חודש: יוני 2015

ברכות לתיכוניסטים המסיימים את שנת הלימודים, לליאן ושהם שעוד תתגעגענה ולספיר ומור. תמצו את החופש! ותיהנו ממנו לקראת הבאות!
שנה שלמה חיכיתי לפרשת "קורח" כדי לספר בזווית שונה על הפרשה. לכאורה, הכל ידוע – קורח ובני עדתו התמרדו כנגד משה ואהרון, כשרצו ל"אכוף את עקרון הרוטציה" הלכה למעשה. ולהחליפם בתפקידיהם. אפשר להשוות את רצונם לקיים רוטציה "שלטונית" כפי שמקובל היום בכל חברה כלכלית או חברתית. אפילו בקיבוץ. כמובן שכדי להחליף שלטון של עם, נדרש הרבה יותר. בדמוקרטיות אין צורך בהפיכות כדי לממש את העקרון הזה כיון שהולכים לבחירות מסודרות. בדיקטטורות, כדי  לממש ולבטא את הרצון הזה צריך למרוד, לגרום למהפכה, עד ערעור היסודות עליו נשענים המנהיגים ש"אין להם תחליף". אחרי הצרות של עם ישראל במדבר , אך טבעי שקיימת תחושת אי שביעות רצון המופנית למנהיגי העם משה ואהרון. קורח היה המוביל של מהלך המרד, כיון שהיה בעל מעמד רם בעם, בן שבט לוי המיוחס ושימש בתפקיד בכיר במשכן ונמנה על האליטה (כל שבט לוי היה אליטה) קורח ועמו דותן ואבירם מהאליטה של שבט ראובן – הבן הבכור ואון בן פלח, הובילו את המחאה ואמרו : "אנחנו נחליף אותם… למה הם תמיד? אנחנו לא פחות טובים וחכמים!" וכאן אני מגיע לשיעור בו ניצבה לפנינו מורה צעירה ששביס לראשה (משמע היא דתייה) ואמרה: "אני באה לספר לכם מה באמת קרה. פרשת קורח שמקובל להתייחס אליה כאל ניסיון של מרד-  במרכזה עומדות הנשים!, מעורבותן של הנשים היתה הסיבה גם למרד וגם לתוצאה, ובמרכזן שתיים: אשתו של קורח ואשתו של און בן פלח.  אשתו של קורח, אשה שגאוותה על כך שבעלה עובד בכיר במשכן, שכנעה את קורח לתבוע לעצמו את השלטון ולהדיח את משה ואהרון. לעומתה אשתו של און, שכבר נשבע אמונים לקורח, הצליחה לעצרו ולמנוע ממנו את השתתפותו במחלוקת עם ההנהגה וכך הצילה אותו ואת משפחתו מהסוף המר של עדת קורח. לימים חז"ל קראו לאשתו של קורח "איוולת", מפני שבטיפשותה הסיתה את בעלה כנגד משה ואילו אשתו של און נקראה "חוכמת נשים" משום שמנעה מאון את השתתפותו במחלוקת עם משה". כאן המורה הצעירה עשתה אתנחתא והוסיפה: "נתתי לכם זווית ראיה נוספת לפרשה הזו ועל פיה תבדקו בכנות גם את עצמכם. בבדיקה קטנה יסתבר לכם שאין שינוי גדול, ומה שהיה הוא שהווה. הכל בא מהאשה. וכיון שהגענו לכך, אני מוכנה לחזור עכשיו ולדבר בנושא האליטות, והאם קורח בכלל התכוון לחזור למצריים, אבל דבריה נקטעו בקריאות הגנאי לפירושיה מכל העברים ומישהו קרא לה: "את ממש פמיניסטית" ועוד ועוד קריאות זועמות. והרי לכם שיעור, אמנם נדיר, על פרשה שכנראה לא נס ליחה עם השנים.                                                                         "שבוע טוב"!

מחר ה21.6.15, היום הארוך ביותר בשנה, שאצלי הוא קשור מזה 14 שנה,  ליום הולדתו של מור. מור חביב ויקר! רגע לפני שאתה מגיע לגיל המורכב שהתשובה הארוכה ביותר שנזכה לשמוע ממך תנוע בין: "בסדר" ל"צ" והחבר הטוב והאינטימי שלך יהיה הסלולרי המשוכלל  שיהפוך אותך למין רובינזון קרוזו בתוך חברה ומשפחה, אני רוצה לאחל לך שתמצא זמן לתת כבוד לאביך ואמך במובן הצר של הביטוי ובמובן המשפחתי הרחב. שתחזור לממש את כשרונותיך בכדורגל וגם על הבמה, שתקרא ספרים ותלמד כמה שיותר. זכור תמיד, שהזמן רץ מהר ממך וחבל לבזבזו. שתהיה תמיד שמח ואוהב עם אחיותיך בדרכי שלום, עם הוריך וחבריך ושתתמיד בעבודתך ברפת!

