חודש: ספטמבר 2018

29.9.18    כ' תשרי תשע"ט

השבוע נפרדנו מיעל רובין הרפז, מקב' "סנונית". גדלנו התבגרנו וחיינו כאן ביחד למעלה מ- 80 שנה. מימי הקיבוץ הקטן העני והמשימתי כל כך, כל חיינו עד היום. יותר לא נשמע אותה ברצינותה ולא נשמע אותה גם מגלגלת בלשונה את ה"זרזירים" המיוחד שלה. בהלוויתה הרגשתי שמסתיימת לי תקופה. נזכרתי בסיפור קצר על ימי ילדותנו המשותפת, אותו כתבתי לפגישת סבים ונכדים בסוכה.  נזכרתי בסיפור שכתב קובה וצייר יצחק שנקרא "יום הולדת לקיבוץ" שקראנו מיליון פעמים והעברתי את רוחו לחג הסוכות. ולמה יעל? כי כשירדתי מהסוכה פגשתי בה והיא שאלה: "למה אתה מחייך?" סיפרתי לה שאני בא ממסיבה במרחבון שבה סיפרתי סיפור שמוכר ולא מוכר לה. נתתי לה לקרוא והיא אמרה: "יופי של סיפור, ממש מזכיר את הסיפור של קובה".

אז לזכרה ולרגל  חג הסוכות, הנה הסיפורון לילדי המרחבון, כשניני הייתה בו:

לפני שנים רבות היו בקיבוץ שלנו הרבה ענפים בהם עבדו החברים יומיום מהבוקר ועד החשכה. היה דיר של כבשים ועיזים, הייתה רפת גדולה לפרות, ולול של תרנגולות, היו כוורות דבורים והייתה שפנייה בה שכנו ארנבות והייתה אורווה לסוסים שעשו כל מה שהיום הטרקטורים עושים. וחמור אחד. הייתה פלחה ומטעי פרי, כרם גפנים, פרדס, גן ירקות ומשתלה.  ולא הייתה תמ"ה. מדי שנה, בחג הסוכות, היו עורכים בקיבוץ שלנו מסיבה ובה סיפרו לכל הקיבוץ איך הייתה השנה במשק אם הייתה שנה טובה או שנה גרועה ובסוף המסיבה כולם ניסו לנחש אם ירדו הרבה גשמים או תהיה שנת בצורת. ואחר כך שרו ורקדו.

לקראת המסיבה בנו על הדשא הגדול סוכה ענקית ואליה באו כל החברים והילדים לחגוג את חג הסוכות, חג האסיף. אבל אני רוצה לספר לכם על חגיגת סוכות סודית, שערכו בעלי החיים, כשראו ושמעו שבונים סוכה לכל הקיבוץ אבל  רק לחברים ולילדים. "אצילה", הסוסה החומה בעלת כוכב לבן על המצח, דיברה עם חבריה הסוסים באורווה והם החליטו לערוך מסיבת סוכות של החיות בחצר הרפת, ממש באותו זמן שהחברים יחגגו בסוכתם. היא עברה מענף לענף וביקשה מהחיות השונות להביא כיבוד. היא סיפרה להן שבתכנית תהיה ברכה קצרה אחת של "כוכב" הסוס אחר כך כל ענף ישיר שיר ואחרי זה יוכלו להשתולל משמחה כמה שהן רוצות. הדבורים נתבקשו להביא דבש, הפרות חלב לשתייה (כי חיות לא שותות יין) הכבשים והעיזים גבינות צאן מלוחות התרנגולות ביצים הסוסים והחמור נתבקשו להביא מהמטעים ומהכרם פירות לקינוח והארנבות יביאו סלט כרוב, חסה וגזר.

