"שבוע טוב"(409)

28.12.19   ל' כסלו תש"פ

תאריך כזה מרשים! ליהודים אורה ושמחה. לנוצרים ערב ראש השנה. נראה שכולם ששים ושמחים. חג החנוכה נמשך שמונה ימים. בהם אנו מדליקים שמונה נרות על בסיס סיפור נס כד השמן, ואולי, על בסיס שמונת הקרבות שניהלו המכבים עם הצבא היווני (בין השנים  167-160 לפני הספירה). את הקרבות הללו, שחלקם נלמד עד היום באקדמיות, חלקם מסופרות ומושרות בגני הילדים ובכתות וכולם מספרים על הניצחונות הגדולים של המכבים המעטים, הנלחמים מול הצבא היווני הגדול המודרני שבראשו השריון – הפילים. כולנו עברנו את כל ה"סיפור", כ"שחקנים", שיחקנו את "הנר", אחר כך את ה"לוחם המכבי" ואחר כך את "הקלגס היווני" אחר כך היינו "ניצבים" בבית המקדש כשפנינו לתפקיד הכהן הגדול, שיחקנו את מתיתיהו ובניו וכולנו רצינו להיות יהודה המכבי, ו"תפקיד" שלא רצינו לשחק, להיות אחד מבניה של חנה ועד שזכינו לקבל תפקיד בפואמה הנפלאה של אלתרמן "זה היה בחנוכה". ותמיד תמיד סיימנו את הנשף במחרוזת שירי גבורה כמו "מי ימלל גבורות ישראל" ו"אנו נושאים לפידים" בהתרוממות רוח. במילים אחרות, ההזדהות שלנו עם המכבים הייתה שלמה ומושלמת. ככה מפתחים תודעה וגאווה לאומית. ב-6 קרבות ניצחו המכבים וב- 2 הפסידו בהם הקרב השמיני והאחרון, בו נהרג יהודה המכבי. אגב, מתוך חמשת בני מתיתיהו, 4 בנים נהרגו בקרבות והרמב"ן אומר שכך קרה כיון שלא השתייכו למשפחת כוהנים. מרד המכבים הפך בזיכרון הקולקטיבי שלנו למיתוס והדגש היה על ניצחון ה"מעטים מול רבים" ונתן השראה למרידות שחרור מעול זרים נוספות, שהמפורסם בהם הוא מרד בר כוכבא בתמיכת ר' עקיבא שהסתיים באסון לאומי. לאחר כישלון המרד. בעליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 החלו החלוצים לייחס למרד המכבים ערכים נוספים של עצמאות לאומית. וראו בהם גורם חשוב ליצירת חזון ציוני לעם המתחדש במולדתו העתיקה. ההשוואה בין אירגוני המרי בתקופת המנדט ואחר כך ביחידות עילית בצהל למכבים, העלו על נס את חכמת הקרב, אומץ הלב והנחישות. וכך אנו חוגגים את החג עד היום בדגש על הנחלת הערכים וסיפורם של האנשים המופלאים האלה לדורות הבאים.

