חודש: נובמבר 2022

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

26.11.22      ב' כסלו תשפ"ג

גם בפרשת "חיי שרה" יש הרבה ראשוניות. הפרשה נפתחת ב: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה." קבורת שרה היא הקבורה האשונה הנזכרת בתורה והבכי של אברהם גם הוא הבכי הראשון המתואר בתורה. (אני מניח שהידענים שבכם יגידו שהרצח הראשון היה שקין הרג את הבל וזה נכון, הרג אבל לא קבר אותו אלא ברח). אברהם, כאלמן, פותח משא ומתן עם התושבים המקומיים – הפלשתינאים של אותם הימים, –  על קניית מערת המכפלה במחיר מלא, שתשמש כחלקת קבר, וכאלמן טרי גם מתחיל לחפש כלה ראויה, לבן, ליצחק. הפרשה, שמתחילה בקבורה ראשונה מסתיימת בחתונה הראשונה. אגב, אומרים שרבקה זכתה להיות רבקה אמנו, לאחר האודישן שהיה מבחן החסד. כשאליעזר הצמא מגיע לבאר היא ממהרת להשקותו ואת גמליו. בזכות מעשה זה, התקבלה להיות אחת מאימהות האומה. וההנמקה: "לא כסף ולא יופי, לא תואר ולא כבוד, כי אם המידות האישיות הנעלות", הן שקבעו.  

השבוע, ב- 21.11.22 ציינו את יום השנה ה- 65 לנישואינו.                                     
ביום שישי ה- 6.12.57, במסיבת קיבוץ, שהוקדשה לחמשת הזוגות שהתחתנו יחד, קיבלנו את "מגילת עדות" שהייתה מעין תשובת הקיבוץ לכתובה הדתית המקובלת. שימו לב למילים ולסגנון וכך נכתב בה:

רעיה שוהם              מגילת עדות                  עמרם גורדון

מן היום בו ראיתם את יפי העולם ואורו – את צער העולם וצלליו, מהיום בו חש דמכם את פעימות הסערה והמרגוע – כלתה נפשכם אל הבלתי נתפס – אל זה המרתק מבט, אל זה הקורא ותופס, הקורע ומשבית ומרווה, כלתה נפשכם לאהבה. היום אתם עומדים בפתחו של טרקלין אהבתכם ובו שמחות וצער, גאות ושפל.
עומדים אתם לקשור עצמכם בברית פעימות הלב – בברית של דמע ושחוק -בברית של גוף ונפש – בברית של אמונה ואושר – בברית של חזון והגשמה.
בשם הקיבוץ הזה, בשם האהבה הגדולה, אהבת האדם, אני מביאכם בברית משפחת האדם.

למען עצמכם – למען בניכם אשר ייולדו, למען ישגשג ויפרח ביתכם הקיבוצי, אשר אתם עצם מעצמו ורקמה בנופו, ניצרו את שתיל אהבתכם עד היותו עץ ענף, גדול ומצל.  אמן!                                                                                                                                      
משמר העמק
6.12.1957   י"ג כסלו תשי"ג

אנחנו ציינו את האירוע בצפייה במופע מחול!                  
כיון שסיפרנו לכם אין ספור פעמים, איך נסענו במשאית ליקנעם,  ארבעת הזוגות ועוד חברים, כעדים. כעבור עשרים דקות כבר היינו על המשאית בחזרה הבייתה, אני הלכתי לחליבת לילה ברפת ורעיה לבית ילדים להשכיב לישון את ילדי קב' "אילן".                                                        
ימים שהיו ולא ישובו. רק זיכרונות…

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה  גם פרספקטיבה"

