חודש: נובמבר 2019

30.11.19   ב' כסלו תש"פ

השבוע, נסדק עוד סדק בהשקפתי על מהות הקיבוץ. וזה מציק לי. בעקרונות היסוד של הקיבוץ ישנם כמה כללים. לא רק "כל אחד כפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו" אלא גם קיום חברה שוויונית , חברה שיתופית, ציונית, בעלת השקפה סוציאליסטית וכו'  חברה המהווה את מרכז חייו של הפרט והמשפחה. (שלה מוסרים את כל יכולות הגוף, הנפש והנכסים. ככה זה התחיל! מאז "זרמו מים רבים" בחברה השוויונית הזו, ודברים רבים השתנו במציאות המתפתחת. אני יודע שלחברים רבים לא חשובים עקרונות אלה. והם אדישים לתופעות חריגות. וכך נכתב השבוע ב"גלובס": "… מבקשת המעצר של ש. ומ. תושבי משמר העמק ששמם הופיע ברשימות crs ,עולה כי השניים מחזיקים במספר חשבונות בנק בנורבגיה בהיקף של 2.500000 שקל, הכסף, נטען, מופקד בבית השקעות ובבנק בנורבגיה ונושא רווחים…" (סוף ציטוט). תמיד היו "כספים פרטיים" לחברי קיבוץ, אבל, שחברים יחזיקו באופן פרטי שניים וחצי מיליון שקלים בצד? לפני 50-60 שנה לא היה להם מקום בחברה הקיבוצית,  או שהם היו מעבירים  את הכסף לקופת הקיבוץ מלווה בלוויית התנצלות והבעת חרטה. היום הם ממליצים לכולנו, להתייעץ עם עו"ד שהקיבוץ נותן, איך לא להסתבך בהחזקת הכספים ולא להיעצר לחקירה ברשויות. (ר' דף לחבר). כיון אין שום הכחשה מצידם (וגם לא גינוי מצידנו) הבנתי שזה נכון. למה הגענו? ואגיד באופן ברור, אני יודע שקלטנו ואנו קולטים הרבה חברים שאינם מוסרים את רכושם ומה שצברו לקיבוץ עם קבלתם לחברות. אנחנו כבר לא מצפים זאת מהם ואני לא יודע אם מדברים איתם על משמעות החלטתם להצטרף לקיבוץ. וכך נוצר מצב שיש חברים, שלצד 'זכויותיהם' בקיבוץ יש להם בצד גם "זכויות" משלהם. למשל ה- 2.5 מיליון שקל בחו"ל. זה מקרה קיצוני שעליו נודע במקרה . הכמות, כידוע, יוצרת גם איכות שונה. לי, כחבר קיבוץ ותיק, קשה למצוא מכנה משותף עם חברים כאלה שאורח חייהם כל כך שונה ונחשף רק בשל "תקנה חדשה". לא חשוב ההסבר איך זה קרה, זה קרה! אותי מעניין איך הקיבוץ מתייחס לעניין בשלוות נפש כזו כאילו זה אירוע "קטן" יותר מהחזקת אופנוע עליו "סערנו" ב- 2 שיחות. העניין שלנו אינו בעושרם אלא בהתנהגותם הלא מוסרית. ואנחנו שותקים בהכנעה. כשחבר בא לקיבוץ הוא קודם כל מסיר את החסינות הרפואית שלו ואני זוכר מקרים בהם סירבו לעשות זאת (כמזכיר הקיבוץ) הבהרתי להם חד משמעית, שאם כך, הם לא יוכלו לחיות בקיבוץ. אחרי שבוע חזרו ואמרו שהסירו את החסינות במרפאה והתקבלו. וכך לדעתי צריך לנהוג גם בנושא הנכסים והכספים כתנאי לקבלה לחברות, בפני מי שיוסמך בלבד. זה יאפשר להם לחיות בינינו ביושר, בהרגשה טובה ובלי נקיפת מצפון על הסתרה. יש שיר שמילותיו הן: "מי שמאמין – לא מפחד" אני חושב, שצריך להפוך את המילים ל "מי שמפחד – לא מאמין"!

