חודש: מרץ 2026

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

4.4.26  י"ז ניסן תשפ"ו

שני אירועים מכוננים ב"שבועטוב" זה: פסח (לאומי)והרביעי באפריל (מקומי).

ליל הסדר תשע"ז (1977) היה עבורי ערב מיוחד. זו הפעם הראשונה שאני אב הסדר אחרי 40 שנה שאבי, בן-עמי, כיהן כאב הסדר. וכך כתבתי לקראת כניסתי להיכל:
ליל הסדר תשע"ז-  "החודש הזה לכם ראש חודשים", כך אנו פותחים את הקריאה בהגדה של פסח. בלילה הזה כולנו מעלים על נס את יציאת מצרים. את היציאה מעבדות לחירות, היותנו לעם בן חורין, לאדם חופשי. ההגדה הראשונה המצויה בידינו נתגלתה אצל הרב סעדיה גאון במאה העשירית. עם המצאת הדפוס יצאו לאור כ- 5500 הגדות שונות בצורתן ואפילו בתוכנן, אך בבסיסן עומדת אותה הגדה. דור הורים מספר לדור בניו איך נהיינו לעם. דור מוסר ודור מקבל.  לאורך דורות רבים מאוד. למטרה זו נועד "ליל הסדר" שכולו הגדה. החל מ- 4 קושיות, מ- 4 הבנים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, מ'ארמי עובד אבי' המגדיר את היותנו עם נוודים ואיך חיינו בין העמים, ועד 'פסח', 'מצה' ו'מרור' שהם דרשות קצרות על פסוקים מהתורה המתארים את יציאת מצרים. במשך השנים צורפו שירים ופזמונים ונוסחים היתוליים- אולי כדי לקרב את הילדים לסיפור ההגדה… אך במרכזה תמיד עומד המסר של יציאה מעבדות לחירות. בהכרזה "היום הייתם לעם" מסתיים הקטע הפותח את קריאת ההגדה.

חלפו 49 שנים מאז ולא הייתי משנה אף מילה ממה שכתבתי אז. והיום? עדיין במאבק על היותנו עם החי במולדתו. לנו יש גם אירוע מכונן משלנו , ה-4.4 שחל היום. ה-4.4.1948 הוא אולי לא הגדה, אבל גם עליו אנו מספרים מדור לדור, אבות ואימהות לבנות ולבנים כבר דור רביעי וחמישי: "…ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות, לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני האבק המתחיל להתאבך. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר לראות כלום. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול, מדי כמה דקות פגז. התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני… " התיאור זה לא אירע בעוטף עזה, לא בקרית שמונה ולא בצפון, הוא היה כאן, אצלנו בקרבות משמר העמק במלחמת השחרור. ככה זה נראה במלחמות וכל אחד משלם על כך בעיתו. שני סיפורים הסמוכים זה לזה היום, שני סיפורים, אמונה אחת : לחיות בשלום בארצנו.

"שבועטוב"!

ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה

28.3.26   י' ניסן תשפ"ו

פרשת "ויקרא" עוסקת בכל ההוראות המפורטות להקרבת קורבנות אך חסר בהן דבר אחד: דיבורים, אמירה. כתוב שם איך צריך להקריב את הקורבן, כתוב מה מקבל הכהן, לאן בדיוק שופכים את הדם, אבל לא כתוב אפילו ברמז מה מצווה הכהן לומר בשעה שהוא מבצע את הפעולות האלה. לא בקשת סליחה, לא הבעת תקווה שהקורבן ירצה, לא פירוט החטאים בגינם הוקרב, לא תפילה לאלוהים שיעשה לטובת המקריב. לא יעלה על הדעת וקשה להאמין, שבבית המקדש, הטקסים הללו התנהלו בדממה מוחלטת, וכל מה שנשמע היו הגניחות של הבהמה הנשחטת. הרי אין טקס דתי ללא תפילה, ברכה, תחינה, הודיה או סליחה. האפשר שכלום לא נאמר? על כך לפחות, לא כתוב בפרשה. ובהשוואה  לטקס הכפרות בימינו, שבו המקריב מסובב את התרנגול מעל לראשו ואומר: " זה חליפתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום". במקרה זה, ברור לאדם המקריב, וברור לשכינה ואפילו לתרנגול על מה הוא מוסר את חייו. כך זה מתרחש היום, אך ב'פרשת ויקרא', יוק!  נכון, שאני "נטפל" לדברים לא בולטים בפרשנות שלי ל'פרשות השבוע' אבל האם אתם יכולים לתאר לעצמכם/ן או בשפה יפה יותר, להעלות על דעתכם/ן 'אירוע תרבותי' המתקיים ללא אמירה על כוונת האירוע ותוכנו?