19.11.22     כ"ה כסלו תשפ"ג

איתן בן אור, כמו מיכה, כמו יוסק׳ה ועוד חברים, היו כמו אחים בכורים שלי הם לא חינכו אותנו, הם היו הדוגמה האישית שלנו בכל התחומים עבודה, חברה, תרבות, בכל. והם חסרים לי. לאזכרה שהייתה לאיתן כתבתי כך וחשוב לי שתשמעו אותם:  "…ככה סיפרו: יום אחד איתן השתובב בשלולית מים בחצר הקיבוץ וזה הרגיז את אמא שלו, שביקשה ממנו אין ספור פעמים שיפסיק, אך משלא הפסיק במשחקו, ניגשה אליו ונתנה לו 'קלאפס' על ישבנו. עבר במקום בן-עמי (אבא שלי) ראה ואמר לה: "חברה יקרה, לא מרביצים לילד של הקיבוץ". הילדים הראשונים היו באמת ילדי כל הקיבוץ וכל החברים היו משתעשעים אתם. לכן הילדים הראשונים לא קראו להוריהם אבא או אמא אלא בשמותיהם הפרטיים. על גב הילדים האלה הומצא ונבנה החינוך המשותף, בית הילדים, הלינה המשותפת, המקלחת המשותפת, נוצר המושג "קבוצה" הילדים עבדו מגיל 4-5 במשק הקטן שלהם. הילדים היו שותפים מלאים לכל המתרחש בקיבוץ מהמלטה ברפת או בדיר, קטיף בגן ירק ובמטעים, במסיבות, בחגים ובערבי תרבות, השתתפות בהפגנות פוליטיות ובהגנה על הקיבוץ במאורעות. כך נוצרה ההזדהות המוחלטת בין דור המייסדים לבניהם עם מהות חיי הקיבוץ. איתן ייצג את הערכים האלה מילדות לאורך כל חייו.   לסיום סיפרתי איך לפני מספר שנים, רעיה ואנוכי, לקחנו את איתן לפנות ערב לבית הקברות. התיישבנו על ספסל מול קברות הראשונים ושמענו מפיו סיפורים על דמויות שהכרנו, בהומור, בקצת רכילות, בסיפור סיפורם האישי במקום הזה, שאולי עוד נכתוב אותם, מקום שהיה מחובר אליו עד כלות. יהי זכרו ברוך!

הדברים שכתבתי על מימון לימודי הרבנות ויחסי קיבוץ-דת, עוררו מספר תגובות ואני מפרסם שתיים מהן: הראשונה שנאמרה בעל-פה ואמרה: "עמרם, עמרם איפה אתה חי? אתה רוצה שהקיבוץ יעסוק בבעיות שכבר לא מעניינות ולא רלבנטיות לאורח החיים שלנו היום. לדוגמה כתבת פעם על "עבודה שכירה", את מי זה מעניין מול 'מימוש עצמי', כתבת לאחרונה על שאין לנו נוכחות ב'פלגים', למה זה אכפת לך בכלל ועכשיו נזעקת על רבנות. מה שמעניין את הציבור שלנו הם 3 דברים: הבונוס, הדירה ולספר על נפלאות הטיולים בחו"ל. מה אתה רוצה מאתנו?" אמר והלך לדרכו. את התגובה השנייה כתב לי דורון אופיר, שאני מניח שרובכם תסכימו איתה כי היא מאפשרת זרימה ללא זעזועים.                                                                                                 
הי עמרם,
נושא מעניין. האם ואיך נשמרים עקרונות הבסיס של חיי הקיבוץ, והאם חצינו קו אדום. אפשר לחלק את דבריך לשני נושאים: שינוי חברתי וחילוניות. בשנים האחרונות קל לראות בקיבוצנו את השינוי החברתי. אנחנו מעדיפים בילוי משפחתי על פני בילוי קיבוצי, מגדילים את תקציבי החברים באופן שמגדיל את יכולתם מצד אחד לבחור כרצונם אירועי תרבות, חברה, פנאי ולימודים, ומצד שני לתת (וגם להוריש) יותר לבנים שלנו. לאור זאת, אם בעבר כיוונו את הבנים ללמוד תחום פונקציונלי קיבוצי, בהווה אנחנו מאפשרים להם לבחור מה שמעניין אותם באופן אישי, ובחירתו של בן קיבוץ ללמוד לימודי רבנות כלולה בכיוון הזה (אגב, כשלעצמו, זה אכן מפתיע מדוע הוא רוצה להגיע לסמכות של רב, הנחשבת הגבוהה ביותר עבור אנשים דתיים, ואינו מסתפק בלימודי יהדות כהעשרה). לשינויים האלה אפשרנו לקרות, הם מתקדמים לאיטם אולי עם רוח התקופה, ונראה שאין כאן חציית קו אדום קיבוצי. מה לגבי החילוניות? האם גם הנושא הזה עובר שינוי חברתי? ריבוי החברים שהצטרפו למשמר העמק בשנים האחרונות ודאי הוריד את רמת הקולקטיביות הרעיונית שהייתה קיימת בעבר, והעלה את רמת חוסר האחידות בתפיסת הזהות ובהסכמה על "עקרונות הבסיס של חיי הקיבוץ". אם חילוניות היא חלק מזה, אז אולי גם פה הבחירה האישית התרחבה ויחיו כאן חילוניים ומסורתיים זה לצד זה. אם נחזור ל'רבנות', נראה לי שכל עוד מדובר בלימודים, לא נראית סכנה לאורחות חיינו המיוחדים. אם אכן יידרש בהמשך בית כנסת ועוד "פיתוחים דתיים", אז נצטרך לשאול האם, למרות השינויים החברתיים שעברנו עד כה, נסכים גם לשינוי מהסוג הזה.                                         
בברכה, דורון 
ותגובתי: כחניך במוסד, אני לא זוכר על מה, תורמוס אמר לנו בהגייה הונגרית: "יש דברים שצריך להרוג אותם קטנים ולא לתת להם לגדול, כי יהיה מאוחר".

