חודש: ינואר 2017

28.1.17    א' שבט תשע"ז

אני חוזר ל"הערותי לפרשות השבוע". סיימנו את הקריאה בספר 'בראשית' והתחלנו לעיין בספר "שמות". אפשר לומר שספר שמות עוסק במעבר ממשפחה לעם, מחיי רווחה ועושר לעבדות וסבל, מקבוצה קטנה (70 נפש) של משפחת יעקב ובניו עד לאיום של 6 ריבוא על הממלכה המצרית.  בחרתי לספר  על שתי הדמויות המרכזיות בספר -. האחת: "משה", והשני: "אלוהים". שמענו אין ספור פעמים את סיפור חייו של משה (רבנו), ועוד נשמע משהו נוסף עליו כל פעם שנגיע לפרשה זו. משה נולד כילד שלישי לעמרם ויוכבד בתקופה בה חלה הגזרה: "כל היילוד היאורה תשליכוהו". גזרה זו באה אחר שההוראה שניתנה למיילדות המצריות להמיתם בלידתם נכשלה. לטענת המיילדות, תמיד כשהן מגיעות לסייע בלידה  ל'עבריות', הן כבר ילדו את ילדם. כנראה, משה היה  תינוק מיוחד כל כך, שאמו בנתה לו תיבה ושלחה אותה על פני היאור כדי להצילו. בת פרעה, (ביתיה), משתה אותו (השם משה) מהיאור, והבינה שהוא בן העברים ולכן חיפשה עבורו מינקת עברייה. בעזרת מרים אחותו, נמצאה המינקת, שהייתה לא אחרת מאמו יוכבד, שקיבלה אותו לביתה להנקה עד שייגמל. בתקופה ההיא אימהות היניקו עד גיל שלוש בערך וכך למד משה עברית. (ילד בגיל שלוש כבר מדבר). כשנמסר לבית המלוכה לידי ביתיה, קיבל בו את חינוכו המצרי כנסיך, כשהשפה המצרית היא שפתו. המעבר מבית ההורים הטבעיים למעון אפילו מפואר, מתרבות אחת לתרבות שונה לגמרי, הוא ללא ספק קשה, והשפיע על התפתחותו האישית של הילד. בבגרותו, כשיצא מהארמון וראה מצרי מכה בעברי, הרגו ונס למדבר ועד מדיין הגיע. במדיין מצא את ביתו כאשר יתרו  השיא לו את בתו ציפורה לאשה. הוא הפך לחלק מהמשפחה המדיינית והיה רועה את צאנה. בעת רעיית הצאן במדבר, נגלה לו ה"סנה הבוער שלא אוכל', תופעה שעוררה את סקרנותו. כשהתקרב לסנה, שמע את קול אלוהים שדיבר אליו ואמר לו שהוא יהיה למנהיג העם העברי. במפגשם שאלו משה: "איך קוראים לך?" "אהיה" השיב לו. ובאשר לדמות השנייה, ל"אלוהים". נזכרתי בהרצאה ששמעתי בבר אילן על "פנים שונות לאלוהים". בספר "בראשית" אלוהים הוא יישות רצינית מאוד, השראתית, משכנעת, מתווה דרך ומכוננת לאברהם אבינו, בספר  "שמות", אלוהים מופיע כפעלולן בקרקס, כקוסם עושה ניסים ונפלאות, אפילו מכשף. זה מתחיל בהופעתו בסיפור הסנה ומגיע לשיאו בפרשת מכות מצריים – מה הוא לא מחולל שם. קסמים בלתי אפשריים כמו שכתוב תנכית: "אותות ומופתים". אלוהים אחר לגמרי. על שיתוף הפעולה בין שתי הדמויות האלה על ציר הזמן נספר בהמשך.
ברצוני להתעכב רק על אירוע אחד מאירועי חג הקיבוץ – על מרוץ משמר- העמק הראשון. כשהבעתי את התרשמותי החיובית מאוד מהאירוע אמר לי חבר: "ודאי, כי לך זה היה אירוע משפחתי"… (מיה והדר אירגנו את המירוץ, לירן, סיון, אורי, ניר, שיר וגלי רצו ומור היה הממונה על ההגברה). נהניתי לראות מפעל משותף להמון אנשים וילדים, באווירה נהדרת, בחגיגיות, בדאגה לכל הפרטים מכיבוד ועד יחס נותן כבוד לכל אחד. אני מאוד מקווה שהמפעל יהווה פתח למסורת ושבשנה הבאה יימצא "מסלול" מתאים ברגל, בקלנועית, אפילו בכסא גלגלים ואפילו רק ל- 100 מטר גם לבני גילי.