ב-1991 כיהנתי כמזכיר עם נעמה וכעבור זמן קצר הוצאנו 'ספר' (הראשון שלי), "ספר התקנונים" של הקיבוץ. בו ריכזנו את כל התקנונים שהיו בימים ההם. בהקדמה כתבנו ש'התקנונים הם ביטוי לחולשה של הקיבוץ אך צורך מתבקש'. מאז נוספו עוד תקנונים רבים, שגם לי היה חלק בהם, אבל דבר אחד תמיד נשמר והוא שיקול הדעת של ממלאי התפקידים. התקנונים שנוצרו, שימשו כלי עבודה, כלי עזר לממלאי תפקידים ונהיו/הפכו היום ל"תורה מסיני!". בשנים האחרונות, נתקלתי אצל ממלאי התפקידים, באמירה חדשה: אין 'שיקול דעת', יש תקנון! ואפילו: "אין לי, במסגרת תפקידי, מקום ל'שיקול דעת' (!) כי יש תקנון. אני כמובן לא הייתי נכנס למלא שום תפקיד בלי יכולת הפעלת 'שיקול דעתי', כי המשמעות היא שאין הכרה בחריגות/ים, אין ה'שונה' ואין 'האחר' ואין נסיבות שמשתנות! להיתלות בתקנונים זה 'כסת"ח', זו התחמקות מהתמודדות עם בעיות חריגות, עם מצבים בלתי צפויים וכולנו יודעים, שאיפה שחיים בני אדם מטבע הדברים יש חריג, יש השונה ויש האחר. אם רוצים לשמר את הקיבוץ כערך או כחברה ערכית, כדאי לשנות את הנוהג הזה ותמיד להפעיל 'שיקול דעת' ולעמוד על כך, גם אם המסקנות תהינה שונות מהכתוב ב'תקנון'.   בדיוק בשביל זה נבחרתם לתפקיד! להתעלות!
וזיכרו תמיד שהחברים/ות הרבה יותר חשובים!!!

הצעה: בעת חלוקת האוכל למשפחות באחד מימי שישי של ימי המלחמה, עמדו לידי שלוש תאילנדיות ודיברו ביניהן , אני מניח, בתאית. ואני חשבתי לי הן חיות בינינו כבר זמן לא קצר,  מטפלות בחברינו הנזקקים להן, למה שלא נלמד אותן עברית. למה שלמשל מורה במיל, או כל חבר שיודע, לא ייקח על עצמו לכנס אותן פעם בשבוע וללמדן את שפתנו- העברית? לא יודע למי להציע, למי?

ברכה חמה לשחר, המצטרף החדש למשפחתנו ליום הולדתך! למדנו להכירך בנחמדותך, דרך ליאן, ואנחנו תקווה שתצטרף בקרוב אלינו כאן במשמר העמק לחיות בינינו.  מאחלים לך שמחה, אושר והמון אהבה מכולנו!!

וברכות ללי, נכדנו ה-12, ליום הולדתו: יום הולדתך תמיד מורה על כך שהחורף תם ומתחיל האביב. בשורה ברוכה. בורכת בכישרונות רבים ובתחומים שונים. בורכת בחכמה, בנחישות, בידע ובאהבת "נתניה". אתה תדע לבחור מה תהיה דרכך! ובכל שתעשה תהיה שמח! ועם הקשיים שיהיו- אדם מאושר! ואל תשכח את אהבת הוריך, אחיותיך ואחיך ואת אהבתנו!

"שבועטוב"!

״ככל שנודה יותר על מה שיש, נבין יותר שיש על מה"

