"שבוע טוב"(475)

 "זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

27.3.19   י"ד ניסן תשפ"א  –  פסח  –   (שנה עשירית)

משל לחג הפסח שסיפר יורם טהר לב כשהתנהל ויכוח בין חברי  המשלחת ליריד הספר במוסקבה ב- 1989.  איפה מתחיל ה'חד גדיא'? נצטווינו לאכול בפסח שה, זכר בן שנה ותמים, שהוא הוא הקרוי "זבח "פסח". כתוב: "מן הכבשים ומן העזים תקחו"…  היהודים נהגו לקחת שה הנקרא טלה ולא לקחת גדי וכל זאת למה? וכאן מתחיל הסיפור: אב אחד קנה גדי, בא החתול וטרף את הגדי, בא הכלב ונשך את החתול, בא המקל והכה את הכלב, האש שרפה את המקל, המים כיבו את האש, השור שתה את המים, השוחט שחט את השור, מלאך המוות המית את השוחט, ובא הקב"ה והרג את מלאך המוות.
בא ילד קטן ושאל את אביו: "אם הגדי הוא טוב אז החתול לא טוב". "אם הכלב טוב, אז המקל לא טוב", האש היא טובה והמים עשו מעשה רע, השור הוא טוב והשוחט עשה מעשה לא טוב, אם מלאך המוות עשה מעשה טוב, אז אלוהים עשה מעשה רע?      
מהו מוסר ההשכל מה'פיוט' הזה? בסכסוך של נקמה על נקמה, על נקמה, על נקמה, עלינו לבדוק לא את המעשה האחרון שנעשה, אלא את מקור הסכסוך. ומהו מקור הסכסוך בסיפורנו? כל מה שקרה הוא: שאדם קנה גדי והחתול טרף את הגדי, אז יש סכסוך בין האדם והחתול, אז למה הכלב צריך להתערב? ומה זה עניינו של המקל?… במילים אחרות עלינו ללמוד שני דברים: 1. שלא לתחוב את האף לעניינים שלא שלנו ו- 2. אם המנהג הוא להביא טלה אל תביא גדי.

"כי האדם עץ השדה, כמו האדם גם העץ צומח". עצים ליוו את האדם מראשיתו במגוון רחב של שימושים. במסורת, באמונות, במנהגים דתיים וחברתיים סביב לעצים. אחד האירועים הטראומטיים, שאנחנו מכירים, שהשפיעו על גורל האנושות הוא חטא "עץ הדעת" בגן העדן. ביהדות יש לנו את ט"ו בשבט, לנוצרים עץ חג המולד ובמיתולוגיה האינדיאנית, סיפור הבריאה מתחיל בניסיון ליצור את האדם מעץ.


כל ההקדמה הזו באה לציין את יום הולדתו העשירי של לי. באסטרולוגיה, העסוקה בחיבור בין האדם לטבע, לכל יום יש סוג של עץ המשתנה כל שבועיים בערך. עץ המסמל משהו מיוחד לילידי השבועיים האלה. פרט לעץ אחד, ששויך לו רק יום אחד, והוא ה- 21 למרץ! והעץ הוא עץ האלון!  ימיו ארוכים, שורשיו עמוקים, נופו רחב, רם קומה, חזק, מתגבר על קשיי הטבע שסביבו, ירוק תמיד ויפה. איחולינו לך לי: היה כעץ האלון, היה ילד מאושר ואהוב במשפחתך, עם הוריך, אחיותיך ואחיך, בבית הספר, עם חבריך! שתרבה דעת, חכמה ושמחה!      באהבה גדולה מאתנו ומכל המשפחה הרחבה.                   
"חג שמח! "מועדים לשמחה" ו"שבוע טוב"!                           

