וגרמניה, ובגרמנית! המילה היחידה שהבנו הייתה גווול! כמה כאבנו שגרמניה ניצחה 3:2 זה היה גם כאב אידיאולוגי. הונגריה הקומוניסטית מול גרמניה הקאפיטליסטית. הפעם צפינו בגמר בטלוויזיה גדולה ישובים בכורסאות. התרגשנו ושמחנו (לאחר שברזיל הודחה) עם ניצחון ארגנטינה בהובלתו של ה'פרעוש' שלפתע נראה דינוזאור ענק! ושתי חוויות אישיות נלוו למונדיאל: אחת, שיהב, נכדי, חשב עלי והביא לי ספר, את "פלאי מונדיאל" של דוידוביץ', כדי שאקרא על נפלאות חמישים המשחקים הגדולים בעבר,  והשנייה: ראיתי במו עיני איך רעיה נסחפת לתוך המשחק, מתבוננת בעניין, משתלבת ומתרגשת יחד אתי בצפייה באחד מגדולי המשחקים!.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

17.12.22    כ"ג כסלב תשפ"ג

ירח כסלו של שנת 588 לפני הספירה מסמן סיומו של עידן. זה היה החודש האחרון בו התקיימה עבודה שגרתית בבית המקדש בירושלים. בחודש טבת נבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על העיר שבסופו החריב את בית המקדש והגלה את רוב העם לבבל. שבעים שנה לאחר מכן, העיד הנביא חגי, נוסד בחודש כסלו בית המקדש השני. כמעט 400 שנה לאחר מכן, יהודה המכבי מטהר את בית המקדש מידי הכובשים הסלווקים ומקים מזבח חדש לשמחת העם. לזכר טיהור המקדש וחנוכת המזבח נקבע חג החנוכה. אותו אנו חוגגים מדי שנה ושנה. וכך נכתב בספר החשמונאים על האירוע: "ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו הגויים ויהללו לאלוהים בשירים בכינורות בחלילים ובמצלתיים ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים."
כמו חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן בית המקדש השני היה חוויה קשה ומטלטלת ליהודי התקופה. בעקבות החורבן ראה עם ישראל התפרצות אדירה של יצירה. חז"ל הובילו מהפכה דתית אדירה ששינתה את פני היהדות והשפיעה על התרבות המערבית כולה. זו הייתה מהפכה דמוקרטית שבמרכזה: מעתה איננו זקוקים לכוהנים שינהלו עבורנו את הפולחן אלא כל אחד ואחת יכול/ה לעמוד בתפילה ולשמש שליח ציבור. האדם המזוהה יותר מאחרים עם המהפכה האיטלקטואלית של חז"ל היה רבן יוחנן בן זכאי שחי בדור החורבן והקים, לפי המסורת, את המרכז היהודי ביבנה. ועכשיו, אחרי שקיבלתם חומר רקע היסטורי אפשר להתחיל לספר על חג החנוכה של הסופגניה והלביבה, של הסביבונים והנרות ובעיקר לציין את ישיבתנו בחושך לאור נרות ולשיר: ויהי אור! על כך עוד נספר לקראת חג החנוכה. זרמו הרבה מים בקישון עד שהגענו לכך שכל בן קיבוץ יוכל ללמוד ב"לימודים גבוהים את "מה שהוא רוצה" ובהתאם, באיזה מקצוע יבחר. כבר אין שום קשר בין לימודיו לבין צרכי הקיבוץ, (כבעבר) שיביאו אותו לעבוד דווקא בקיבוץ ולא במקצוע שבחר מחוץ לקיבוץ למשך חייו. וכולנו ראינו ואפילו פה ושם תמהנו בקוראנו את רשימת הנושאים שבנינו בוחרים ללמוד בדרך למקצוע.
בסקר שמצאתי משנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת, (לפני 80 שנה), נשאלו בני הכיתות הגבוהות בתיכון: "מה תעשה כשתהיה גדול?", התקבלו התשובות הבאות:
במקום הראשון: נהג, טרקטוריסט, נוטר.
במקום  השני: גרז'ניק, עגלון, מסגר.
במקום השלישי: פלח, רפתן, נפח.
במקום הרביעי: כוורן, מנהל בית חרושת.
במקום החמישי: גזבר, מזכיר, מורה, פקק.
ובמקום השישי: ללמוד איזהשהו מקצוע.
אם לסכם: בארץ ישראל העובדת, בזמנים ההם, שאיפת האנשים הצעירים הייתה עבודת כפיים, הם היו האנשים המוערכים ביותר בחברה הארצ-ישראלית שכונו גם: "בעלי צווארון כחול". רק במקום החמישי הופיעו "פרנסי הקהילה" שכונו "בעלי הצווארון הלבן". מעניין מה יהיו תשובות ה"נוער" של ימינו ואיך נראית 'הפירמידה' שלהם.
"שבוע טוב"!    