נזכרתי שלאחר שנבחרתי למזכיר בגיל 31 הלכתי לשוחח עם רמי יבזורי ז"ל, שהיה המזכיר הצעיר בתולדות הקיבוץ (בגיל 27 ), לשמוע ממנו על התפקיד. לא הספקנו לדבר הרבה על התפקיד המצפה לי, רמי, שבשבילי היה תמיד דמות לדוגמא אישית התחיל לספר לי על "מחקר" היסטורי שהוא עושה על קרבות המכבים וישבתי שעה וחצי מרותק לתיאור מפורט של כל קרב וקרב. תהיתי, איך ואיפה הוא מוצא זמן לעסוק בנושא כזה. לאחר שנים רבות פניתי אליו עם הרעיון שיספר על כך באיזו תכנית שעשיתי. שאל – "כמה זמן אתה נותן לי?" עניתי: "12-15 דקות". השיב: "אין על מה לדבר, אני צריך שעה –שעה וחצי בשביל להסביר את הניתוח שלי לקרבות המכבים". וכך לא יצא דבר מפנייתי זו. וחבל לי….
ובהתייחס לחגיגות הסילבסטר הבעל"ט, שגם אתם תערכו בעוד 3 ימים, אזכיר את ה"נובי גוד" (שנה חדשה) בברית המועצות. לאחר מהפכת האוקטובר ב- 1917 המשטר הקומוניסטי ביטל את הדת ומוסדותיה בנימוק שזו אינה עולה יפה עם עקרונות המפלגה הקומוניסטית ורק ב- 1936 (כעבור כ-20 שנה) הוגשה לראשונה בקשה לשלטונות לאפשר להציב עצי אשוח בבתי הספר, מועדוני נוער ובבתי הקולנוע. אבל גם במשטר הקומוניסטי הוענק לליל קבלת השנה החדשה מעמד מיוחד בשל היותו סוג של חג עממי נרחב. ה"נובי גוד" נהיה לחג הלא קומוניסטי היחיד שנחגג במדינה. הנובי גוד נחגג בישראל ע"י העולים מרוסיה מדי שנה, ובגדול.

"חג שמח" ו"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (408)

21.12.19   כ"ג כסלו תש"פ

השבוע שמעתי על חג שלא היה ידוע לי –  במהלך חג החנוכה, בנר החמישי, א' טבת, חוגגים את "חג הבנות" – "עיד אל בנאת", החג שמקורו בצפון אפריקה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית – הגבורה, החוכמה והאחווה לאורך הדורות. בתקופת גלות בבל אסרו האשורים על קיום נישואים של בנות ישראל בארץ ישראל. עם תום הגלות, נכתב בספר "עזרא", שהותר לבנות ישראל להינשא. נקבע שא' טבת, החל בימי החנוכה, יהיה יום חג ובו יתכנסו נערות נשים וקשישות לחגיגה של למידה, אוכל, שירה וריקודים. יוענקו מתנות  ויבקשו סליחה אשה מרעותה. ביום זה היו חוגגים 'בת מצווה' לכל הבנות שהגיעו לגיל מצוות, ושיאו היה תהלוכת הנשים כדי לנשק את ספר התורה. 'חג הבנות' מוקדש לשלוש נשים: למלכה אסתר שביום זה (א' טבת) הובאה לפני אחשוורוש והומלכה תחת ושתי. שתי נשים הנוספות הן יהודית וחנה בת מתתיהו. על אסתר נדבר בפורים אבל מי זו יהודית? יהודית הייתה אלמנה, עשירה ויפת תואר. כשהולופרנס שר הצבא האשורי יצא לכבוש את ארץ ישראל, הטיל מצור על בתוליה (בית אל) ואיים על חיי תושבי ארץ יהודה, ראה את יהודית אשר כבשה אותו ביופיה. בבואו אליה, היא השקתה אותו בחלב (יין?) וכשנרדם ערפה את ראשו ובכך הצילה את תושבי ארץ יהודה כולה. השלישית, חנה בת מתתיהו מי הייתה? גזרות יוון קבעו שכל אישה עברייה בליל חתונתה תיבעל ע"י ההגמון. כשהגיע זמנה של חנה, סירבה לקבל את רוע הגזירה. היא הצליחה לשכנע את אחיה החשמונאים, לצאת לפעולה שתציל אותה ואת בנות ישראל ממעשה ההגמון. האחים, ביוזמתה, פנו אל המלך וביקשו שחנה תימסר לו ולא להגמון בשל מעמדה החברתי הגבוה והמלך ניאות. בליל חתונתה הגיעה חנה לארמון בלוויית אחיה שהתגנבו לחדר המיטות של המלך והרגו אותו. וזה היה הגורם להתלקחות מלחמת המכבים ביוונים.
והיום, החג הולך ומתחדש במדינתנו.
שירי חנוכה שהושרו לפני הקמת המדינה ועדיין שרים אותם היו חדורים ברוח ציונית ואידיאולוגית, שהשוו בין ניצחונות המכבים בעבר לבין השאיפות הלאומיות של העליות הראשונות בראשית המאה ה- 20, שירים שדחו מאפיינים יהודיים מהגולה.
למשל: "אנו נושאים לפידים" לחן מרדכי זעירא למילותיו של המחבר אהרון זאב שהיה מחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים. (ולימים קצין חינוך ראשי). הרוח הייתה ציונית, חילונית ואפילו אנטי דתית,  הכל פרי עמל כפי העמלים!  "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו…" מדגישות את אי מעורבות האלוהים  במעשי האדם.
או "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור…" התרסה מול סיפור הבריאה האומר שהאור נוצר מהדיבור האלוהי "ויהי אור". או הפסוק "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות, האורות הגנוזים גילינו.." הוא מחאה כנגד הצו האלוהי על איסור העלייה להר סיני. לדברי זאב, השיר מתאר את "מעמד הפועלים" בדרכו הקשה ליישוב הארץ. שיר נוסף שמושר עד היום: "מי ימלל" שנכתב ע"י מנשה רבינא ללחן עממי. בתחילתו המחבר מפאר את גבורת המכבים ואת האל כגואל ומציל העם, אך בבית השני הוא שולל את תפקיד האל ומעמיד במקומו את העם עצמו.
אפשר לספר על שירים רבים אחרים כמו "נרותי הזעירים" ועל "ימי החנוכה" שירים בני מאה שנים ויותר, שמושרים עד היום אך נסתפק בכך.
שיהיה לנו חג שמח ומלא אור!
"שבוע טוב"!