בערב כשהקיבוץ כולו התכנס לחגוג את חג הסוכות התקבצו כל החיות בחצר הרפת והחלו בחגיגה שלהן. "כוכב" הסוס הזקן ברך, להקת הפרות שרה את שירי ה"מו" והכבשים את שירי ה"מה" התרנגולות את שירי "הקוקוריקו" והדבורים זמזמו שיר דבש תוך כדי מעופן. השמחה הייתה רבה כולם שמחו מאוד וקפצו מעבר לגדר החצר וזו כבר הייתה השתוללות שהביאה את שומר הלילה לראות מי עושה רעש חזק כל כך שמפריע לחברים לחגוג בסוכה. השומר החל לצעוק ולנפנף בידיים ואז באו החברים מהמסיבה והחזירו את החיות למקומן הקבוע : הפרות לרפת, הכבשים לדיר הסוסים לאורווה ונהיה שקט. אחרי שהחברים הלכו עברה "אצילה" בין הענפים השונים ואמרה: "היה לנו יופי של חג סוכות. נערוך חגיגה כזו גם בשנים הבאות!"  (סוף)

אהבתי את האופן בו נחגגו השנה שלושת חגי תשרי ואפילו הייתי גאה שהדר, עם גל כמובן, הובילו אותם, כל הכבוד! ומה עוד, שבהם חוללו חמש עלמות חן בנות המשפחה שלנו. יצאתי בטעם של עוד, היה לי קצת קצר מדי, וזה אומר שהאימרה "סוד ההצלחה – הקיצור" נכונה. הלוואי שנחוג את חגינו כך ביחד, שכל שכבות הקיבוץ יהיו מעורבים  בצד היפה שלהם. שוב הרגשתי את חווית 'היחד', שתשרור בינינו רוח חג כזו תמיד. עוד פעם כל הכבוד!

"שבוע טוב"! חגים ומועדים לשמחה!

22.9.18   י"ג תשרי תשע"ט

את 40 שנות חיי הראשונות, חייתי ב"דווקא" וב"אנטי" ליום כיפור. התעלמנו במתכוון מהיום הזה, לכל מה שהיה קשור או הריח דת, בית כנסת, גלותיות.  היינו מוצר מובהק של הורינו האנטי דתיים ובצורך לבנות תשתית תרבותית (במושג הרחב) לארץ ישראל הנבנית מחדש. בזנו ליום כיפורים, עבדנו, נסענו לבלות בים או בכנרת, אכלנו, עשינו קומזיצים.  40 שנה יום כיפור היה לנו יום חסר כל משמעות (למעט שלושה ימי כיפור, שחווינו בשליחותנו בצ'ילה, כי זה היה היום היחיד שבו כל היהודים התקבצו בבית הכנסת ויכולתי להזמין אותם, אחד אחד, בייחוד את העשירים שביניהם לבית קפה בפינה, לכבד אותם בכוס קפה ובעוגה שבחרו, וכך לשנורר מהם כספים למחנות הקיץ של התנועה. והם אכן תרמו ואמרו גם תודה שבאין רואין  הקלתי עליהם את הצום.) יתכן שהיינו ממשיכים ב"דווקא"  הזה עד היום, אלא שבשנה ה-40 לחיי פרצה מלחמת יום הכיפורים  שהפכה באחת את חיינו. מאז אינני יכול שלא לציין, לזכור, לספר ולהזכיר את היום ה"נורא" הזה, שעבורי  התמלא בתוכן  אחר לגמרי, בהקשר שונה לחלוטין למשמעות המקובלת של היום הזה. "נתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצא, קיבל אצלי משמעות חילונית. מאז, בזכות חברינו משם, גם חזרנו לכבד יותר ולהבין את היום היהודי הזה. אבל כשאני שומע את שתי המילים "יום כיפורים" אני חוזר במחשבתי למלחמה ההיא, שמלאו 45 שנים לפריצתה, לשעה שתיים בצהריים שהודיעו ברדיו (ביום כיפור עצמו) על תחילת ההתקפה של הכוחות המצריים והסורים ברמת הגולן ובתעלת סואץ.  אני נזכר שבאותו ערב גויסתי, למחרת בלילה כבר הייתי ברמת הגולן והשתחררתי כעבור 212 ימים, ממש לליל הסדר. תקופה לא פשוטה ולא קלה עברה על כל המדינה. כ- 2700 הרוגים ו- 7251 פצועים גבתה המלחמה. אז אם אומרים שביום כיפור נפתחים השמיים וחושבים שזה טוב ומטהר,  עבור בני דורי כל האירועים המקובלים והמסורתיים של 'היום הנורא' שהוא יום  של צום ותענית, תפילות ופיזור בקשות סליחה, הוא זיכרון לאירועי המלחמה הקשה ההיא. ואין לכך כל קשר ליהדותי או לעניין הרב שיש לי בתולדות עם ישראל, בתרבותו הייחודית ולקריאה בתנ"ך שהוא ספר מופלא ומרתק.

