חודש: אוגוסט 2020

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"                

29.8.20   ט' אלול תש"פ

הגיעו אלינו תגובות נרגשות על מכתבו של מור לדנית ואצטט אחת מהן:
"…בני הנוער, שתמיד נראה מבחוץ שהכל עובר לידם… מתגלים כנערים מלאי רגשות וכבוד".
עקבנו נפעמים, איך בשקט, בצנעה, באיכפתיות, בשעות ארוכות ובמסירות אין קץ טיפלה ומטפלת שהם, בגוני הקטנה. שעות של דאגה  "שלא תישאר לבד" של ילדה בעולם של מבוגרים. אלה מעשים לא מובנים מאליהם, המעידים על קשר עמוק ונכונות לעזור ככל שהיא יכולה. לא חקרתי את מהות הקשר ביניהן, עצם הקשר המיוחד ששהם יצרה והאחריות המירבית ריגשה אותנו מאוד וראויה להערכה ולכבוד.

סיפור לא מוכר מאת עמיקם אסם: " באמצע שנת החמישים שימשתי בתפקיד מפקד מחלקת הנח"ל בשדה בוקר. באותם הימים חיו פולה ודוד בן-גוריון כחברי קיבוץ שדה בוקר.  כלובש מדים בדרגת סמ"ר הוטלה עלי האחריות לשלומו ולביטחונו של "הזקן"… לא פחות מכך הוטל עלי לתת סיוע לרעייתו, שמדי פעם נזקקה למשהו כזה או אחר… כולנו השתדלנו להקל עליה. יום אחד פנתה אלי פולה ביקשה "חדר לישון בו הלילה". "מה קרה פולה?" שאלתי בתמיהה. תשובתה הייתה קצרה ופשוטה: "מזכיר האו"ם דאג המרשלד בא לבקר את בן גוריון.  הוא יישאר בשדה בוקר הלילה  וילון בצריף של בן גוריון, לכן יש צורך למצוא לי מקום לישון בו. לא היססתי לשאול את פולה – "מה? אין עוד מקום בצריף שלכם? ופולה ענתה: "לא, ולכן אני מפנה את מיטתי והמרשלד יישן בה. ואז איפה אני אישן? הרי לבן גוריון יש מיטה צרה המספיקה רק לו…" "פולה, הבנתי, יהיה בסדר"., אמרתי לרעיית בן גוריון. ניגשתי מיד לאחת מבנות הנח"ל ואמרתי לה שצריך להכין חדר לפולה, ללילה… החיילת לא ביקשה הסבר – כולנו היינו קרובים לפולה ובן גוריון – ואמרה מיד החדר יהיה מוכן, גם נחמד וגם מכובד. ואכן, אחד מחדרי מחנה הנח"ל הוקצה לפולה לאותו לילה. המיטה הייתה מוצעת יפה, על השולחן הוצב אגרטל עם פרחים ומנורת לילה חוברה ליד המיטה והושמה על שרפרף גבוה.

מזכיר האו"ם הגיע. הייתה התכנסות בצריף של בן גוריון ובה נטלו חלק גם נכבדים אחרים. בערב כולם יצאו לדרכם ורק המרשלד נשאר. פולה יצאה כמעט  "באין רואה" (כדי שהמרשלד לא ירגיש) ואני ליוויתי אותה לחדר היפה שהכינונו לה. פולה נכנסה ואמרה "איזה יופי", ולפני שסיכמה באמירת "תודה" לחשה לי: "אבל אל תשכח להעיר אותי ברבע לשש בבוקר". אינסטיקטיבית שאלתי: "פולה, למה כל כך מוקדם"? פולה ענתה בלי חיוך ובכל הרצינות: "המרשלד לא יודע שיצאתי מהבית כי הוא לא ראה אותי יוצאת, מחר, בשש בבוקר, כמו כל בוקר, בן גוריון ואני נעמוד על דרגש לפני הכיור במטבח, כי שם אנחנו מצחצחים שיניים ואומרים "בוקר טוב"! אז אני רוצה שהמרשלד , שיקום בערך באותה שעה יראה את שנינו יחד, וכך לא יידע שישנתי בלילה מחוץ לצריף…"
הכל קרה כמתוכנן. כשליוויתי בבוקר את המרשלד לכיוון המכונית (שהנהג ישן בתוכה) הוא אמר לי: "הצטרפותו של בן גוריון לקומונה במדבר היא מעשה מפליא. וכדי לקבל אותי בביתו, אשתו הייתה צריכה לצאת באין רואה מן הבית כדי שיהיה לי מקום לישון – זה ממש לא יאומן! אל תגיד לה שהרגשתי, אבל אני לא רק מודה לה מכל הלב, אלא מעריך אותה מאוד מאוד וחבל שאני לא יכול להגיד לה את זה."
נו, ביבי! איפה היום אתה ואיפה היה בן גוריון אז… ושרה, איפה את היום ואיפה הייתה פולה? זה לא משהו שראוי קצת, אפילו רק קצת, ללמוד ממנה?
לא ברור איך תתנהל שנת הלימודים תשפ"א, אבל אנחנו רוצים לאחל: לאן, אורי, מאי, ניר, גלי, לי, רומי ותום בבתי הספר, לשני בגן "זית", תומר בגן "אגוז" וליהלי בבית תינוקות שנה מוצלחת. שתפיקו ממנה את המיטב בשמחה, גילה, דיצה ורינה והרבה הנאה! ולקרין – שעמלה קשה כל הקיץ לארגן את כל המסגרות החינוכיות האפשריות במועצה שלנו. שתזכי לרוות נחת וסיפוק בעבודתך! המון הערכה ותודות!