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

10.12.22    ט"ז כסלו תשפ"ג

בספר 'תלמוד בבלי' שיצא לאור בשנת 1930 בוילנה, שהתגלגל לספריה ולא ידוע איך, שקצות דפיו מהוהים משימוש ומזמן אך הכתוב בו מלא חכמה. בתפילת בית המדרש נכתב: יהי רצון מלפניך אלוהי ואלוהי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל, וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על  טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני חושב שכל מי שעוסק בסוגיית הקליטה, יכול לראות בקליטתו של איתן דגם נכון. אדם מצטרף לקיבוץ, חי בו, עובד בו, מגדל את בנותיו, מתעניין במה שנעשה ולא עושה "חשבון" לדפוס החיים שאליו הגיע, בגלל האהבה. נראה לי שהוא שלם עם כך. כך בעבודה, במסגרות המשפחתית והקיבוציות צריכה להיראות קליטה במקום חדש ושונה ממה שהנקלט הכיר. כך ממש היה מודל הקליטה של פעם. אנחנו מברכים שכך קרה לנו. איתן, רק שמחות ובשורות טובות לך במשפחתך עם נואי, תומר ויהלי ולבאות אחריהן. עם קרין וירון, האחים ובני זוגם, עם כל המשפחה הגדולה וכמובן, מאתנו הסבים.

 אמשיך להתייחס לנושא הקליטה, בזמן שהצבעה רודפת הצבעה בנושא. משום מה אנחנו עוסקים רק בנושא הדירות שאינן. והפתרון עליו דנים מסומן ל 2035! הדירה היא הבסיס לקליטה אבל הבעיות הן הרבה מעבר לכך ודורשות מחשבה לא קטנה מזו של הדירות. למשל: העבודה. 17 המשפחות של בנינו המתדפקים על דלתנו, היכן תעבודנה? תהוונה תגבורת לכ – 30 עובדי חוץ נוספים? ונחזור לעקרונות המתפוגגים לצערי. כולנו גדלנו על המושג: "כל אחד כפי יכולתו – כל אחד על פי צרכיו",  האם 'המשפט' הזה נכון להיום? כל אחד יודע שהעבודה הוא הבית השני שלנו ואנו משקיעים בה את מיטבנו. מצד שני יש לנו כ- 120 עובדי חוץ ואם נוציא מתוכם את 20 עובדי החינוך, נשארנו עם כ- 100 חברים המשקיעים את מיטבם, מרצם וכשרונם בעבודתם – אבל לא כאן בקיבוץ! אצלם קיים מרכיב אחד של החיים: 'מימוש עצמי'! הקיבוץ הוא מקום חיים נפלא, כולם מקבלים על פי צרכיהם, כולל את אלה שאינם נותנים לקיבוץ כפי יכולתם ואנחנו אפילו לא דורשים מהם זאת. רק המשכורת! והם "מטובי בנינו" אינם מוסרים את יכולתם לקיבוץ. אמרה לי חברה: "הקיבוץ לא יקרוס מהפרטת מזון, הקיבוץ יקרוס מעצמו כשחבריו יעבדו איפה שהם רוצים וכאן – כתחליף -יעבדו השכירים שישרתו אותנו" ואז מהסוציאליסטים שהיינו, נהיה סוג של חברה מעמדית קפיטליסטית, שתמיד יצאנו נגדה. משפט שווה מחשבה. אבל נחזור לקליטה: ל – 17 המשפחות (מעין "הרחבה") יש לפחות 30+ ילדים, שצריך לתת את דעתנו על קליטתם (מי יעבוד בחינוך?), סוג נוסף של בעיות שצריך לחשוב עליהן כמו: איזה חיי תרבות יהיו ביישוב הגדול? איזו חברה? האם זו תהיה חברה עם בסיס רעיוני כלשהו? ומצד המעשי: נדרשים רכבים נוספים?, אולי גם דרכי גישה? מוסדות שירות? בריאות? ועוד מרכיבי חיים. למה מחכים  בהקמת צוות חשיבה שבמקביל לדיור יביא הצעותיו לדרכי קליטתם ומידת השפעתה על חיי הקיבוץ. הרי מדובר במסה (כמות) של בנים טובים שלנו (איכות). ואותו צוות חשיבה, צריך להבהיר לבנים השבים ומשפחותיהם מה והאם אנחנו מבקשים/דורשים מהם משהו. כי הם- הם הרוצים לשוב הבייתה. רובם לא 'מסכנים' כלכלית והם מכירים בכך שלחברות בקיבוץ יש מערכת זכויות – חובות. אז למשל, להעז לתבוע מהם להשתתף כספית בהתקנת הדירה אליה ייכנסו, או שבשנה/ שנתיים (או פרק זמן אחר) הראשונות לחזרתם, יעבדו בבית. ובטח יהיו כאלה שיגידו: "מה אתה דואג שנגיע לגשר…" ושוכחים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה", כמו שאבא היה אומר.  