אנחנו, כנראה, מפחדים להתמודד עם עקרונות ואולי לא מאמינים יותר בערכים, קודמים, כמו שאמר לי חבר ששוחחתי איתו: "אל תערבב בין החיים הטובים שלנו לעקרונות". אני מודע לכך שרבים יגידו: "אתה מיושן כמו העקרונות עליהם אתה מדבר, הסיסמה היום: "חיה, ותן לחיות!"

וממעשה נלוז אחד לפרשת השבוע "תולדות" נלוזה לא פחות, הפרשה מספרת על המאבק בין היושרה והתחמון. על יעקב אבינו, התחזותו והציניות שלו כדי להשיג את ה'בכורה' ו'הברכה'. אותו יעקב איש תם ויושב אהלים מול צייד איש מעשי נועז. יש האומרים שעשו היה איש 'קטן', המביט רק על ההווה, על העכשווי, על היום הזה, בעוד יעקב הוא שמסתכל קדימה ורחוק. וההיסטוריה… מי זוכר בכלל את עשו? ואת יעקב (ישראל) מזכירים בתפילות שלוש פעמים ביום.

"שבוע טוב"!

16.11.19   י"ח חשון תש"פ

הסיפור השבוע הוא אינו מתכוון להטפת מוסר, ואינו מביע משאלה. הוא אחת מהסיבות שבגללן הצטרפתי לצוות ההקמה של "מפגש".  זהו תיאור של פגישה מקרית שהתקיימה ב'בר אילן' בשבוע שעבר. כתבתי את עיקריה במהלך השיעור על שלמה המלך ואלף נשותיו ואולי נעים יותר לשמוע למה נעצר ב"אלף". אם הייתי צריך לתת כותרת לפגישה הייתי כותב כמו שגנייק אמר: הזיקנה אינה יפה.
כשנכנסתי לקפיטריה, ראיתי בפינה את שלושת חברי ללימודים כבר כמה שנים, נקרא להם אברהם, יצחק ויעקב, מסבים לשולחן ומשוחחים. לקחתי את כוס הקפה שלי והתיישבתי לידם. הם היו שקועים בשיחה בעקבות הסדרה בטלוויזיה: "80 וארבע" , סדרה, שלאנשים בגילנו שעברנו כבר את שנת ה- 80 לחיינו, היא  מרתקת , כואבת  ואופטימית. כולנו במצב כלכלי כזה שיכולנו – כמו בסדרה – להתגורר בעלות הגבוהה של בית האבות "בית בכפר". לכולנו ילדים ונכדים מבוגרים ומתבגרים ושניים מתוכנו אלמנים. כמובן שהשיחה נסבה על מה שהזקנים (בערך בני גילנו) אמרו וסיפרו בעקבות הסדרה. כשהצטרפתי לשולחן, יצחק, (הצמוד כבר כמה שנים לכסא גלגלים, (הפיליפיני המטפל שלו ישב ליד שולחן לא רחוק) דיבר על בעיית הבדידות והלבד והמשמעות של לחיות לבד. נראה היה לי שאינו מדייק בניסוח והסברתי לו (כפי שרעיה מסבירה לי) את ההבדל בין השניים. להיות לבד זה לא רק שלילי ורבים מחפשים את הרגעים שיוכלו להיות עם עצמם בלבד, אך הבדידות מסמנת תמיד מצוקה כלשהי. הוא דיבר על בדידות, על כך שאינו משתלב חברתית בבית האבות, סיפר שבניו דואגים לו כלכלית ומשלמים את אחזקתו בבית האבות והוא מודה להם יומיום על כך, אבל אינו זוכה מהם להתייחסות ולחום אנושי. כמעט שלא באים לבקרו