"שבוע טוב"!

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

22.8.20   ב' אלול תש"פ

כשאדם צעיר מת נעטפים באבל כבד לא רק בשל מותו צעיר, אלא על כך שהוא לא הספיק למצות את חייו עד תומם, לחוות אותם. אנחנו הזקנים ראינו כבר כל כך הרבה מקרי מוות מסביבנו והחיים לימדו אותנו, שאנשים צעירים עלולים למות במלחמות ובאסונות וגם ממחלות. ויש גם פן נוסף, כאשר ילדיך נתקלים לראשונה במוות כזה. פניהם ותנועות גופם מעידים על רגשותיהם. הם קרועים ונבוכים, הנטל הרגשי כאילו מכופף אותם והם צעירים כל כך. ראינו את פניהם של הדר ומיה, חשנו את עוצמות הנפש להם נדרשו, את כובד המציאות הכואבת שנפלה עליהם. (מחויבות רגשית ואהבה מהלב לחברים טובים מאוד מזה שנים). אנחנו מרגישים שותפים בכאב עם מתן הילדים, החברים הקרובים והמשפחה, וצער גדול על דנית, על החיים שנפסקו והיא עדיין כה צעירה.
התרגשנו מאוד מהדברים שמור כתב לדנית והיא כבר לא יכלה לקראם:
"האמא האוהבת", הדודה הדואגת, החברה שמייעצת ולבחורה הכי מעוררת השראה שאני מכיר. הכי חזקה בעולם, שלא הפסיקה להילחם עד השנייה האחרונה. אני חושב עלייך כבר שבועות, כל רגע ולא משנה איפה, את פשוט אצלי בראש. כל יום שאלתי את אמא מה עם דנית, כל כך התגעגעתי, כל כך רציתי לקבל חיבוק אחרון, חיזוק אחרון ממך, איזה משפט שהיה מעלה אצלי חיוך וגורם ל להרגיש מלך העולם. שנים, שאת נלחמת במחלה הנוראית הזאת, המחלה שלקחה אותך מאיתנו, שלימדה אותנו מה זה חרא באמת. מתי אסור להתייאש ולוותר.. איך תמיד להסתכל חיובי ורק להתקדם הלאה. איך להוציא מכלום את המיטב והכי חשוב איך לא להוריד את החיוך מהפנים. אני לא יכול להצביע על רגע אחד שאזכור ממך כי היו כל כך הרבה, כל כך אהבתי אותך ואת החיוך שלך את צורת הדיבור שלך ואת האהבה האינסופית שפרסת לאורך כל הדרך. אני כותב את זה ושומע ברקע את השיר "טיפות" של עילי בוטנר שכל כך אהבת וכל כך סימל אותך, השיר שנתן לי את התחושה של שניצחת, שסוף כל סוף הסיוט הזה מאחורייך… אני לא אשכח את הקול שלך שקורא לי "מורי" בשביל חיבוק ולהגיד כמה שהבושם שלי מדהים או כדי לטעום איזה משהו חדש שבישלת ואת חייבת את חוות הדעת… מי כמוך יודעת על הקשר שלי עם רתם, אח קטן שלי, ביום הולדת האחרון שלו ביקשת ממני שאשלח לו ברכה מצולמת ולאחר ששלחתי לך את הברכה כתבת לי שאת עוד רגע מתחילה לבכות ומה שאת לא יודעת שאחר- כך כל כך התרגשתי מהתגובה שלך ופשוט גרמת לי לחייך כמו תמיד. לאחרונה התחלתי להבין ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, הארוחות המשפחתיות שלנו, הישיבות במרפסת עם ארוחת בוקר נחמדה או סתם לראות אותך יושבת על הכיסא שלך עם ספר ושמיכה..
דנית, זה רגע לא פשוט עבורי לדבר עליך בלשון עבר. אני כל כך מתגעגע ואוהב כמו שאת לא מבינה בכלל… אני מעריץ אותך בתור בן אדם וכל משפט שאמרת לי הולך וימשיך ללכת אתי לתמיד.. אני אוהב אותך המון ואני מבטיח שאהיה תמיד לצד  הילדים והמשפחה שלך."