ונסיים בשמחות והפעם ברכות לקרן ליום הולדתה. שכולו תחת חווית הכניסה לבית, בית חדש גדול ויפה. נאחל לך הרבה אושר, לך, עם שיר, עם גלי, רומי ושני, שיהיה הבית מלא שמחה! חיבוק אוהב מכולנו!

וברגע האחרון, אנחנו שולחים ברכה חמה ומחבקים את יהב ורעותי לקבלתם לחברות בקיבוץ. כשבן הדור הרביעי למייסדים, מחליט להמשיך בדרך אבותיו, אין שמחה וגאווה גדולים יותר!  נברך ונתברך!!

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה – זיכרון זה גם פרספקטיבה"

12.12.22    כ"ה כסלו תשפ"ג

איתן העביר לי את פרשת השבוע שכותב/מכתיב סבו, יהודה, שהוא בן 99. התרשמתי מאוד מהסבריו שלו ל'פרשות', באחת מהם, ממש הפתיע אותי במקוריותו וביקשתי רשות לפרסמה כאן וכך כתב:
אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. "את האלוהים התהלך נח". (כתוב) בדורותיו – בלשון רבים, מלמד שלא רק בדור אחד היה הצדיק אלא כל הדורות בהם הוא חי. זה מלמד על אישיותו הפסיבית של נח שלא ניסה וללא הצליח משך דורות להשפיע על האחרים בדרכו הטובה, ולכן הקב"ה הביא את המבול. וזה בשונה מאברהם ושרה שהיו עושים נפשות (לאלוהים). את ההבדל בין נח ואברהם ניתן לראות גם אם נעמיד זה מול  זה את הביטוי "את האלוהים התהלך נח", מול מה שנאמר על אברהם אבינו בביטוי" האלוהים אשר התהלכתי לפניו" . חז"ל הסבירו שדרגתו הרוחנית של נח משולה למי שצריך עזרה תמידית כדי ללכת בדרכי אלוהים לכן הוא הולך לצידו צעד צעד, ואילו אברהם היה בעל כח רוחני גבוה יותר לכן הלך לפני האלוהים. אהבתי את ההבחנה הזו של סבא יהודה בין שני "הצדיקים", הבחנה  שלא הכרתי ולא שמעתי כזאת.

פרשת השבוע ב"לך-לך", בעיני שלי, היא סיפור ה"בראשית השלישי" והאחרון. בראשית א'- היא בריאת העולם. בראשית ב'- היא המבול וגם מגדל בבל, בו נעשה ניסיון לתקן את מה שלא צלח בבריאה. ובראשית ג'- היא יצירת דמותו של אברהם, והמונותאיזם. באותה תקופה העולם כולו האמין באלילים השונים ועבד עבודה זרה. אברהם מייסד תורה חדשה של האל האחד. אני מניח שבני דורו חשבו שהוא אדם הזוי או תימהוני. והוא מוצג רק כבנו של תרח ובעלה של שרי. במבחן התוצאה, מיליארדי בני אדם ממשיכים בדרכו.