ולפרשת השבוע "וילך". זו הפרשה הקצרה ביותר בתורה, שנקראת תמיד לקראת סוף השנה ולקראת התחלת שנה חדשה. וכך נפתחת: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום ולא אוכל עוד לצאת ולבוא ו-ה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה". אחד ממורי היה אומר: "שלא רק "אנחנו" עוסקים בחשבון נפש בימים אלה, אלא גם משה רבנו הגדול, שבדבריו האחרונים לפני מותו עשה חשבון נפש" והוסיף: "יש קשר בין סוף השנה, סוף קריאת התורה (פרשות השבוע) וסוף חייו של משה רבנו". משה רבנו מדבר לפני עם, שלא ידע קרוא וכתוב, מדבר בגילוי לב, על הרגשות שלו, על אכזבות והצלחות ומבקש מהעם "לשמור על התורה ולחדש מדי זמן את תחושת קבלת התורה", לבחון בכנות את הטוב והרע והיכן צריך להתחיל מחדש, לתקן ולרענן, לפרט, למשפחה, לציבור ולכל עם ישראל!

אף אנחנו  מתחדשים ומשתדלים לתקן ומרעננים את זיכרוננו. ומגיעה ברכה חמה ומזל טוב לג'ני ליום הולדתה ועונג הוא לנו, בהזדמנות זו לברכה גם בשנה טובה ומבורכת ובגמר חתימה טובה. ולא פחות חשוב: שמחה ונחת במשפחתך הלא קטנה ובמשפחתך הגדולה!

ואי אפשר בלי להרים כוסית ולחגוג את שחרורה של ליאן מצ.ה.ל., שיחסר מאוד את ליאן, אבל מעתה וככל שהזמן יחלוף, צ.ה.ל  גם יחסר לליאן  וזאת אני אומר מניסיון אישי. זהו, ליאנה, תם עוד פרק בחייך אבל 'פניך אל השמש העולה'!! וסומכים עליך שתיבני ותיבני בכל שתפני. מברכים אותך בחום וגם את הורייך, מנגבים את דמעות האושר ויוצאים לדרך חדשה!
הסבים שהכי אוהבים אותך!!!

"שבוע טוב" וגמר חתימה טובה לכולנו!