21.3.26   ג' ניסן תשפ"ו

ה"שבועטוב" כולו מוקדש לאבי. 
ב- 19.3.1979 התקיים טיול של הקיבוץ למדבר סיני ואבא היה בין המטיילים. עם ערב הגיעו למרגלות סנטה קטרינה, למרגלות הר סיני. אבא הלך להתקלח ושם קיבל דום-לב. קובה דורון סיפר לי שלפני המקלחת אמר לו:  "אני כל כך שמח שלמרות האזהרות שקיבלתי, יצאתי למסע ברחבי המדבר בו צעדו אבותינו, ולזכות להגיע ולראות את הר סיני בו ניתנה התורה, זה אחד הימים המאושרים בחיי". השבוע ציינו 47 שנים למותו. לציון יום השנה, הוצאנו לאור ספרון לו קראנו: "אנה תפנה דרכי?" שם שממצה את תוכנו של הספרון. ובו מכתבים שכתב בהיותו נער. בהקדמה לספרון כתבתי: "… קראתי את מכתביו שנכתבו בוורשה ווינה בעברית צחה, שכתבם מגיל 16 ועד 19. פגשתי דרכם איש שונה מאותו אבא שהכרתי. גיליתי אדם מתלבט, בעל חשיבה מעמיקה ופילוסופית על פרשות הדרכים שבהן נמצא וכיצד עליו להחליט על חייו ועל עתידו. פגשתי נער מתייסר בלבטיו כל כך שונה מדמותו של אבא שהכרתי, שהיה אדם החלטי, בטוח, בעל ידע רב, שהכל נהיר לו ולכל שאלה יש לו תשובה החלטית… הופתעתי מאוד מעוצמת ספקותיו ומחשבותיו ומכושר הביטוי שלו.." אני חייב לציין את עבודתה ויצירתיותה של טוני בעיצוב הספרון. את תימור שעזר וליווה את הפרוייקט ואת רעיה, שאלמלא היא, הספרון לא היה יוצא לאור והיא זו שנתנה לו את שמו, הכל -כך הולם את תוכנו "אנה תפנה דרכי?"     
אם מי מכם, קוראי, ירצה לקרוא את הספרון, שיפנה אלינו.

לא אתעכב השבוע בפרשת שבוע מסויימת  ואסתפק בהערות כלליות על 'פרשות השבוע' בכלל, ואני מצטט מהמחברת:
א. פרשות השבוע נכתבו כחלק מ"חמישה חומשי תורה" על ידי משה רבנו במדבר סיני לפני 3300 שנים.
ב.המנהג לקרוא אותן במחזוריות שנתית החל ב'גלות בבל', במאה השישית לפנה"ס, בשנים 586-538 (השנה בה כורש התיר ליהודים לחזור לירושלים).
ג.החלוקה הנוכחית, כפי שאנו קוראים היום, נתקבעה בתקופת "הגאונים" מסוף המאה השישית לספירה ועד המאה העשירית לספירה. אני בטוח שאבא היה שמח שאני יודע דברים שלא לימדנו במוסד או ב'חדר'.

השיחות עם ההורים אינן מסתיימות אף פעם, גם אחרי שהלכו לעולמם. בכל כך הרבה הזדמנויות אנחנו נזכרים בהורינו מה הם היו אומרים… או איך היו הם מתנהלים במצב… איזו עצה היו נותנים לנו במקרה… והכל ברוגע, בשלוה, בהבנה ובהמון אהבה, תודה וגעגועים.
"שבועטוב"! 
[כתבו אלי אם הינכם מעוניינים בספרון]                        

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה".

14.3.26   כ"ה אדר תשפ"ו

בפרשת השבוע "כי תישא" אנחנו פוגשים את סיפור "עגל הזהב".  היה לי חשוב לציין את האירוע החגיגי ואת השתתפותו הפעילה של אהרון הכוהן, אחיו של משה באירוע בו  הכוהנים ועובדי האלילים שילבו ידיים ביצירת העגל ויצאו במחול זה לצד זה. היום היו אומרים 'ביחד ננצח'. הכל מתרחש בעת שמשה ניצב על ההר ועוסק בחריטת לוחות הברית, בנושא של "אל אחד". ומהו הסיפור שמסתתר אחרי תיאור האירוע? על מה הפרשה רומזת? לדעתי, הפרשה נכתבה כדי להפקיע מידי עובדי האלילים את מנהגיהם, ולהופכם למאמינים באלוהים האחד! ולאמצם אל חיק בני ישראל. סיפור "עגל הזהב", הוא הצעד הראשון בשילובם במנהגי עם ישראל. משה ער ועד לתהליך הזה, בעוד אלוהים זועם עד שהוא מבקש ממשה לנטוש את 'הגוי הרע הזה' ולמחות אותו מעל פני האדמה. משה מתחנן על חיי העם ומבקש שישאירו בחיים, שייתן עוד 'צ'אנס'. מה הוא אומר לאלוהים בדיוק, אני לא יודע אבל משער שהוא אומר: "ראה, כישלון אינו סוף הדרך, אלא אתגר לחישוב מסלול מחדש. אנחנו צריכים להכיר בכישלונות, ללמוד אותם, להפיק לקחים ולהתקדם הלאה". אלוהים נעתר בסוף לתחנוני משה ואינו נוקם בעם על מעשה העגל (".. וינחם ה' על הרעה…")  זו גם ההוכחה מדוע אומרים שאלוהים הוא אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד ואמת.