כולנו לומדים, שהחיים הם תשלובת של אושר וכאב, שמחה ועצב. שני אירועים חגיגיים ומשמחים מהשבוע שחלף, על פי הסדר הכרונולוגי: ספיר סיים את הקורס הסודי שלו כחניך מצטיין (כמובן). אנחנו מברכים אותך בהצלחה בכל עת ובכל מצב בהמשך דרכך בצבא.
ולתימור ליום הולדתו:
תימי, ילד אהוב, קשוב ודואג, ילד כל כך מוכשר שלנו, בן, שתמיד מרגיש אותנו גם מרחוק, בהזדמנות זו גם אודה לו על עזרתו הבלעדית והחיונית ל"הוצאת" "שבוע טוב"!. מאחלים לך הרבה אושר, שמחה ובריאות (הגעת לגיל שכבר אפשר לציין זאת כאיחול), במשפחתך שלך עם ג'ני וילדיכם  ושבשנה הזו תשים יתר דגש על ביקורים אצלנו (קודם כל) ואצל אחותך ואחיך ומשפחותיהם. זה מאוד חשוב גם לנו. תמיד מצפים לכם באהבה גדולה!

ולסיום, איחולי סבלנות ואורך רוח לקרן וגלי השוהים בבידוד.
עוד קצת… וניפגש!

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

15.8.20   כ"ה אב תש"פ

למעשה, כבר בסוף ספר "במדבר" עם ישראל היה בשל להיכנס לארץ כנען. חסר רק נאום מסכם 'ארבעים שנות מדבר' מפי משה רבנו. ספר 'דברים' הוא נאום פרדה, נאום ארוך ומפורט, על ההישגים (והישגיו האישיים) הגדולים, חטאי העם הגדולים, הכללים וההוראות אך לאורכו של הנאום הוא מדגיש את האהבה בין בני ישראל, על אהבת אלוהים את העם הזה ואהבת העם את אלוהיו. יש שיגידו אהבה היא המסר העיקרי שמשה מותיר לעמו. וההוכחה: ארבעים ושתיים פעמים מוזכרת  המילה 'אהבה' בתורה, מהם עשרים ושלוש פעמים בספר 'דברים' (נאום הפרדה של משה)  ושמונה פעמים בפרשת "עקב".

אנחנו חיים בחברה בה האדם הזקן (ואני, מפאת גילי כזה), שייך לעולם מושגים שחלף, ולכן מחשבותיו, דבריו, ניסיונו ומעשיו הם בגדר הטרחת הציבור. יש החושבים שהזקן בגילו המופלג, צריך לומר תודה על כך שהוא חי בכלל. בשפה של ימינו "לא סופרים אותו", ומבטלים את כח היצירה שעוד פועם בו. וכשלא מכבדים אותו, מה הפלא שהוא מתכנס בתוך עצמו, מסתגר, מתוסכל והשמחה נעדרת מחייו. משה רבנו לא השלים עם העובדה הזו והוא הנהיג את העם עד גיל מאה ועשרים וככל שימיו חלפו דיבר, הזכיר והשפיע מניסיונו וחכמתו. זו דרכו להיות נוכח ולא להעלם מהחיים.
גילוי נאות: אחרי קריאת הפרשה, לפעמים אני מקנא במשה רבנו שלנאומיו, למסריו, להשקפתו יש מאזינים, יש מקשיבים ויש מתייחסים.
תקופת הקורונה בה אנו מצויים, חידדה את התופעה ע"י שיוכו של הזקן לקבוצת סיכון נתמכת, פסיבית, לפעמים בניגוד לרצונו ויכולתו. לעתים אני חושב מה קורה עם אדם זקן שאין לו משפחה סביבו ולא חברים קרובים.
שירו של דוד אבידן  "עֶרֶב פִּתְאוֹמִי" נותן ביטוי למצב כזה:
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבּקֶר, וּבקֶר בּוֹ לא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?
הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו
נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.
מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,
כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב
מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?
רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ
וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ
בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַר כָּך לוֹ יְגַלּוּ
כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ
בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?
אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב
רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן
וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב
יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן
עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,
כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,
כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו
אָדָם זָקֵן ‒ הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,
כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְ שָׁחוֹר,
עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט
הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד
אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו
כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,
מֵאֲחוֹרֵי כְּלִי רֶכֶב מְטֹרָף,
שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף
אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לא לָתֵת
לְראשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לא עַל חַרְבּוֹ.

