30.11.19 ב' כסלו תש"פ
השבוע, נסדק עוד סדק בהשקפתי על מהות הקיבוץ. וזה מציק לי. בעקרונות היסוד של הקיבוץ ישנם כמה כללים. לא רק "כל אחד כפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו" אלא גם קיום חברה שוויונית , חברה שיתופית, ציונית, בעלת השקפה סוציאליסטית וכו' חברה המהווה את מרכז חייו של הפרט והמשפחה. (שלה מוסרים את כל יכולות הגוף, הנפש והנכסים. ככה זה התחיל! מאז "זרמו מים רבים" בחברה השוויונית הזו, ודברים רבים השתנו במציאות המתפתחת. אני יודע שלחברים רבים לא חשובים עקרונות אלה. והם אדישים לתופעות חריגות. וכך נכתב השבוע ב"גלובס": "… מבקשת המעצר של ש. ומ. תושבי משמר העמק ששמם הופיע ברשימות crs ,עולה כי השניים מחזיקים במספר חשבונות בנק בנורבגיה בהיקף של 2.500000 שקל, הכסף, נטען, מופקד בבית השקעות ובבנק בנורבגיה ונושא רווחים…" (סוף ציטוט). תמיד היו "כספים פרטיים" לחברי קיבוץ, אבל, שחברים יחזיקו באופן פרטי שניים וחצי מיליון שקלים בצד? לפני 50-60 שנה לא היה להם מקום בחברה הקיבוצית, או שהם היו מעבירים את הכסף לקופת הקיבוץ מלווה בלוויית התנצלות והבעת חרטה. היום הם ממליצים לכולנו, להתייעץ עם עו"ד שהקיבוץ נותן, איך לא להסתבך בהחזקת הכספים ולא להיעצר לחקירה ברשויות. (ר' דף לחבר). כיון אין שום הכחשה מצידם (וגם לא גינוי מצידנו) הבנתי שזה נכון. למה הגענו? ואגיד באופן ברור, אני יודע שקלטנו ואנו קולטים הרבה חברים שאינם מוסרים את רכושם ומה שצברו לקיבוץ עם קבלתם לחברות. אנחנו כבר לא מצפים זאת מהם ואני לא יודע אם מדברים איתם על משמעות החלטתם להצטרף לקיבוץ. וכך נוצר מצב שיש חברים, שלצד 'זכויותיהם' בקיבוץ יש להם בצד גם "זכויות" משלהם. למשל ה- 2.5 מיליון שקל בחו"ל. זה מקרה קיצוני שעליו נודע במקרה . הכמות, כידוע, יוצרת גם איכות שונה. לי, כחבר קיבוץ ותיק, קשה למצוא מכנה משותף עם חברים כאלה שאורח חייהם כל כך שונה ונחשף רק בשל "תקנה חדשה". לא חשוב ההסבר איך זה קרה, זה קרה! אותי מעניין איך הקיבוץ מתייחס לעניין בשלוות נפש כזו כאילו זה אירוע "קטן" יותר מהחזקת אופנוע עליו "סערנו" ב- 2 שיחות. העניין שלנו אינו בעושרם אלא בהתנהגותם הלא מוסרית. ואנחנו שותקים בהכנעה. כשחבר בא לקיבוץ הוא קודם כל מסיר את החסינות הרפואית שלו ואני זוכר מקרים בהם סירבו לעשות זאת (כמזכיר הקיבוץ) הבהרתי להם חד משמעית, שאם כך, הם לא יוכלו לחיות בקיבוץ. אחרי שבוע חזרו ואמרו שהסירו את החסינות במרפאה והתקבלו. וכך לדעתי צריך לנהוג גם בנושא הנכסים והכספים כתנאי לקבלה לחברות, בפני מי שיוסמך בלבד. זה יאפשר להם לחיות בינינו ביושר, בהרגשה טובה ובלי נקיפת מצפון על הסתרה. יש שיר שמילותיו הן: "מי שמאמין – לא מפחד" אני חושב, שצריך להפוך את המילים ל "מי שמפחד – לא מאמין"!
אנחנו, כנראה, מפחדים להתמודד עם עקרונות ואולי לא מאמינים יותר בערכים, קודמים, כמו שאמר לי חבר ששוחחתי איתו: "אל תערבב בין החיים הטובים שלנו לעקרונות". אני מודע לכך שרבים יגידו: "אתה מיושן כמו העקרונות עליהם אתה מדבר, הסיסמה היום: "חיה, ותן לחיות!"
וממעשה נלוז אחד לפרשת השבוע "תולדות" נלוזה לא פחות, הפרשה מספרת על המאבק בין היושרה והתחמון. על יעקב אבינו, התחזותו והציניות שלו כדי להשיג את ה'בכורה' ו'הברכה'. אותו יעקב איש תם ויושב אהלים מול צייד איש מעשי נועז. יש האומרים שעשו היה איש 'קטן', המביט רק על ההווה, על העכשווי, על היום הזה, בעוד יעקב הוא שמסתכל קדימה ורחוק. וההיסטוריה… מי זוכר בכלל את עשו? ואת יעקב (ישראל) מזכירים בתפילות שלוש פעמים ביום.
"שבוע טוב"!