ומשהו טוב! "אחדות העם, קובעים הסקרים, היא האיום המרכזי על המדינה" זה שבר שהממשלה יוצרת/תורמת לו יותר מכל גורם אחר. על רקע זה בולט לטובה המהלך השקט והעמוק בפברואר 2026, בו התרחש האיחוד בין התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי. הוקם בית משותף ערכי, וזה לא איחוד טכני בלבד. זו הייתה בחירה עקרונית ליצור מרחב הסכמה 'ציוני- ישראלי' ולנהל ביחד תחומים שבעבר היו נפרדים. סטטיסטית, בתנועה הקיבוצית ה'מאוחדת' יש כרבע מיליון תושבים בכמעט 300 קיבוצים, ש – 75% מהם בפריפריה. האירוע משמח אותי, כי בעיני נוצרה באיחוד הזה דרך חיים משותפת של ניהול משותף של מחלוקות. דרך שמעדיפה הסכמה במקום הכנעה, תיקון ולא ניתוץ. ואולי זו דוגמה לכל העם שאפשר לנסח מכנה משותף בלי לוותר על זהות. ואולי התנועה הקיבוצית שוב תשמש דוגמה ותוביל משהו חיובי גדול  בחברה הישראלית: חיבור ולא בידול.

קיבלתי כמה תגובות בנושא 'החילוניות'. שבעיקר נגעו בנושא 'העלייה לתורה' של בנינו בבר המצווה שלהם, ול'הקמת בתי כנסת בקיבוצים'.
1.  וידוי: אני אנטי דתי מובהק הן מהחינוך שקיבלתי מילדותי, והן מהבית, שבהיותי נער, אבא ממש הכריח אותי לקרוא בבית את הקוראן ואמר : "את זה לא תלמד אצלנו במוסד" ואחר כך את "הברית החדשה" : "גם את זה לא תלמד במוסד" והיה מוסיף: "רק חבל לי שתלמדו כל כך מעט מהתנ"ך" ממנו למדתי שהתנ"ך הוא 'ספר החיים' ושאהבת התנ"ך אינה קשורה לכוחות האמוניים שבו. וכך נוצר אצלי איזון.
2. אהבתי תמיד את סיפורי התנ"ך שיש בו הכל מכל. ב'חדר ההורים', אבא היה מספר סיפורים 'מהראש' ורובם היו סיפורים מהתנ"ך. המהדורה הראשונה של התנ"ך בפירוש סבי, של"ג, שוכנת כבוד בארון הספרים שלנו. בלימודי התקשורת בבר אילן הייתי מחויב לקחת ארבעה קורסים בתנ"ך, נהניתי כל כך, שהמשכתי עוד עשר שנים ללמוד שם תנ"ך במסגרת יום בשבוע. ובמקביל, יותר מעשר שנים רעיה ואני היינו נוסעים פעם בחודש לשיעורי תנ"ך בנושאים שונים ומגוונים, אצל מיטב החוקרים/המומחים. כך, שאם מישהו חושד בי שעמדותי האנטי דתיות נובעות מבורות, טעות בידו. תודה על התגובות שקיבלתי. ואשמח לקבל עוד!

וברכות ליום הולדתה של נואי נכדתנו הבכורה, שהולדתה, הביאה אותנו לעלית מדרגה במדרגות האושר שלנו ועם הולדת תומר ואחריה יהלי וקרני הקפיצה אותנו עוד מדרגה.  נאחל לך אושר, בריאות, הצלחה, שמחה ואהבה עם איתן והבנות, עם ההורים, עם כל המשפחה הגדולה ואיתנו אוהבייך!

"שבועטוב"!

"ככל שנודה יותר על מה שיש – נבין יותר שיש על מה"

7.3.26   י"ח אדר תשפ"ו

פרשת השבוע(ות) נכתבת בימים אלה וקטונתי מלכתוב על 'הפרשה' הזו, שהיא בעיצומה, שאני מניח שתיזכר לדורות. קיבלנו ממ"ד לשהות בו, ילדינו סידרו אותו ואנחנו מדלגים מהבית לממ"ד לאחר קבלת התרעות. תענוג זה לא, אבל אנחנו שמחים שנמצא לנו  מקום מתאים. בקשר למלחמת "שאגת הארי", בני אמר לי: תכתוב על כך שבחנוכה מכבי מתמודדת מדי שנה עם היוונים ובפורים, אחרי 2500 שנה בערך, (355-6 לפה"ס) ישראל מתמודדת עם הפרסים. רבותי, ההיסטוריה חוזרת!