קהלת, (שלמה בן דוד), שואל האם הזקנה היא ברכה או קללה? ומתבסס על כך שהאיש הזקן מגיע לנקודת האור והתבונה דווקא בשנות זקנתו. ואני, כל רצוני הוא להביא לקירוב הלבבות להקשבה והבנה בחברה שלנו בין הזקנים על קשייהם הפיזיים והנפשיים לבין הצעירים התזזתיים וללמוד לחיות בכבוד הדדי.

"שבוע טוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה".

8.8.20   י"ח אב תש"פ

מילדות הורגלנו לשמוע נאומים. ארוכים – קצרים, מעניינים – משעממים וכד'. גם היום אנחנו טובעים בים המלל של הנאומים הבאים עלינו מכל במה ובכל דרך. לחלקם קוראים היום גם 'ראיון' או 'שיחה' ותמיד הנואם "ימצה" את הרגע הניתן לו כדי להגיד את דברו. הנאום אמור להעביר מסר לשומעים, לפני שנים נהגו בדרך של נואם מול קהל שומעים, ועם הטכנולוגיה המתפתחת היום נאומים מועברים גם ברדיו, בטלוויזיה או ברשתות תקשורת באינטרנט. נאום אינו הרצאה שתפקידה להעביר מידע, נאום נועד לשכנע, לכן הוא מונולוג. למשה רבנו שהיה מנהיג, ולשונו הייתה עילגת, הבין (ככתוב בספר "דברים") כיצד הוא  צריך לבנות את נאומיו לפני העם כדי להגיע אל קהל שומעיו והוא מפתח דרך מסויימת איך לעשות זאת. איך עליו לנאום באוזני הקהל המעריץ הנאסף לשמוע את דברו. ראשית עליו לפתוח בנימה אישית וכך לרגש את הקהל ( הוא משתף אותו ומספר על בקשתו להיכנס לארץ) ואחרי שהשאיר אותו מרוגש, עם צביטה בלב, הוא ניגש להעביר את מסריו. שיטתו היא, קודם לפנות אל הרגש ורק אחר כך להיגיון. גם היום שיטה זו מאוד מקובלת אצל כותבי נאומים. ומשה היה משכנע! ועוד פנינה מהפרשה: משה חוזר שוב על עשרת הדיברות בהבדל קטן אך משמעותי. בדיברות שניתנו על הר סיני כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובגירסה שמשמיע בארץ מואב שינה את הנוסח ל"שמור את השבת לקדשו" ולמה? כי "זכור" היא מילה המתייחסת לעבר ואילו "שמור" הוא ממש ציווי לעתיד.

ביום הולדתה של רעיה ערכנו טיול קטן לפארק הכרמל, צפונית לעוספייה ל'מצפור דוד אייזן", שבו הקים אביו של דוד אנדרטה לזכרו ולזכר חבריו נופלי מלחמת ההתשה. אתר זיכרון יפה ומכובד, קרוב אלינו גאוגרפית, שלא הכרנוהו. ולמה לשם? כי השבוע – 7.8.1970 מלאו חמישים שנה לסיום 'מלחמת ההתשה'. ששמה ניתן ע"י נאצר בערבית: "חרב אל אסתנזאף". מלחמה ששמה נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. כדי להזכיר את 'האירוע', הכנו (מושקו בעיקר) כתבה למגזין השבועי שלנו בוידאו. בכתבה, שהתבססה על עדויות חברינו שהשתתפו בה, נעזרנו בסיפורו של רמי הרפז ז"ל ושל אחי, שמואל, שהשתתף בה, למד אותה, חקר וכתב אודותיה, ניסינו לספר על המלחמה הזו  ולמה היא קרוייה – 'המלחמה שנשכחה'. העובדה הבולטת המוכיחה זאת היא העובדה שלמרות שהמלחמה הייתה בין השנים 1969-1970 בעיקר בתעלת סואץ, היא הוכרה על ידי המדינה כמלחמה(!) רק ב- 2003, שלושים ושלוש שנים אחרי שנסתיימה. רק אז חולק "אות מלחמת ההתשה" למשתתפים בה. לא נסעתי לטקס הזה כי הייתה לי בחינה באוניברסיטה וכמוני רבים לא התייצבו לקבלת האות כי המלחמה הזו באווירה שנוצרה במדינה, ממש הושכחה. אבל על המשתתפים בה אפשר לומר:
"אפשר להוציא אותך מהמלחמה הזו, אבל אי אפשר להוציאה ממך".

"שבוע טוב"!