"שבועטוב!"

"הוותיק"
21.1.17  כ"ג טבת תשע"ז

במילון אבן שושן המילה ותיק, ותיקה/ ותיקים/ ותיקות, מוגדרת: "ניסיון רב שנים בדבר מסוים, העוסק בדבר ימים רבים". אני מרשה לעצמי לחבוש את כובע "הוותיק" בהדרת כבוד. אני יודע שיש כאלה החושבים אותנו לוותיקים ואינם יודעים איזה כתרים הם קושרים לנו. ואלה תולדות המושג "וותיק". בקיבוצנו, התואר וותיק הוצמד למייסדי הקיבוץ כשהשלמת פלנטי הגיעה לקיבוץ ב1935, כדי להסביר ל'חדשים' שהגיעו (שכל כך חיכו לבואם), מי הקים את הקיבוץ ולמי זכות הראשונים! התואר 'וותיקים' ליווה אותם כל חייהם, ממש כמו שהשם "פלנטי" ליווה את ההשלמה הראשונה והכינוי "ההשלמה" מלווה את בוגרי תנועת 'השומר הצעיר' הארצישראלית שהשלימו את הקיבוץ ב- 1941, כמו שהבנים הראשונים נקראו 'הצעירים' גם כשמלאו להם שמונים שנים. שם התואר "וותיק" קסם לנו לצוות הערב השני של ה"21" במשך 24 שנים, ובמשך השנים התחלנו לחלק את התואר וותיק לכל "צוציק" (כדברי עמנואל לין) שמלאו לו 50. חילקנו  את "אות הוותיק" בטקס מכובד במהלך הערב עצמו. ואגלה לכם, כשאנחנו עמדנו לפני החמישים שלנו, שמשמעו לעלות לבמה ולקבל את התואר, החלטנו לבטלו ולהפנות, (בלי שירגישו), את תשומת הלב אל "זקני העדה בני ה-70 וה- 80". לפני זמן מה שאל אותי חבר: למה אתם מחפשים לעצמכם תואר אצילי כמו "הגיל השלישי" ולא פשוט קוראים לעצמכם "הוותיקים". עניתי לו שוותיקים זה 'שם  תואר' הנכון למייסדים בלבד, שאין לו קשר לגיל ואילו "הגיל השלישי" זה שם מעשי ההולם את ימינו אנו.

בהרבה דברים אני גאה מאוד במשמר העמק, ומהרבה דברים אינני מרוצה. היום ממרום הוותק שלי אני יודע שאת דמות הקיבוץ יעצבו רק אלה שחיים בו, על פי עולם המושגים שלהם, סולם הערכים שלהם, חיי התרבות שיעצבו, דרכי החברה והחינוך שיבחרו  ורמת האחריות והמחויבות שיאמצו.
ליום הולדת לקיבוץ, שירו של שלמה פרנקל מקיבוץ מסילות:
"נחלתי עלי אדמות"
לא בורכת באנשי שם  /  לא גדלו בך גיבורי-עם  /
לא נפילים יצאו מחלציך /  שמך אינו נישא בפי כל  /
שמעך לא יצא ברחבי ארץ  /  אורחך אינו כובש לבבות המונים.
אך אנשיך מצניעי לכת  /  ביום פקודה איש ניצב על עמדו  /
בצרה יגישו כתף עומסת /  בשמחה לב שותף  /
בעמלם הפכו ארץ לא עץ לגן  /  אדמה מליחה לאגמי חיים  /
בביתם קלטו נער נידח  /  ובמשפחתם נערת שוליים.
בסערות הימים והזמן היוו אי בוטח  /  זיכרון אור למי ששהו אי פעם בביתם. /
העיתים חולפות  / אדם תם, אדם נושר, אדם נוסף,/
אולם הרוח – היא הקיימת. / בבוא יומי  /
אתייצב למשפט בוראי  /  ואשאל, עלי חלד, מה היה פעלי?  /
בגאווה אשיב תשובתי – /  לא יטול זאת איש מעימי: ביתי, נחלתי, קיבוצי!

יום הולדת שמח לכולנו ו"שבוע טוב"!

