27.4.19 כ"ב ניסן תשע"ט
…מלאו לי מאה שנים. נותרתי ניצול השואה האחרון בין החיים. במרכז חיי עומדים זיכרונות מתקופת השואה. כולם נרצחו שם. מי שלא בגופו – בנפשו. לכל מה שאירע לי מאז הייתה חשיבות משנית. ניסיתי לספר לילדי, נכדי וניני מה קרה לשליש מהעם היהודי שם, באירופה, במלחמת העולם השנייה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה, הייתה לי תחושה שכל האחריות על מסירת זיכרון השואה לאנשים החיים היום מונחת על כתפי כאחרון הניצולים. חלפה בי המחשבה שאחרי הכל יישכח, עד כדי כך שייהפך לשורה אחת בספר ההיסטוריה של עמנו. ממש כמו הפרעות בסוף המאה ה – 17, בהם נמחו כ- 750 קהילות באוקראינה ופולניה ומאות אלפי יהודים עונו ונרצחו, תקופה של עלילות דם בלתי פוסקות. האירועים המחרידים האלו בתולדות עמנו, הפכו לשורה אחת בספרי ההיסטוריה שלנו. מחשבה זו לא נותנת לי מנוחה. האם ייתכן שהשואה על זוועותיה תיהפך לשורה אחת? אני מחפש את האנשים בתולדות עמנו, שחיו את המאורעות הקשים ביותר, כדי לדבר איתם וללמוד מהם איך הצליחו לשמר את זכר האירועים אותם חוו. לפני שבוע שאל אותי אחד מנכדי: "יש לך הכל, אתה בריא בגופך וצלול בראשך, מה חסר לך? למה אתה לא רגוע?" השבתי לו: "לא מרפה ממני המחשבה שנותרתי אחרון ניצולי השואה ואחריות עצומה מוטלת עלי, לדאוג שהשואה לא תישכח. אני חושב מה ניתן לעשות כדי שלא תוכלו לשכוח. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, למי בכלל יהיה אכפת מהשואה הנוראה שעברה על עמנו? למה שתרצו לזכור את הדברים הנוראיים שקרו לנו. מי אוהב לעסוק בדברים רעים וקשים? אז למה להזכיר אותם"? שתיקה נפלה בינינו. עם מי אוכל לדבר עכשיו? מי יוכל לייעץ לי איך משמרים את זכר השואה? נזכרתי באיש הנחשב לאדם האחרון שנותר מיציאת מצריים, האדם, שעל פי זיכרונותיו, שעברו מדור לדור נוצרה ונכתבה ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר. בתקופה האחרונה אני מרבה לחלום על האיש שהגורל הפקיד בידיו את זיכרון יציאת מצריים. לפני שבוע דמיינתי שאני פוגש אותו באוהל ליד יריחו, איש זקן מאוד, כמעט בן 130 שנה, בקושי מהלך על רגליו ומניע את ידיו, חריצי עיניו, כמעט סגורים, כמו אדם השקוע במחשבות. אך מוחו צלול, פיו מדבר בשטף וזיכרונו עמו. שאלתי אותו, כבעל ניסיון, איך להנציח את השואה והוא תיקן אותי באומרו: "לא להנציח, לשמר"! הלילה חלמתי עליו שוב והוא פתח בסיפור, איך אחרי תשע המכות, משה הצהיר, שיותר לא יחזור לבקש את פרעה "שלח את עמי" ונערך ליציאת מצריים. ושאחרי 'מכת בכורות', פרעה בעצמו בא למשה ואמר לו: "צאו"! וכעבור שלושה ימים התחרט ושלח את צבאו להשיג את בני ישראל שעברו את הים בחרבה וצבא פרעה טבע בים. קטעתי אותו בדבריו ואמרתי לו: "הסיפור שלך כתוב כבר בהגדה אני רוצה לדעת ממך איך שימרתם אותו, כך, שכל ילד יודע לדקלם את סיפורכם. אני יודע ש500 שנה חלפו בין יציאת מצריים ועד ראשית כתיבת הקטעים הראשונים להגדה במאה העשירית, שעוצבה בימי המשנה. האם עלינו לחכות 1500 שנה עד שתימצא דרך לשמר את אירועי השואה של ימינו"?
הוא השתתק ושעה ארוכה לא הוציא מילה מפיו ואני מתבונן בו. בפניו חרוצי הקמטים, בזקנו הלבן הארוך, בשער ראשו הדליל המכוסה בפיסת בד המדגישה את חיוורון פניו, מתבונן בעיניו, באפו, בשפתיו הדקות הספק מחייכות ספק בוכות וחש שמחשבותיו עומדות להתפרץ ואז אמר בקול כעוס ורם: "תכתוב הגדה! או, אולי, תכניס את סיפור השואה להגדה! ואל תטריד אותי יותר בשאלותיך". בקושי רב קם ממקום מושבו ופסע לאטו לפנים האוהל עד שנעלם.
ב- 1977 – תשל"ז, כיהנתי לראשונה כאב הסדר בקיבוצנו. הדבר הראשון שעשיתי, לאחר ויכוחים רבים וקשים עם אבא, היה להוציא מטקס קריאת ההגדה את הפרקים על השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בנימוק, שבכל מקרה נציין אירועים אלה בעוד שבועיים שלושה וגם… כדי לקצר את קריאת ההגדה.
היום, כעבור 43 שנה אני מבין ששגיתי!
"שבוע טוב"!!!
שבועטוב 