וכשבאים כעבור זמן קצר כבר נפרדים, כי הם צריכים ללכת לעסקיהם. עצוב לי, אמר, ולגם מכוס הקפה שלו. יעקב, הצעיר בינינו (זה עתה עבר את ה- 80) אמר שהבעיה שלו היא לא רק יחס המשפחה, הבעיה היא שמרגע שהפסיק לעבוד, הסביבה הפסיקה להתייחס אליו ומצב זה גרם לו להסתגר בתוך עצמו ולא לנסות אפילו להתערב בחברה החדשה שמצא בבית האבות. הלימודים באוניברסיטה מזמנים לו פגישות עם אנשים ללא מחויבות כלפיהם, ולכן הוא מתמיד לבוא ללימודים אבל גם כאן קורה לו לשבת לבדו ימים שלמים. "הנסיעה כדי לבקר חברים שאני אוהב, קשה לי. אני מגלה בעצמי רגשות קנאה בזקנים אחרים, שאני רואה איך בניהם מטפלים בהם, לוקחים אותם למסעדות ואפילו מזמינים אותם לנסיעה לחו"ל עימם". השתתק וחנק את הבכי.  אברהם, שהוא תמיד שמח ובעל הומור, אמר שהזקנים צריכים שלושה "זין": זוגיות, זיכרון וזמן! שסיפרתי לרעיה על שלושת ה"זיינים" שלו (אמרה וצדקה)  שיש להוסיף "זין" רביעי והוא : זהירות! "אם יש לך את שלושת החוסרים, האלה" הוסיף, "אתה יכול ביתר קלות להתמודד.  הבעיה הכואבת לי ביותר והיא משפחתי. ילדי ונכדי. אני לא רוצה שהדברים יישמעו כהטפת מוסר או נזיפה אבל תחשבו עלי כשאני מדבר איתם כמה זה יכול להישמע כהטפה הקוראת להם לתיקון דרכיהם. הם באים לעתים די קרובות, תמיד שמחים ועליזים, מביאים כיבוד ומזמינים אותי אליהם הביתה בחגים וזה טוב ונעים לי, אבל מה באמת צריך זקן ערירי כמוני? שיבואו אלי לדבר אתי, שישאלו אותי על עצמי, שיתעניינו בי, במחשבות, בעיסוקי, בקשיי. אמרתי פעם אחת לכלתי (יותר נוח לי) שיש לי הרגשה שאני לא מעניין כבר אף אחד ושהבנים חושבים שהמתנות שמעניקים לי בחגים זו תשומת הלב לה אני זקוק. אני השקעתי בהם כל כך הרבה " אמר כשחיוך גדול נמרח על פניו, "אני חושב שחבל שאנו לא חיים כמו לפני אלפי ומאות שנים, כי אז הייתי זוכה לכך שיבואו אלי לדבר, לשוחח, להתייעץ, לשמוע ולהקשיב למוצא פי כאדם הזקן בשל חכמתו וניסיונו". אברהם השתתק ולאחר השתיקה שנוצרה אמר: "תסלחו לי ששפכתי את ליבי בפניכם". יעקב שאל אותי ואיך זה להזדקן בקיבוץ? אמרתי  שגם אצלנו קיימת הבעיה ועוד אספר לכם על כך.
אני מודה כי לא עלה על דעתי שסדרת ריאליטי בטלוויזיה יכולה להציף כל כך הרבה בעיות ורגשות.

ונסיים במשהו צעיר, רענן ויפה, בברכה ליום הולדתה של צעירת כלותנו – קרן. אנחנו מאחלים לך כלטוב, רקטוב, הרבה שמחה ואושר במשפחתך עם שיר, גלי רומי ושנוקי ועם כולנו משפחתך הרחבה.
קבלי חיבוק אוהב!

"שבוע טוב"!