אני חוזר לפרשת השבוע "בהעלותך": וידבר יהוה אל משה לאמור. דבר אל אהרן, ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות" מדוע שבעה נרות ולא מניין או תריסר נרות? מדוע הפך מספר שבע למספר החשוב ביותר בתורה ובחיי העם היהודי? ( גם המספר ארבעים). התשובה היא כמובן: לזכר שבעת ימי השבוע מסיפור הבריאה. אבל המספר שבע נועד גם להקל עלינו את הזיכרון. בימים שקדמו להמצאת הכתב היו האנשים צריכים לזכור הרבה מאוד פרטים בעל-פה, ולכן נהגו לצרף דברים רבים ככל האפשר ולהצמידם זה לזה באמצעות מכנה משותף. מסיבה זו נהגו, למשל, להשתמש במספר שבע (מסיפור הבריאה) – לצורך רבים ממועדי היהדות: שבעת ימי השבוע, שבעת קני המנורה, שבעת ימי חג הפסח, שבעה ימי חג סוכות, שבע שנים לשמיטה, שבעה כוכבי לכת, שבעה נקיים, שבעת המינים, יושבים שבעה, וגם האמירה הידועה 'שבע ייפול צדיק וקם'.

השבוע חגגנו את ה"חזון" ויהיה לא הוגן אם לא אזכיר את היצירה החדשנית  היומרנית הזו (שאני לא יודע כמה באמת קראו אותה) שאינה מחייבת דבר, אך מאפשרת לנוח על הזרים ולתת לרוח הנעימה הנושבת, לחלוף מעלינו עד שמישהו יקום וישאל: "איפה ארגז הכלים להגשמתו" או "לאיזה כללי התנהלות אישית וחברתית שונים אנו מצפים" התשובה תהיה: "נטפל בזה בהמשך".

שתי הערות קצרות: 1. לתהליך היה ערך עצום במפגשים החברתיים של מעגלי הדיון שתרמו להרגשת השותפות בינינו. 2. המילה 'חזון' ממש יומרנית (ואמרתי זאת לאורך ארבעת הדיונים בהם השתתפתי) חזון זה ישעיהו, חזון זה הרצל, אבל כנראה ש"גדולתנו" היא מנת חלקנו, כי המילים הצנועות 'ערכים' או 'בסיס רעיוני' כבר קטנות עלינו. בצדק תשאלו: למה ציפית? על כך בהזדמנות אחרת!                                                                          "שבוע טוב"!

48 שנים חלפו מפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את מסלול החיים הלאומיים והאישיים של כולנו. ולמרות שתוצאותיה מלוות אותנו יומיום, הכיבוש על כל היבטיו, המלחמה שרבים מלוחמיה עדיין חיים, הולכת ונשכחת. איך יכול לקרות שלא יהיה לה שום איזכור בקיבוצנו (ששלושה בנים איבדנו בה). איזה ציוני דרך בתולדות המדינה אנחנו מנסים ללמד ולהנחיל? למה אנחנו מתחמקים מלספר על הדברים היפים והמכוערים שקרו לנו בגינה? למה אנחנו משכיחים את המלחמה המכוננת הזו? היא פרצה ב5.6.67  זה הזמן  המתאים להזכירה מדי שנה בשנה. אם יש בי שמחה קטנה, היא על כך שסירבתי אז להתראיין ל"שיח לוחמים", בנימוק שאני לא מספיק "מגובש בדעותי" זמן כל כך קצר אחרי המלחמה. לא קשה לי לתאר היום את ביטויי האופוריה שהייתה נשמעת מפי (אם הייתי משתתף) בפתיחת הסלילים המוקפאים. וכבר נאמר שעל ראיון שלא קוים אי אפשר ל"תפוס" אותך במילה.

כשראיתי במגזין את סיום מסע ההכנה לצבא, את הבעת פניהם ואת שפת גופם של הבנים והבנות, עלו בזכרונותי הרבה מצבים דומים שהייתי שותף בעצמי להם ושותף פסיבי עם בני. אבל שום דבר מזכרוני, לא נראה לי מייסר יותר מאשר סיום המסע הזה. אני רוצה לומר לליאן, שכנראה בשביל החוויה הזו בלבד – הפיזית, הנפשית והרגשית המציאו את צירוף המילים "כל הכבוד"! המוענק לך בחיבוק, לחבריך ולמדריכים.

שכני לספסל הלימודים בכתה שאל אותי אם אני קורא את פרשת השבוע, השבתי לו שאנחנו רואים מדי ליל שבת את תכניתו של אלבוים. "אם כך…" שלף מתיקו דף מעיתון שכתוב בו פירוש על פרשת 'נשא', על הנזיר, שגם בו עוסקת הפרשה. "עכשיו תקרא" אמר. ומכיון שמצא חן בעיני, אני מביאו בפניכם. כתוב: " הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מהיין. כשם שאמרו: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין" כך גם הנזיר. לא זו בלבד שהוא גוזר על עצמו להתרחק מהיין לתקופה קצובה, אלא גם להתרחק ממה שיש בו רמז רחוק ליין, כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג העינב, כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין. כך הורו לנזיר להתרחק מסימני היין. ומדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין כאשר יודעים אנו כי יין ישמח לבב אנוש, כאשר כל יהודי טוב  מברך על היין מדי ליל שבת ומדי מוצאי שבת, מצווה לשתות ארבע כוסות מלאות בליל הסדר ועד דלא ידע בפורים? על כך השיבו אבותנו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" רבים נלכדו ברשתו של היין ואיבדו צלם אנוש. את היין הראשון בחייו שותה היהודי בעת ברית המילה של עצמו. ומכיון שחש התינוק, כי היין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, ובכל פעם שיש משהו המזכיר לו את ה"ברית", גובר עליו יצרו ומוזג לעצמו כוס יין כדי להירגע, אולם, אבוי למי שמכור ליין ואינו יכול להירפא מכך, הוא חייב נזירות עד שייגמל! ועל כך נאמר: "הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".