"שבוע טוב"(474)


"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

20.3.21  ז' ניסן תשפ"א     (שנה עשירית)

נושא השקיפות בחיינו חוזר ועולה מדי פעם. ואין מתאים להתייחס אליו מבשבוע זה, בו אנו קוראים את פרשת "פיקודי". משה רבנו ראה חובה לעצמו לדווח לעם, לתת לו דין וחשבון על הוצאות הקמת "המשכן", לא על הסך הכל בלבד, אלא בפירוט מלא- כמה ממון נאסף מן העם ומה נעשה בחומרים שנתרמו. משה אמר: "אם אוספים כסף מהציבור למטרה כלשהי, יש למסור על כך דיווח מסודר" והכל כדי למנוע חשדנות מצד אחד וכדי להופיע בפני העם, כאדם נקי וגלוי לב, כדוגמת מופת. הוא כינס את כל שש מאות אלף העברים אשר יצאו עמו  ממצריים והסביר להם על כל פרט. הוא לא חיכה לשאילתות, לא לדיבורים מ"השולחנות", הוא יזם והוא החליט איך הוא צריך לנהוג כמנהיג, כמוביל ולכן כינס את כל העם שישמע מפיו דיווח ישיר. מובן שלכנס את אלף שלוש מאות אנשי משמר העמק ולתת תמונה שלמה מה מתרחש בחצרנו זה בלתי אפשרי. אבל לא צריך להיות  "משה" כדי ליצור שקיפות.      
הפרשה עוסקת גם ב"מסביב" לבניית המשכן  ב"תרבות ואומנות":  תפקידה של ספרות, ציור, פיסול או מוזיקה הם להעלות מושגים רוחניים המוטבעים בנפש האדם פנימה. אמר על כך הרב קוק: "האמנות אמורה לבטא את כל מה שמסתתר בעומק הנפש, שיש בה טוב ורע. יש דברים גבוהים ונמוכים אבל כל אלה הם "האוצרות" שמבשמים את אוויר מציאות החיים. וכל זה נכתב בעקבות פרשת "פיקודי" המתאר פעילות תרבותית אמנותית ענפה בבניית המשכן.

ליל הסדר 1952

בכל זאת אי אפשר בלי לספר משהו על חג הפסח הקרב. הפעם אזכיר את הניסים שהתחוללו סביב יציאת מצריים. בטרם יצאו בני ישראל ממצריים ראו במו עיניהם את נפלאות מכות מצריים. ועוד "נס": "בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצריים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין במיטותיהם. ומה היו בנות ישראל עושות? אומר ר' בן חלפתא, יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמן להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מבשלות אותם ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות ומשקות את בעליהן וכך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים". ועוד נס: ביציאה ממצריים ליוו אותם עמוד הענן, עמוד האש וענני כבוד. ואז, נבקע הים והם עברו בחרבה. במרה הפכו המים המרים למים מתוקים. מדי יום ראו את נפלאות המן, שהספיק בדיוק ל'אדם לפי אכלו' אבל היה נרקב אם מי מהם ניסה לשמרו ליום המחרת. רק כאשר השאירו ממנו ליום השבת, באורח פלא לא נפגע כלל.                                    
ועינינו נשואות לנסים, שאולי, יתחוללו ביום שלישי – שיבוא עלינו טובה?!                               
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (473)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

13.3.21   כ"ט אדר תשפ"א   (שנה עשירית)