19   י"א חשוון תש"פ

פעמיים בהיסטוריה של עם ישראל ניתנה הצהרה/הכרזה בין לאומית על זכות עמנו בארץ ישראל. הראשונה אירעה בשנת 539 לפני הספירה ע"י כורש מלך פרס, המכונה "הצהרת כורש", והשנייה, המכונה  "הכרזת בלפור" ע"י הלורד בלפור שנמסרה ב- 2.11.1917 לרוטשילד. הצהרת כורש אמרה:  "…אלוהי השמים פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו, יהי אלוהיו עמו יעל לירושלים וכל הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים". במילים פשוטות הצהרת כורש עודדה את גולי בבל לחזור למולדתם, למרות המכשולים הרבים שבדרכם ולבנותה מחדש.
הכרזת בלפור ניתנה, כשארץ ישראל נמצאת תחת שלטון המנדט הבריטי. ואמרה: "…ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל".
את שתי ההכרזות האלו, עם ישראל קיבל כאישור לזכויותיו הקדומות לשיבת ציון. וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית ב1917, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל) פירש את ההכרזה ואמר: "… רק על ידי מאמצי היהודים יקום הבית הלאומי. כי הצהרות בלבד לא תבנינה את הארץ. רק אלה היוצרים עובדות היסטוריות, המקוממים שממות עם וארץ אלה הם הבונים האמיתיים. שבח ליד העובדת, החלוצית, הבונה והגואלת בעיר ובכפר".  את הכרזת בלפור, שהיה יום חשוב מאד, חגגנו כילדים ונערים יחד עם כל חברי הקיבוץ וציינו אותו מדי שנה.  אגב, כתגובה להכרזה התארגנה קבוצה של 550 איש בישוב היהודי, כדי להתגייס מיידית לגדוד העברי בצבא הבריטי. האירוע הגדול השני שחל השבוע הוא "7 בנובמבר" יום המהפכה הבולשביקית שגם אותו חגגנו בגדול מדי שנה והיה אחד "החגים" הגדולים שלנו כסוציאליסטים וציונים. עליו כבר סיפרתי בעבר.

השבוע קראנו את פרשת 'נח' העוסקת גם בבניית מגדל בבבל (עירק היום). שאלתי את לי (בכיתה ב') האם הוא למד על כך בכיתה ומה למד? תשובתו הייתה: "האנשים רצו לבנות מגדל גבוה כדי להגיע לאלוהים ולהשתוות אליו. אלוהים ניסה למנוע את הצלחת הבנייה בכך שגרם להם לדבר במגוון שפות ולא להבין אחד את השני". ומה אני חושב? הבנייה ותגובת אלוהים מעלים את בעיית התקשורת הבין-אישית. מה היה שם? פועלי כל העמים שחיו באותה עת, התאחדו באחווה גדולה, כדי לבנות מגדל ענק שראשו בשמיים כדי להגיע לאלוהים. מבצע אדיר שנועד להפגין את כוח היצירה והיוזמה של האדם. בניית המגדל נעשתה תוך שיתוף פעולה מלא, בשפה אחת מובנת וחזון משותף. אלוהים ראה בבנייתו התגרות בכוחו, בכוחות שליטתו על הנעשה בעולם שזה עתה ברא.
מאחר שכבר התחייב שלא יוריד על הארץ עוד מבול אמר לעצמו: "אכה אותם בפגיעה בקשר ביניהם, בגרימת חוסר הבנה ביניהם, שתוליד סכסוכים וריבים" וכך היה! הוא בלל את שפתם, הם חדלו להבין זה את זה ורבו הסכסוכים ביניהם. השפה המשותפת שהייתה כלי העבודה הבסיסי בהקמת המגדל הגבוה, בבת אחת שובשה וכל המפעל קרס והפך למקור ריב, מדון ופירוד בין בוניו ובין העמים שלהם. זו הפעם הראשונה בתנ"ך שאנחנו רואים את חוזקה וכוחה של התקשורת בין בני האדם ובהעדרה- לאן זה מוביל.. מאז ועד היום איש אינו מאשים את אלוהים אלא רק את עיוותי התקשורת.

מוצ"ש, 4.11.1995 ליל רצח רבין הבלתי נשכח ובלתי נסלח. והרוצח ניצח?! השבוע ציינו 24 שנים ללילה ההוא.
מתוך שיר "הרעות" שרבין כל כך אהב:
…הרעות נשאנוך בלי מילים  /  אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים  /  את נותרת אדירה ודולקת….

וברכת "מזל טוב" לרז ושרון בהולדת מיכאל וברכות חמות לאורנה וניר וכל המשפחה.

"שבוע טוב"!