"שבוע טוב"(407)

14.12.19   ט"ז כסלו תש"פ

1939

הייתי רוצה שלא לעסוק ביומיום שלנו, אבל לפעמים אני מרגיש דחף וצורך להגיב. עם הריסת בית המוסדות, שלא הייתה ברירה אחרת אלא להורידו, אני מבין ביתר שאת שהמאבק על דמותו החיצונית של הקיבוץ רק יילך ויתעצם. השבוע קיבלנו טיוטת פרוגרמה למרכז הקיבוץ, קצת מוזרה, בהיעדר בה כל פרט כלכלי 'עסקי', אפילו לא בתוספת ההערה "משוער". לצערי זה נראה מוזר בימינו, לאור העובדות בשטח, שאם רוצים להקים משהו, כמו 'פינת הסנדלר',  'הספר', ה'קוסמטיקאי' או 'פלדנקרייזי', אתה מתבקש להמציא תכנית עסקית. מהקריאה ב'דף לחבר' התרשמתי שיש כל כך הרבה כסף שאפילו לא מציינים בפרוגרמה אם יש או אין מגבלות כספיות. האם זו לא מגלומניה? נראה  שרוצים לבנות מעין קיבוץ חדש או את הקיבוץ מחדש. ונקים את משמר העמק "מאוחד" ו"איחוד"! או אז באמת נצטרך שני מקומות להתכנסות, שני בתי קפה (ל- 60 איש) שני בתי מוזיקה, שני חניוני ענק, ביניהם נמקם שירותי מכבסה וקומונה וכהנה וכהנה. האם שפע הכסף לא מעביר אותנו על דעתנו? האם שאיפת חיינו היא הקמת מרכז צרכני של בית קפה, אולמות תרבות וחנויות תחת הכותרת "ככר הכפר"? הרי כמעט כל המוצע לנו מבטל ומצמצם  את האווירה הכפרית בה אנו חיים היום. למה עוד אולמות ההתכנסות לצרכי תרבות השונים? אנחנו שבאים ל"פעולות" תרבות (כמו שירון אומר), לכל ההיצע התרבותי, לא רואים את ההמון צמא הדעת זורם אליהם. וחברים מתחת גיל 50-60 כמעט לא באים.  הרי עבורם ייבנה ה"מרכז" הזה. לאור כל זאת יתכן שהאפשרות הנכונה היא: לדחות את הפרוייקט הגרנדיוזי הזה ב-10-15-20 שנה, שיקום דור שלא "ידע" את הקיבוץ המקורי ויעשה כרצונו בירושה שיקבל. התכניות שהוצעו מחדדות את פער הדעות ובעקבותן את היחסים בין החברים, ומניעתו חשובה יותר מכל  פרוגרמה.