ואסיים ואומר שהחודש הנוכחי, חודש המונדיאל, הוא, אולי החודש היפה ביותר והמהנה ביותר של שנת 2022 שמסתיימת. כי אין כמו המונדיאל! כי אין בלתו!!

"שבוע טוב"! 

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

3.12.22    ט' כסלו תשפ"ג

בפרשת השבוע "תולדות" יש הרבה נושאים מעניינים. אתייחס לשניים הקרובים יותר אלינו. 1. הפוליטי. המאבק בין יצחק ובין הרועים הפלשתינאים נמשך לאורכה של הפרשה. יצחק חופר בארות והפלשתינאים הורסים אותן בבחינת לא יהיו מים. 'גם לנו אבל גם לכם'. הם לא רוצים לפתח את הארץ כמו יצחק. שנאתם ליצחק גורמת להם לפגוע גם בעצמם. ליצחק הייתה גישה הפוכה הוא רצה בפיתוחה של הארץ לכל מי שגר בה ולכן המשיך לחפור בארות שיהיו מים חיים לכולם. 2. סוציולוגי. יצחק, כדור שני, האם אמור להמשיך את דרכו של אביו? אברהם. שמרד וחידש הכל (זוכרים מונותיאיזם?) אז איך ממשיכים בדרך? האם עליו 'למרוד'? להמציא משהו חדש? בפועל יצחק פעל כמו אביו, חי באותם המקומות כמוהו, מתעמת עם אותו אבימלך, חופר את אותן בארות ומכנה אותן באותם שמות. על פי 'הקבלה' יצחק מזוהה עם מידת הגבורה. לנהוג באיפוק זו גבורה. המאמץ לא לשנות הכל מחדש אלא ללכת במסלול שנוצר ולפסוע ב'עקבות הנעליים' הגדולות של אביו. אם לא היה מצליח במשימה הקשה הזו, המהפכה של אברהם לא הייתה נמשכת. מוכר, לא? מאוד מסעיר להתחיל והרבה פחות מסעיר להמשיך.

השבוע, ב- כ"ט בנובמבר צוינו 75 שנים להצבעה באו"ם על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות: יהודית וערבית. ההחלטה עצמה שהתקבלה כש- 33  מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעו, היא שהביאה, חצי שנה מאוחר יותר, להכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, 15 במאי 1948. ממשלת בריטניה פנתה לאו"ם לדון בשאלת עתידה של ארץ ישראל. העצרת מינתה ועדה בת 11 חברים ממדינות ניאוטרליות שבאו לארץ, נפגשו עם ההנהגה היהודית בעוד נציגי הערבים החרימו את דיוניה. בתום המשימה המליצו חברי הועדה: על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית – המאוחדות באיחוד כלכלי, וירושלים תיוותר תחת משטר בין-לאומי. הציבור היהודי בכל מקום, הקשיב ועקב אחרי ההצבעה בעצרת האו"ם, ליד מכשירי הרדיו הפזורים, כי לא היה אז רדיו בכל בית, ישבו האנשים והקשיבו דרוכים אחרי קולו של נשיא העצרת שקרא בקולו את שמות המדינות זו אחר זו. עם אישור ההחלטה פרצה שמחה אדירה ברחבי המדינה, הרחובות התמלאו חוגגים שרקדו כל הלילה, הונפו דגלים, ובבתי הכנסת הוצאו ספרי תורה וחוללו סביבם. האופוריה שפקדה את 'היישוב' הסתיימה עם בוקר כאשר ערבים החלו בתקיפות יהודים באירועים שונים, שסימנו את תחילתה של מלחמת העצמאות.

ומה היה איתנו, ילדי המוסד הצעירים? באותו לילה, לפתע באו ילדי הקבוצות הבוגרות לקומת המגורים שלנו וקראו לנו לבוא לשמוח ולרקוד בחדר האוכל ובעוד אנו רוקדים וששים, הופיע אבא שלי, שהיה רכז המוסד, השבית את השמחה ופיזר אותנו לקומות המגורים ואמר משהו כמו: "מה אתם שמחים? אנחנו נגד הקמת שתי מדינות, מחר, הרי תתחיל מלחמה!" (לידיעתכם  "השומר הצעיר" באותה תקופה התנגד לחלוקה והיה בעד מדינה דו לאומית). שבעים וחמש שנים חלפו ובימים אלה נדמה כאילו אנחנו עומדים באותו מצב וכמו אז, מתלבטים בשאלות דומות על עתיד המדינה (שתי מדינות, מדינה דו לאומית? למשל.) בהשוואה לימים ההם, לדעתי, אנחנו היום חלשים יותר בחוסן החברתי, בלכידות, אך חזקים הרבה יותר מהבחינה הצבאית והכלכלית ההכרחיות לקיומנו.

מפת החלוקה של א"י. הכתום שטח היהודים הצהוב של הערבים והלבן – ירושלים בינלאומית.

"שבועטוב"!