ומה אומר על כך הרמב"ם: הוא, כרופא, ממליץ שלא להינזר מיין, אלא לשתות ממנו בכל ארוחה בהיותו מסייע לעיכול ויותר מכך, הוא ממליץ שלא לשתות מים בזמן הארוחה, אלא אם מדובר במים המעטים בהם אתה מוהל את היין.  בתנ"ך היין מוזכר לראשונה בספר בראשית פרק ט' בכתוב: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר".  בין המלצת הרמב"ם וסיפור נח  קיים הבדל אחד- המינון! לכן מי שלוגם ושמח הוא נחמד והמשתכר המתגולל בקיאו – מגעיל. יש המון שירים חביבים ופתגמים יפים הקשורים ליין אבל בעיני הדגש הוא תמיד על המינון. כל זאת לתשומת לבכם.
"שבוע טוב"!

מילה טובה לשהם. נסענו למופע סיום שנת הלימודים באולפנת מחול "מגידו". נסענו ולא התאכזבנו ממש בית ספר מהסרטים. היו לי רגעי מתח מסויימים עד שזיהיתי את שהם על הבמה, את רוקדת כל כך יפה ואצילי. בדרך הבייתה חשבתי לעצמי איפה נוכל לראות אותך רוקדת בעתיד? לך הפתרונים! רק שתיידעי אותנו… ועל כל שרקדת עד היום – תודה גדולה!

בחג שבועות השנה נהניתי. ברוח הקרירה חזיתי בהבאת ביכורי ענפי החקלאות, ראיתי, כמה שיכולתי (מאחורי הצלמים) את המחולות  (3 נכדות שלנו רקדו כמובן הכי יפה) האזנתי לטקסט הענייני והממוקד לחג. זה לא היה חג שבועות כמקובל היום, לא ליל תיקון, לא מתן תורה ואפילו לא כולם לבשו לבן. זה היה חג הביכורים! כמעט אמרתי חג הביקורים, כי מזמן לא ראיתי כל כך הרבה אנשים לא מוכרים בעלי הרגשת בית פטריוטית כזו. (אבל אני מעדיף שהאורחים יבואו לשבועות ולסוכות מאשר לחדר האוכל לחנוכה ולחג הקיבוץ). חג הביכורים אותו אנו חוגגים מבטא, מסמל וממשיך את מסורת טקס הבאת הביכורים של פרי ארצנו לבית המקדש לפני 2500 שנה, והבשלת הפרי שנמשכת כמעט עד חג הסוכות, חג האסיף, בו אנו מציינים את איסופם.       חג הביכורים כבר מוזכר בספר דברים בפרשת השבוע "כי תבא", שהוא היום בו היו מביאים את 'קרבן מנחת הביכורים' לבית המקדש, החג, במתכונת זו חודש רק בראשית המאה הקודמת על ידי אנשי העלייה השנייה. ראשיתו הייתה בקיבוץ עין חרוד משם התפשט לדגניה וליתר הקיבוצים, מאוחר יותר אומץ על ידי הסתדרות המורים כאקט חינוכי והפך לנחלת העם. קראו לו חג ביכורים בהיותו קודם כל חג חקלאי/איכרי/כפרי, בו החקלאים (אנשי הקיבוצים והמושבים) הביאו את תוצרתם לבמה בטקס רב מלל ותנועה, שאת פדיונו תרמו לקק"ל. רק לפני כעשרים שנה, כשקרנה של ההתישבות העובדת ירדה החלו לקרוא לחג, לרגל הזה, 'חג שבועות'. כיון שאיבדנו את בטחוננו בתכנו של החג הסכמנו לכך תוך אמירה ש"העיקר הוא שאיננו משנים את אופיו של החג ושיקראו לו איך שרוצים". וחבל. שבעה כינויים יש לחג ושבועות ראשון להם. הם מרוכזים תחת הביטוי "חקת שבעה" והם: חג ה- חמישים, חג הקציר, מתן תורה, חג שבועות, חג ביכורים, עצרת, הקהל וחג המים. ואחרי כל הנאמר לעיל, נסענו ברכב בערב החג ושמענו את הקריין קורא ברדיו: צאו, סעו לקיבוצים שם תוכלו לחזות בחג שבועות כמו עשו פעם.                                   כל זאת  כתבתי כדי לחזק את הדר ולומר לו: התחלת את תפקידך כרכז תרבות טוב ויפה, המשך כך!   "שבוע טוב"