האמת, שמה שאני הכי נהנה לעסוק הוא בפרשות השבוע. כל הסערות המתרחשות בהן קרו כל כך מזמן שאנחנו לא מתרגשים כל כך. הפרשה השבוע "וישלח" עוסקת בכמה פרשיות. א'. יעקב שולח  מנחה לעשו לפני פגישתם בדרכו חזרה ארצה. ב'. יעקב נאבק עם המלאך. ג'. פרשת דינה ונקמת בני יעקב. ד'. הולדת בנימין ומות רחל. ה'. מות יצחק ועוד סיפורים נפלאים. אני רוצה לעסוק במשמעות הגדולה של המאבק עם המלאך. כמו שכתוב: …"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר ובתום המאבק שואל אותו האיש: "מה שמך? ויאמר: יעקב. ויאמר: לא יעקב יאמר שמך כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". אולי יראה לכם קצת פסיכולוגיסטי שאני רואה במאבק הזה תהליך חניכה של יעקב. אני טוען שהחלפת השם מיעקב לישראל מבטאת את סוף תהליך התבגרותו של יעקב, יציאתו לעצמאות וציון דרך לעתיד. השם הישן 'יעקב' מחזיר אותו וקושר אותו לאמא, ללידתו אוחז בעקב אחיו הבכור! ולתככיו שלו ושל אמו בענייני 'בכורה' ו'ברכה'. את השם החדש ישראל, הוא מקבל כתוצאה ממעשה שלו עצמו, לאחר מאבק אישי קשה, שממנו הוא יוצא לא רק עם שם חדש אלא כאדם חזק ועצמאי, הוא אינו תלוי עוד ביצחק אביו או בלבן חותנו אלא רק בעצמו. ואולי סמליות זו באה לביטוי בכך, שאנחנו נקראים לא בני יעקב אלא בני ישראל ושם מדינתנו ישראל!

"שבוע טוב"!

"שבוע טוב" (406)