15.9.18   ו' תשרי תשע"ט

אנחנו על סף סיום הקריאה ב- 54 פרשות השבוע. אנסה להתייחס לגיבור המשמעותי (הספרותי) הגדול שבהן, המופיע בארבעה מתוך חמשת חומשי תורה – 'שמות', 'במדבר', 'ויקרא' ו'דברים', ולדמותו של גדול המנהיגים של עם ישראל – משה רבנו. אולי יומרני קצת מצדי, אבל אנסה להתמקד. גופנית, משה היה איש בריא, עד שנתו ה- 120 הכוללות גם את שנות זקנתו. בגילו המכובד עלה רגלית עד פסגת הר נבו  כדי למות שם. לא מוזכרת במקרא אף מחלה שסבל ממנה בעברו (היותו כבד לשון, לא נחשב כמחלה) לא כתוב אפילו שהיה כבד שמיעה או קצר ראיה, ההיפך, כתוב: "לא כהתה עינו ולא נס ליחו". אתם זוכרים ודאי שממרומי הר נבו הוא עוד הספיק לראות את הארץ, את כל הארץ ! מה שהחזיק אותו ככזה, לפי סיפורי המקרא, היא המחויבות שלו לצדק, לאחריות, ולחזון הגדול. הוא נותר  אידיאליסט בסוף ימיו, כמו שהיה בראשיתם. משה היה מנהיג ענק שחולל שינוי גדול, שינוי מהפכני, הוא הצליח להפוך עם של עבדים לעם חופשי, לאחד שנים עשר שבטים לעם ולהוליך עם נווד  לארץ – מולדת! (מעטים המנהיגים לאורך ההיסטוריה שעשו זאת ). למרות כל הצרות והתסכולים שספג ב- 40 שנות מדבר הוא נשאר דבק בעקרונותיו, באידיאלים שלו והמסקנה היא: אל תתפשר באמונה באידיאל שלך, אפילו אם רק ברצונך להישאר "צעיר" ומקובל. אותו אידיאל שנולד בפגישתו הראשונה עם האל ב'סנה הבוער שלא אוכל' לווה אותו עד סוף ימיו. מילותיו האחרונות היו הסבר וסיפור מפורט מה עבר על עם ישראל תחת הנהגתו. כל נאומי הפרידה שלו בספר "דברים" מעידים עליו שלא הפסיק ללמוד, לצמוח, ללמד ולהנהיג , ובימיו האחרונים, בנאומיו האחרונים אנו רואים אדם של חזון ולהט המעידים עליו שלחם כל חייו ואף פעם לא נכנע. הוא אומר לעם: אל תתפשרו אף פעם על האידיאלים שלכם. אל תיכנעו אף פעם לרגשות תבוסה או ייאוש ואל תיעצרו במסע החיים, הדרך תמיד קשה וארוכה. עיני משה לא כהו כי לא איבד את הראייה החזונית שלו, הוא לא נעשה ציניקן, לא מריר ולא עצוב, אף שהיו לו אין ספור סיבות לכך. הוא ידע שאת הערכים  שלא יוכל להשיג בעצמו יש צורך לחנך וללמד את הדורות הבאים אליהם. גופו הזדקן אך נפשו נשארה צעירה ולכן משה בן התמותה הפך לבן אלמוות. כשאני כותב כל זאת אני פתאום חושב עלינו, על בני דורי, האם לא התגמשנו מהר מדי על האידיאלים שלנו?  באותה תקופה הזקנים היו אלה שאמרו את מילתם ואליהם באו כדי לשמוע את דעתם ולהיוועץ בהם. היום, אין דורש לתבונתם וניסיונם של 'הזקנים' וכשהם/אנחנו נתקלים במכשולים, הם גורמים לנו להתכנס בתוכנו, להאשים אחרים בכישלונותינו, להתמקד בכישלון אחרים, ולספר לעצמנו ולמי שמוכן לשמוע שאנו במקומם היינו עושים טוב יותר את המלאכה. אבל, כאן אני כבר נכנס לחשבון נפש שמקומו ביום כיפור שבפתחנו.

חתולים וחתולות במשפחתנו אינו דבר חדש. לסיון ולירן – יש את 'מילן', למיה והדר – יש את 'אייס',  לג'ני ותימור היו שלוש,  לשהם – יש את 'טימון' ועכשיו .. גלי ביקש שאכתוב על כך שגם אליהם (לקרן ושיר)  הגיע חתול חדש הנושא את השם התנ"כי "פרדי".  לכבודו  נשיר את השיר של עממי:
"מיאו, מיאו חתול מילל  /
כל הלילה כל הליל  /
מיאו, מיאו מילל חתול."

"שבוע טוב"!