חלקכם כבר שמע את הסיפור, ובקצרה לאלו שטרם. למחרת העלייה של חברי הקיבוץ על הקרקע באבו שושא ב-3.11.1926, הלכה כל הקבוצה לפגישות היכרות עם המוכתארים של הכפרים הערביים. אחרי בקור הנימוסין אצל מוכתר אבו-שושא, הלכו לפגישה עם מוכתר רובייה תחתה (היום שיכון הטוטמים). הפגישה הייתה מכובדת, ולכשהסתיימה, אמר להם : "אשתי הייתה רוצה לראות אתכם, אבל היא חולה ושוכבת במיטתה, בבקשה, תיכנסו לחדרה". החברים נכנסו ואז היא התחילה לדבר ביידיש וסיפרה להם שהיא בת של משפחה, ממייסדי זיכרון יעקב. היה להם פועל ערבי – המוכתר היום – והיא התאהבה בו ובשל התנאים ברחה איתו לרובייה תחתה. היא התאסלמה ויש להם שני בנים שהם גדלו כערבים לכל דבר. את העברית שכחה ואבל את היידיש  שבה דיברו בבית הוריה היא זוכרת ושמחה לדבר איתכם. אתם מבינים כבר שבחדרה, בעודה מספרת קורותיה, השתררה מבוכה לא קטנה.            
זה בהחלט נושא לכתיבת סיפור על התקופה, על ימי העלייה הראשונה, על אורחות החיים בה, על חייה כנערה, על התאהבותה בזר, על גורלה וגלגוליו  ולמצוקותיה בימי ה"מאורעות". אבל אני נתפשתי למילתה : "התאסלמתי".    
לא התעצלתי והלכתי אל אחמד מעובדי הנוי ושאלתי אותו איך מתאסלמים? לדבריו הגיור ביהדות ממושך ולהתאסלם, התהליך קצר ופשוט, אפילו יותר מהטבילה בנצרות. והוסיף שהאיסלם היא הדת היחידה שמאמינה, גם בנביאי התנ"ך, באברהם ומשה וגם בישו, אבל מוחמד הוא הדמות המרכזית, המשמעותית כדי להתאסלם אין צורך בטקס כלשהו, לא במנהיג דתי ולא במקום מיוחד,  צריך להאמין מהלב באמונה חזקה. ואז, יש על האדם לעמוד בחמישה תנאים והם: 
1. שתהיינה שתי עדויות שיוכלו להעיד עליו שהוא מאמין באל אחד ומוחמד הוא שליחו.
2. להתפלל לאל.
3. לתת צדקה תרומת כסף ששוויה 2% מההכנסות.
4. לקיים את צום רמדאן.
5. לעלות לרגל למכה, למי שיכול.
עד כאן דברי ההסבר של אחמד…                                                          
חזרתי לסיפור, וחיפשתי מה קרה לאישה הזאת במאורעות 1929, או במאורעות 1936-9 ובעיקר בהתקפה על משמר העמק ב- 1948. התברר שהיא נפטרה מעט אחרי הביקור המתואר לעיל וכך שיבשה לי את המשך הסיפור המרתק בין הדמיון והמציאות.

ברכת יום הולדת לנואי בכורת נכדינו.(תותו אמרה לנו שאמא נואי היא הנכדה הראשונה שלנו, סבתא קרין הילדה הראשונה שלנו ואז רעיה אמרה לה : "ואת הנינה הראשונה שלנו"). חשבתם על זה פעם? נואיתה! יש לך באמתחתך את כל כלי האושר ולכן ברכתנו היחידה ואיחולנו לך: בריאות וחוסן ללא מיחושים, הרבה נחת אושר ושמחה עם איתן תומר ויהלי, עם הסבים ,הדודים והדודות שלהן ועם כולנו!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (472)

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

6.3.21  כ"ב אדר תשפ"א     (שנה עשירית)