מחרתיים ייפתח שוב המונדיאל הנכסף ואני כידוע לכם, נמנה עם אוהדי המשחק המרתק הזה. חלק מכם אולי זוכרים את קשרי עם הכדורגל, מתי ואיך פרשתי. ואזכיר בקצרה: באליפות צ.ה.ל בכדורגל בשנת 1952 הייתי בהרכב  של נבחרת חיל ההנדסה בתפקיד קיצוני שמאלי, כי הייתי מהיר. שיחקנו בנעליים הצבאיות הכבדות ובבגדים שהשגנו ובמשחק הראשון מול נבחרת חיל הקשר, במהלך המחצית השנייה, הכדור הגיע אלי ואני כדררתי כל הדרך לשער וכשהגעתי מול השער הריק, כבר לא היה לי כוח לבעוט  ופספסתי ותוך כדי, נקעתי את הקרסול והמציאות הורתה לי: "פרוש, בתור אוהד לא תיפצע" ומאז אני אוהד וצופה בתחילה על המגרש, ובשנים האחרונות מהכורסה. אבל כמה מילים על תולדות הכדורגל. מקובל לחשוב שאת משחק הכדורגל המציא מעמד הפועלים באנגליה והמעמדות העליונים גנבו אותו מהם. אבל האמת היא הפוכה. רק המעמדות הגבוהים  שלא עבדו קשה והמזון היה מצוי אצלם, היה להם פנאי לשעשועים ובידור והם הם, המציאו את המשחק. אבל מי שהביא לכדורגל המקצועני באו דווקא ממעמד הפועלים. הם הבינו שכדי לשחק טוב יותר, ויוכלו להתמודד עם "הבורגנים" ולנצחם, שיביאו את קהל המתעניינים לכך שיקנה כרטיסים, צריך להתמסר למשחק ואת זאת צריך לעשות לא אחרי העבודה אלא כעבודה. המהלך הזה הביא למקצוענות בכדורגל שהוכרה רק ב- 1888 והמקצוען הראשון שהופיע באנגליה היה סקוטי שנדמה לי שקראו לו סטטר (משהו כזה אני זוכר מסיפורי אבא) ושלמו לו על כך. וסיפור נוסף: במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הכדורגל ממש נעלם עם גיוס כל השחקנים לצבא. ואז הועלה תחליף בדמות הכדורגל הנשי, שהביא מדי שבוע עשרות אלפי אנשים לאצטדיונים לצפות בהן. עם תום המלחמה חודשו משחקי הגברים, שזכו וזוכים לפופולריות עצומה, ומשחקי הנשים נדחקו ונעלמו. הכדורגל הנשי הסדיר, חודש רק בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת.

אין שן!

ואי אפשר לסיים בלי אירוע משפחתי חשוב. השבוע, לנינתנו הבכורה תומר, נפלה השן הראשונה! איך שהזמן רץ, נזכרתי, איך אמא שלי שמרה על השן הראשונה שנפלה לי בקופסה קטנה מרופדת בצמר גפן.

"שבועטוב"!

"זיכרון זה לא רק נוסטלגיה  –  זיכרון זה גם פרספקטיבה"

5.11.22   י"א חשוון תשפ"ג

על תוצאות הבחירות ציטוט מאהוד מנור: …אין לי ארץ אחרת…

שלכת בתהליך בין הבחירות לפרשה

לפרשת "בראשית": התורה נפתחת בתרועות וחצוצרות, או אם תרצו בתוהו ובוהו. היופי של מים ושמים, דשא ועצים, מאורות היום הלילה מגיע מהר מאוד לנקודת השבר – כשמגיע האדם. וכבר בדור השני של האנושות שכולל שני בנים בלבד, מתרחש הרצח הראשון  שבא מתוך קנאה, קנאת קין בהבל בשל הקשר הטוב יותר שבין הבל והבורא. זה לא סיפור עם, זה המשך ישיר לגירוש מגן העדן, בו אדם וחוה לא יכלו לשלוט ביצרם ולא לאכול מעץ הדעת. ה'סיפור הראשון' הסתיים "רק" בגלות מגן העדן, שזה עונש בו נושאים בני האנוש עד היום. הסיפור השני הסתיים באופן טרגי יותר, ברצח של רבע מהאנושות עלי אדמות וחצי מהפוטנציאל להמשכיותה של האנושות. כי להבל לא יהיו ילדים ולא תהיה משפחה. בכל הסיפור הכתוב אין נימה של הזדהות או הבנה עם הכעס והקנאה של קין, הדגש הוא על הרצח!,שהוא נורא ואיום לכשעצמו, והוא יכול להתרחש גם במרחב הכי מוגן של האדם – במשפחה. במקרה שלנו אנו למדים שני דברים: 1. עד כמה קשה הקנאה  ו-2. על רצח אין מחילה.