14.1.17  ט"ז טבת תשע"ז

לרומי המתוקה ליום הולדתה הרבה חיבוקים ונשיקות. אוהבים אותך מאוד, מאושרים שאת נכדתנו, מאחלים לך שתשמחי עם הורייך ואחייך ועם כל המשפחה הגדולה שלך!
ולקראת יום הולדת ה- 95 של הקיבוץ: במשך שלושים השנים הראשונות לקיומו, הקיבוץ התבסס על ענפי החקלאות בלבד. הקיבוץ היה כעין מחנה קטן, סגור, שחי מפרי עמלו, מגן עליו בכוחו ובאמצעיו הדלים, הכול נעשה בעבודה עצמית שכללה גם את ענפי השירות הנדרשים לחברים.  בעבודה בחקלאות ראו המייסדים את ההגשמה של כיבוש הקרקע ובעיקר יצירת תשתית להקמת חברה חדשה, הקיבוץ האידיאולוגי, החברתי, על ערכי התרבות והחינוך. לסוג התיישבות זה קראו ה"משק מעורב"! משק, שכלל הרבה ענפים, בתפיסה, שכל ענף, בכוחו, יתרום לכלכלת הקיבוץ. מעט ענפים נשתמרו מהימים הראשונים וגם הם שינו את פניהם בדפוסי עבודה, בסוגי הגידולים ובעיקר בטכנולוגיה. להלן רשימת הענפים החקלאיים שנסגרו במהלך השנים ובסוגריים שמות אלה הזכורים לי כרכזיהם: הכוורת (חתולי), השפנייה (משה אופו), משתלת פרחים (מרתה), משתלת עצי פרי (יולק), גן- ירק (שייק, אלישע), דיר (אריה בקר), גן- בית (פישל, ריצ'רד), מספוא (וילק, מאירצ'קה, רמי), פרדס (מולק), חזיריה (אוקסי), ובמטעים (דוד חדשי, בניו ועוד רבים) חוסלו הנשירים בזה אחר זה: שזיפים, אפרסקים, אגסים, תפוחים והכרמים, האבוקדו ולאחרונה חוסל ענף הרפת. וגם שלושה ענפי שירות: אורווה (דוד ג.), מאפייה (דולק) וסנדלריה (אהרון), אנחנו, הילדים התחנכנו מילדות לאורח חיים של החקלאים. ראינו את עצמנו כחקלאים ושאפנו להיות כאלה. שנשאלנו איזה מקצוע יש לך לצורך מילוי פרטים אישיים בתעודת זהות, בדרכון, אפילו בצבא, התגאינו לציין: "חקלאי"!  כבר שנים רבות שאינני עוסק בחקלאות, ועדיין היא נוגעת בי תמיד כשאני נזכר בקיבוץ של פעם, משהו רגשי מתעורר בי אל האנשים האלה, אל הנוף והערכים  של אז, עליהם כתבתי:

החקלאים
הם היו אנשים שתמיד שאפתי להיות אחד מהם – החקלאים!
תמיד ראיתי אותם כצמדים: אוקה ובקר, לובקה וז'ניה, מאיר וסבק, גנייק ופרויקה, יוסקה וצבינג'י ואלישע וזיוה. הם הבינו דברים נשגבים, כמו להביט על המוחרקה ולדעת אם יירד גשם, להביט על הלבנה, אם יש לה הילה או אין ולומר בביטחון אם מחר יהיה חם, או להביט בגודל נחירי הפרות ולדעת אם לפרה יש הרבה חלב או מעט.
אנשים מופלאים החקלאים האלה.
הם נראו לי תמיד אנשים צנועים מאוד, בוטחים במעשיהם, שלווים, שקטים, אנשים חושבים, רציניים, אנשים שיודעים שבצד הצלחות יש גם כישלונות. רבות הרהרתי בהם ובייחוד שלהם. האמונה בדרכם, הנחישות, והנכונות לוויתור כדי להגשים את חזונם. אולי כי הם יודעים שלא הכול תלוי  רק בהם בהחלטותיהם ומעשיהם, שהרבה תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם כמו: מזג האוויר, טיב האדמה, איכות הזרעים, מכת מזיקים והמחלות. הם מבינים וחיים את הברית לה הם שותפים: התלות בין האדמה לשמיים.