כמה מילים על חג פורים, מלבד הזכרת הסיפור על אחשוורוש ואסתר, על הנס שהתחולל. מלבד התחפושות, הרעשנים, ההצגות, אזני המן והשתיה עד לא ידע, יש בחג פורים שלוש מצוות סוציאליות מובהקות:
1. 'גיבוש'- בקיום הסעודה למשפחה ולחברים, בה נפגשים יושבים יחדיו, שרים , מדברים, מקיימים מפגשים ופגישות.
2. משלוח מנות לחברים, לשכנים או למי שרחקנו ממנו במשך השנה.
3. מתנות לאביונים, לתת צדקה למי שאין לו, להרים תרומות.  שלוש מצוות ש"מכריחות" אותנו לקשר אנושי חם ואמיתי. לשמחה.

ובהמשך על החילוניות. איך, איך, איך החילוניות ששלטה ברוב העם היהודי במשך עשרות שנים הולכת ומתמוגגת? נסוגה? האם  זה בגלל שיעורי הילודה שבקרב הדתיים גדולים פי 3 מאשר בחברה החילונית? אולי גם, אבל אני חושב שהסיבה המרכזית היא הנטישה הרעיונית. אמר לי חבר: "החברה החילונית הליברלית נמצאת בנסיגה לטובת 'חיבור לשורשים' שאימצו את התואר "מסורתיים" החברה החילונית מאבדת כל הזמן את התשתית הרעיונית, שתמיד פשטה צורה ולבשה צורה.  מתקופת 'ההשכלה' של משה מנדלסון, דרך הציונות המעשית של ההתיישבות בארץ, הקמת הקיבוצים והמושבים ומעמד פועלים חזק בערים ובמושבות, דרך הקמת המדינה ועוד ועוד. והנה הגענו לכך שהחברה החילונית מתקשה היום למצוא רעיונות חדשים שילהיבו את העם, וכיון שאינו מוצא משמעות בחילוניות, מוצא אותה בחיקה החם של המסורת,   שיש לה תמיד תשובות מוחלטות שקל לאמצן: אלוהים, התורה, ושמירת מצוות. אני פסימי לגבי העתיד כשאני רואה את בני הקיבוץ עולים לתורה בבר המצווה שלהם (ביוזמתם? הוריהם?) ועד ה"בעזרת השם" המתגלגל בכל לשון, ושואל: האם על השאלות והאירועים של ימינו, רק זהות יהודית ו'שורשים' יכולים לתת תשובות? ומתחיל לחשוב, אולי צריך לחוקק חוק, שלא לגייס את החרדים, מהחשש שבעוד שנים הם יהוו את הפיקוד בצה"ל? ובאמצעות הרבנים! למה אני כותב על כך?  האם יהיה דין הקיבוץ כדין החילוניות?

סיפור אישי קצר: זיכרון מדבורה אופיר ז"ל, באחד מערבי "הערב השני" שעשינו ב'ימי הולדת הקיבוץ', אותו הקדשנו לנושא 'הביטחון', העלינו, בין השאר, את סיפורו של יזדי ופעילותו באצ"ל. הדגש היה על אצ"לניק שחי בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. חלפו כמה שנים ולקראת  'ערב שני' אחר, ניגשה אלי דבורה ואמרה לי: "למה אמרתם שיזדי היה איש אצ"ל היחיד שחי בקיבוץ, למה לא סיפרתם עלי?" השבתי: "לא ידענו, אם היינו יודעים?…" ואז סיפרה לי על פעילותה כקשרית באצ"ל בירושלים, ששם הכירה את בעלה, ואת יתר ההיסטוריה שלה שמעתם בלוויה המכובדת. יהא זכרה ברוך!

וקצת שירה: "נאום העיזים" של בן-גביר. קיראו אותו באיטיות ובדרמטיות המתחייבת מהפאתוס. השיר הוקרא בכנסת ביום ה – 117 לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל" : 
"מאות חללי צה"ל אינם עיזים / 
בני משפחות החללים אינם עיזים / 
אלפי הפצועים וחללי צה"ל אינם עיזים /
תושבי הדרום שחיים שנים כל כך רבות אינם עיזים /
אזרחי ישראל אינם עיזים /
וגם אני, אדוני ראש הממשלה, אינני עז" (סוף).
אני רק תוהה האם זו העז הלועסת בפינת החי או העז המוקרבת של "קרבן חטאת" בבית המקדש?  

"שבועטוב"!