בשנים האחרונות אני נאלץ לבלוע יותר מפעם אחת את הסטיות מעקרונות הבסיס של חיי בקיבוץ. אבל השבוע, נחצה הקו האדום. נשמעו אמירות ש"היום זה קיבוץ אחר" ש"תפיסת החיים (האידיאולוגיה) כבר לא קיימת, לפחות לא משותפת לכולם", ועוד הערות על גישתי "הלא ריאלית לחיי הקיבוץ" העכשווי. נחצה, ראשית, באדישות הציבור להתייחסות למהו תפל ומהו עיקר ולא אוסיף יותר. ושנית, העניין עצמו – איך ייתכן שאנחנו כקיבוץ נהיה שותפים למימון לימודי 'רבנות' של בן שחזר בתשובה לקיבוץ במסגרת מסלול בנים ללימודים? אחד מעקרונות היסוד המרכזיים של הקיבוץ הוא החילוניות! בנושא זה אין פשרות ואין ויתורים. יחס כבוד והבנה לחברים/הורים דתיים, כן! פעילות דתית המתערבת  בחיינו, לא! ומי שלא יכול לקבל את העקרון הזה לא יכול לחיות בתוכנו. היום הישתלט העקרון: כל בן שרוצה לחזור נקבל אותו ונספק את כל רצונותיו מכפתור לרכב ועד "שילמד מה שהוא רוצה". עקרונות חיים אינם משתנים על פי דעת המרכיב האנושי המנהל את חיינו בזמן מסויים, עקרון החילוניות גובר על עקרון קבלת בנים שעלולים לשנות את דפוסי חיינו. ורב, זו אוטוריטה! התמיכה שלנו בלימודי רבנות, בטיפוח ופיתוח הדת, נוגדת את אופי חיינו. כמה הקיבוץ צריך לוותר בשביל לקדש עקרון זה. ומי אומר שמחר לא תבוא התביעה או בקשה להקים בית כנסת? אל דאגה, זה לא יפגע בבונוס כי הפרוייקט ממומן על ידי משרד הדתות!, לא על ידי היזם! התגובה הרי תהיה: "למה לא" וימצאו לכך גם תומכים. אני יודע שהתקיים דיון על כך ושם נאמר 'שאנחנו לא מתערבים במה שבנינו רוצים ללמוד', חבל שאלה שדנו לא ראו את הצד העקרוני בטרם החלטתם, או לחלופין, לפחות לקיים על כך דיון ציבורי. (ולא רק פירסום מובלע ברשימת המשתלמים) כנראה שכבר לא אכפת לנו, "הפרטת המזון" הרבה יותר ערכית וחשובה. רבים יחלקו על גישתי ויגידו: "תן לחיות", או ישאלו: "זה מה שמדאיג אותך?". אני כותב בתקווה שלמישהו שמאמין בקיבוץ זה יהיה איכפת.

וברכות למיה ליום הולדתה. אני לא אוהב את הביטוי "אסיר תודה" בשל המילה "אסיר". אבל לפני הברכות רוצה להודות לך על דאגתך לנו, דאגה מעשית ועניינית מהלב. מאחלים לך אושר ושמחה באהבה גדולה לך, עם הדר ומור, קיקה וניני. הסתגלות מהירה למצב שילדיכם כבר פורחים מהקן, וכדאי שתתחילי לשנן את "עוף גוזל"… מאחלים לך שכל שתרצי יתגשם ומהר ואיננו שוכחים גם לברך את הוריך ש"נתנו" לנו אותך! חיבוק בשם כל המשפחה!
"שבוע טוב"!