"שבועטוב"

7.1.17  ט' טבת תשע"ז

פרשת "מקץ". היא אחת מתוך ארבע פרשות העוסקות ביוסף. ידוע לנו שיוסף נכלא בבית האסורים בגלל האשמתו באונס של אשת פוטיפר. דמיינו עובד זר בימינו, הנכלא בגין האשמתו באונס אישתו של אחד מבחירי החברה, וחשבו על איזה עתיד נכון לו זולת חיים ארוכים בבור תחתיות. אך יוסף היה פותר חלומות והקסים את פרעה בפתרון מהיר ורהוט של חלומותיו. כל כך הרשים, עד שמינה אותו למשנה למלך האחראי על כלכלת מצריים. פרעה נתן בפותר החלומות שלו, לבחורצ'יק בן 30 חסר כל ניסיון בניהול, אמון מלא והבטיח (לעצמו) שגאוותו לא תמריא למרומים (שלא יעלה לו הדם לראש). הוא נתן לו גם אישה, את אסנת בת פוטיפרע. למה פרעה צריך היה לחפש אישה ליוסף? הרי יוסף היה מחוזר בכל הממלכה. פרעה הבין, שאם ברצונו שיוסף יתמסר לענייני הממלכה, שאותה צריך היה להציל משבע שנות הרעב הצפויות, יש לתת לו שקט סביבתי. בפועל, הקמת משפחה, בית שאחרי העבודה ימצא בו רוגע – אישה וילדים! (מנשה ואפריים) ומיהי אותה אסנת? מהמקרא אנו למדים שהייתה בתו של כהן דת מצרי שאינו דווקא מהאצולה, ו"חשה" את הפשטות אותה מבקש לעצמו יוסף כל חייו מים שהגיע למצריים. פרעה הבין שעם הטלת התפקיד על יוסף הוא יוכל להתמודד עם המעמד החדש, רק לאם תעמוד לצדו אישה המודעת היטב למעמדו, אך זוכרת היטב מהיכן היא באה. במילים של היום היינו מגדירים זאת כך: יוסף לא מחפש קרדיטים בתקשורת ומבין שאין תחליף לעבודה קשה בשטח. הוא חורש את כל רחבי מצריים וכל זאת לצד צניעות מרבית בניהול ביתו ומשפחתו. האם נוסחה זו לא תואמת גם את  מנהיגנו אחרי 3000 שנים?                                                              
בשנת 2017 אנחנו מציינים את השנה ה- 95 להיווסדו של קיבוצנו. מן הראוי שנזכור מאיפה באנו ונראה איזו דרך עשינו מהימים הראשונים ההם. להלן תיאור ממוסמך מה קרה ובמה עסק הקיבוץ לפני 90 שנה, ב- 1927!
וכך כתוב ביומן האירועים: 19.1.27  בעפולה, חוסר עבודה מוחלט, התזונה: פרוסת לחם וחתיכת סוכר לתה (ליום). – ערנות פוליטית בשיחות לקראת ועידת ההסתדרות.
21.1.27 יום הולדת הקיבוץ – נשף צנוע.
25.1.27 הקיבוץ מונה 80 חברים מהם 12 נמצאים באבו שושא.
1.2.27 הוקם גן ירק לשימוש ביתי על ידי שרה סלעי.
5.3.27 שיחות לקראת מועצת היסוד של הקיבוץ הארצי.
1.4.27 נוסד הקיבוץ הארצי.
1.5.27 האחד במאי הוחג בעפולה בהשתתפות הקיבוץ מקהלתו ולהקתו.
14.6.27 חגגנו את חג הביכורים הראשון בהתיישבות באבו שושא.
1.8.27 באבו שושא עוברים מהחאן לנקודה החדשה.
עובדים, שומרים, חולים בקדחת, וחוזר חלילה. תקציב הסוכנות זעום ואינו מספיק להכרחי ביותר.
10.8.27 ביקרו בהתיישבות באבו שושא אוסישקין, הרצפלד ושקולניק.  – חופרים באר!  – מגיעה תגבורת מעפולה.
8.10.27 פרלמוטר התאבד והוא בן 23. הקבר הראשון בבית הקברות שלנו.
11.10.27 התחילו לזרוע בשדות הפלחה, הוחלט להשיג (לבקש) הלוואה מבנק הפועלים בסך 100 לירות.
20.11.27 הנהלת מחלקת ההתיישבות מציעה לבטל את ההתיישבות  באבו- שושא הנימוק: חוסר תקציב.
בעזרתו של הרצפלד נדחית הגזרה.
ביום הולדת ה- 95 של הקיבוץ, עלינו להזכיר ולספר איך הוא נבנה.
"שבוע טוב"!