בשנות נעורינו היה מקובל, במסגרת הקבוצה או החברה כולה לערוך משפטים על ספרים ועל הנעשה בחיינו. זה היה סוחף את כולנו, מלימוד החומר, הקשבה ל"יריב", חשיבה מקורית, ירידה לעומק הענין ועד להסכמות/אי הסכמות, כשתהליך המשפט היה יותר חשוב מפסק הדין. המשפט הראשון בקבוץ היה ב"21" של שנת 1935 ונקרא: "משפט ציבורי על הקיבוץ" סוכם מראש שהמשפט יימשך שבעה ערבים רצופים כשכל ערב יוקדש לנושא אחר על פי כתב האשמה. להלן  סעיפי כתב האשמה:
א. חוסר חיפוש רעיוני וחוסר יצירה תרבותית עצמית, מקורית עברית.                           
ב. חוסר אקטיביות רעיונית, ואי אמון באישים הקובעים את העמדה הרעיונית והקולקטיביות הרעיונית.                                ג. קיום קונפליקט בין הפרט והחברה, בתחומים אובייקטיביים, כלכליים ומשקיים.                                                         
ד. איך להגיע להתפתחות מקסימלית של הפרט בתוך החברה. חוסר התחשבות עם נטיותיו האידיווידואליות של הפרט.
ה. מעמד האשה, המשפחה, היחסים האירוטיים, הילד והחינוך (הסעיף מתחלק לשלושה)
ו. העמקת היחסים האישיים והמוסריים בתוך החברה. (תוקן לעברית עכשווית)                                        
כל הנושאים, משום מה, עולים גם היום אחרי 85 שנה! אולי בעוצמות שונות.                                                   
אב בית הדין היה: בן עמי גורדון, הקטגור: מייטק בנטוב והסניגור: חזן.  המשפט התנהל לפי הכללים המקובלים בבית משפט. נאומי פתיחה וסיום של הצדדים. העדים נשאלו שאלות רבות על ידי אב בית הדין, הפרקליטים והציבור. והישיבות נמשכו עד שעה מאוחרת. הסיכום היה: "המשפט הציבורי" תרם רבות לביסוס ולהבנה מעמיקה יותר של רעיון הקיבוץ והדרך שבה יש ללכת. המשפט לא הסתיים בהכרזה כוללנית, אלא בהבהרה של הבעיות והקשיים בחיי השיתוף ושל הדרך שבה אפשר לתקן את המעוות ולהתקדם הלאה. המשפט שלהם דמה ל-"2030" אצלנו,  צריך "לצאת מהקופסא" בחיפוש אחר פורמטים מתאימים לדיוני עומק. היום יש לנו בעיות משלנו שאז לא היו להם – ולהיפך. הקיבוץ הצעיר שבו 130 חברים ישב שבוע שלם, שעות רבות במפגש חברתי מסעיר (לפי הכתוב), נבע מהמחשבה שהתלבטות משותפת אמיתית יכולה להתקיים רק במפגש פנים אל פנים שאתה רואה את כוווולם ומרגיש אותם ואת שפת גופם לידך. בהיעדר יכולת כזו היום, אני חושב שסוג של "משפט ציבורי' על…", למשל, מתאים הרבה יותר לתהליך, ממה שקורה היום. זה כלי עבודה "חדש-ישן", מסקרן ומושך תשומת לב, מתאים לטימס או זום, שמאפשר קיום "דיון" מסוג אחר בריחוק.  

וכמה מילים על עמוס עוז. יש לשער שכל מי שנפגש איתו והוקסם ממנו כמוני, חייב היום להתייחס להאשמות שהוטחו בו, אפילו שאין לי מושג איזה סוג של בן-אדם היה בחייו הפרטיים. ולמה הסיפור על אלימותו המתמשכת לא כל כך מתקבל אצלי? הדגש הושם למתרחש בתקופת הקיבוץ שלו שהייתה תקופת ילדותה של בתו. ונשאלת השאלה שואל איך לא נשמע  אפילו הד קלוש מסביבת ילדותה שיגיב, שיאשר ששמע ממנה משהו, שידע? איך לא נשמע קול מ"חולדה" שאכן נשמעו דיבורים על כך? ואנחנו כחברי קיבוץ יודעים, ש"סודות" ממין זה בקיבוץ תמיד נחשפים ויוצאים לאור. לפעמים בלחש , לפעמים בצעקה. מצד שני, הסיפור הזה למכריו ואוהביו, מבלבל, מקומם ומביך מאוד.      
בפעם השלישית או רביעית השנה אני מברך את ברכת פתיחת שנת הלימודים והפעם לנכדותינו מאי וניר (ז' ועד י'), שאם איני טועה כבר שנה לא פקדו את כיתותיהם. שיהיה לכן חוויתי הן בלימודים והן  במפגש החברתי. 
"שבוע טוב"!