7.12.19   ט' כסלו תש"פ

השבוע נהרס בית הילדים הראשון ולמרות שזה רק בית, היה לי עצוב!
אמשיך לספר על ה"שיחות" על הזיקנה שקיימנו בקפיטריה בבר אילן. הפעם הגיע תורי לספר על ההזדקנות בקיבוץ. הזיקנה אינה קו גבול ברור בין מצב גיל למצב גיל, היא 'שטח' רב מימדי, רב תחומי ושרירותי במידה רבה. זו עובדה שגם אנשים צעירים צריכים לדעת. ולהיסטוריה… סף הזיקנה נקבע לראשונה ע"י הקנצלר הפרוסי ביסמרק ב- 1889. ההבחנה שלו הייתה, שבעידן התיעוש, כששואפים להגברת היעילות והפריון, צריך להוציא ממעגל העבודה את בני ה- 65 ומעלה, שאינם עונים על צרכי התעשייה המתפתחת וקרא לכך "פרישה" מעבודה. בכך קבע שהזיקנה חדלה להיות אירוע פרטי והפכה לעניין ציבורי.  תהליך הפרישה התפשט לארה"ב ומשם לכל העולם (כמעט). וחזרה אלינו:  בקיבוץ החלט שגיל הפנסיה (פרישה) יהיה 65. לדעתי זו הייתה שגיאה להתנהל ב2019 כמו ב- 1889. בכל זאת חלו מאז כמה שינויים, למשל, באורך החיים. סיפרתי שכל מה שדרוש למזדקן מבחינה חומרית, רפואית, חברתית יש לנו. ואם ברצונו להמשיך לעבוד, אין מניעה ממנו לעשות כך. קיים מעגל חברתי המתכנס פעמיים – שלוש בשבוע לשמיעת הרצאות, טיולים וסרטים/הצגות. ויש פעילויות של כל הקיבוץ. אתה יכול לפגוש חברים בחדר האוכל לסעוד עמם ולשוחח ולבקר חברים בביתם. יש לנו בית סיעודי וקיימות ועדות המטפלות בבריאות, רווחה ושיקום. הקיבוץ אינו חוסך בטיפול בזקניו. לא פיזי ולא נפשי, בבריא ובחולה. כאן העיר אברהם בהומור קצת מר: "שחבל שלא הצטרף לקיבוץ בהיותו צעיר" אבל… הוספתי שיש הרבה שטחי חיים העונים ל"לבד", אבל נושא הבדידות קיים באותה עוצמה כמו אצלכם בבתי האבות. הבדידות היא אישית, אחרי שסגרת את דלת ביתך ונותרת עם עצמך. הפתרון הוא היחסים במשפחה שלך, עם ילדיך. רגישות, חום אנושי, דאגה והבנת מחויבותם מול הקושי האמיתי ליישם זאת ע"י ביקורים תכופים, בסיוע בריאותי, בשיחות ובנתינת תשומת הלב ועזרה "שוטפת". הקירבה הסביבתית בקיבוץ מאוד מקלה. לאלה שיש בנים בקיבוץ האפשרות להיעזר בהם נהיית יותר מציאותית. לקיבוץ יש תשובות נהדרות ל"לבד" אך גם לו אין מספיק תשובות לרגשות הבדידות של האדם, הקשורות גם לאופי האדם, למצב בריאותו, לשטחי התעניינותו, לעולם הרוחני שלו וליחסיו עם חבריו שעדיין נותרו לו. גם בני ה- 20-30 ומעלה עליהם להבין ולהפנים שיבואו ימים שגם הם יהיו פעם זקנים.
והערות למה שכתבתי בשבוע שעבר שעורר סערה, שדווקא ציפיתי לה!:
אולי לא הסברתי את עצמי מספיק:
1. השוויון בקיבוץ לא יכול להתחלק כך שבחיים השוטפים הוא נשמר ובחלק האישי – כל אחד לעצמו. זה שוויון מעושה ומעוות. כבר שנים רבות אנו מקיימים למשל 'עזרת קרובים' לנזקקים מטעם הקיבוץ לפניית חברים במצוקה. ויש עוד דוגמאות כאלו.
2. האמירה שנאמרה, שמה שיש לך "בחוץ" אינו מעניינו של הקיבוץ פוגעת ביחסי הערבות ההדדית שיש בינינו. אמנת הקיבוץ קובעת שאנו ערבים זה לזו בכל, בטוב וברע. זה עניין ערכי ומוסרי.
3. הקיבוץ, לימדוני מורי, הוא רעיון גורף וכולל שבא לביטוי ב"תקנון הקיבוץ".
בפרק ב', סעיף 4 בתקנון נאמר: "כל חבר קיבוץ… מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא…". בחלוף הזמנים ישנה תמיד אפשרות לשנות תקנות ואפילו עקרונות חיים, אך חובה להביאם לדיון ציבורי.

ברכה לאיתן ליום הולדתו. אני מתבונן בו ולפעמים חושב שהוא כאן מתמיד. שומע אותו מדבר ואני חושב שהוא כבר נטוע לגמרי בינינו וזה מאוד משמח אותי. שתזכה רק לטוב, לאושר ולשמחות במשפחתך עם נואי ותומר ופסטה,  עם הסבים הנפלאים והדודים האוהבים ועם כולנו.

"שבוע טוב"!